יסודות האסלאם הסלפי

פרוטוקול המפגש הראשון של ועידת התחייה האסלאמית במכה, 1899.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשם אלוהים הרחמן והרחום,

השבח לאל ריבון עולם והתפילה והשלום על אדוננו מוחמד הטוב שבברואים ועל משפחתו, חבריו ותומכי דתו הראשונים ועל ההולכים בעקבותיהם בדרכיהם עד ליום הדין.

אני, הנוסע המכונה בשם האדון בן הפרת, אומר: מכיוון שתקופתנו זו, ראשית המאה ה-14 [לספירה המוסלמית], היא תקופה שבה פשו נגעי הבלבול והחולשה בקרב כלל המוסלמים, והיות שעיקרון מרכזי בדרך האל ביחס לברואיו הוא כי לכל דבר יש סיבה, הרי שגם לפגע זה יש, ללא ספק, סיבות גלויות מלבד הגורל הנסתר מבני האדם.

כמה מטובי חכמי הדת, ראשי העדה והסופרים הפוליטיים התעוררו לחקור את הסיבות לכך ולחפש אחר הדרכים הטובות ביותר לתחיית האסלאם. הם החלו לפרסם את דעותיהם בנושא בעיתונים אסלאמיים בהודו, מצרים, סוריה וארצות הטאטרים. עיינתי ברבים ממאמריהם האציליים בנושא נכבד זה והלכתי בעקבותיהם בפרסום מה שנראה לי כפתרון לבעיה נכבדה זו.

אחר כך עלה בדעתי להרחיב את מאמציי באמצעות עריכת כינוס של נכבדי העדה המוסלמית במקום הולדתה של ההדרכה הנכוחה, הלוא היא מכה הנכבדה. החלטתי, בהישעני על אללה יתגדל, לסייר ולבקר בארצות הערביות המרכזיות כדי לעמוד על הדעות [בהן] ולהכין את הכינוס בעונת העלייה לרגל. יצאתי ממולדתי, מאחת מערי הפרת בראשית חודש מוּחרם בשנת 1316, וכולי אומר שירה:

לימד אותך כי הגוסס, בחייך, עתיד להיקבר
ולא הועיל לנוח כשנאמר כי אבד
לימד אותך כי הדת, פסה תפארתה
והייתה בעלת עוצמה לפני כן ולא פחותת ערך
היו לה אנשים שקיימו את כל הכרוך בה
בהליכה בדרך הישר, בשינון ובלימוד טוב
מדוע בעלי הידע מאריכים שבת עם נשותיהם
האם לא הייתה חובה לתקן רפיון זה?
חושו והשקיעו בשיתוף פעולה כי הוא,
אם יוזנח, יהווה חטא של כל מאמין
חושו אל אם כל הערים והתכנסו
ואל תאמרו נואש מיראת אל משגיח
שכן זה אשר רוממו אותו חרבות קודמיכם
היום אינו זקוק אלא לדיבורים

הגעתי לעיירה שלא אנקוב בשמה ולא הארכתי את שהותי בה מכיוון שמצאתיה כפי שתיאר את אחותה אלמותנבי:

לא ראיתי שכנים רעים כמו שכניי ולא
בעלי אורך רוח כמו שלי, שלמרות גסותם אני גר ביניהם
בארץ שבה תמצא כל אשר תחפוץ בו
ולא נעדרים ממנה אלא נכבדים

יצאתי ממנה ובחרתי בדרך הים מאסכנדרון עם עצירה בבירות ודמשק, יפו וירושלים. אחר הגעתי לאלכסנדריה ולקהיר, ומשם, דרך סואץ, הפלגתי לחודידה, צנעא ועדן והמשכתי לעמאן ולכווית. משם חזרתי לבצרה וממנה אל חאיל ואל-מדינה – מיטב התפילה והשלום על המעניק לה את אורה – ומכה המבורכה. הגעתי אליה בראשית חודש ד'ו אלקעדה ומצאתי כי רוב נכבדי הערים הגדולות שנזכרו לעיל וראשיהן שעמם נועדתי נענו לקריאה ואף הקדימו אותי. באמצע החודש, שהוא מועד הפגישה, הגיעו כל הנותרים לבד מהסופר הבירותי שנאלץ להיעדר מסיבות שהסבירן לנו וקיבלנו אותן.

