חיוכו של החתול

— תתחדש, ממחר בערב יש לך תוספת של סיני חדש — הודיע לי החתול — תקפוץ לראות אותו היום בערב, במשמרת שלי — אמר, ולכסן אליי את חיוך נייר הזכוכית שלו. אישוניו נשארו פעורים וחדים, ורק שפתיו, כחיות חיים משל עצמן, נמתחו בשביעות רצון קיומית. תוך כדי הימתחותן בחיוך, בצדן הימני, המשיך צדן השמאלי ללכוד ולמעוך את קצה הפילטר של הנובלס.

— איך קוראים לו? — גיליתי התעניינות כנה וטמנתי את כף ידי בכיסם התהומי של מכנסי העבודה שלי. גיששתי בקצות אצבעותיי במעמקיו ושליתי מתוכו את הפנקס. את פנקס הסינים שלי. צלמיתה של חברת "נשר המדבר בע"מ" התנוססה על כריכתו המרופטת. הנשר היה פרוס לפרוסות דקות, כמו הצבי של רשות הדואר, ואחז בטפריו בפסגותיהן של שלוש דיונות, ששימשו גם פירמידות לעת מצוא, קרי: תעופה, טורפים, פוקחים עין, מדבר, מצרים.

ומצרים, אגב, הייתה ממש מעבר לגבול, במרחק יריקת גמל.

— אז איך קוראים לסיני החדש? קוראים לו, קוראים לו, קוראים לו... זה מסובך, אני אאיית לך — ענה לי החתול והוציא את הנובלס הנצחי משפתותיו התפוחות. — תרשום: א־י־י־כ־נ־ב־ל־א־ט. אַ יְ יכֶ נְּבְ לָ אט.

—והשם הפרטי? — הקשיתי.

—הצחקת אותי — הוא גיחך — עוד מעט תשאל אותי איך הוא אוהב את הקפה שלו על הבוקר — והרחיב את חיוכו אל מחוץ לגבולות לסתותיו.

חיוכו של החתול היה מסוג החיוכים המטעים. המתעתעים. אוהד ולועג באותה עווית. חיבה וגיחוך, אהדה ובוז, מיאוס וסלחנות — כל אלה השתרגו יחד בזוויות שפתיו בעת הימתחותן למצב סמיילי. וגם אחרי שצברנו יחד אלפי קילומטרים ליליים משותפים על סבא ג'פטו — הג'יפ  מוכה השחפת של "נשר המדבר" — לא למדתי כלום על טיב חיוכו. לא עזרו אלפי לגימות של תה מתודלק, מהול בקוניאק זול של שבע־שבע־שבע מתרמוס האלומיניום שלו; לא עזרו אלפי שאיפות של שני זוגות שפתיים מבסיסו של קונוס מגולגל ("מקופלת" — כך החתול), שסיבי טבק היוו בו מיעוט זניח; לא עזר הרקיע המדברי השרוע מעל ראשי רק־שנינו; לא עזרו ה־ימין ושמאל רק חול וחול ואלפי כוסות הבוץ־הל־שניים־סוכר. גם אחרי כל אלה לא למדתי לאבחן את סוג הרגש המדויק שמביעות פניו של החתול.  מה היה חבוי — לא הפסקתי לשאול את עצמי — בין שפתיו המתמתחות מהגומחה שמתחת לקצה אפו ועד לתלוליות עצמות לחייו? חיוכו היה מעין עווית שיכולה לשגר אותך אל הלא נודע בן רגע; חיוך קורן של שערי גן עדן שדרכם מבצבצת חשכת הגיהינום.

אבל לא היה זה רק החיוך — כל מהותו הפנימית־חיצונית הייתה ונותרה עבורי חידה אפלה. מהותו הייתה מושכת־דוחה, נערצת־נקלית, קלילה־ מאיימת.

היא הייתה רבת־פרצופים אך בהחלט לא דו־פרצופית. צבעונית אך בהחלט לא צבועה. מעורפלת, מעומעמת, עלומה, אבל דבר אחד לא: משעממת.

שמונים הקילוגרמים שלו נדחסו ורוכזו במאה שישים וחמישה סנטימטרים. אך גובהו זה מעולם לא הרתיע אותו במסעות הצלב החתוליים שלו לכיבוש "כל דבר שזזה" (כך החתול עצמו(.

