ירושה

על פילוסופיה, הערצה ורעידת אדמה. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

1.
באישון לילה נשמעה צעקה מחדר הילדה, והיא קמה בבהלה והזדרזה ברגליים יחפות אל חדרה של בתה, שישבה במיטה ומיררה בבכי. "מה קרה?" שאלה נחרדת והדליקה את האור, והילדה הליטה את פניה בידיה ואמרה שחלמה חלום רע. היא התיישבה לצדה וחיבקה אותה והרגישה שהילדה רטובה וחמה, ובזריזות רבה החליפה לה את הפיג'מה של הג'ירפות באחת יבשה, ונשאה אותה על הידיים לשירותים, הושיבה אותה על האסלה כדי שתשתין, ואחר כך לקחה אותה אל מיטתם והתכרבלה איתה תחת שמיכת הפוך והאזינה לנחירות בעלה שישן כל אותה שעה, ומפעם לפעם טלטלה אותו והוא היה משתנק ומתהפך על צדו, אך כעבור רגע היו מתחדשות הנחירות, ורק לפנות בוקר הצליחה להירדם.
כשהתעוררה מצאה את עצמה לבד במיטה. מהמטבח עלו קולות בעלה ובִתה וקרקוש כלי מטבח, ומבט חטוף בשעון לימד אותה שהשעה שבה אמורה בתה לצאת אל הגן כבר חלפה. היא זינקה מהמיטה כנשוכת נחש וכבר עמדה לפרוץ מחדרה ולזרז את סדר הבוקר שהתאחר, אך נמלכה בדעתה ונכנסה אל חדר הרחצה והתקלחה במים רותחים שעה ארוכה, וכשיצאה בחלוק הרחצה והלכה אל המטבח, קידם את פניה בעלה בחיוך גדול וכוס תה מהבילה, ואמר, "אז מה? בקושי ישנת הלילה..." וקרץ ברוב משמעות. היא גיחכה והקיפה את כוס התה הגדולה בכפות ידיה, ושאלה את בתה על מה חלמה בלילה, והבת אמרה שהיא לא זוכרת, ובעלה אמר שיש לה חום. היא הניחה את ידה על מצחה של הבת וקבעה שאין לה חום וכבר זירזה אותה אל חדרה, ועמדה להלביש אותה בבגדי הגן שהכינה מבעוד מועד. בעלה נכנס לחדר עם המדחום בידו ואמר, "יש לה חום אני אומר לך," וביקש מהילדה למדוד שוב, והכניס את המדחום אל פיה, ובתוך שניות נשמע צפצוף והוא אמר בשמחה כבושה, "את רואה, יש לה שלושים ושבע שמונה, אמרתי לך," וחיבק את הילדה ואמר לה בקול מתיילד, "היום את צריכה לנוח בבית בונבון שלי, ולישון בצהריים, זה הכי חשוב." הילדה אמרה שהיא לא עייפה ועכשיו היא רוצה לראות טלוויזיה, ובעלה אמר, "בואי תראי ערוץ הילדים," ולקח אותה אל חדר הטלוויזיה. היא נשארה רגע בחדר הבת והביטה במדחום הארור כבאקדח מעשן.

