ימשול נא בנו אחד בלבד

כה דיבר אודיסאוס, על פי הומרוס, בנאומו בפני הציבור. אילו רק אמר: "בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב", היה בכך די והותר. ואולם במקום שיסיק מאמירתו מסקנה הגיונית, ששלטונם של מושלים רבים אינו יכול להיות לתועלת – שהרי אפילו שלטונו של מושל יחיד, למן הרגע שבו הוא נוטל לעצמו תואר זה, הוא רע ובלתי נסבל – אודיסאוס מוסיף את ההפך מכך, ואומר: "יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ".

אפשר אולי לסלוח לו, לאודיסאוס, על דבריו אלה, שנאמרו מתוך רצון לשכך את התמרדות הצבא, ועל כן – סבור אני – העדיף להתאים את נאומו לכורח הנסיבות יותר מאשר לאמת. אולם אם נהרהר בדבר, רעה חולה היא להיות משועבדים למושל אחד ויחיד, באשר אין בידינו כל ערובה אפשרית לגבי מידת טוּבו, ובאשר ביכולתו להרע כל אימת שיחפוץ בכך. ולגבי אפשרות הציות למושלים רבים, המשמעות היא שנאמלל עצמנו שבעתיים, כמניינם.

hishtabdut

איני יכול לדון לפי שעה בשאלה זו שעוררה מחלוקות סוערות כה רבות, קרי: "האם צורות ממשל מדיניות אחרות טובות מן המלוכה? " אילו היה עלי לדון בה, הרי לפני שהייתי מבקש לדעת איזה מקום ראוי לה למלוכה בשורת האופנים השונים לניהול עניינו של הציבור, הייתי שואל אם ראויה היא כלל למקום כלשהו, שכן קשה לשער שיש ולוּ משהו מעניינו של הציבור בשיטת ממשל זו שבה הכול שייך לאחד. אך הבה נדחה למועד אחר את השאלה הזאת, הראויה כל כך לדיון נפרד, ואשר תעורר מחלוקות פוליטיות מכל הסוגים.

לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות – מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת – ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו – לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו – שהרי אחד הוא – ואף לא לאהוב אותו – שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות.

אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה. לפיכך, כאשר אומה שנכפה עליה בכוח הנשק להיות משועבדת לשלטונו של יחיד – כפי שהייתה אתונה נתונה למרותם של שלושים רודנים – אין להתפלא על כך שהיא כנועה אלא להצר על כך צער רב. או נכון יותר, לא לתמוה ולא להלין על כך, אלא לשאת את המצב בסבלנות ולצַפות לעתיד טוב יותר.

נבראנו כך שחובת הידידוּת המשותפת לנו תופסת חלק נכבד מחיינו. מן התבונה הוא לאהוב את המידות הטובות, להעריך את המעשים הטובים, להכיר טובה על החסדים בהם זכינו, ולעתים תכופות אף להפחית מרווחתנו כדי להעצים את כבודם ותועלתם של מי שאנו מוקירים והראויים לאהבתנו. לפיכך, אם תושביה של ארץ כלשהי מוצאים בקרבם את אחד מאותם אנשים נדירים, מי שסיפק לידיהם הוכחות בדבר דאגתו הגדולה לשמור על קיומם, עוז רוחו להגן עליהם, תבונתו הרבה למשול בהם, ואם הם מִתרגלים לציית לו זמן ממושך ולהיסמך עליו עד כדי שהם מייחסים לו עליונות מסוימת עליהם – על פניו נראה שאך טבעי הדבר להכיר טובה למי שהיטיב עִמנו ולא לחשוש מפני כל רעה העלולה לצמוח ממנו. אף איני יודע אם מן התבונה הוא להרחיקו מן העמדה בה היטיב לעשות ולהעבירו למקום בו יוכל להרע.

