חיבוק-גדול

על איש שמגדל פיתון בביתו ומתכוון להתחתן עם מדמואזל דרייפוס
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אגש ישר ללב העניין, בלי גינונים נוספים. עובד גן החיות, שמתעניין בפיתונים, אמר לי:

"קוּזֶן, כדאי לך מאוד להמשיך. תעלה את כל זה על הכתב בלי להסתיר כלום, כי אין דבר יותר מרגש מניסיון אישי והתבוננות ישירה. ובעיקר, תימנע לגמרי מכתיבה ספרותית, הנושא ראוי לכך".

כדאי גם להזכיר שחלק גדול מאפריקה הוא דובר צרפתית, ושמחקריהם הדגולים של המלומדים קבעו שמשם באו הפיתונים. אני חייב אם כך להתנצל מראש על כל מיני סירוסים, שיבושי לשון, קפיצות פתאומיות, פיתולים, סרבנויות ציות, קרטועים, פזילות ונדידות בלתי חוקיות בשפה, בתחביר ובאוצר המילים. השאלה שעל הפרק היא שאלה של תקווה, של משהו אחר, ושל מקום אחר, של זעקות שוות לכל נפש. זה יהיה לי בלתי נסבל אם אדרש במפגיע להשתמש במילים ובצורות דקדוקיות שכבר דשו ודשדשו בהן מכל הכיוונים, בלי למצוא דרך מילוט החוצה. סוגיית הפיתונים, בייחוד בפריז רבתי, מחייבת פריצת דרך משמעותית בכל הנוגע למערכות היחסים. חשוב לי אפוא להעניק ללשונו של החיבור הזה חירות מסוימת, הזדמנות להתעצב בדרך שונה מזו של שְׁחוּקי השפה. התקווה דורשת לא לגזור על אוצר המילים צורה סופית, מפאת כישלון.

כך אמרתי לעובד גן החיות, והוא הסכים אתי. "בדיוק. לכן אני חושב שהחיבור שלך על הפיתונים, שיש בו מטען אישי כה עשיר, יכול להיות מועיל מאוד. ואל תהסס לכתוב גם על ז'אן מוּלן ופּייר בְּרוֹסוֹלֵט גיבורי הרזיסטנס, משום שלשניהם אין כל קשר לחיבור הזואולוגי שלך. יהיה לך אם כן צידוק מוחלט להזכיר אותם, כדי למצוא את הכיוון, להציב ניגודים, לספק נקודות ציון, כדי למקם את עצמך. הרי העניין כאן הוא לא רק שישחק לך המזל, אלא ערעור כל היחסים במשחק באמצעות המזל".

לא הבנתי כלום אבל התרשמתי מאוד. הלא־מובן מרשים אותי תמיד, כי ייתכן שהוא טומן בחובו דבר־מה שהוא לטובתנו. אצלי זה רציונלי.

מכאן אני מסיק בלי שום משפטי ז'אן ד'ארק מוקדמים — אני אומר זאת מתוך מחשבה על דוברי הצרפתית ברחבי העולם וביראת הכבוד הנדרשת — שעכשיו אני מצוי בלב העניין עצמו.

שהרי עובדה בלתי מעורערת היא שהפיתונים נכללים בקטגוריה של הדברים הלא אהובים.

אפתח בסוגיית הטבע ובשאלה התובענית ביותר העולה ממנה: שאלת התזונה. הקורא ייווכח שאיני מתחמק מלגעת בנושא הכאוב ביותר: לא זו בלבד שהפיתונים ניזונים מבשר טרי, הם ניזונים מבשר חי ונושם. ככה זה.

כשהבאתי את חיבוק־גדול מאפריקה, לאחר טיול מאורגן שעוד יהיה לי מה לומר עליו, הלכתי למוזאון למדעי החיים. ברגע שראיתי אותו, מוצג לראווה בידי גבר שחור מול פתח המלון הכול כלול, חשתי כלפי הפיתון הזה ידידות מידית, רגש חם וספונטני, סוג של הדדיות. אבל לא היה לי שום מושג מה הם תנאי המחיה הנחוצים לו מחוצה לי. אך רציתי בכל תוקף לקיים אותם. הווטרינר אמר לי במבטא דרומי נאה:

"נחשי הפיתון בשבי ניזונים אך ורק מטרף חי. עכברים, שרקנים ואפילו ארנבים קטנים מדי פעם יעשו לו טוב..."

הוא חייך אליי באהדה.

"הם בולעים, רק בולעים. מעניין לצפות בפיתון פוער את הלוע שלו כשהעכבר מולו. אתה עוד תראה".

