חצץ

העניין הוא להיות שמח, בכל מחיר. סיפור לחג
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

באותה עת התגוררנו ליד בור לכריית חצץ. לא בור גדול שנחפר באמצעות מכונות גדולות, אלא בור קטן שוודאי הכניס כסף לאיזה חוואי לפני שנים. למעשה הבור היה רדוד כל כך שאולי נועד למשהו אחר — יסודות לבית, אולי, ולא התקדם מעבר לשלב זה.

אמי היתה זו שהתעקשה להפנות אליו תשומת לב. "אנחנו גרים ליד בור החצץ הישן במרחק מה מהדרך המובילה לתחנת הדלק," היתה אומרת לאנשים וצוחקת, כיוון ששמחה כל כך להשיל מעליה כל פרט שקשור לבית, לרחוב — לבעל — לחיים שהיו לה פעם.

אני בקושי זוכרת את החיים האלה. כלומר, אני זוכרת חלקים מהם בבירור, אך ללא ההקשרים הדרושים כדי ליצור תמונה ראויה. כל שנשמר בראשי מהבית בעיירה הוא הטפט עם הדובונים בחדר הישן שלי. בבית החדש הזה, שלמעשה היה קרון מגורים, לאחותי קארו ולי היו מיטות צרות שהועמדו זו מעל זו. כשרק עברנו לשם, קארו דיברה איתי הרבה על הבית הקודם שלנו, ניסתה לגרום לי להיזכר בכל מיני דברים. היא נהגה להעלות את הנושא כששכבנו במיטה, ובדרך כלל השיחה הסתיימה בכך שאני לא הצלחתי להיזכר והיא התרגזה. לפעמים היה נדמה לי שאני כן זוכרת, אבל כדי להכעיס או מחשש להתבלבל העמדתי פנים שלא.

היה קיץ כשעברנו לקרון המגורים. הכלבה שלנו היתה איתנו. בְּליצי. "בליצי אוהבת את המקום הזה," אמרה אמי, וזה היה נכון. איזה כלב לא היה שמח להחליף רחוב בעיירה, ואפילו רחוב עם מדשאות רחבות ובתים גדולים, באזור הכפרי רחב הידיים? היא החלה לנבוח על כל מכונית שחלפה, כאילו הדרך בבעלותה, ומפעם לפעם היתה מביאה הביתה סנאי או מרמיטה שהרגה. תחילה זה הטריד מאוד את קארו, וניל היה מדבר איתה, מסביר על טבעם של כלבים ועל שרשרת המזון שבה יצורים מסוימים צריכים לאכול יצורים אחרים.
"היא מקבלת מזון כלבים," טענה קארו, אבל ניל אמר, "ונניח שלא היתה מקבלת? נניח שיום אחד כולנו ניעלם והיא תצטרך לדאוג לעצמה?"
"אין לי שום כוונה," אמרה קארו. "אין לי שום כוונה להיעלם, ואני מתכוונת לטפל בה תמיד."

"את חושבת?" אמר ניל, ואמא שלנו התערבה כדי שישנה נושא. ניל תמיד היה נכון להיכנס לנושא האמריקנים ופצצת האטום, ואמא שלנו חשבה שאנחנו עדיין לא מוכנות לזה. היא לא ידעה שכשהוא העלה את הנושא, חשבתי שהוא מדבר על פצצת אתון. ידעתי שמשהו לא בסדר עם הפרשנות הזאת, אבל לא התכוונתי לשאול שאלות רק כדי שיצחקו עלי.

ניל היה שחקן. בעיירה היה תיאטרון קיץ מקצועי, חידוש בזמנו, והיו אנשים שהתלהבו מהרעיון ואנשים שחששו ממנו, פן יביא איתו לעיירה אספסוף. אמי ואבי נמנו עם התומכים, אמי בצורה פעילה יותר כיוון שהיה לה פנאי. אבי היה סוכן ביטוח ובילה הרבה בנסיעות. אמי העסיקה את עצמה בתוכניות שונות לגיוס כספים לתיאטרון ותרמה את שירותיה כסדרנית. היא היתה יפה וצעירה דיה שיטעו לחשוב אותה לשחקנית. היא גם התחילה להתלבש כמו שחקנית, ברדידים וחצאיות ארוכות ומחרוזות משתלשלות. היא הניחה לשערה להתפרע וחדלה להתאפר. אני כמובן לא הבנתי או אפילו הבחנתי במיוחד בשינויים האלה באותו זמן. אמי היתה אמי. אבל קארו הבחינה בלי ספק. וכן אבי. אף שמתוך כל מה שאני יודעת על אופיו ועל רגשותיו לאמי, אני חושבת שאולי היה גאה להיווכח כמה טוב נראתה באופנות משחררות אלה, וכמה השתלבה היטב עם אנשי התיאטרון. בשלב מאוחר יותר, כשדיבר על התקופה הזאת, הוא אמר שתמיד ראה בחיוב את האמנויות. אני יכולה לתאר לעצמי כעת כמה נבוכה היתה אמי, מתכווצת מבושה וצוחקת כדי להסוות זאת, לו היה מכריז הכרזות כאלה לפני חבריה לתיאטרון.

