חיי כלב

אני עוצר לרגע מול דלת הכניסה הגדולה ומנסה להתעשת. אבל אפילו לרגע אסור לי להתלבט, אם להיכנס או לא להיכנס, ואם כל זה בכלל כדאי. אם אתלבט, אתחיל להסס ואולי בכלל לא אכנס, וכל מה שבניתי לי בראש יהפוך לעשן ויתנדף.

אני צועד לתוך המסדרון הארוך ובו המולת אנשים שהולכים ובאים כמו טור נמלים, ולרבים מהם חסרה יד או רגל. חלקם, כבר מהרגע הראשון, שולחים את מבטיהם המבולבלים במסדרונות האינסופיים האלה, ואני מבין שאחת מעיניהם מלאכותית כי האישון שלה מקובע.

השומרים, עם המדים האדומים והפרצופים הוורדרדים, עומדים משני צדי הדלת כדי שלא ייכנסו זרים. אחד מהם בא ושואל לאן אני הולך ואת מי אני צריך, אבל אני לא אומר כלום, רק מראה את הטופס שלי. הוא קורא ואומר: "מסדרון 12 חדר 322."

אני נכנס למסדרון הראשי שדומה למנהרה גדולה. הוא נפרש לפניי, קירותיו צהובים, ומבעד לקהל הנכים אני לא רואה את סופו, רק עשרות מסדרונות מסתעפים ומאות חדרים. תקרת המסדרון גבוהה, והמנורות כולן צהובות, ועשרות ומאות מאווררי תקרה מסתובבים ומתפתלים. האנשים מדברים זה עם זה בקולי קולות ומצטופפים מול הדלתות הסגורות.

אני מוצא את מסדרון מספר 12. יש חדרים בשני הצדדים ואנשים כמוני מתקבצים מול הדלתות. לחלקם אין רגליים ולחלקם אין ידיים, וחלקם עיוורים בעין אחת וחלקם בשתי העיניים, ומקלות ההליכה הלבנים שבידיהם מעידים על זה. כולם מדברים בקולי קולות כאילו הם בתחרות וחלקם מתווכחים עם אלה שלצדם וכמה אחרים מדברים ורבים עם עצמם.

מעל החדר האחד עשר כתוב המספר 322, ומאחורי הדלת בוקע רעש. אני מחזיק את הטופס חזק ביד כדי לא לאבד אותו בתוך הבלגן הזה. אני הולך ונעמד ליד קהל האבודים שמדברים בלי הפסקה, ואחד מהם, שרגלו קטועה מעל הברך, מכה באגרופו על הדלת הסגורה וצורח. אני נועץ מבט בקטוע הרגל ומקשיב לדבריו ולדברי האחרים כשפתאום הדלת נפתחת, וכולנו מסתערים יחד פנימה.

החדר מתמלא בנכים. באמצע החדר הריק, מאחורי שולחן רעוע, יושב איש, ואנחנו מצטופפים סביבו. אנחנו מושיטים לו את הטפסים שלנו, וכולנו מדברים יחד ומסבירים על המכתבים שלנו ועל הבקשות שלנו, והאיש קם וצועק מעלינו: "תביאו לי את הבקשות שלכם. כמה ידיים כבר יש לאיש אחד? כל יום מודיעים על עוד הטבות1 בלי לתאם איתנו". 

עכשיו הוא מדבר בלי הפסקה, ואנחנו משתתקים. מישהו אוסף מהר מהר את הניירות שלנו, וכולנו נשענים על הקירות הצהובים והמצחינים בתוך החדר הדל והמעורטל ונטול הכיסאות הזה וממתינים עד שיגיע תורנו. לאט לאט שוקע האיש בבקשות שלנו, ואנחנו מתחילים לפטפט. אחד מספר איפה שמע, ואחר שמח שעדכנו אותו מהר, עוד כמה ימים ויבטלו את הכול.

שוב כולם מדברים בבת אחת, והחדר מתמלא בזמזום, והראש שלי מצלצל, ועוד פעם אני רואה את האנשים שבורים לרסיסים ומישהו אומר לי באוזן לתקוף אותם. אני מחזיק את הידיים חזק מתחת לבתי השחי כי הרופא אמר שאני לא צריך להקשיב לו, ושאפנה את המחשבות שלי למקום אחר.
אני מנסה לחשוב על נאדר, כי הכול התחיל כשהוא בא, וככה אני הגעתי למקום הזה. היה חם. כן, היה חם, ואני הייתי בחדר ובערתי, והאוזניים שלי התחילו לצלצל, והראש שלי הסתחרר. מיד ניסיתי להפנות את המחשבות למקום אחר, אבל לא הצלחתי. קראתי לאשתי מרים שבאה אליי, ואני ראיתי אותה קרועה לחתיכות והלכתי אליה ולא הבנתי שום דבר עד שחזרתי להכרה וראיתי את המסכנה מרימה אותי ומשעינה אותי על ערימת כלי המיטה שבפינה. והיא גם שפשפה את השטיח שבאמצע החדר. מילאתי את כל הבית בקיא.

