ילדים

בית חולים, החולים הם ילדים, עולם סגור עם חוקים משלו, דרמה אנושית מתמשכת. סיפור מהחיים, סיפור מהלב
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

את הסבב שלנו במחלקת ילדים התחלנו בעיצומו של החורף.

בחסות הגשם והברד, בחסות שמש עמומה, מתעתעת, עלו מזיקי החורף ממעיינות התהום ויצאו לעשות שמות בילדי ירושלים. חום ונזלת, שיעולים וצפצופים, התקפי אסטמה ועוד התקפי אסטמה, דלקות אוזניים, דלקות ריאה וסמפונות. שפע בלתי נתפש של מרשמי אנטיביוטיקה וצילומי חזה, אינהלציות ונטולין והתעטשויות תמימות למראה, ששולחות אותך להתמוטט בבית למשך כל סוף השבוע, ובכל זאת לקרטע לבית החולים ביום ראשון, כרוך בצעיף ומצויד בחבילה עבה של טישו, רק כדי לגלות שיתר הסטודנטים נמצאים בדיוק באותו מצב ומבקשים לחמוס ממך את פיסות הטישו האחרונות שברשותך, את לכסניות הגרון היקרות מפז. הבדיל בינינו רק הסדר הכרונולוגי – היו בינינו אלה שהיו לפני, אלה שבמהלך, ואלה שאחרי. את כל הווירוסים של העיר ירושלים אני חוויתי על בשרי באותו החורף. ואת כולם אני אימצתי לחיקי.

ילדים בוכים, ילדים חייכניים, ילדים מותשים וילדים מתרוצצים, ילדים מפוחדים, ילדים חסרי מורא, ילדים בריאים מאוד, וילדים חולים

היה זה הסבב הקליני הראשון שלנו, ועוד היה עלינו להתרגל לתפקידנו על בימת התיאטרון הרפואי. לתלות על העורף סטטוסקופים צוננים, לשוות לפנים ארשת רצינית, לקנות שעון. הסתובבנו יראים במסדרונות המוארים, חולפים על פני אחיות מטופחות למראה, משפילים מבט אל מול הורים טרוטי עיניים וסתורי שיער. בעריסות גבוהות, מגודרות, בסל-קלים ועגלות, חיכו לנו אותם יצורים חידתיים, אותן בריות עלומות, מסתוריות – הילדים.

ילדים בוכים, ילדים חייכניים, ילדים מותשים וילדים מתרוצצים, ילדים מפוחדים, ילדים חסרי מורא, ילדים בריאים מאוד, וילדים חולים.

לונדון, ילדים, הפצצה, 1915, צפלין

ילדים פצועים בבית חולים בלונדון לאחר ההפצצה של הצפלינים הגרמנים ב-1915. תצלום: Taylor S-K, ארכיון משרד המלחמה הבריטי

מרוב לחץ ורצון להקשיב, לא לפספס, לשמוע כל אוושה, כל רעד, אפילו לא הספקנו להרהר כמה מוזר היה זה, להינעץ כך בין הורים לילדיהם, לא הורים ולא ילדים בעצמנו, מבינים הכל ולא מבינים בעצם כלום

ואנחנו התבוננו בהם כמו ביצורים מעולם אחר, כמו בזיכרון רחוק, קלוש, מהעבר, או בשורה על העתיד לבוא. ליטפנו ראשים והערכנו מרפסים, בדקנו רפלקסים והאזנו ללבבות פועמים, ממהרים, ומרוב לחץ ורצון להקשיב, לא לפספס, לשמוע כל אוושה, כל רעד, אפילו לא הספקנו להרהר כמה מוזר היה זה, להינעץ כך בין הורים לילדיהם, לא הורים ולא ילדים בעצמנו, מבינים הכל ולא מבינים בעצם כלום, ולהקשיב, דום דום, דום דום, דום דום.

מזיקי החורף היו לחם חוקנו. התקף האסטמה שבחדר שש, דלקת קרום המח שבחדר שמונה, דלקת הסמפונונות שבעשר ב'. אבל אנחנו שאפנו להתעלות על כך, אנחנו נשאנו את עינינו אל מעבר לפרגוד, מעבר לווירוסים, לחיידקים, לחום הגבוה, לחדר שתיים שממנו הסטודנטים מתרחקים, לחדר שתיים, שבו שכב הילד עומאר באסל.