ואולם, אלוהים הטוב! מהו כל הדבר הזה? כיצד נוכל לכנות את האסון הזה? מהו אותו פגם, אותו ליקוי נורא ואיום, שבעטיו מספר אינסופי של בני אדם לא רק שהם מצייתים אלא הם משרתים; לא נמשלים אלא נתונים לעוּלהּ של עריצות, והם משוללי רכוש ונכסים, והורים ובני משפחה וילדים, ואין הם אדונים עוד אפילו לחייהם שלהם? לראותם סובלים מגֶזל וביזה, חמדנות ואכזריות – ולא מצד צבא כלשהו או ממעשה ידיו של המון ברברי, שנגדם היה על כל אחד מהם להגן על בני עמו ועל חייו – אלא מידיו של אדם בודד! לא הרקולס או שִׁמשון הוא, אלא יצור אנוש, ולעתים תכופות אף מוג לב ורכרוכי משאר בני עמו, איש שלא הריח מעולם ריח אבק שריפה ורגליו לא התפלשו בחול זירת תחרויות האבירים, אדם שלא רק שאינו מתאים לפקד על בני אדם אלא אף לספֵּק את העלובה בנקֵבוֹת לא יִצלַח! וכי במורך לב מדובר? האם נכנה בזויים ופחדנים את האנשים הכנועים הללו? אילו היו רק שניים, שלושה או ארבעה אנשים נכנעים לאדם אחד, היה הדבר מוזר אך אפשרי, וניתן היה אולי לומר אז, ובצדק, שמדובר במורך לב. אך כאשר מאה איש, כאשר אלף בני אדם, סובלים דיכוי של אדם אחד – האם ניתן עדיין לומר שאין הם מעזים להתנגד לו, או שמא הם אינם חפצים בכך, ושבמקרה זה לא מדובר רק במורך לב, אלא יותר מכך באדישות וברפיון?

לבסוף, כאשר מדובר לא במאה ולא באלף איש, אלא במאה ארצות, באלף ערים, במיליון בני אדם שאינם קובלים על זה הנוהֵג בהם כולם כפי שנוהגים בעבדים ובשפחות, כיצד נכנה אז את הדבר? האם זו פחדנות? והלא לכל המידות הרעות יש גבולות שאותם הן אינן יכולות לעבור. שני אנשים, אפילו עשרה, יכולים בהחלט לחשוש מפני אדם בודד; אבל כאשר אלף איש, מיליון, אלף ערים, אינם מתגוננים מפני אדם בודד, לא מדובר במוֹרך לב: הדבר אינו מגיע כדי כך, כפי שאומץ לב אין פירושו שאדם בודד נדרש לפשוט לבדו על יעד מבוצר, לתקוף צבא שלם או לכבוש ממלכה. ואיזו מידה רעה ומפלצתית היא זאת שאינה ראויה אפילו לתואר פחדנות, שלא נמצא לה שֵם מכוער דַיו, שהטבע דוחה אותה בשאט נפש והלשון מסרבת לכנותה בשם?...

נניח כי יוצבו זה מול זה בשדה הקרב שני מחנות, חמש רבבות גברים מזוינים, ויילחמו זה בזה. חלקם, בני חורין, יֵצאו לקרב למען חירותם, ואילו האחרים יילחמו על מנת לגזול מהם את חירותם זו. למי, לדעתכם, יהיה הניצחון? מי מהם יֵצא לקרב בחירוף נפש גדול יותר: אלה הרואים גמול ראוי בשמירה על חירותם, או הללו ששכרם היחיד עבור המכות שהם מכים או שבהן הם מוכים אינו אלא שעבודו של הזולת? אל מול עיני הראשונים ניצבים תמיד נועם חייהם בעבר והציפייה לזכות באושר דומה גם בעתיד. הם חושבים פחות על הסבל שהוא מנת חלקם בעת הקרב מאשר על מה שיתייסרו בו הם, ילדיהם וכל צאצאיהם במקרה שיובסו. האחרים, חוד החנית היחידה בידיהם הוא פגיון חמדנותם המתקהה לפתע מול פני הסכנה, כזה שלהטוֹ כָּבֶה בדם פציעתם הראשונה. לקרבות הנודעים כל כך של מילטִיאַדוֹס, לֵיאוֹנידַס ותֶמִיסטוֹקלֶס מלאו כבר אלפיים שנה, אך זִכרם רענן עדיין בספרים ובזיכרונם של בני האדם, כאילו התרחשו אך אתמול ביוון למען רווחת היוונים וכמופת לעולם כולו. מה העניק למִספר כה זעום של יוונים לא את הכוח אלא את האומץ לעמוד מול כוחן של ספינות כה רבות שאפילו הים כבר לא הכילן, ולנצח עמים שצבאותיהם היו כה גדולים עד אשר כל חיילי יוון שנאספו יחדיו לא היה בם די כדי להשתוות ולוּ רק לשורות הקצינים ששירתו בצבאות האויב? באותם ימים עטורי תהילה, היה זה אמנם קרב בין יוונים ובין פרסים, אבל יותר מכך היה זה ניצחונה של החירות על השתַלטנוּת, של השחרור על החמדנוּת.