כשזזתי היא הסתובבה אלי, וראיתי שקצה השפה שלה מדמם ושיש לה סימן של סטירה על הפנים. היא אמרה, "מישהו עומד ליד הדלת, הוא רוצה אותך, אמרתי שאתה לא מרגיש טוב, והוא אמר שהוא יחכה."

קמתי, הלכתי לדלת וראיתי את נאדר. לא האמנתי שהוא בא ככה, כחוש, על קביים, לראות אותי בשעה כזאת של הלילה. אמרתי שייכנס, אבל הוא לא נכנס ואני לא התעקשתי. ישבנו בחושך על האדמה מול הדלת ושוב התחלנו להעלות זיכרונות מהמלחמה ולדבר על החברים שלנו מאותה תקופה, שאת חלקם הכרנו שנינו ואת חלקם הכרתי רק אני ואחרים רק נאדר. בזמן שדיברנו באו לעברנו הכלבים התועים של האזור, אבל לא התייחסנו אליהם, וכשהם התקרבו יותר מדי זרקנו עליהם אבן, ונאדר השתנק מזיכרון הימים שבהם היו לו שתי רגליים והמון חברים. אחר כך אמר שבא כדי למסור לי הודעה חשובה, שבית הקברות העירוני מעניק הטבות לניצולים הנכים מהמלחמה המקודשת2 ופה ושם. אחר כך דיבר גם על מה שנרוויח במחירי השוק תמורת מה שיתנו לנו. הוא אמר שאנחנו יכולים למכור מיד את ההטבות בפי שניים מחיר ואולי אפילו יותר. הוא הלך, ואני שוב נשארתי עומד בחשכה כשברקע קולות הכלבים, וחשבתי על מרים...

החדר חוזר לזמזם, ואחד שנראה בריא יותר מכולנו נופל ומפרכס ופיו מעלה קצף. האיש שמאחורי השולחן ממשיך לשבת, מרים שפופרת אדומה, מחייג ואומר: "בואו לקחת אחד מהם."

אנחנו מתאספים מסביב לחולה ומישהו מעסה את כתפיו ומישהו את רגליו ומישהו הולך להביא כוס מים, ופתאום החולה מקיא, ונוזל לבן וורוד מתפשט באמצע החדר וריח חמוץ ממלא את האוויר.

לפני שהוא מתעורר, וזה שהלך להביא מים חוזר, באים שני אנשים, תופסים את ידיו ורגליו של החולה, גוררים אותו על הרצפה כמו כבש לקורבן ולוקחים אותו משם.

הפקיד מסיים את עבודתו, קורא לנו בזה אחר זה ונותן לנו את המכתבים. המכתב של האיש שהתעלף נשאר שם, ואחד מאיתנו לוקח אותו, ואנחנו הולכים מהר אל מסדרון 13 חדר 154.

המסדרונות שוב הומים, ושברי אדם מתקבצים מול החדרים ומדברים בקול רם ומכים באגרופים על הדלתות.

אנחנו מסתדרים בשורה מחוץ לחדר 154 ונכנסים פנימה אחד אחד כדי שיחתמו על המכתבים שלנו. האיש שאיבד את ההכרה חוזר. הוא חיוור כסיד, והצווארון שלו עדיין מלא בקיא. אנחנו לא מסכימים שיילך לסוף השורה, והוא ניגש לתחילת התור כדי לגמור את העניינים שלו כמה שיותר מהר. הוא חלוש ונשען על הקיר המלא בשריטות וסימנים של אלפי אגרופים. האיש מביט במאווררי התקרה, ושואל מישהו מאיתנו, לא יודע את מי: "בכמה קונים עכשיו?"

בבת אחת, כאילו שהתאמנו על זה מאה פעם, אנחנו אומרים יחד: "פי שניים מחיר. אפשר אפילו למכור את הקופון עצמו."

מתוך המהומה וקולות ההמון אומר אחד מאיתנו, כמו סולן המקהלה: "בחוזר שלהם כתוב שהם נותנים איפה שנרצה. לחלקות3 שליד הכביש יש ביקוש טוב. לא משנה אם זה קומה אחת או שתיים. ואם מצאת לקוח עוד קודם, מה טוב. ברגע שקנית, אתה יכול להעביר על שמו."

הסולן ממשיך ככה עד שמגיע תורי. אני נכנס ונותן את המכתב שלי. הם חותמים למטה, מוסיפים חותמת ומחזירים לי. אני יוצא ושם את המכתב בכיס כדי שלא אאבד אותו אם יתקפו אותי שוב עוויתות.

אני צועד במהירות במסדרון הצהוב והמדכדך. האיש שהתעלף עוקף אותי בריצה. גם אני מחיש את צעדיי כדי לא להישאר מאחור.

אחמד דהקאן הוא סופר איראני יליד 1966 המרבה לעסוק בכתיבתו במלחמת איראן-עיראק. הסיפור "חיי כלב" (زندگی سگی) ראה אור בקובץ הסיפורים "אני הרוצח של בנך" (من قاتل پسرتان هستم) ב-2004.

מפרסית: תומר בן אהרון, בהנחיית ד"ר יוליה רובנוביץ'. תודה לד"ר תמר עילם-גינדין.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה |
- דימוי שערצילום: DBD, פליקר


תגובות פייסבוק