עומאר באסל הגיע למחלקה הישר מהתינוקייה. שלושה ימים לאחר לידתו הוא פיתח זיהום מסכן חיים והתנקבות מעי, ונאלץ לעבור ניתוח שבו נכרתו חלקים נכבדים ממערכת העיכול שלו. עתה הוא היה בן חודש, ובכל שבוע נהג לחזור על ריטואל קבוע: "בהתחלה מופיעה פריחה", הסבירה המתמחה האחראית. "רבדים אדומים על פני הגב, בית החזה, על הפנים. אחר כך הטסיות מתחילות לרדת, עד כדי סכנה לדימום מסכן חיים. יחד איתן יורד גם ההמוגלובין. לבסוף, מופיעות ההקאות הקשתיות, והבטן הולכת ומתנפחת".

איש לא ידע מה יש לו.

בכל ישיבת בוקר שמענו עליו דו"ח מפורט. הייתי מגיע לחדר הישיבות רבע שעה לפני הזמן, ומוצא את יתר חברי מקובצים בכיסאות האחוריים, מנסים להיחבא אי שם בירכתי החדר. המחברות היו שלופות, העטים נחו ביד שמאל או ביד ימין, והעיניים נישאו לשולחן העץ המרכזי, שפנה למסך גדול, עליו הקרינו את ממשק המשתמש המחריד של מערכת המחשוב הרפואית.

בדקות הספורות שלפני שמונה הם היו מתחילים להיכנס. תחילה מתמחים-של-בוקר, עדיין בבגדים צבעוניים, בפנים רחוצות, מדושנות שינה, מלאות רעננות שברירית שמוכנה להיכנע כל רגע בפני המרשמים והבדיקות, המזרקים וחומרי החיטוי. אחריהם, הגיחו מתמחים-של-לילה. באופן מפתיע, הם היו ישנוניים הרבה פחות ממתמחי הבוקר, קדחתנות נסתרת פיעמה בכל תנועותיהם, בעיניהם המתרוצצות מצד לצד. אחרונים היו נכנסים הבכירים. בצעד שָלֵו, בחולצה מכופתרת, מגוהצת, בחיוך צדדי, צופן סוד. איש לא זיכה אותנו במבט.

פרופסור וקסלר היה מניד בראשו.

"אמיר, בן שנתיים וארבעה חודשים, פנה עקב חום, שלשול והקאות..."

הקשבנו בקוצר רוח, ממתינים לעדכון היומי. "עומאר באסל", היה המתמחה האחראי מכריז לבסוף. היקף הבטן כך וכך. הטסיות כך וכך. תאי הדם האדומים. אתמול ניסינו שוב להאכיל. מיד החלה הבטן מתנפחת. היום מתוכננת עוד ביופסיה, קיבלנו את אישור המשפחה. הבדיקות הגנטיות עדיין בעיבוד.

דובי, בית חולים

דובי בית-חולים. תצלום: כריסטיאן טריברט.

שלוש פעמים נאמר להוריו של עומאר באסל שהקץ קרוב. כונסו ארבע ישיבות מולטידיסציפלינריות ומרובות משתתפים. רשימת התרופות שלו לא הייתה מביישת קשיש סוכרתי וחולה לב. לסטודנטים, כאמור, לא הותר להתקרב. "הילד הזה לא בשבילכם", אמרו לנו מורינו. "נסו את התקף האסטמה שבחדר שש".

עומאר באסל הפך לחלק מהרקע במקום המשונה והחדש ההוא. עם השבועות הוא הפך לדמות ערטילאית, כמעט מופשטת, לתעלומה מסתורית, שאליה מכוונים עשרות מוחות אנוש קודחים. להגיע לישיבה כל בוקר ולתהות, מה שלום עומאר באסל היום, ואיך עבר על עומאר באסל הלילה, להשתאות על הפעוט הזה הממשיך לשאוב את תשומת לבם של אנשים רבים כל כך, יום יום, ממשיך לחיות על קו התפר שבין החיים לבין ההתמוטטות המוחלטת, פתרון כל הבעיות, החידלון. היינו מתווכחים בלהט על האבחנה המשוערת, מחליפים בינינו עדכונים בקולות מהוסים, מלאי חשיבות.