אחר כך באה התפתחות שניתן היה לצפות מראש, ומן הסתם כולם צפו מראש אבל לא אבי. אני לא יודעת אם זה קרה למי מהמתנדבים האחרים. אני כן יודעת, אף שאיני זוכרת זאת, שאבי בכה ובמשך יום שלם הלך אחרי אמי ברחבי הבית, לא מניח לה לרגע אחד ומסרב להאמין לה. ובמקום להגיד לו משהו שישפר את הרגשתו, היא אמרה לו משהו שהחמיר אותה.
היא אמרה לו שהתינוק של ניל.
האם היא בטוחה?
בהחלט. היא בדקה את התאריכים.
ומה קרה אז?

אבי חדל לבכות. הוא היה מוכרח לשוב לעבודתו. אמי ארזה את חפצינו ולקחה אותנו לגור עם ניל בקרון המגורים שמצא בכפר. אחר כך אמרה שגם היא בכתה. אבל גם אמרה שהרגישה חיה. אולי לראשונה בחייה, באמת חיה. היא הרגישה כאילו קיבלה הזדמנות; היא החלה את חייה מחדש. היא השאירה מאחור את כלי הכסף והחרסינה ואת התוכניות לעיצוב הבית ואת גינת הפרחים שלה ואפילו את הספרים בכוננית הספרים שלה. כעת היא תחיה, לא תקרא. היא השאירה את בגדיה תלויים בארון ואת נעלי העקב הגבוהות מונחות בשורה. את טבעת היהלום ואת טבעת הנישואים על השידה. את כותונות המשי במגירות שלהן. היא התכוונה להסתובב עירומה לפחות חצי מהזמן בכפר, כל עוד מזג האוויר חמים.
זה לא הסתדר, משום שכשניסתה זאת, קארו הלכה והתחבאה במיטה שלה, ואפילו ניל אמר שהוא לא משתגע על הרעיון.

מה הוא חשב על כל זה? ניל. הפילוסופיה שלו, כפי שניסח זאת בשלב מאוחר יותר, היתה לקבל בברכה כל מה שקורה. כל דבר הוא מתנה. אנחנו נותנים ולוקחים.
אני חשדנית כלפי אנשים שמדברים כך, אבל אני לא יכולה לומר שיש לי זכות להיות כזאת.

הסופרת אליס מונרו. צילום: דרק שפטון

הסופרת אליס מונרו. צילום: דרק שפטון

הוא לא היה באמת שחקן. הוא התגלגל למשחק, לדבריו, כניסוי. כדי לראות מה יוכל לגלות על עצמו. בקולג', לפני שנשר, הוא הופיע כאחד מחברי המקהלה במחזה אדיפוס המלך. זה מצא חן בעיניו — להתמסר, להתמזג עם אחרים. ואז יום אחד, ברחוב בטורונטו, הוא פגש חבר שהיה בדרכו לריאיון לעבודת קיץ בקבוצת תיאטרון של עיירה קטנה. הוא הצטרף אליו כי לא היה לו שום דבר טוב יותר לעשות, ובסופו של דבר התקבל לעבודה, ואילו חברו לא. הוא ישחק את בנקוֹ. לפעמים היתה רוחו של בנקו נראית ולפעמים לא. הפעם הם רצו גרסה נראית, וניל היה בגודל הנכון. בגודל מצוין. רוח משובחת.

הוא ממילא חשב להעביר את החורף בעיירה שלנו, עוד לפני שאמא שלי הפתיעה את כולנו. הוא כבר שם עין על קרון המגורים. היה לו די ניסיון בנגרות להשיג לעצמו עבודה בשיפוץ התיאטרון שתחזיק אותו עד האביב. הוא לא אהב לחשוב על עתיד רחוק מזה.

קארו אפילו לא היתה צריכה להחליף בתי ספר. ההסעה אספה אותה בקצה המשעול הקצר שעבר על פני בור החצץ. היא היתה צריכה להתיידד עם ילדי הכפר ואולי גם להסביר דבר או שניים לילדי העיירה שהיו חבריה בשנה הקודמת, אבל אם התקשתה בכך, לא שמעתי על זה.
בליצי תמיד חיכתה לה ליד הדרך עד ששבה הביתה.