החוורתי מאימה. וכך, עם שובי לפריז רבּתי נתקלתי בכל העוצמה בבעיה הזאת של הטבע. כבר נתקלתי בה לפני כן, וקודם כול בראשי כמובן, אבל לא תרמתי דבר לקידומה במכוון. התגברתי על הצעד הראשון וקניתי עכברה לבנה. אבל כשהגענו למתחם המחיה שלי הוצאתי אותה מהקופסה, וחיש מהר היא השתנתה מול עיניי. ברגע שהרגשתי את השפם שלה בכף ידי הלך הממד האישי שלה ותפח. אני חי לבדי וקראתי לה בלוֹנדין, דווקא בגלל השום אישה. אני תמיד עושה קודם את מה שהכי דחוף. ככל שהרגשתי את קטנותה בכף ידי, כך גדלה נוכחותה, וחלל מתחם המגורים הפרטי שלי התמלא לפתע עד להתפקע. היו לה אוזניים ורדרדות ושקופות וחוטם זעיר ולח, ואלה דברים שלא יַטעו גבר שחי לבדו, הם תופחים לממדים גדולים, מפאת הרוך והנשיות. כשיש חוסר בזה, זה רק גדל יותר ויותר ותופס את כל המקום. בחרתי וקניתי בכוונה עכברה לבנה ומשובחת כדי לתת אותה לחיבוק־גדול למאכל, אבל לא היה לי הכוח הגברי הנחוץ לשם כך. יש לי חולשות, ואני אומר את זה בלי להתרברב. זה לא עומד לזכותי, אני רק מציין זאת כעובדה, זה הכול. יש אפילו רגעים שבהם אני מרגיש כל כך חלש שאני בטוח שנעשתה כאן טעות, והיות שאין לי מושג לְמה אני מתכוון כשאני אומר את זה, די בזה להבהיר עד כמה חמור העניין.

מהר מאוד התחילה בלונדין לטפל בי. היא טיפסה על כתפי, חיטטה בעורפי, דגדגה את תוך אוזני בשפם שלה, אלף ואחד הדברים הקטנים האלה שמענגים ויוצרים קִרבה. בינתיים, הפיתון שלי כמעט מת ברעב. קניתי שרקן הודי כי הודו היא יותר דמוגרפית, אבל גם הוא מצא עד מהרה דרך לקשור אתי קשרי ידידות בלי שישקיע שום מאמץ בעניין. מדהים עד כמה חיות מרגישות בודדות בדירת שני חדרים בפריז רבתי וכמה נחוץ להן לאהוב מישהו. לא יכולתי לזרוק את היצור הזה ללועו של פיתון מורעב, רק מתוך התחשבות בחוקי הטבע.

לא ידעתי מה לעשות. צריך להאכיל את חיבוק־גדול לפחות פעם בשבוע, והוא סמך עליי בעניין הזה. כבר עשרים ימים הוא נמצא תחת חסותי, מפגין את חיבתו אליי וכורך את עצמו סביב מותניי וכתפיי. הוא מניח את ראשו הירוק והיפה מול פניי ומביט ישר לתוך עיניי, כאילו מעולם לא ראה מחזה דומה. נקיפות המצפון שלי הלכו ונעשו כה דרמטיות עד שרצתי להתייעץ עם האב ז'וזף מהכנסייה ברחוב וַאנְב.

הכומר הזה תמיד נותן לי עצות טובות. הוא מתייחס לעניינים שלי ברגישות כי הוא הבין שאני לא בא אליו

בגלל אלוהים אלא בגללו. זה נגע ללבו. הוא רגיש מאוד לנושא. אילו הייתי כומר גם לי הייתה הבעיה הזאת. הייתי מרגיש כל הזמן שלא אותי אוהבים בעצם. כמו הבעלים האלה שאחרים רוצים בקרבתם רק מפני שיש להם אישה יפה.

האב ז'וזף נהג בי אם כן במידה כלשהי של אהדה בבית הקפה "רעמסס" שמול הכנסייה.