"נדמה לי שראיתי את עומאר באסל במעלית".

"הבוקר תפסתי את אבא שלו צועק על האחות".

"תינוק קטן כל כך. התאפקתי שלא להצביע".

לילדה הראשונה שבדקתי קראו עראמה דימאס. היא הייתה בת ארבע, וסבלה מפרכוסים. בחודש האחרון הפרכוסים התגברו בתכיפותם, ושינו את הופעתם – נעשו ארוכים יותר, מפחידים יותר. "פתאום הגוף שלה נמתח כולו", האם אמרה לי, "ומהפה נפלטת מין צעקה איומה, ארוכה. היא מרימה את הידיים, וכל הגוף שלה מזדעזע, מתעוות". הנהנתי. כל אותו הזמן דימאס שכבה במיטתה. היו לה פנים עגלגלות ועיניים שחורות וקטנות, שננעצו במסך הטלפון הנייד שממנו בקעו קולות עליזים וצעקניים בערבית. היא לא הביטה בי ולו פעם אחת. "היא מדברת?" שאלתי את האם, והיא הנידה בראשה. הולכת לגן שיקומי. ניגשתי לדימאס ובידיים רועדות שלפתי את הסטטוסקופ. האם חילצה מבין ידיה את הטלפון הנייד. לראשונה, עיניה של דימאס ננעצו בי, כמו שני חרוזים קטנים וחסרי הבעה. "דימאס", אמרתי בחיוך רפה, "בִּדִי אַפְחַסֶכּ". היא לא הגיבה. הנחתי את הסטטוסקופ על בית החזה שלה. "חודִי נַפֶס עַמִיק", אמרתי לה. היא לא ענתה, ורק תפסה בידה את צינור הגומי, ומשכה ממנה את הסטטוסקופ. "דימאס", הפצירה בה האם, ואני הנחתי את הסטטוסקופ על בית החזה שוב, ודימאס משכה אותו שוב, הפעם חזק יותר. "דימאס, ביכּפי", גערה האם. היא ניסתה להחזיק בידה של דימאס, אבל כשניסיתי להניח את הסטטוסקופ בפעם השלישית דימאס שלחה את ידה השנייה אל האוזניות ותלשה אותן מתוך אזני. האם הלמה בשידת העץ ופלטה צעקה ארוכה בערבית. דימאס הניחה את ידיה על האוזניים. "הכל בסדר, הכל בסדר", אמרתי לאם בקול קלוש. "נחזור אחר כך".

עירוי, פעוט, פיליפינים, בית חולים, Cebu

עירוי לפעוט בבית חולים בעיר Cebu בפיליפינים. תצלום: Direct Relief

למחרת, ניסיתי לבקר אותה שוב. כעת הגעתי מצויד היטב, עתיר ניסיון וחכמת חיים לאחר מפגש עם הילדים האחרים במחלקה. היו לי מדבקות צבעוניות, ובובת צפרדע על גבי הסטטוסקופ, ודברי חנופה מוכנים מראש בשלוש שפות. כל זה לא עשה על דימאס ולו את הרושם הקל ביותר. לא עזרו המדבקות ולא עזרה החנופה, רק התקרבתי והיא סובבה את ראשה הצדה, וסירבה להמשיך. אותו הדבר למחרת. אותו הדבר בכל אותו שבוע. ואם זה לא היה מספיק צורב, לדימאס לא הייתה שום בעיה להיבדק על ידי סטודנטים אחרים במחלקה. היא הייתה שוכבת בשלווה כשהם מיששו את הבטן, פותחת את פיה היטב, שקטה אפילו בעת בדיקת האוזניים, עיניה נעוצות בי כל אותה העת. ביום השחרור שלה הגעתי כדי להיפרד ממנה לשלום. היא חבשה לראשה כובע מצחייה גדול ואדום, ולא זיכתה אותי אפילו במבט. האם חייכה אלי חיוך מתנצל.