אני לא הלכתי לגן ילדים כי לאמא שלי לא היתה מכונית. אבל לא היה אכפת לי להסתדר בלי ילדים אחרים. קארו, כשחזרה הביתה, הספיקה לי. ואמי היתה רוב הזמן נכונה להשתובבויות. מיד כשהחל לרדת שלג אותו חורף, היא ואני בנינו איש שלג, והיא שאלה, "שנקרא לו ניל?" אמרתי בסדר, ואיבזרנו אותו בכל מיני דברים כדי שיהיה מצחיק. אחר כך החלטנו שאצא מהבית בריצה כשהמכונית שלו תגיע ואגיד, הנה ניל, הנה ניל! אבל אצביע על איש השלג. וכך עשיתי, אבל ניל יצא מהמכונית בכעס וצעק שהיה עלול לדרוס אותי.

זאת היתה אחת הפעמים המעטות שראיתי את ניל מתנהג כמו אבא.
אותם ימי חורף קצרים ודאי היו משונים בעיני — בעיירה האורות נדלקו לעת ערב. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. לעתים תהיתי לגבי הבית האחר שלנו. לא ממש התגעגעתי אליו או רציתי לשוב לגור בו — פשוט תהיתי לאן נעלם.
הזמנים הטובים של אמי עם ניל נמשכו אל הלילה. אם התעוררתי והייתי צריכה לשירותים, הייתי קוראת לה. היא היתה באה בשמחה אבל בלי למהר במיוחד, עטופה באיזו יריעת בד או רדיד — ואפופה ריח שקישרתי לאור נרות ולמוזיקה. ולאהבה.

דבר מה לא מעודד מאוד קרה אמנם, אך לא ניסיתי לרדת לסופו באותו זמן. בליצי, הכלבה שלנו, לא היתה גדולה מאוד, אך גם לא נראתה קטנה מספיק להסתתר תחת מעילה של קארו. אני לא יודעת איך קארו הצליחה לעשות את זה. לא פעם אחת אלא פעמיים. היא החביאה את הכלבה תחת המעיל שלה בהסעה של בית הספר, ואז, במקום ללכת ישר לבית הספר, היא לקחה את בליצי חזרה לבית הישן שלנו בעיירה, ששכן במרחק של פחות מגוש בניינים אחד. ושם אבי מצא את הכלבה על מרפסת החורף שלא היתה נעולה, כששב הביתה לאכול את ארוחת הצהריים שלו לבד. הוא הופתע מאוד שהצליחה להגיע לשם, שמצאה את דרכה הביתה כמו כלבים בסיפורים.

קארו הקימה מהומה גדולה וטענה שלא ראתה את הכלבה כל הבוקר. אבל אחר כך טעתה כשחזרה על התרגיל, כעבור שבוע אולי, והפעם אף שאיש באוטובוס או בבית הספר לא חשד בה, אמי חשדה.
אני לא זוכרת אם אבא שלנו החזיר את בליצי. אני לא מסוגלת לדמיין אותו בקרון המגורים שלנו או בפתח הקרון או אפילו על הדרך המובילה אליו. אולי ניל הלך אל הבית בעיירה ואסף אותה. לא שאת זה קל יותר לדמיין.

אם נדמה מהדברים שלי שקארו היתה אומללה או זממה מזימות כל הזמן, לא כך היה. כמו שאמרתי, היא כן ניסתה לדבר איתי על הדברים בלילה במיטה, אבל זה לא שהיתה מתלוננת כל הזמן. היא לא היתה זעפנית מטבעה. היא היתה להוטה מדי לעשות רושם טוב. היא אהבה שאנשים אוהבים אותה; אהבה להסעיר את האווירה בהבטחה למשהו שאף אפשר לכנותו עליזות. היא חשבה על זה יותר ממני.
עכשיו אני חושבת שמבין שתינו היא דמתה לאמי יותר.
ודאי היתה איזו חקירה לגבי מעשיה עם הכלבה. נדמה לי שאני זוכרת משהו.
"עשיתי את זה סתם בשביל המתיחה."
"את רוצה לחזור לגור עם אבא שלך?"
אני חושבת שהשאלה הזאת נשאלה, ואני חושבת שהיא אמרה לא.