בזמן שחיכינו לאמצע החודש השתדלתי, יחד עם האחים שהגיעו, לחפש ולבחור 12 נציגים כדי להוסיפם לאגודה ממרוקו, תוניס, קונסטנטינופול, בחצ'יסראי (בחצי האי קרים), טביליסי, תבריז, כאבול, קשגר, קאזאן , בייג'ין, דלהי, כלכותה וליברפול.
מכיוון שהייתי יוזם הקריאה הזו, מיהרתי ומצאתי לי בית בשכונה מרוחקת במכה, המתאימה לעריכת כינוסים חשאיים. שכרתי אותו בשמו של שוער רוסי דאגסטני, מתוך זהירות ולבל נוטרד.

מאמצע החודש ועד סופו נערכו 12 פגישות, חוץ מפגישת הפרידה, ובהן נערכו דיונים חשובים שנרשמו בקפידה כפי שניתן לראות בעיון בפרוטוקול זה, המכיל את תיאורי הפגישות, הדיונים וההחלטות, פרט למה שהחליטה הוועידה שלא לפרסם, כפי שיובהר בהמשך.

המפגש הראשון
יום שני, 27 במרץ 1899.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ביום הזה נוסדה האגודה. מניין חבריה 22, כולם שולטים היטב בערבית. לאחר שהצגתי כל אחד מהחברים חילקתי להם 22 רשימות ערוכות מראש, מודפסות באמצעות מכונת ג'לטין שאותה שכרתי מסוחר הודי במכה, כדי להדפיס את הרשימה הזו ואת שאר מסמכי הוועידה. ברשימה תקצירים של תולדות חייהם של כל המשתתפים בוועידה, עם פירוט השם, התואר, האסכולה ותכונה אופיינית. כמו כן הבהרתי את מפתח הסימנים שהאחים יידרשו להשתמש בהם.

חברי הוועידה הם: האדון אל-פראתי (מחלב), החסיד הדמשקאי, נשוא הפנים הירושלמי, כליל השלמות מאלכסנדריה, הגאון המצרי, מוסר המסורות התימני, שומר הקוראן מבצרה, המלומד מנג'ד, המחוקק ממדינה, המורה ממכה, החכם התוניסאי, המדריך מפאס, הנכבד האנגלי, איש הדת האנטולי, המתמטיקאי הכורדי, הפוסק התבריזי (מאיראן), איש ההכרה הטטארי, הנואם הקאזאני, המדקדק הטורקי, איש ההלכה האפגאני, החבר ההודי, השיח' הסנדי, האמאם הסיני.

אחר כך נתתי לאחים סיסמה שאותה יכירו מראש, והיא: לא נעבוד אלא את אללה, וכשאני מבקש את תשומת לבם נשאתי בפניהם את הנאום הבא:
כל אלה מביניכם המתחייבים בפני האל יתעלה למאבק (ג'יהאד) למען העלאת שם האל ונאמנות לאחים הדוגלים בייחוד האל, חברי הוועידה המבורכת הזו, אנא הכריזו בקול רם: אני מתחייב בפני האל לג'יהאד ולנאמנות. אלו שאינם רוצים להתחייב, נא עזבו אותנו. מבטי סקר אותם ועד מהרה זה שלימיני התחייב, ואחר – זה שאחריו, וכן הלאה עד לאחרון שבהם.