שמעתי פעם את מנהל המשרד שלי אומר לאחד הקולגות מהעבודה: "לאדם הזה אין בּפְנים אף אחד". שבועיים שלמים הייתי שבור מזה. אפילו אם הוא לא דיבר עליי, העובדה שהמשפט הזה ערער אותי כל כך מוכיחה שהוא אכן היה מכוון אליי — אסור לדבר סרה באנשים מאחורי גבם. בלתי אפשרי להיות נוכח באמת ובאופן שלם; אנשים הם במצב של המתנה ומגיע להם שיתייחסו אליהם בכבוד. אני מזכיר את זה כאן כי יש ביטויים כמו "חיכה עד בוש" שגורמים לי להרהר. "לאדם הזה אין בפנים אף אחד..." לא חיכיתי יותר מדי ושלפתי את התמונה של חיבוק־גדול שאני שומר בארנק לצד כל ההוכחות לקיומי, תעודת הזהות ופוליסת הביטוח "תאונות אישיות", והראיתי למנהל המשרד שלי שדווקא יש "מישהו בפנים", בניגוד למה שהוא אמר.

"כן, אני יודע. כולם כאן מדברים על זה", הוא אמר.

"אפשר לשאול אותך, קוזן, למה אימצת פיתון ולא חיה שקל יותר להיקשר אליה?"

"קל מאוד להיקשר לפיתונים. הם נקשרים מכוח הטבע. הם כורכים את עצמם".

"ובכל זאת?"

החזרתי את התמונה לארנק.

"אף אחד לא רצה אותו".

הוא התבונן בי בסקרנות.

"בן כמה אתה, קוזן?"

"שלושים ושבע".

זאת הפעם הראשונה שהוא התעניין בְּפיתון.

"אתה חי לבד?"

עכשיו חשדתי. מסתבר שהם עומדים להעביר את העובדים מבחנים פסיכולוגיים כדי לבדוק אם הם מידרדרים, אם הם משתנים. הם עושים את זה כדי לשמר את הסביבה. אולי זה מה שהוא עושה לי עכשיו. נשטפתי זיעה קרה. לא ידעתי כלל וכלל אם היחס לפיתונים חיובי. אולי במבחנים הפסיכולוגיים הם מקבלים ציון רע. אולי בעיניהם זה אומר שמישהו לא מרוצה מהעבודה שלו. "חי לבדו עם נחש פיתון", כבר ראיתי את זה כתוב בתיק האישי שלי.

"אני מתכוון להקים משפחה", אמרתי לו.

התכוונתי לומר לו שאני עומד להתחתן, אבל הוא חשב שאני מדבר על הפיתון. הוא התבונן בי בסקרנות הולכת וגוברת.

"זה מצב זמני, אני חושב להתחתן".

זה נכון. יש בכוונתי לשאת לאישה את מדמואזל דרייפוס, קולגה מהמשרד שעובדת בקומה שלי, בחצאית מיני.

"ברכות", אמר. "אבל יהיה לך קשה לשכנע את אשתך לחיות עם פיתון".

הוא הלך לפני שהספקתי לומר משהו להגנתי. אני יודע היטב שמרבית הנשים הצעירות של היום יסרבו לגור בדירה אחת עם נחש פיתון שאורכו שני מטרים ועשרים, ושהדבר שהוא הכי אוהב לעשות זה לכרוך את עצמו סביב גופך מכף רגל ועד ראש. אבל מדמואזל דרייפוס בעצמה היא כושית. היא בוודאי גאה במוצאה ובסביבתה הטבעית. היא שחורה מגיָאנָה הצרפתית, כפי שמלמד עליה שמה, דרייפוס, שֵׁם שהילידים שם מאמצים לעתים קרובות, מפאת הגאווה המקומית וכדי לעודד את התיירות. סרן דרייפוס, שהיה חף מפשע, בילה שם חמש שנים במחנה כפייה על לא עוול בכפו, סתם ככה, וחפותו פרצה החוצה לעיני כולם. קראתי כל מה שאפשר לקרוא על גיָאנה כשמאוהבים וגיליתי שחמישים ושתיים משפחות שחורות אימצו את השם דרייפוס, מפאת הגאווה הלאומית וגילויי הגזענות בצבא בשנת 1905 . ככה אף אחד לא מעז לגעת בהם. למשל, היה שם ז'אן־מארי דרייפוס אחד שהורשע בגנֵבה, והדבר כמעט גרם למהפכה, מפאת הדברים הקדושים והנכסים הלאומיים. ברור, אם כן, שלא הכנסתי בעורמה פיתון אפריקאי אליי הביתה כדי לתרץ ולהסביר למה אף אישה צעירה לא רוצה לגור אתי, מפאת הדעות הקדומות נגד הפיתונים, ולמה אין לי חברים מהזן שלי. ודרך אגב, מנהל המשרד, גם הוא לא נשוי ואפילו אין לו פיתון בבית. האמת היא שלא ביקשתי מאף אחת להינשא לי, על שאף שבין מדמואזל דרייפוס וביני זה ממש עוד מעט ובהזדמנות הראשונה, אבל נכון שהפיתונים נחשבים בדרך כלל למגעילים, מכוערים, והם מעוררים פחד. צריך, ואני אומר זאת מתוך הכרה גמורה במקור הבעיה וללא ייאוש, צריך לחוש זיקה סלקטיבית רבה, צריך שתהיה מורשת תרבותית משותפת, כדי שאישה צעירה תסכים לחיות כך בשניים עם גילוי אהבה שכזה מתחת לאף. זה כל מה שאני מבקש. אני מתבטא אולי ברמזים אבל בפריז רבתי חיים עשרה מיליון שְׁחוּקי דרך, בלי לכלול את כלי הרכב, וצריך, אפילו אם לוקחים סיכון, לצעוק בלב פתוח, להסתיר ולא לחשוף את העיקר. דרך אגב, ז'אן מולן ופייר ברוֹסוֹלֵט נתפסו רק משום שהחצינו את עצמם, משום שהם יצאו לפגישות חוץ.