בחינה מדוקדקת נראתה לי כמעשה לא מנומס – ניסיון לחשוף ללא חמלה את מה שמוצג בלית ברירה לעיני כל

עם הילדים האחרים הצלחתי קצת יותר. התחנחנתי והתרפסתי, והם, על פי רוב, התרצו. לפחות עד שהיה עלי לבדוק את אוזניהם. אבל יותר משלמדתי למשש כבדים או לזהות אוושות, היה עלי ללמוד להתבונן. לא הייתי אומר שאני אדם ויזואלי במיוחד. כל החיים הייתי מסתכל על אנשים רק מזווית העין, מדי פעם מלכסן מבט. בחינה מדוקדקת נראתה לי כמעשה לא מנומס – ניסיון לחשוף ללא חמלה את מה שמוצג בלית ברירה לעיני כל. מלבד זאת, רוב החיים סבלתי מקוצר ראייה, וגם עכשיו, אחרי ניתוח להסרת משקפיים, כשהראייה שלי היא באופן רשמי שש-שש, אני בכל זאת לא מעז להסתמך על העיניים. השמיעה שלי, לעומת זאת, חדה מאוד. שמיעה, באופן כללי, היא חוש הרבה פחות אלים. אחרי הכל לבן אדם יש אפשרות להיות דומם. להקשיב לבן אדם – זה דבר נעים, זה דבר רגיש, מתחשב. אבל ככה, להישיר מבט? להתחפר בתוך פנים, שומות, נקבוביות? לפלח למישהו את הפרטיות, את חוסר האונים, את המחסה העלוב האחרון – הידיעה שאינני מעניין מספיק, כדי שיסתכלו בי? מה פתאום. הפנים של החברים שלי, של ההורים, המשפחה, נמסכו לערפיליות משוערת, של מה שראיתי מדי פעם בחטף. לעתים נדירות, כשהזדמן לי להביט בהם מעט יותר, הייתי משתאה על השינויים הרבים שהתחוללו בהם מאז הפעם האחרונה שהסתכלתי. כשדמיינתי אותם לעצמי הם תמיד היו מטושטשים מעט, לא לגמרי ברורים.

ניתוח לב פתוח, תינוק

היום השני לאחר ניתוח לב פתוח. תצלום: ניקולא קונו

מעולם לא היו הגופים מעורטלים כל כך. מעולם לא נשללה מהם עד כדי כך החמלה שבקוצר הראייה

לאנשים טובים אין עיניים חדות, ככה האמנתי. אנשים טובים הם כמעט תמיד קצרי ראייה. המבט שלהם רך, כללי, לא מתחפר.

אבל במחלקה הייתי חייב ללמוד איך מסתכלים. האם מספרת על החום. האב מספר על השלשול. וכל הזמן הזה אתה מקיף במבטך את הפעוט שעל ברכי האם: מה צבע עורו, ואיך הוא מחזיק את הגוף, ואיך הוא נושם ואיך הוא ממקד את המבט, ומה צורת הראש והעיניים. אתה מנסה למצוא כיוון, רמז, אתה עובר עליו מהקדקוד ועד הקרסוליים, אתה בודק את החיתול, זה נוח כי הוא עדיין צעיר מלהרגיש, מלהירתע ממבטים חודרניים.

מעולם לא היו הגופים מעורטלים כל כך. מעולם לא נשללה מהם עד כדי כך החמלה שבקוצר הראייה.

אבל גם זה היה רק המעטה החיצוני, רק פני השטח של מה שפיעם מתחת לקליפה. בישיבות הרנטגן עם פרופסור ברתנא, העמקנו פנימה. פעם בשבוע היינו מתכנסים בחדרו החשוך, מחוסר החלונות, וממתינים לו. הוא היה נכנס לחדר ועושה את דרכו באיטיות, בעזרת הליכון, לכיסאו הישן, המרופד. זה מכבר מלאו לפרופסור ברתנא שמונים שנה, והוא דמה יותר מכל לקרפד מקומט ואדיר ממדים. הוא היה שוקע בתוך כיסאו ומשלב את ידיו בחיקו, ואחד המתמחים היה מקליד בשבילו את תעודות הזהות במערכת, כדי שעל גבי המסך שעל הקיר יופיעו צילומי החזה הבוהקים.

"מדובר בילד בן חודש ושבוע", הייתה מתחילה המתמחה. "שהגיע למיון עם סיפור של הפסקות נשימה".

בחדר הייתה משתררת דממה. איש לא זע, ציפור לא צפצפה. הפרופסור ברתנא חושב. התבוננתי בצילום והייתי מרוצה – הנה הצלעות. הנה הלב. עמוד השדרה והסרעפת. צילום יפה, בסך הכל.