לא שאלתי אותה דבר. מה שעשתה לא נראה בעיני משונה. נראה שככה זה עם ילדים קטנים — כל דבר שעושה האח הבוגר יותר ורב־ההשפעה משום מה לא נראה חריג.
הדואר שלנו הופקד בתיבת פח על עמוד בהמשך הדרך. אמא שלי ואני היינו ניגשות לשם מדי יום, למעֵט במזג אוויר סוער במיוחד, כדי לראות מה השאיר לנו הדוור. עשינו את זה אחרי שקמתי ממנוחת הצהריים. לפעמים זאת היתה הפעם היחידה שיצאנו במשך כל היום. בבוקר צפינו בתוכניות טלוויזיה לילדים — או שהיא קראה בזמן שאני צפיתי (היא לא ויתרה על הקריאה לאורך זמן). חיממנו לעצמנו מרק משומר לארוחת צהריים, ואחר כך הלכתי לנוח בזמן שהיא המשיכה לקרוא. היא היתה בהיריון מתקדם כעת והתינוק זע בבטנה, כך שיכולתי להרגיש אותו. הוא עתיד היה להיקרא ברנדי — כבר היה ברנדי — בין שיהיה בן ובין שיהיה בת.
יום אחד כשפסענו במשעול אל הדואר ולמעשה לא היינו רחוקות מהתיבה, אמי עצרה ועמדה ללא ניע.
"שקט," היא אמרה לי, אף שלא אמרתי מילה ואפילו לא שיחקתי במשחק גרירת המגפיים בשלג.
"הייתי בשקט," אמרתי.
"ששש. חוזרים."
"אבל לא הבאנו את הדואר."
"לא חשוב. פשוט תלכי."

אחר כך הבחנתי שבליצי, שתמיד היתה איתנו, קצת מאחורינו או לפנינו, כבר לא היתה שם. כלב אחר היה, בצד השני של הדרך, במרחק כמה צעדים מתיבת הדואר.
אמי התקשרה לתיאטרון מיד כשהגענו לבית והכניסה את בליצי שחיכתה לנו. איש לא ענה. היא התקשרה לבית הספר וביקשה ממישהו להגיד לנהג האוטובוס להסיע את קארו עד לפתח הבית. התברר שהנהג לא היה יכול לעשות את זה, כיוון שירד שלג מאז הפעם האחרונה שניל פינה את השלג במשעול, אבל הוא — הנהג — השגיח עליה עד שהגיעה הביתה. בשלב זה הזאב נעלם.
ניל החזיק בדעה שלא היה שום זאב. ואם היה, הוא אמר, הוא לא מסוכן, כי קרוב לוודאי היה חלוש משנת החורף.

קארו אמרה שזאבים לא ישנים שנת חורף. "למדנו את זה עליהם בבית ספר."
אמא שלנו רצתה שניל יביא רובה.
"את חושבת שאני אקח רובה ואצא לירות באיזו אמא זאבה ארורה מסכנה שבטח יש לה כמה וכמה גורים ביער והיא רק מנסה להגן עליהם, כמו שאת מנסה להגן על שלך?" הוא אמר בשקט.
קארו אמרה, "רק שניים. הם עושים רק שניים כל פעם."
"בסדר, בסדר. אני מדבר עם אמא שלך."
"אתה לא יודע את זה," אמרה אמא שלי. "אתה לא יודע אם יש לה גורים רעבים בכלל."
מעולם לא חשבתי שתדבר אליו ככה.
הוא אמר, "תירגעי. בואי נחשוב רגע. רובים זה דבר נורא. אם הייתי הולך ומביא רובה, אז מה בעצם אני אומר? שווייטנאם היתה בסדר? שבאותה מידה הייתי כבר יכול ללכת לווייטנאם?"
"אתה לא אמריקני."
"אל תרגיזי אותי."

זה פחות או יותר מה שהם אמרו, וזה נגמר בכך שניל לא היה צריך להביא רובה. לא ראינו שוב את הזאבה, אם בכלל זאת היתה זאבה. אני חושבת שאמא שלי הפסיקה ללכת להביא את הדואר, אבל ייתכן שהבטן שלה תפחה כל כך שהיא התקשתה לעשות זאת ממילא.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

השלג התמעט באורח פלא. העצים עדיין היו עירומים מעלים, ואמי אילצה את קארו ללבוש את המעיל שלה בבקרים, אבל היא חזרה הביתה מבית הספר כשהיא גוררת אותו אחריה.
אמי אמרה שהיא בטח נושאת תאומים, אבל הרופא אמר שלא.
"יופי. יופי," אמר ניל, שהיה בעד רעיון התאומים. "מה כבר רופאים יודעים."
בור החצץ התמלא עד גדותיו שלג נמס וגשם, כך שקארו היתה צריכה להקיף אותו בדרכה להסעה של בית הספר. הוא הפך לאגם קטן, רוגע ומפעים תחת השמים הצלולים. קארו שאלה בלא תקווה רבה אם אנחנו יכולות לשחק בו.
אמא שלנו אמרה לה לא להשתגע. "הוא בטח בעומק שישה מטר לפחות," היא אמרה.
ניל אמר, "אולי שלושה."
קארו אמרה, "בצדדים הוא לא יהיה עמוק."
אמא שלנו אמרה שכן. "הוא פשוט יורד אנכית. זה לא כמו להיכנס למים מהחוף, לעזאזל. פשוט תתרחקי ממנו."
היא התחילה להגיד "ארור" די הרבה, אולי אפילו יותר מניל, ובטון נרגז הרבה יותר.
"שנרחיק ממנו גם את הכלבה?" היא שאלה אותו.
ניל אמר שזאת לא בעיה. "כלבים יודעים לשחות."