אחר ביקשתי שיבחרו אחד מהם כיושב ראש שינהל את האגודה וירשום את הפרוטוקולים שלה, ואחר יעלה על הכתב את הדיונים וירשום את ההחלטות. ענה לי שומר הקוראן הבצרי: האחים אינם מכירים עדיין זה את זה, ואילו אתה מכיר את כולם. אני משאיר את הבחירה בידיך. כולם הסכימו לכך פה אחד. אזי הודעתי להם שאני בוחר את המורה ממכה ליושב ראש, ואת עצמי מיניתי למשימת הכתיבה, כדי לשחרר את האחרים מעול השירות שאני יכול לשאת בו. וגם הרשיתי למכובדים הלא-ערבים מידת מה של חופש בבחירת ביטוייהם. כולם הביעו את שביעות רצונם, והמורה המכי קיבל על עצמו את התפקיד, תוך הבעת תודה על האמון כלפיו. שקט השתרר בוועידה, תוך ציפייה לדברי היושב ראש.

המורה היושב ראש קימט את מצחו, התרכז ופתח בדבריו: השבח לאל, יודע הסוד וההצלה, אשר כינס אותנו על בסיס ייחודו ודתו, וציווה עלינו לשתף פעולה למען הצדק ויראת השמים. התפילה והשלום על נביאנו מוחמד שאמר, מוסלמי למוסלמי הוא כבניין שחלקו מחזק את חלקו האחר, ועל משפחתו וחבריו, ושלום על אלה שלחמו למען האל כדי להביא ניצחון לדתו, ומאומה לא הסיח את דעתם מהאדרת הדת. הם נהגו כמועצה ביניהם, והיה תחת חסותם גם הקטן שבהם. חי האל, אותך נעבוד, לא נכנע לזולתך, ממך נבקש עזרה, לא נצפה לסיוע ממישהו אחר מלבדך ולא נחשוש מכל צרה. הנחנו אל דרך הישר, שאין בה סודות ולא דברים נסתרים, דרכם של אלה שהשפעת עליהם מחסד ההדרכה אל הייחוד, ולא דרכם של אלה שיצא עליהם הקצף משום שהאמינו בשיתוף לאל [פוליתיאיסטים], ולא אלה שתעו לאחר שהודרכו אל דרך הישר. השבח לך ריבוננו, הענק לנו מרחמיך והענק לנו בינה בעניננו.

ועתה, אדונים מכובדים, כל אחד מאתנו יודע מדוע התכנסנו כאן, מתוך הדברים שהקדים אחינו מחלב, אשר נענינו לקריאתו לכנס אסיפה זו, ואנו מודים לו על מאמציו.

לכן, אינני רואה חובה לדון בסיבה, כשם שאינני מוצא צורך לעורר את דאגתכם או להצית את התלהבותכם, כי כולנו שווים בעניין זה, אבל אני רוצה להזכירכם את תמצית ההיסטוריה של בעיה זו ולומר:

בעיית הידרדרות האסלאם נגלתה לפני אלף שנים ויותר. רק הבסיס האיתן שמר על תפארת הדת הנאורה הזו בכל המאות שחלפו, למרות ההידרדרות הכללית של האומות שנותרו מוסלמיות. אומות אחרות עלו עלינו במדעים ובאמנויות מאירות עיניים, והן דאגו לפתח את כוחן והרחיבו את השפעתן ברוב הארצות שבהן חיו מאמינים מוסלמים ואחרים. המוסלמים נותרו בתרדמתם עד שהשתלט השיתוק על כל חלקי הגוף של הממלכה האסלאמית, והסכנה התקרבה אל המרכז, כלומר אל חצי האי ערב. אז ניעורו מחשבותיהם של אלה שהאל העניק להם יכולת לראות את התוצאות הצפויות והצליח את דרכם כדי שיזכו בגמול הלוחמים, והם מיהרו להפיץ את דברי התוכחה, להזכיר ולהתרות. מספרם של המתעוררים גדל והחשיבה ניעורה, אם כי עדיין באופן מביך ובצורה מבולבלת וחלושה. מי ייתן והאל ידריך את הוועידה שלנו ליצירת אחדות ולריכוז הכוח.