"בצילום הראשון", פרופסור ברתנא היה אומר, בקול חורק, בר' מתגלגלת, "אפשר לראות שהסדק הבין-אונתי נמשך כלפי מעלה – כלומר אנחנו מדברים על תמט של האונה הריאתית העליונה, בעיקר בחלק האחורי. בנוסף על כך, אנחנו רואים הצללה קטנה יותר, בצד השמאלי, שלא הייתה בצילום הקודם. השאלה היא, האם הוא שואף מזון לדרכי הנשימה. מה את אומרת?"

המתמחה הטתה את ראשה בלי להשיב.

או, לחילופין:

"אנחנו נשים פה קו, ככה. ונסתכל על הצפיפות של האוויר פה, ואחר כך יש לי את צפיפות הלב, ואחר כך בועת האוויר פה. אני רואה פה גם את ציור הסימפונות. כן, לילד הזה יש דלקת ריאות. יש לנו עוד דבר כאן, והוא הגדלה קלה של צל הלב. תגידי, הילד הזה אנמי?"

צלעות ולב, עמוד שדרה וגם סרעפת. לפעמים נדמה היה לי שברתנא רואה דרך הצילומים אל תוך הילד. אני לא חושב שהייתי מופתע אם לאחר עיון מעמיק בהדפסי שחור-לבן האלה, הוא היה מהנהן באיטיות, ושואל את המתמחה ההמומה – "תגידי, הילד הזה, הוא מתקשה במתמטיקה? תגידי, הילד הזה אוהב לאכול קוסקוס?"

עראמה דימאס חזרה למחלקה שוב. הבחנתי בה במקרה, בחדר המיון. היא שכבה על המיטה וגם הפעם לא התיקה את מבטה ממסך הטלפון הנייד. האם ישבה לצדה, על כורסה, וחיבקה את תיק היד שלה. מבטה היה מקובע בנקודה כלשהי על הרצפה. "היא לא מפסיקה לפרכס", היא סיפרה לי אחר כך, בקול נמוך, כאילו היא חוששת שבתה תבין. "היא לא מפסיקה. שוב מחליפים לנו את התרופות".

"דימאס, כיף חאלכּ?" חייכתי אליה. "בִּתְחִבִּי אל מוסתשפא?"

חשבתי לנצל את המפגש המחודש הזה כדי לעשות תיקון. דימאס הרימה את עיניה באיטיות. לא הייתי בטוח אם היא מזהה אותי. הושטתי לה את ידי לכִּיף, והיא הטתה את ראשה והתלבטה לרגע, אבל אז התפשט על פניה חיוך מרושע, והיא חרצה לי לשון.

נו, טוב. כנראה שפשוט לא נועדנו זה לזו.

רק בחלוף השבועות, התחלתי להבין את הסכנה האורבת לפתחי. המחלקה מילאה אותי עד תום. ואני לא מדבר רק על תורנויות המיון, ועל המבחנים מדי שבוע, ועל הביקור הדו שבועי עם פרופסור וקסלר, מנהל המחלקה. אני אפילו לא מדבר על החרדה שפיעמה בי, שלא נתנה לי מנוח – אני חייב לדעת את הכל, הכל, אין שום דבר שמותר לי לא לדעת. אני מדבר על העובדה שהמחלקה סירבה לצאת מתוך הראש שלי. על כך שהחיים שלי החווירו לעומתה, והתנדפו. יכולתי באותה מידה להיות שם כל הזמן, לצאת משם רק כדי לנוח, רק בתור הפוגה, וגם אז, לא לזמן רב. איך עומאר באסל ישן הלילה?

CT, פגיעה מוחית, ילד

סריקה, בתקווה לשלול פגיעה מוחית. תצלום: יוהן סונין

לרוב הסטודנטים האחרים קרה אותו הדבר. השיחות בינינו הוקדשו למחלקה בלבד, ולא רק מבחינת הנושא, אלא גם מבחינת עגת הדיבור, דפוסי החשיבה והעניין, אפילו האינטונציה. התחלנו את הלימודים שונים כל כך זה מזה – היינו אנשים משכבות גיל שונות עם תחומי עניין שונים שמטרות שונות לחלוטין הובילו אותם ללימודי הרפואה. עכשיו הלכנו ונעשינו דומים, במהירות הבזק. ההבדלים בין יהונתן בוגר הישיבה, לבין אסמא הערבייה, לבין ענת הקצינה במילואים, כבר לא היו ברורים עד כדי כך. הם הבינו זה את זה הרבה יותר משהבינו אותם חבריהם לשבט, מהבית. הם סיגלו לעצמם אותן מניירות, אותן בדיחות, אותה גישה לבעיות. כל בעיה שהיא. אם אתה מיומן מאוד בשימוש בפטיש, אל תתפלא שכל בעיה נדמית בעיניך למסמר. אנשים שסלדתי מהם אתמול, עלולים היו להיהפך לחברי הטובים.