יום שבת. קארו צפתה איתי בתוכנית הענק הידידותי והעירה הערות שהרסו אותה. ניל שכב על הספה שנפתחה למיטה זוגית לו ולאמי. הוא עישן את הסיגריות שלו שלא היה יכול לעשן בעבודה, כך שנאלץ להפיק מהן את המיטב בסופי־שבוע. קארו הציקה לו לפעמים בבקשות לנסות אחת מהן. פעם הוא נתן לה, ואמר לה לא לספר לאמא שלנו.
אבל אני הייתי שם, אז סיפרתי.
היתה בהלה, אף שלא ממש מריבה.
"אתה יודע שהוא יוציא מכאן את הילדות כמו כלום," אמרה אמא שלנו. "זאת הפעם האחרונה."
"הפעם האחרונה," אמר ניל בהסכמה. "ומה אם הוא יאכיל אותן בזבל כמו רַייס קריספּיס?"

בתחילה לא ראינו בכלל את אבינו. אך אחרי חג המולד נערכה תוכנית לימי שבת. אמא שלנו תמיד שאלה אחר כך אם נהנינו. אני תמיד אמרתי שכן, והתכוונתי לזה, כי חשבתי שאם הולכים לסרט או להביט באגם הוּרוֹן או אוכלים במסעדה, פירוש הדבר שנהנים. קארו השיבה גם היא שכן, אבל בטון שאמר שזה לא העסק של אמא שלנו. אחר כך אבא נסע לחופשת חורף בקובה (אמי הגיבה על כך בהפתעה כלשהי ואולי אף בחיוב) וחזר עם שפעת מהסוג העקשני, והביקורים פסקו. הם היו אמורים להתחדש באביב, אבל עד כה זה לא קרה.

אחרי שכובתה הטלוויזיה, קארו ואני נשלחנו החוצה להתרוצץ, כפי שאמא אמרה, ולנשום קצת אוויר צח. לקחנו איתנו את הכלבה.
הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו היה להתיר את הצעיפים שאמא כרכה סביב צווארינו ולגרור אותם אחרינו. (העובדה היא — אף שאולי לא קישרנו בין שני הדברים — שככל שהתקדם ההיריון שלה, היא נסוגה יותר ויותר להתנהגות של אמא רגילה, לפחות בכל הנוגע לצעיפים שלא נזקקנו להם או לארוחות סדירות. היא לא היתה צריכה להיאבק יותר מדי בדרכינו הסוררות כפי שנדרשה לכך בסתיו.) קארו שאלה מה אני רוצה לעשות, והשבתי שאני לא יודעת. זה היה מהלך רשמי מצדה, אך האמת לאמיתה מצדי. הנחנו לכלבה להוביל אותנו, לכל מקום, ובליצי רצתה ללכת להסתכל בבור החצץ. הרוח צלפה אדוות קטנות במים, ועד מהרה נעשה קר, אז כרכנו את הצעיפים חזרה סביב הצוואר. אני לא יודעת כמה זמן שוטטנו סביב שולי המים בידיעה שאי־אפשר לראות אותנו מקרון המגורים. זמן מה אחר כך התחוור לי שאני מקבלת הוראות.
נאמר לי לחזור לקרון המגורים ולהגיד לניל ולאמא שלנו משהו.
שהכלבה נפלה למים.
הכלבה נפלה למים וקארו פחדה שהיא תטבע.
בליצי. טבעה.
טבעה.
אבל בליצי לא היתה במים.
היא היתה יכולה להיות. וקארו רצתה לקפוץ פנימה כדי להציל אותה.
אני חושבת שבכל זאת טענתי נגד הרעיון, משהו בסגנון, היא לא, אַת לא, זה היה יכול לקרות אבל זה לא קרה. גם זכרתי שניל אמר שכלבים לא טובעים.
קארו הורתה לי לעשות כפי שהצטוויתי.
למה?
ייתכן שאמרתי זאת, ואולי רק עמדתי שם, מסרבת לציית לה ומנסה להעלות בדעתי טיעון אחר.
בעיני רוחי אני יכולה לראות אותה מרימה את בליצי ומשליכה אותה, אף שבליצי מנסה להיאחז במעיל שלה. אחר כך קארו נסוגה, צועדת לאחור כדי לקחת תנופה ולרוץ אל המים. היא רצה, קופצת, לפתע פתאום מטילה את עצמה אל המים. אבל אני לא יכולה להיזכר בצליל נתזי המים המכים בהם בזה אחר זה. לא נתז קטן ולא גדול. אולי בשלב זה כבר פניתי לרוץ לעבר הקרון — זה ודאי מה שעשיתי.