מעיון מדוקדק בפרסומים ובמאמרים שהיטיבו לכותבם הנכבדים בנושא זה, נראה כי כולם סובבים סביב ארבעה כיוונים עיקריים:

  1. הראשון – הבהרת המצב הנוכחי ותיאור פגמיו באופן כללי בצורה מבריקה ובעלת השפעה, מעוררת וקוראת לתכנון, בתנאי שלא נתמהמה.
  2. השני – הבהרה שהסיבה לרפיון הפוגע היא הבורות המקיפה, הבהרה כוללת המעידה על כך שהמעמד מחייב להיכנס לפירוט והסברים.
  3. השלישי – הזהרת האומה מפני התוצאה הרעה הצפויה, הזהרה שתזעזע את הנפשות, שכן המצב הנוכחי אינו מאפשר לוותר על ההזהרה.
  4. הרביעי – הפניית האשמה לשליטים ואנשי הדת ולכלל, על כך שהם נמנעים מלהסכים ביניהם ולשתף פעולה למען התחייה. כשהם נוהגים בעקשנות ומתנגדים זה לזה, ההסכמה נעשית בלתי אפשרית.

ישנם אמצעים מצוינים להגשים את המטרות הללו והגיע הזמן להשתמש בהם. זה לא יקרה אלא אם תאובחן המחלה או המחלות המשותפות באופן מדויק פוליטית, קודם כול על ידי אבחון מרכזי המחלה ואחר כך על ידי ההתחקות אחר מחולליה, כדי לקבוע לאחר מכן את התרופה הזמינה ביותר וזו המבטיחה את התוצאות הטובות ביותר. שנית, יש לבדוק איך להכניסה אל גוף האומה בחוכמה, תוך מאבק בעקשנות ובאשליות והתגברות על התנגדות בעלי הטעם והריח [הרע].

אני חושב שאתם, אדונים, תיטיבו לשמור בסוד את מה שבחרו רוב הכותבים הנכבדים האלה, משום שיש בכך יתרונות, ואף אילוצים שונים, שראוי להביאם בחשבון גם בוועידה שלנו. הבה ונשקוד כולנו על הסודיות באופן שיאפשר לכל אחד מאתנו לנהוג באומץ, להביע את דעתו בגלוי ברוח הדת, ללא צביעות, ללא בושה ובלי להתחשב בטעם ההמונים או הרודנים. הלוא בושת החולה תביא למותו והסתרת החולי המתפשט היא טיפשות. הדת יסודה בעצה טובה ואין להתבייש בה.

סיבה נוספת לסודיות היא שכל מה שמטריד בנושא שלנו ידוע ברבים, אבל בצורה מעורפלת המעוררת מחלוקות רבות. חכמי הדת הם פחדנים היראים להעמיק ולשקוע בבעיה, או צבועים, דו-פרצופיים, המסרבים לומר דברים שיהיו מנוגדים למצבם ולאינטרס שלהם. שאר האנשים בזים ואינם מאזינים לבעל עצה העלול לטעות. נוח יותר להאזין וקל יותר להסכים ולקבל אמירה שאיננו יודעים מי אמרה והיא מקרבת יותר את ההסכמה הכללית.