החסר בתקנים היה האצטלה למסלול העינויים המפרך הזה, אבל המטרה האמיתית הייתה שבירת הרוח והנפש, ההשתלטות המוחלטת, הסופית על האני, תביעת הבעלות

את העתיד זיהיתי במתמחים הממהרים, הטרודים תמיד. המשמרות הארוכות, היומיומיות. השיבוש המוחלט של היום והלילה. החסר בתקנים היה האצטלה למסלול העינויים המפרך הזה, אבל המטרה האמיתית הייתה שבירת הרוח והנפש, ההשתלטות המוחלטת, הסופית על האני, תביעת הבעלות. ההתמחות מחצה מתוכם את כל מה שאיננו רלבנטי, נתנה לכל חלקיק אישיות אחר להתנוון, להפוך פג תוקף. אהבת פעם קריקט? למדת דף יומי? כשיעירו אותך באמצע הלילה יש רק דבר אחד שתוכל לזכור, והוא לא יהיה הקריקט, והוא לא יהיה הדף היומי. הוא יהיה כמה סטרואידים לתת כדי להרחיב את ההיצרות, והאם להוסיף אדרנלין, ואם כן, מתי. והם היו מדהימים, והייתי מפקיד את חיי בידיהם. והם היו צללים דהויים ותו לא, ולא ניתן היה לדבר איתם על שום דבר. זו רק תקופה זמנית, הייתי מנחם את עצמי, אבל ידעתי בחוש שלהתאושש מההשתלטות העוינת הזאת אי אפשר. אפשר אולי לשחזר קמצוץ ממה שהיה, אולי להראות סימנים, תווי היכר בּלים מזוֹקן. אבל ארבע שנים של התמסרות מוחלטת אינן חולפות ביעף.

זה היה לי נעים, לצלול פנימה. המחלקה, נדמה היה לי, הגיעה בדיוק בזמן. יובל ואני נפרדנו, עברתי לגור בדירה משלי, צמצמתי את שעות העבודה. הייתי טרוד מאוד לפני הכניסה למחלקה, לא הצלחתי להחזיק ביד ספר. עכשיו היה לי טוב, היה לי, בסך הכל, פשוט יותר, אף על פי שעדיין היה בי חלק שהתנגד, שהתעקש לעקצץ בחוסר נחת בכל פעם שיצאתי את שערי בית החולים מאוחר בלילה. לא לישון, אמר קול בראשי בחזרתי הביתה. אני לא רוצה לישון.

הילדים שבדקתי בשבוע הראשון השתחררו מזמן. ילדים אחרים החליפו את מקומם. ורק עומאר באסל עדיין חיכה בחדר שתיים, עדיין הקיא והתנפח, סירב לעזוב אותנו, סירב להיפרד. בחודשיים שחלפו הוא כבר הספיק לעבור ניתוח נוסף, לפתח אי ספיקת כליות שחלפה בהמשך, ולכנס עוד שתי התייעצויות רב-צוותיות, שבהן הוחלט על טיפול ניסיוני למצבו. עד אז הוא כבר היה מכר ותיק שלנו, מכר נושן, יקר, בלתי נראה.

רק בשבוע השמיני לסבב ראיתי אותו לראשונה. שיבצו אותי בצד הרחוק של המחלקה באותו השבוע, שאליו השתייך חדר שתיים המפורסם. באותו הבוקר, כשחלפתי על פני החדר, לא התאפקתי והצצתי פנימה. מול הדלת, על הספה הארוכה, הבחנתי באמו, נערה ערבייה עם כיסוי ראש ורוד וכפכפי אצבע, שהייתה שקועה בשיחת טלפון חרישית. לצדה, על שמיכת בית חולים תכולה, שכב תינוק זערורי, עם עור אפרפר ובטן תפוחה להפליא. היו לו זוג עיניים שחורות ענקיות, שבחנו אותי בהשתוממות סקרנית.