כשאני חולמת על זה, אני תמיד רצה. ובחלומותי לא לעבר הקרון אני רצה אלא חזרה אל בור החצץ. אני רואה את בליצי מפרפרת במים ואת קארו שוחה אליה, שוחה בכל הכוח, בדרכה להציל אותה. אני רואה את מעילה החום־בהיר המשובץ ואת צעיף הצמר המשובץ שלה ואת פניה הגאים, עטורי הניצחון, ואת שערה האדמדם שאת קצותיו המתולתלים הכהו המים. כל שעלי לעשות הוא להביט ולשמוח — שום דבר לא נדרש ממני, אחרי הכול.

מה שבאמת עשיתי היה לרוץ במעלה המדרון המתון לעבר הקרון. וכשהגעתי לשם התיישבתי. כאילו היו שם מרפסת או ספסל, אף שלמעשה לא היו כאלה בקרון. התיישבתי וחיכיתי שיקרה משהו.
אני יודעת את זה כי זאת עובדה. ועם זאת איני יודעת מה היה בכוונתי לעשות או מה חשבתי. אולי חיכיתי למערכה הבאה בדרמה של קארו. או של הכלבה.
אני לא יודעת אם ישבתי שם חמש דקות. יותר? פחות? לא היה קר מאוד.
פניתי פעם לאשת מקצוע בעניין הזה, והיא שיכנעה אותי — לזמן מה היא שיכנעה אותי — שבטח ניסיתי לפתוח את דלת הקרון וגיליתי שהיא נעולה. נעולה כי אמי וניל שכבו ונעלו אותה כדי למנוע הפרעות. אם הייתי הולמת בדלת הם היו כועסים. היועצת היתה שמחה להביא אותי למסקנה הזאת, ואני שמחתי גם כן. לזמן מה. אבל אני כבר לא חושבת שזה נכון. אני לא חושבת שהם היו נועלים את הדלת, כי אני יודעת שפעם אחת הם לא נעלו וקארו נכנסה פנימה, ולמראה ארשת פניה הם צחקו.
אולי זכרתי שניל אמר שכלבים לא טובעים, מה שאומר שקארו לא צריכה להציל את בליצי. ומכאן שהיא עצמה לא תצליח להוציא לפועל את התרגיל שלה. כל כך הרבה תרגילים, עם קארו.

האם חשבתי שהיא יודעת לשחות? בגיל תשע הרבה ילדים יודעים. ולמעשה התברר שהיא קיבלה שיעור אחד בקיץ הקודם, אבל אחר כך עברנו לקרון המגורים והיא לא המשיכה. אולי היא חשבה שתסתדר. ובהחלט ייתכן שהאמנתי שהיא יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה.
היועצת לא הציעה שאולי נמאס לי לציית להוראות של קארו, אבל המחשבה כן עלתה בדעתי. אבל נדמה לי שזה לא מסתדר. אילו הייתי מבוגרת יותר, אולי. באותה עת עדיין ציפיתי ממנה למלא את עולמי.
כמה זמן ישבתי שם? מן הסתם לא הרבה. ואפשר שאכן נקשתי על הדלת. אחרי כמה זמן. אחרי דקה או שתיים. מכל מקום אמא שלי פתחה את הדלת בשלב כלשהו, משום סיבה מיוחדת. תחושה מבשרת רעות.

וברגע הבא אני בפנים. אמא שלי צועקת על ניל ומנסה לגרום לו להבין משהו. הוא קם על רגליו והוא עומד שם ומדבר איתה, נוגע בה, ברוך ובעדינות ובנחמה שכאלה. אבל זה כלל לא מה שאמי רוצה והיא קורעת את עצמה ממנו ורצה מבעד לדלת. הוא מניד בראשו ומשפיל את מבטו לרגליו היחפות. אצבעות רגליו הגדולות, חסרות הישע.
אני חושבת שהוא אומר לי משהו, ובקולו איזו עצבות מונוטונית. משונה.
מעבר לכך אני לא זוכרת פרטים.

אמי לא הטילה את עצמה לתוך המים. היא לא כרעה ללדת מרוב הלם. אחי, בּרֶנט, לא נולד אלא שבוע או עשרה ימים אחרי הלוויה ולא טרם זמנו. היכן היתה בזמן שחיכתה ללידה אינני יודעת. אולי מאושפזת בבית חולים ומטושטשת ככל האפשר בשל הנסיבות.