אכן יוצאי דופן הם סיפורי האומץ והעוז שהחירות יוצקת בלב המגִנים עליה! אך מי היה מאמין למתרחש תמיד ובכל מקום – שאדם בודד מדכא עשר רבבות ומונע מהם את חירותם – אילו רק שמע על כך בסיפורים ולא נוכח בדבר במו עיניו? ואילו היה הדבר מתרחש רק בארצות זרות, בקצווי תבל, והיו מספרים לנו שכך הוא, מי לא היה מאמין כי אין הסיפור הזה אלא בדיה טהורה?

הרודן הבודד הזה, אין אפילו כל צורך להילחם בו או למגר אותו. הוא מובס מעצמו בתנאי שהארץ איננה משלימה עם שעבודהּ לו. אין מדובר בנטילת דבר-מה ממנו, אלא בכך שאין לתת לו ולא-כלום. אין כלל צורך שהארץ תתאמץ לעשות משהו למען עצמה, ובלבד שלא תעשה דבר-מה נגד עצמה. העמים עצמם הם אלה המניחים שיציקו להם – או, ליתר דיוק, הם עצמם גורמים למצוקתם – שהרי יכלו להיות חופשיים אילו רק הפסיקו לציית. העם הוא זה המשעבד את עצמו ומשסף את גרונו שלו; העם, שכאשר ניתָן לו לבחור בין חופש לשעבוד, דוחה מעל פניו את החירות ומניח את העול על צווארו; העם המשלים עם אסונו, שלא לומר המבקש להביא אותו על עצמו... אילו היה עליו לשלם מחיר כלשהו על מנת להשיב לעצמו את חירותו, לא הייתי משדלו לכך, גם אם סבורני שהדבר שצריך להיות יקר ללבו יותר מכל דבר אחר הוא להחזיר לידיו את זכויותיו הטבעיות, כלומר, להפוך מבהמה לבן אנוש. ואולם אינני מצפה ממנו כלל לתעוזה כה גדולה. מוסכם עלי שהוא מעדיף איזשהו מין ביטחון בחיים עלובים על פני תקווה מוטלת בספק לחיים נאותים כפי שהיה רוצה לחיות.

אלא מה! אולם אם על מנת להשיג את החירות די בהשתוקקות לה, אם לא מדובר אלא במשאלה פשוטה, האם מצויה בעולם כולו אומה הסבורה שהבעת רצון פשוט הנה מחיר יקר מדי תמורת חירות? וכי מי יתחרט על רצונו להחזיר לידיו נכס שהשגתו הייתה כרוכה במחיר דמים, ואשר אובדנו הופך את חייו של כל איש כבוד למרירים ואת מותו לגמילת חסד? אמנם כן, כפי שניצוץ קטן גדל ומתחזק וככל שהוא מוצא לו עץ לבעירה כך הוא טורף ממנו יותר, אך בה-במידה הוא גם מתכלה ומסיים את חייו וכבה מעצמו כאשר מפסיקים להזין אותו – כך גם הרודנים: ככל שהם שודדים ובוזזים יותר, כך גדֵלות דרישותיהם; ככל שהם גורמים להרס ולחורבן גדולים יותר, כך מספקים להם יותר את מבוקשם ומשרתים אותם. הם מתבצרים עוד ועוד בעמדותיהם, והופכים לנמרצים יותר בתאוותם להשמיד ולאבד הכול. ואולם, אם אין מספקים להם ולא-כלום, אם לא מצייתים להם – אף מבלי לגלות התנגדות או להכות בהם – הם נותרים עירומים ומובסים והופכים ללא-כלום, בדומה לענף העץ שבהעדר לחלוחית ולֶשֶד בשורשיו הוא קמל ומת.

על מנת להשיג את הטוב שאליו הוא שואף, אין האדם הנועז פוחד כלל מפני סכנה; האדם הבטוח בצִדקתו אינו נרתע כלל מפני קושי. רק מוגי הלב והכסילים אינם מסוגלים לשאת את הרע ועם זאת גם לא להשיג את הטוב שהם מתעקשים להשתוקק אליו. המרץ הכרוך בהשגתו נגזל מהם על ידי מורך לבם, ולא נותרת בהם אלא התשוקה הטבעית להגיע אליו. התשוקה הזאת – הרצון המשותף הן לאנשים נבונים וזהירים והן לפוחזים ולקלי הדעת, לאמיצי הלב ולפחדנים – היא שגורמת להם להִתאווֹת לכל הדברים שאילו היו ברשותם היו הופכים אותם לשבעי רצון ולמאושרים. ורק לדבר אחד אין לבני האדם – ואינני יודע מדוע – די כוח להשתוקק: לחירות. לטוב כה גדול ונעים! לזו שכל הרעות החולות שבעולם ניחתות מרגע שהיא אובדת, ובלעדיה כל שאר הדברים הטובים, הנפגמים על ידי השעבוד, מאבדים את טעמם וניחוחם. דומה שבני אדם מזלזלים בחירות רק כיוון שאילו השתוקקו אליה היו משיגים אותה. דומה שהם מסרבים לרכוש את הדבר היקר הזה כיוון שהנו קל כל כך להשגה.