מוטת כתפיו התקרבה למטר והיקף חזהו וזרועותיו הפכו אותו, את המטר הזה, למעוקב. מידותיו שיוו לו חזות של מה שהיה מכונה אז, בנייניטיז,  מקרר. אבל במקרהו של החתול, שנהנתנותו הייתה חתולית לחלוטין, הייתה חזות השרירן מתעתעת גם היא. בטנו, השטוחה עדיין אך כבר רפוסה מעט, טמנה ברכותה רמז עבה לבאות.

—הבטן הרכה של החתול — היה טופח עליה באהבה. היא הייתה נטולת כל רמז לשרירים, ורדרדה ורדודת פרווה. טורף עם בטן רכה היה.

— הקוביות היחידות שתוכל למצוא כאן הן של שמונים אחוז קקאו מריר של לינדט או לאונידס — היה מחייך תוך ליטוף סיבובי אוהב, פרוס אצבעות, מעל חגורתו.

כמו כל זכר בגילו ובמידת ייחומו, טיפח החתול את פלג גופו העליון בעזרת מכשיר עינויים ביתי — "בול־וורקר", שהיה להיט היסטרי באותם ימים. את קתות זרועותיו ניפח בעזרת משקולות. הייתה זו בעצם משקולת אחת. גוש חלודה דו־ראשי במשקל שמונה קילוגרמים שנאחז באחת מכפות ידיו דרך קבע, תוך גלגולו התמידי מכף יד ימין לכף יד שמאל. אבל להטריח את פלג גופו האמצעי בכפיפות בטן או את פלג גופו התחתון בג'וגינג מונוטוני במרחביו האדירים של שדה התעופה המדברי — היה מתעצל.

—שלא ירדפו אחרי חתול מסכן אחד כל נשות הטייסים יחד — היה מתנצל.

הליכתו הלאה הייתה יותר תנינית־אליגטורית מאשר חתולית. מעין הליכה מלחית, מתנודדת־מתגלגלת. הליכת פופאי, אבל כזו שברוטוס תכף יפרוץ מתוכה. הוא התהלך במרחבי השדה כאילו ירד זה עתה מירכתיה של ספינה שכבר ראתה הכול, בסיומו של שיט שבע ימים ואוקיינוסים.

התואר "חתול" רותך אל שמו בידי הבריות, שהרי אין כמו הבריות כדי להגדיר את הברייה שביניהן, אין כמו הדיוק שבהגדרת הבריות, ואין מדויק מחוש ריחו של אדם כדי להגדיר אדם אחר. אז שמיל היה חתול. אבל לא חתול כהלכתו. זאבים בעור כבש יש? אז שמיל, למכירים אותו היטב, היה בהחלט נמר בעור חתול.

בתחילת ימיי ב"נשר המדבר" רק פרוותו החתולית נגלתה לעיניי ועורי עוד לא חש את חשיפת ניביו או את שליפת טפריו. ובי עצמי, לעומתו, כבר זוהתה בבירור החמוריות. הייתה בי עקשנות מחפשת קירות, גרמיות מוצקה וצמודת קרקע, ובעיקר תמימות. נאיביות סובייטית־קיבוצניקית, המתחככת בפינותיו החדות של העולם ונשרטת מהן עד זוב דם.

אבל הסיבה העיקרית שבגללה דבק בשמיל ה"חתול" והפך לחלק בלתי נפרד משמו המלא — החתול שמיל — הייתה נטייתו המצמררת ומטילת האימה להופיע מאחורי גבך בשקט שקוף, משום מקום וללא כל התרעה מוקדמת. להתהוות בהפתעה גמורה. להגיח בפתאומיות מוחצת, כמו מאיזה מימד מקביל שנמצא מחוץ לטווח הווייתך. ומבלי להשמיע אף אחד מאותם  צלילים שמפיקים מעצמם בני אנוש בהתקרבם אליך. לא קריאה בשמך. לא כחכוח גרון, לא ריקוע סוליות הנעליים בקרקע.

כלום. הס מוחלט.