שלום עומאר, לחשתי לו בלי קול.

לא ראיתי אותו שוב במהלך היום. הרבה ילדים חדשים התאשפזו במחלקה. הפעוט רפאל יהושע זונשטיין סבל מזיהום בקשר לימפה. לילדה רחל יצחקי צמח חיידק בדם. מדי פעם ראיתי רופאים ואנשי צוות נכנסים לחדר שתיים. הם סגרו את הדלת, ומהצד השני עלה בכי דק, יבבני ומקוטע.

למחרת, בישיבת הבוקר, חיכיתי לשמוע מה התחדש בעניינו. חשבתי לעצמי שהיום אבקש לבדוק אותו, להתבונן לעומק, להבין. אבל המתמחה פתחה בקול רועד: "עראמה דימאס, בת ארבע שנים וחודשיים, מוכרת למחלקתנו".

באבחה אחת נקטעו ההרהורים.

יפן, בית חולים, ילדה, שפעת

ילדה במחלקה לחולי שפעת בבית חולים ביפן, 1957. תצלום: National Museum of Health and Medicine, Otis Historical Archives

דימאס הגיעה לחדר המיון באישון לילה, אחרי התקף פרכוס שלא נפסק. היא פרכסה במשך עשר דקות לפני שאמה קראה למגן דוד אדום. היא המשיכה לפרכס עד שהגיע צוות האמבולנס, המשיכה לפרכס על אף התרופות שקיבלה, בזו אחר זו. היא הפסיקה רק בכניסה לחדר המיון. היא לא נשמה. האישונים שלה סירבו להגיב לאור. מונשמת ומורדמת, היא הועלתה בשלוש בבוקר לטיפול נמרץ.

הייתי רוצה לספר שהלכתי ישר הביתה באותו היום. שרצתי לשירותים להתייפח. אבל זה יהיה שקר. במציאות הייתי כאילו משתומם, פליאה משונה אחזה בי. אני חושב שעד אז לא הייתי בטוח, בכך שילדים יכולים למות.

הישיבה הסתיימה. רופאים וסטודנטים התפזרו לעיסוקיהם, ורק אני הוספתי לשבת במקומי. בער בי דחף קדחתני ללכת ולראות אותה, לעלות לטיפול נמרץ ולהביט בה, בשמורות עיניה העצומות ובפניה העגולות, בחזה היורד ועולה בקצב המנשם. פחדתי לפגוש באמה. אני לא אבכה עלייך עראמה דימאס, חשבתי לעצמי. אני כמעט בטוח שמה שמסתתר בי איננו בכי. אני יכול לומר רק, שאני לא אשכח אותך. שהפנים שלך ייחרטו בי עד יומי האחרון. זה לא יהיה שקר. זאת תהיה האמת לאמיתה.

קמתי. הרגליים שלי נשאו אותי מהחדר, דרך הדלתות האוטומטיות של המחלקה. הסתובבתי בין המסדרונות. חלפתי על פני רפאל-יהושע הקטן בעגלה, על פני אמה המותשת של רחל יצחקי, שסבלה מחום גבוה, על פני אביה של מישל ביטון שהקיאה ארבע פעמים במהלך הלילה ונזקקה לחמצן, על פני הוריו של נימר גאטס, שסבל ממום לבבי והגיע לצנתור.

לרגע נדמה היה לי, שכל המקום הזה עשוי מסבל. שהקירות הירקרקים שלו מרוצפים בסבל, שהמיטות הרחבות מוצעות בו, שהוא ספוג בווילונות הפלסטיק התכולים, מזין את מערכת החשמל, את האוורור. מקדש של סבל, פולחן של המתנה, דקות איטיות הנמנות על ידי נשים חרדות, מותשות, מבועתות, שאינן עוצמות עין. זמן ללא עתיד, ללא עבר.

מצאתי את עצמי מול חדר שתיים. הדפתי את הדלת, והיא נפתחה. להפתעתי, החדר היה ריק ממבוגר.

עומאר באסל שכב בעריסה שלו. התקרבתי אליו באיטיות. ראיתי, שהוא שקוע בשינה.