אנשים עלובי חיים, עמים חסרי בינה, אומות הנאחזות בעיקשוּת באסונן ועיניהן טחו מלראות את טובתן! כולכם מניחים שיגזלו מכם מתחת לעיניכם את חלק הארי שבהכנסותיכם, שישדדו את שדותיכם, שיגנבו ויבזזו מבתיכם את הריהוט העתיק של אבותיכם!

אתם חיים ודבר אינו שייך לכם עוד. נראה שמעתה תמצאו סיפוק גדול אם יותירו לכם ולוּ מחצית מנכסיכם, ממשפחותיכם, מחייכם. וכל הנזקים האלה, האסונות, החורבן – לא מיד אויב באו אלא מיד האויב, מידו של מי שאתם עצמכם יצרתם בתור שכזה, זה שלמענו הנכם יוצאים בעוז כה גדול למלחמה, ואשר למען רוממותו אתם משליכים את נפשכם למות. אבל לאדון הזה אין יותר משתי עיניים, שתי ידיים, גוף אחד, ואף לא דבר אחד שאין לאחרון תושבי ערינו שמספרם מי יִמנֶה. ומה שעודף אצלו אלה האמצעים שאתם עצמכם מעמידים לרשותו כדי שיחריב אתכם. מִנַין הוא לוקח את העיניים הללו הבולשות אחריכם אם לא מכם? הכיצד יש לו ידיים כה רבות להכות בכם אם לא מכם לְקָחָן? האם הרגליים שבהן הוא רומס את עריכם אינן גם רגליכם שלכם? האם הכוח שבידיו אין מקורו בכם? כיצד היה מעז להתנפל עליכם אלמלי הסכמתם לכך? איזה רַע יכול היה לעולל לכם אלמלי העלמתם אתם עצמכם את שללו של הגזלן הבוזז אתכם, אלמלי הייתם שותפיו של הרוצח הקוטל אתכם, אלמלי בגדתם אתם בעצמכם? אתם זורעים את שדותיכם כדי שהוא יָֹשֵם אותם, אתם מטפחים את בתיכם ומרהטים אותם כדי להזין את ביזותיו, אתם מגדלים את בנותיכם כדי שהוא יוכל לספק את תאוַות הזימה שלו, אתם מאכילים את ילדיכם כדי שבמקרה הטוב הוא יהפוך אותם לחיילים, כדי שישלח אותם למלחמותיו, יוביל אותם לטבח, יעשה מהם שליחים למילוי חשקיו ומוציאים לפועל של נקמותיו. אתם מתישים את עצמכם עד כְּלות כדי שהוא יוכל להתפנק בתענוגותיו ולהתפלש בשעשועיו המאוסים. אתם מחלישים את עצמכם כדי שהוא יתחזק ויאחז בכם ביתר גסות וברסן קצר יותר. ומכל הנבזויות המחפירות הללו, שאפילו החיות לא היו יכולות לשאת אילו פגעו בהן, יכולים הייתם להשתחרר ללא מאמץ אילו רק ניסיתם, אילו רק רציתם בכך.

די שתהיו נחושים באי רצונכם לשרת – והִנה אתם בני חורין. אינני מבקש מכם להדוף אותו מעל פניכם או לטלטלו ממקומו, אלא רק שלא תתמכו בו עוד – או אז תיווכחו לראות כיצד צֶלם הענק הזה, שבסיסו נותץ, מתמוטט תחת כובד משקלו ומתנפץ .

הרופאים מייעצים – ובצדק – לא לנסות לרפא פצעים שאינם ברֵי ריפוי, ואולי טעות היא בידי לשדל עַם שעל פניו נראה כי איבד זה כבר כל מוּדעות לרַע שהוא מנת חלקו, עובדה שיש בה כדי הוכחה מספקת לכך שמחלתו סופנית היא. הבה ננסה אפוא להבין, אם בכלל אפשרי הדבר, כיצד הרצון העיקש הזה לשרת השתרש כה עמוק עד שאפשר כבר לחשוב שאפילו אהבת החירות אינה כה טבעית.