בהמשך לסדר הדברים, פעם עליתי בפורט דה וַאנב לקרון מטרו ריק מאדם, פרט לאדון אחד שישב בפינה לבדו. מיד ראיתי שהוא יושב לבד בקרון, ומובן שהלכתי להתיישב על ידו. נשארנו במצב זה זמן־מה, ונרקמה בינינו איזו אי־נעימות. היו הרבה מקומות פנויים בקרון, ולכן זאת הייתה סיטואציה קשה מבחינה אנושית. הרגשתי שממש עוד שנייה שנינו נחליף מקום אבל לא ויתרתי כי זה היה העניין על כל הזוועה שבו. אני אומר "זה" כדי שיבינו אותי. ואז הוא עשה דבר מאוד יפה ומאוד פשוט כדי לגרום לי להרגיש בנוח. הוא הוציא את ארנקו ושלף מתוכו תצלומים. הוא הראה לי אותם אחד־אחד כפי שמראים משפחות של בריות שיקרות מאוד ללבך כדי לערוך היכרות.

"זאת הפרה שקניתי בשבוע שעבר, פרת 'גֶ'רזי'. וזאת חזירה, שלוש מאות קילו. הא?"

"הם יפים", אמרתי נרגש וחשבתי על כל הבריות שמחפשות זו את זו ולא מוצאות. "אתה חוואי?"

"לא, סתם ככה", הוא אמר. "אני אוהב את הטבע".

מזל שהגעתי לתחנה שלי משום שכבר אמרנו הכול זה לזה והגענו לנקודה הזאת בווידויים שקשה מאוד היה להתקדם ממנה ומעבר לה מפאת הפקקים הפנימיים.

אדייק ואומר מיד מתוך דאגה לבהירות שאני לא סוטה מהעניין ושהייתי בדרכי ל"רעמסס" כדי להתייעץ עם האב ז'וזף, אבל בחיבור הזה אני עוקב אחר המהלך הטבעי של הפיתונים כדי להיצמד טוב יותר לנושא שלי. אי אפשר לבצע את המהלך הזה בקו ישר אלא בהתעקלויות, פיתולים, ספירלות, ליפופים והרפיות זה אחר זה, היוצרים לפעמים חישוקים ופלונטרים אמתיים, וחשוב מאוד להמשיך כאן באותו האופן מתוך אהדה והבנה. צריך שהחיבור ירגיש בבית, בין הדפים האלה.

אני מציין, כמו כן, שחיבוק־גדול השיל את עורו בפעם הראשונה אצלי בבית בערך באותו הזמן שבו התחלתי לכתוב את הרשימות האלה. מובן שהוא לא נחל הצלחה וחזר להיות שוב הוא עצמו, אבל הוא ניסה באומץ והצמיח עור חדש. מטמורפוזה היא הדבר הכי יפה שקרה לי אי־פעם. ישבתי על ידו ועישנתי מקטרת קצרה בזמן שהוא השיל. על הקיר מעליו היו תלויות תמונותיהם של ז'אן מולן ופייר ברוסולֵט, שכבר הזכרתי כאן בדרך אגב, ככה, בלי שום התחייבות מצדכם.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מתוך "חיבוק-גדול", מאת רומן גארי (אמיל אז'אר), תרגמה מצרפתית: דורית שילה, ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, 2017. 

תמונה ראשית: נחש פיתון ירוק. תצלום: דייוויד קלוד, unsplash.com

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רומן גארי (אמיל אז'אר).


תגובות פייסבוק