אחים! אני גם סבור שתמצאו לנכון להשאיר בצד את חילוקי הדעות בין האסכולות ההלכתיות (מַד'אהִב) אשר אנו נוהגים לפיהן בדרך החיקוי העיוור (תַקְליד), שכן איננו יודעים מה המקור של פסיקות רבות בהן, ולהסתמך על מה שאנו יודעים בוודאות מהקוראן, מהסונה ומהסכמת הכלל המבוססת (אִגְ'מאע). זאת על מנת שלא יהיו ביננו חילוקי דעות, וכדי שהחלטותינו תהיינה מקובלות על כלל המוסלמים. אסכולת הקדמונים, דרכם של אבות האסלאם (מַדְ'הַבּ אל-סַלַף), היא המקור שחובה על האומה לחזור אליו ולהסכים לגביו בעניינים העיקריים, שכן בכך ניתן לפשר בין האסכולות השונות. לא יקשה על איש לנטוש מסורת של אחד האִמאמים כשזו סותרת מה שעולה במפורש מהכתוב בקוראן בבירור או בסונה הקבועה מהתקופה הראשונה של האסלאם.

השקפה זו לא תקשה על איש מכם, שהרי אין היא חדשה בקרב המוסלמים. כל תושבי חצי האי ערב, פרט לזרים השוהים בשתי הערים הקדושות, שותפים לה. לא נסתר מכם שאנשי חצי האי, שמספרם בין שבעה לשמונה מיליוני מוסלמים, כולם בעלי אמונה סלפית, רובם מהאסכולה החנבלית או הזיידית. הדת התפתחה אצלם ובלשונם, הם אנשיה ונושאיה, שומריה ומגִניה. רק לעתים רחוקות התערבו בקרב זרים או נמצאו אצלם טיעונים זרים או הפגנת בקיאות בדת לשם התפארות. לא יקשה עליכם להבין כיצד קורה שמישהו מאתנו הבוטח בהבנתו וחקירתו את האמת לאורך זמן עוזב את המסורת של זה שהוא יודע כי הנו עולה עליו, בעל ידע רב יותר ממנו והשכלה רחבה ויסודית יותר.

אינני סבור שיש בינינו מי שאינו מתקשה למצוא את האמאם או איש ההלכה שהוא הידען ביותר והראוי ביותר להסתמך על אמיתותיו. הרי יש ביניהם [האמאמים השונים] חילוקי דעות וסתירות רציניות במה שהם דוחים או מקבלים, אפילו בעניני פולחן מעשיים, שרואים אותם שוב ושוב אלפי פעמים. למשל: האם הנביא, תפילת האל עליו ושלומו, ואחריו קהל חבריו רצון האל עליהם, התפללו את תפילת הערב כשהם אומרים "השלום עליכם" פעם אחת או פעמיים? האם האריכו בתפילת הערב או תפילת הבוקר? האם הנאספים התפללו או האזינו? האם נהגו להניף ידיהם בשעת הקריאה "אללה הוא הגדול ביותר" או לא? האם אחזו את ידיהם או שחררו אותן?

אם האמאמים וחכמי ההלכה הקדמונים היו חלוקים ביניהם לגבי אופן ביצוע טקס מעשי שהנו מיסודות הדת, כמו התפילה, שהיא מהדברים שרואים אותם וחוזרים עליהם שוב ושוב והיא מבוצעת בפומבי בקרב הקהל, כיצד ינהגו לגבי חוקים שמסתמכים על דברי הנביא, מעשיו או שתיקתו [מעשים שנעשו בנוכחותו ושתיקתו מהווה אישור לגביהם], פעם או פעמים ספורות בלבד, מפי אדם אחד או כמה אנשים בודדים?

לפיכך, איני רואה מניעה שנעזוב את המסורות השונות, בייחוד אלה שלגביהן יש מספר מועט של מקורות, ונסכים בינינו להסתמך על הבנתנו את הטקסטים או על מה שיתברר לנו, בהתאם ליכולתנו, שהייתה דרכם של הקדמונים. כך יתאחדו השקפותינו ונוכל להסכים לגבי החלטותינו, ותתחזק התקווה שהאומה תקבל את דברנו.