בטנו התפוחה עלתה וירדה בנשימות שלוות. אצבעותיו הקטנות נקמצו לאגרוף.

כל כך הרבה תשומת לב ומאמץ שטפו את גופו של התינוק הזה. כל כך הרבה תרופות, וצינורות, וסכינים. איזה סוד מצפין הגוף הזעיר הזה.

והתבוננתי בו היטב, והתבוננתי בו בכל כוחי, כאילו אם אצליח להתבונן מספיק אראה דרכו, אבחין בנקודה הקריטית, השחורה, בחוסר הרצון לאכול, לגדול, לחיות, במיאון להשתרש בתוך העולם הזה, בסירוב להיטמע בו.

ואז, זה קרה. פיו הקטן של עומאר באסל התעווה, והוא פיהק פיהוק גדול, חייך, וחזר לישון.

קפאתי על עמדי.

מסביבי שמעתי קולות אדם. שעת הביקור קרבה, היה עלי לצאת, אבל לא יכולתי לזוז ממקומי, הוספתי לעמוד ולהביט בו.

ואז, זה קרה שוב.

עומאר באסל, עומאר באסל המנותח, המנוטר, הממושש והנבדק והחבול והמזוהם והשטוף והחתוך, עומאר באסל עיווה שוב את שפתיו הזעירות ועל פניו רפרף חיוך קל, ששכך כעבור רגע, כששקע שוב בחלום עמוק מאוד.

ואני עמדתי ותהיתי, מה עומאר באסל יודע שאנחנו לא. והאם הוא צוחק עלינו, עומאר באסל, בחלומו, צוחק על דאגותינו ועל חרדותינו ועל הישיבות ועל הפאניקה והשיחות הבהולות ועל הסכינים ועל הצינורות שנכנסים ויוצאים את גופו הקטן, שלא עזב את כותלי בית החולים מימיו. והאם עומאר באסל סולח לנו, על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו, ועל שניסינו, ועל שלא ידענו, ועל שהכאבנו, ועינינו, והאם החיוך שלו הוא מחילה, הוא הצדקה, וכמה דקירות חיוך אחד מצדיק, והאם עומאר באסל מבין שנפשנו נקשרה בנפשו, בלי להכיר, בלי לשמוע, בלי לדעת, ככה, באופן וירטואלי, טלפתי, טרנסצנדנטי, באופן בלתי הגיוני, בלתי מוסרי, בלתי הוגן, דרך טבלאות ומדדים וישיבות, והאם הוא מבין שמאחורי כל הצינורות, החתכים, והדקירות, אנחנו אוהבים אותו, את עומאר באסל, שמאחורי כל זה עומדת אהבתנו הגדולה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דן ורשקוב נולד בשנת 1993, להורים יוצאי ברית המועצות לשעבר. הוא מתגורר בירושלים, תלמיד בשנת הלימודים החמישית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, ותלמיד מחקר לתואר שלישי במגמה המשולבת למחקר ביו-רפואי לתלמידי רפואה. עבודת המחקר שלו עוסקת במידול מחלות גנטיות באמצעות תאי גזע עובריים, במרכז עזריאלי לחקר תאי גזע בגבעת רם. 'ילדים' הוא סיפורו הראשון הרואה אור.

גרסה של הסיפור זכתה בפרס הראשון בתחרות עידוד היצירה למדענים על שם עופר לידר, במכון וייצמן.

מערכת "אלכסון" מודה לגיל הראבן על חלקה בהבאת הסיפור לכתב העת.

תמונה ראשית: אמבולנס צעצוע. תצלום: ז'ן הו, unsplash.com

Photo by Zhen Hu on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דן ורשקוב.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על ילדים

01
עדנה

אפשר לדבר ולדבר על אמפטיה ואפשר לכתוב סיפור כזה, שמותיר אותך בלי מלים, מבין לגמרי שאנושיות היא הדבר שצריך להוביל אותנו. בכל דבר, אגב.

02
שולי גושן

מקסים. כתיבה נהדרת ומדויקת בשילוב הנכון של רגישות, אנושיות ושנינות.
לו היה כותב ספר, הייצי רצה וקטנה.
תוגה על 18 דקות הקריאה "המשוערות" שהתארכו כי היו משפטים שנהניתי לקרוא שוב.

תודה תודה!