אני זוכרת בבירור את יום הלוויה. אישה נעימה ונינוחה שלא הכרתי — שמה היה ג'וזי — לקחה אותי לטיול. ביקרנו בכמה נדנדות ובמעין בית בובות שהיה גדול דיו שאוכל להיכנס לתוכו, ולארוחת צהריים אכלנו את המעדנים שאני הכי אוהבת, אבל לא יותר מדי, לא עד כדי בחילה. ג'וזי היתה אדם שלימים למדתי להכיר היטב. היא היתה חברה שאבי הכיר בקובה ואחרי הגירושים הפכה לאמי החורגת, אשתו השנייה.

אמי התאוששה. לא היתה לה ברירה. היא היתה צריכה לטפל בברנט, ורוב הזמן גם בי. אני חושבת שגרתי אצל אבי וג'וזי בזמן שהיא התמקמה בבית שהתכוונה לחיות בו את שארית חייה. אני לא זוכרת שהייתי שם עם ברנט לפני שהיה גדול דיו לשבת בכיסא התינוקות שלו.

אמי שבה לחובותיה הקודמות בתיאטרון. תחילה ייתכן שעבדה כמו בעבר, כסדרנית מתנדבת, אבל עד שהתחלתי ללמוד בבית הספר היא מצאה לעצמה עבודה אמיתית, לא עונתית, ובתשלום. היא היתה המנהלת העסקית. התיאטרון שרד תהפוכות שונות והוא עדיין קיים.
ניל לא האמין בלוויות, אז הוא לא נכח בזו של קארו. הוא מעולם לא ראה את ברנט. הוא כתב מכתב — גיליתי זאת בשלב הרבה יותר מאוחר — שבו הודיע כי מאחר שהוא אינו מתכוון לתפקד כאב מוטב שיפרוש כבר בהתחלה. אף פעם לא הזכרתי אותו בפני ברנט, כי חשבתי שהדבר יצער את אמי. וכן משום שברנט לא גילה כמעט שום סימני דמיון אליו — לניל — ולמעשה דמה כל כך לאמי, שבאמת תהיתי מה התרחש בתקופה שבה נהרה. אבי מעולם לא אמר דבר בקשר לכך ולעולם לא יגיד. הוא מתייחס לברנט בדיוק כמו שהוא מתייחס אלי, אבל הוא הטיפוס שהיה עושה זאת ממילא.
הוא וג'וזי לא הביאו ילדים משלהם, אבל אני לא חושבת שזה הטריד אותם. ג'וזי היא האדם היחיד שמדבר על קארו, ואפילו היא לא עושה זאת לעתים תכופות. היא כן אומרת שאבי לא מאשים את אמי. הוא גם אמר שכנראה היה אדם משמים בזמן שאמי רצתה יותר התרגשות בחיים שלה. הוא נזקק לניעור, והוא קיבל אותו. אין טעם להצטער על העניין. ללא הניעור הזה הוא לעולם לא היה מוצא את ג'וזי, והשניים לא היו מאושרים כל כך עכשיו.
"איזה שניים?" אולי אשאל, רק כדי להרגיז אותו, והוא היה אומר בהחלטיות, "ג'וזי. ג'וזי, כמובן."

את אמי אי־אפשר להכריח לדבר על התקופה ההיא, ואני לא מטרידה אותה בעניינה. אני יודעת שהיא נסעה במשעול שלידו התגוררנו וגילתה שהשתנה לגמרי, עם אותם בתים אופנתיים שאפשר לראות עכשיו, המוקמים על קרקע לא פורייה. היא מציינת זאת בַּבוז הקל שבתים כאלה מעוררים בה. גם אני פסעתי באותו משעול אבל לא סיפרתי לאיש. כל פשפושי הקרביים הנהוגים בקרב משפחות בימים אלה הם טעות בעיני.

יש לי בת זוג, רוּתאן, והיא צעירה ממני אבל נדמה לי שחכמה ממני במידת מה. או לפחות אופטימית יותר לגבי מה שהיא מכנה "גירוש השדים שלי". לעולם לא הייתי יוצרת קשר עם ניל אילולא דחקה בי. במשך שנים רבות, כמובן, לא היתה לי כל דרך לעשות זאת, וזה גם לא עלה בדעתי. הוא זה שלבסוף כתב לי. מכתב ברכה קצר, הוא אמר, אחרי שראה את התמונה שלי באָלוּמני גאזֶט. מדוע קרא באלומני גאזט אין לי מושג. קיבלתי אחד מאותם ציונים־לשבח אקדמיים, שיש להם חשיבות רק בקרב חוג מצומצם מאוד של אנשים ושום חשיבות מחוצה לו.