החתול היה פשוט מתהווה בקרבתך, בדרך כלל בעת היותך שרוי במצב של תקלה, מצוקה, בהיותך טבול בכאוס פנימי או חיצוני או שניהם יחד. בהופעתו, היה פשוט מצטרף בקול רם לדיאלוג הפנימי שלך עם עצמך ובתזמון מדויק להחריד. ונבואי להכעיס. לעתים היה פשוט ממשיך וטווה בקולו את חוט מחשבתך. ובדרך כלל, אחרי שהראה לך את מידת אפסותך אל מול החיים האלה, את רמת כסילותך הבלתי ניתנת למחילה — הניח לפתחך גם פתרון. פתרון שבאורח פלא היה מצליח מיד לכופף את המציאות לטובתך. כמובן, כל עוד זה לא מכופף את טובתו. הוא היה מגיש אל פיך הפעור כפית זהב, שעל לשוניתה מונח פיצוח קל, פשוט, מהיר והגיוני עד עלבון של כל בעיה. וכל זה — כפתרון לתסבוכת שרגע לפני הופעתו נראתה לך קיומית, אקוטית, כזו שתחצוץ בין חייך לפני היווצרותה ואחריה.

פתרונותיו תמיד התנחלו בסמטה הצרה, המפותלת והחשוכה, המחברת בין המותר לאסור, בין החוקי ללא חוקי, בין המוסרי ללא מוסרי, בין העקרוני למתפשר ובין הפרינציפ לקומבינה. אבל את ההחלטה הסופית, אמנם תוך דחיפה קלה בטלפו הגמיש והפרוותי בכיוון הרצוי, היה תמיד מפקיד בידיך:

—בסופו של דבר זה בידיך, טוליק. החתול הוא רק יועץ...

בין שאר קווי הווייתו התברך החתול שמיל בהיותו זכר פנוי מזן הטורפים, המסתובב במרחבי החיים ללא להקה, עדר או נקבה קבועה וגורים שיכבידו על חירותו. בכל הקשור לחיות מחמד, הייתם מצפים שיטפח איזה אמסטף כבד לסת, דוברמן נאצי או רוטוויילר היצ'קוקי. או לכל הפחות איזה רועה גרמני, שברוסית מכונה גם "דורס הזאבים". אבל לא כשמדובר בחתול שמיל. הוא היה חובב חתולים מושבע: שורה ארוכה של זקורי זנבות סמורי פרווה הייתה משתרכת בעקבותיו דרך קבע. ולכל אחד העניק החתול שם ושם חיבה ומילה טובה וליטוף מקמר גבים, מקער בטנים ומשטח אוזניים. רק שמיל. זו הייתה הסיבה היחידה, הקיומית, שבגינה תקעו החתולים יתד במדבר האין־סופי הזה. וכזכר אלפא דאג החתול לכל מחסורה של להקת  ההולכי־על־ארבע הפרוותיים שלו ועשה זאת באמהות מסורה. ואכן, היו בו, בחתול שמיל, את כל אותן התכונות הנדרשות לראיס. בוס. צ'יף. קייס. מטיל אימה שקטה ומחויכת ונערץ בעיוורון נעורים על ידי סגנו ויורשו בבוא היום.

שהייתי אני. טל.

— שמע לי, טֹולִיק. מסגנים, מחליפים ויורשים אני נזהר כמו חזיר בר מחזיר אדם — היה מטיף לי שמיל — אבל אותך, טל — ולי עצמי עוד לא לגמרי ברור למה ומדוע — אני עוד איכשהו מוכן לסבול. כי אתה, טוליק — וכאן היה מבאר ספק לי־ספק לעצמו, תוך אזכור שמי המקורי — אתה ידידו הטוב ביותר של האדם. שלי, הכוונה. כי זה ההומו־ספיאנס היחיד שאני מזהה כרגע בסביבתי הקרובה.

מתוך "תחנות ביניים" מאת בוריס זיידמן, פרדס הוצאה לאור, 2020

תמונה ראשית: צדף במדבר. תצלום: Photoholgic, ב-unsplash.com

Photo by Photoholgic on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בוריס זיידמן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערצדף במדבר. תצלום: Photoholgic, ב-unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על חיוכו של החתול