אין זה מוטל בספק, סבורני, שאילו חיינו כשברשותנו הזכויות הטבעיות שלנו, ולאור הצווים שהטבע מנחיל לנו, היינו באופן טבעי נתונים למרותם של הורינו, כפופים לתבונה מבלי שנהיה עבדים לאיש. כל אחד מאיתנו מכיר בעצמו, באורח טבעי לחלוטין, את דחף הציות לאביו ולאמו. באשר לסוגיה אם התבונה מוּלדֶת בנו אם לאו – שאלה שבה דנו בהרחבה אנשי האקדמיה ואשר הסעירה כל אסכולה פילוסופית – אינני סבור שאטעה אם אומַר שקיים בנפשנו זרע טבעי של תבונה. כאשר הוא נובט לאורן של עצות טובות ודוגמאות נאותות, הזרע הזה הופך למידה טובה, אך לעתים תכופות אין הדבר עולה בידו, והוא נחנק על ידי המידות הרעות המופיעות באורח לא צפוי. מה שברור ובטוח, דבר שאיש אינו יכול להתעלם ממנו, הוא שהטבע, שליחו של האֵל, המושל באדם, ברא ויצק את כולנו פחות או יותר באותה תבנית כדי להורות לנו שכולנו שווים, או נכון יותר, כולנו כאחים. ואם בעת שחילק מסגולותיו לבני האדם, העניק הטבע בטובו לאחדים מאיתנו יתרונות כאלה או אחרים בגוף ובנפש, אין פירוש הדבר שהוא ביקש להביא אותנו לעולם כמו לשדה מערכה, או ששלח לכאן את האנשים החזקים או המוכשרים ביותר כאילו היו שודדים חמושים בלב יער כדי שיתעמרו בחלשים מהם. סביר יותר להאמין כי אם הטבע העניק חלקים גדולים יותר לאחדים וחלקים קטנים יותר לאחרים, הוא התכוון לגרום להולדתו של רגש אחווה בלב כול, ואף לכך שייעשה שימוש ברגש זה, שהרי לאחדים הכוח לעזור ולאחרים הצורך לקבל עזרה. לפיכך, כיוון שמולידנו הטוב הזה, הטבע, נתן לכולנו את אותה אדמה לשכון עליה, כיוון שהוא שיכן את כולנו בבית אחד, עיצב את כולנו באותו צֶלם כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להתבונן בעצמו ולזהות את עצמו בָּאחֵר כמו במראָה, כיוון שהוא העניק לכולנו את המתנה היפה הזאת שהיא הדיבור והלשון, כדי שנוכל לפגוש זה בזה באחווה וניצור, באמצעות הקשרים והחלפת הדעות בינינו, את הרצון המשותף לנו; כיוון שהטבע ביקש בכל האמצעים האפשריים ליצור ולהדק את קשר הברית שנכרתה בינינו, של החֶברָה שלנו; כיוון שהוא הראה בכל מה שיָצר כי רצה שנהיה לא רק מאוחדים אלא כיֵשוּת אחת – כיצד אפשר להטיל ספק בכך שאנו כולנו בני חורין באורח טבעי, שהרי כולנו שווים? לא יעלה על דעתו של איש שהטבע כפה על מישהו להיות לעֶבד, שהרי השית את כולנו בחברה אחת .

למען האמת אין כל תועלת בכך שנשאל את עצמנו אם החירות היא טבעית, שכן אי אפשר לשעבד אדם כלשהו מבלי לגרום לו עוול: אין בכל העולם כולו דבר המנוגד יותר לטבע – שהוא כולו תבונה – מאשר אי-צדק. אי לכך החירות היא טבעית, ולדעתי זו הסיבה לכך שנולדנו לא רק עִמה אלא גם עם התשוקה להגן עליה.

 

מתוך "על ההשתעבדות מרצון", מאת אֶטייֶן דה לה בּוֹאֶסי. תרגם מצרפתית והוסיף הערות: ראובן מירן

הספר ראה אור בהוצאת "נהר ספרים", עם אחרית דבר מאת אלי בר-נביא.

תצלום ראשי: מסיבת עיתונאים של סשה ברון-כהן עם צאת סרטו "הדיקטטור", 2012. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אֶטייֶן דה לה בּוֹאֶסי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ימשול נא בנו אחד בלבד