הוא התגורר במרחק שמונים קילומטרים בקושי מהקולג' שבו לימדתי, שבמקרה גם היה הקולג' שבו למדתי. תהיתי אם היה שם באותה עת. קרוב כל כך. האם הפך לאיש אקדמיה?
תחילה לא היתה לי שום כוונה להשיב למכתב, אבל סיפרתי לרותאן והיא אמרה שעלי לשקול לכתוב לו חזרה. אז התוצאה היתה ששלחתי לו אימייל ונערכו תוכניות. הייתי אמורה לפגוש אותו בעיירה שבה גר, בסביבה הלא מאיימת של קפיטריה אוניברסיטאית. אמרתי לעצמי שאם הוא ייראה בלתי נסבל — אני לא יודעת בדיוק לְמה התכוונתי בזה — אוכל פשוט להמשיך ללכת.
הוא היה נמוך יותר משזכרתי, כפי שבדרך כלל נראים לנו מבוגרים שאנחנו זוכרים מהילדוּת. שערו היה דליל וקצוץ למשעי. הוא קנה לי כוס תה. הוא שתה תה בעצמו.
מה הוא עשה למחייתו?
הוא אמר שהוא מכין סטודנטים לבחינות. הוא גם עוזר להם לכתוב עבודות. לפעמים אפשר לומר שהוא כותב את העבודות. הוא גובה כסף כמובן.
"לא מתעשרים מזה, את יכולה להיות בטוחה."
הוא התגורר בחור. או חור מכובד למחצה. הוא אהב אותו. הוא קנה בגדים בחנויות של צבא הישע. גם זה לא היה נורא.
"מתאים לעקרונות שלי."

לא בירכתי אותו על אף אחד מאלה, אבל למען האמת, אני בספק אם הוא ציפה ממני.
"בכל אופן, אני לא חושב שסגנון החיים שלי מעניין כל כך. אני חושב שאולי את רוצה לדעת איך זה קרה."
נאלמתי דום.
"הייתי מסטול," הוא אמר. "ויותר מזה, אני לא שחיין. אין הרבה בריכות במקום שבו גדלתי. הייתי טובע בעצמי. זה מה שרצית לדעת?"
אמרתי שהוא לא בדיוק האדם שלגביו אני תוהה.
אחר כך הוא הפך לאדם השלישי ששאלתי אותו, "מה אתה חושב שקארו רצתה לעשות?"
היועצת אמרה שאין לדעת. "קרוב לוודאי שהיא עצמה לא ידעה מה היא רוצה. תשומת לב? אני לא חושבת שהיא התכוונה להטביע את עצמה. תשומת לב לכמה רע היא מרגישה?"
רותאן אמרה, "לגרום לאמא שלך לעשות מה שהיא רוצה? לגרום לה להתעשת ולהבין שהיא צריכה לחזור לאבא שלך?"
ניל אמר, "זה לא משנה. אולי היא חשבה שהיא יודעת לשחות טוב יותר משידעה. אולי היא לא ידעה כמה כבדים בגדי חורף יכולים להיות. או שאין אף אחד בסביבה שיכול לעזור לה."
הוא אמר לי, "אל תבזבזי את הזמן. את לא חושבת לעצמך מה אם הייתי ממהרת ומודיעה, נכון? לא מנסה להאשים את עצמך?"
אמרתי ששקלתי את מה שאמר, אבל לא.
"העניין הוא להיות שמח," הוא אמר. "בכל מחיר. נסי את זה. את יכולה. זה נעשה יותר ויותר קל. זה לא קשור לנסיבות. לא תאמיני כמה זה טוב. קבלי הכול, והטרגדיה תיעלם. או תשכך לפחות, ואת פשוט שם, ממשיכה להתקיים בעולם בשלווה."
עכשיו, שלום.

אני מבינה לְמה הוא התכוון. זה באמת הדבר הנכון לעשות. אבל בעיני רוחי קארו ממשיכה לרוץ אל המים ולהטיל את עצמה פנימה, כמו בניצחון, ואני עדיין נטועה במקומי, מחכה לה שתסביר לי, מחכה לנתז המים.

אליס מונרו נחשבת לאחת מכותבי הסיפור הקצר הטובים בדורה. הסופרת הקנדית, בת 82, זכתה בפרס הסיפור הקצר הקנדי ובפרס בוקר הבינלאומי‏ ב-2009. ‏הסיפור "אל מול אגם" יוצא באסופת הסיפורים "חיים יקרים", אשר ראתה אור השנה בהוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: אורטל אריכה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אליס מונרו .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על חצץ

    03
    יורם

    שלום ירון - כפי שכתוב בתחתית הטקסט: אליס מונרו נחשבת לאחת מכותבי הסיפור הקצר הטובים בדורה. הסופרת הקנדית, בת 82, זכתה בפרס הסיפור הקצר הקנדי ובפרס בוקר הבינלאומי‏ ב-2009. ‏הסיפור "אל מול אגם" יוצא באסופת הסיפורים "חיים יקרים", אשר ראתה אור השנה בהוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: אורטל אריכה