אני מקדים ואומר לכם, רבותיי, כי אל לנו לחשוש מהצגת הגורמים לחולשה ולרפיון בוועידה שלנו, כדי שלא נתייאש מרוח האל, ולא נצדיק את דברי מי שאמר שאנו אומה מתה שאינה חפצה חיים. כמו שאין אמת באמירתו של מי שאמר: אם פוגעת חולשה במדינה או אומה, היא לא תתאושש. הרומאים, היוונים, האמריקאים, האיטלקים, היפנים ושאר אומות העולם, כולן אומות כמונו שחידשו את התפתחותן לאחר שהשתלטה עליהן חולשה רבה ואבדו להן כל הצרכים התרבותיים החיוניים לחיים הפוליטיים. אין בינינו, בפרט ערביי חצי האי ערב, ובין האומות הגדולות ביותר החיות בזמננו, הבדל אלא בידע ובמידות, והרי לטיפוח הידע נדרשות עשרים שנה בלבד, ולטיפוח המוסר הנעלה ארבעים שנה.

עלינו לבטוח בעזרת האל, שאין לעבוד אחר זולתו, ובדת הנכוחה אשר דגל תפארתה הונף בעולם ועדיין הוא נראה משום שהאל קבע אותה כדת מונותיאיסטית, איתנה, יציבה ומבוססת. אין דת אחרת עדיפה עליה או קרובה לה בחוכמה, ארגון ויציבות הבניין.

דעו היטב, אחים, שהעניין בר-ביצוע. התופעות וסימני הגורל מבשרים כי הגיע הזמן. באסלאם צומחים אנשים מחוננים, חופשיים וחכמים בני לבב, שכל אחד מהם שווה אלף, וכולם יחד אלפי אלפים. כוחה של אגודה מאורגנת של אצילים כאלה יספיק כדי להבעיר את תופי השטן ולהפנות את תשומת לב האומה, אף אם תרדמתה עמוקה ביותר, ולהובילה אל העשייה, גם אם היא נמצאת בקיפאון מושרש ועתיק יומין. כינוס ועידתנו זו, הוא עצמו אחד הסימנים המבשרים הגדולים ביותר, בייחוד אם יגרום האל בעזרתו להצלחת ייסוד אגודה חוקית מאורגנת. אגודות מאורגנות יכולות לבסס את תוכניתן למשך פרק זמן ארוך ממשך חיי פרט אחד, ולבצע את כל פעולותיהן בנחישות אמינה וללא היסוס. זה הוא טעם דברי החדית' האומר: יד האל היא עם הקבוצה. זהו הסוד שמאחורי ביצוע המעשים הגדולים על ידי קבוצות המחוללות נפלאות. זה סוד צמיחת העמים המערביים, וסוד ההצלחה בכל הדברים החשובים. דרכו של האל עם ברואיו היא שכל דבר, חלקי או שלם, לא יושג אלא בכוח ובזמן התואמים את חשיבותו. כל דבר המושג בכוח מועט במשך זמן ארוך יהא יציב יותר, איתן יותר ויישאר זמן רב יותר ממה שיושג בכוח רב בפרק זמן קצר.

כולנו יודעים שבעייתנו גדולה מכדי שיתמודדו אתה אדם אחד בן חלוף, או דרך שלטון שלא תונהג ברציפות, או כוח סולידריות תרבותית אווילית שתתלקח במהירות ותדעך במהירות.

אם אנו מאמינים בעיקרון כי השניים חזקים מהאחד, הרי שזה הוא עקרון הקבוצות, שתחילתן בשניים ואחר כך הן גדלות עד שיושלמו, וצורות [ארגונן] ישתנו עד שיתייצבו. בדרך זו נוכל להקים אגודה מאורגנת, אשר ייתלו בה התקוות. אל לנו לחשוש כי במזרח האגודות כפופות לזרם הפוליטיקה ולכן אורך חייהן קצר, בפרט אם הן עניות, ובניגוד לרוב מוסדות הלימוד אין להן חסות רשמית. ראוי לנהוג בחוכמה, בנחישות, בתעוזה ובהתמדה ולצפות לטוב עד שתושג המטרה.

נוסף על כך, המזרח שלנו הוא מזרח המעשים הגדולים והזמן הוא אבי הנפלאות, והאל הדגול יעזור לנו לארגן אגודה שיהיה לה קול ציבורי. כשיקרא המכריז עליה (המוּאד'ין) לבוא אל ההצלחה במלוא התקווה, יישמע קולו עד ירכתי סין.

יש לקוות שהאגודה הזו תמצא חן בעיני הממשלות המוסלמיות, שתענקנה לה חסות, גם אם רק לאחר פרק זמן כלשהו, שהרי תפקידה המרכזי הוא להחיות את האומה, לרוממה ממעמקי הבורות ולהעלותה במעלות הידע, הרחק מכל גוון פוליטי. אנו נשוב ונדון באגודה בהמשך.
הבה נתחיל כעת באבחון פוליטי מדוקדק של מחלת הרפיון שהשתלטה על האומה. אני מבקש מכם, אדונים, שכל אחד מכם יחשוב באופן מעמיק על הסיבה לרפיון ויבהיר את דעתו, בעזרת האל, בפגישותינו שאותן נערוך בכל יום, חוץ מימי שלישי ושישי, מזריחת החמה ועד הצהריים. כל פגישה תיפתח בקריאת תקצירי פרוטוקול הפגישה הקודמת ואחר כך נתחיל בדיונים.

אני חותם את פגישתנו היום ברשימת הסוגיות העיקריות שסביבן ייערכו דיוני הוועידה שלנו, וכל אחד צריך לחשוב עליהן, ללמוד אותן, והן עשר סוגיות:

  1. מקום המחלה.
  2. תסמיני המחלה.
  3. מפיצי המחלה.
  4. מהי המחלה?
  5. מהן דרכי השימוש בתרופה?
  6. מהי האסלאמיות?
  7. איך ניתן לנהוג לפי דת האסלאם?
  8. מהי הכפירה הנסתרת?17
  9. איך ניתן להיאבק בחידושים בלתי רצויים?
  10. עריכת התקנון לכינון אגודה לימודית.

כשהסתיים נאום האדון היושב ראש ותמה הישיבה, אמר האדון מחלב: אני סבור שכל אחד מאתנו צריך לרשום את עשר הסוגיות על דף התרגומים כדי שתהיה לו תזכורת. מיהרו ארבעה אל הספרייה, לקחו עט וכתבו את רשימת הסוגיות. אחר כך עשו כן כל השאר. כאשר סיימו, פנה אליהם האדון מחלב ואמר: אני מתכבד להיות הראשון להזמין אתכם להתארח בביתי. הכנתי כל מה שהתאפשר לזר כמוני בעיר המבורכת הזו. אחר יצא עמם אל מקום שולחן האוכל. שיחתם בזמן הארוחה נסבה על תקציר המידע על המוסלמים בליברפול, שאותו קיבלו מהנציג האנגלי. לאחר שאכלו הגיש להם תה, קפה ומשקה קר. כל אחד בחר את מה שהוא אוהב, ואחר הסתלקו, זוגות או בודדים, כשהם נענים לקריאה לתפילה שהגיע זמנה.

הפרוטוקול המלא ראה אור השנה בספר ״יסודות האסלאם הסלפי״, בהוצאת רסלינג, סהר | סדרה להגות אסלאמית. תרגום מערבית: ד״ר שוש בן ארי.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עבד אל-רחמן אל-כואכבי.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על יסודות האסלאם הסלפי

01
של

צריך לציין שלא מדובר בפרוטוקול של ועידה אמיתית, אלא בספר שכתב אל-כואכבי והציג בו את עמדותיו דרך "פרוטוקול" של ועידה מדומיינת.

והערה קטנה, מה הקשר בין דגל ליגת מדינות ערב לבין הנושא?