היא חזרה למטבח והתיישבה לשתות את התה אגב דפדוף לא ענייני בעיתון הבוקר, שומעת את בעלה המתכונן לצאת לאוניברסיטה כדבר המובן מאליו, לא מעלה על דעתו להישאר בבית עם הילדה החולה, וכשהופיע במטבח כעבור רגע, במכנסיים שחורים וסוודר מפוספס שממנו בצבץ צווארון החולצה שמתחתיו, תלתה בו עיניים מאשימות. הוא הביט בה ואמר באירוניה, "בסדר, אני אשאר איתה בבית, אודיע לסטודנטים שלא יתקיימו לימודים היום כי המרצה צריך לשמור על בתו הקטנה, כי אשתו לא רוצה להפסיד יוגה," והיא אמרה בלי להביט בו, "זה לא יוגה, זה מין הרצאה בכלל," והוא אמר, "אה, סליחה, אדוני הדיקן, אני מבטל את יום העבודה בגלל מין הרצאה, לא בגלל היוגה, עמך הסליחה," והיא אמרה, "נו אז לך כבר, אם אתה כל כך ממהר," והוא אמר, "מה אני אשם שהיא חולה, נו באמת, מה את רוצה ממני?" התיישב לצדה והוסיף, "זה לא נעים לצאת ככה, עם הפרצופים האלה על הבוקר," והיא המשיכה לדפדף בעיתון בלי לקרוא מילה, מתעלמת ממנו במפגיע, עד שהוא קם ואמר, "איך שאת רוצה," ויצא מהדירה ומיהר לתחנת הרכבת התחתית, מרחק רחוב אחד מדירתם. היא נכנסה לחדר הטלוויזיה והציצה בבתה שישבה על הספה, עטופה בשמיכת הצמר, בוהה במרקע המרצד. אחר כך התפנתה להחלפת הסדינים הרטובים, ובזמן שהציעה את המיטה גבר כעסה על בעלה, על כך ששוב, בטבעיות גמורה, בתחביר הייחודי ליחסיהם, התעלם מהעיקר והפך את עצמו לקדוש מעונה ואותה לקטנונית ואגואיסטית בטענה שלא קשורה לעניין – הוא לא אשם בכך שהילדה חולה. היא העיפה מבט מהיר בשעון. עוד מוקדם. עוד יש זמן, אף שלכאורה לא היה מוצא. היא חזרה אל חדר השינה, התלבשה בחופזה, וחזרה לשתות את התה שכבר התקרר ולקרוא בעיתון. אבל ככל שניסתה למצוא עניין באנקדוטות המטופשות שהציעה הקריאה, כך הלך כעסה והתעבה, כמו שתמיד קורה לה בימים האלה.

כשהכירו, עוד בלימודיהם בתיכון, היא בת חמש-עשרה והוא בן שבע-עשרה, הילך עליה קסם בהלך מחשבתו הפילוסופי, בדעה המוצקה שהיתה לו בכל נושא, על כל דבר, שאותה השמיע בתקיפות ובנחרצות, בלהט נעורים שעם השנים התקבע כדפוס, טבע נרכש – להתנגד לכל דבר. בימים ההם התאהבה בו בכל מאודה ודבקה בו חרף – ואולי בגלל – הוריה ואחיה, אנשי העבודה, שסלדו בתחילה מהטיפוס הרברבן. הם ראו בו טפיל רכרוכי שאין לו שום סיכוי להשתלב בעסק הצינורות המשפחתי, אבל עם הזמן למדו לחבבו וקיבלו אותו כחלק מהמשפחה, שבמידה רבה חנקה אותה לתוכה. הם גרו בדירה שרכשו עבורם הוריה האמידים, במרחק שלושה רחובות מהם, לא רחוק משלושת אחיה הבוגרים, שהיו נוסעים כל בוקר למפעל עם אביהם והופכים ברזל לצינור, או כמו שהגדיר זאת בעלה בשנינותו האופיינית – מחוללים טרנספורמציות בחומר גלם. הוא התקדם חיש מהר במסלול האקדמי, צלח את התואר הראשון והשני והיה בעיצומו של השלישי כשבתם נולדה, וקיבל משרת הוראה קבועה באוניברסיטה, והחל מפרסם מאמרים מסובכים בעמודי הדעות ולהופיע בתוכניות טלוויזיה נידחות. היו לו כל מיני רעיונות שהחשיב לכבירים, אבל לה הם נשמעו כקשקושים ילדותיים. וכשהיה מסתגר בחדר העבודה שניכס לעצמו בדירתם הצנועה – אותו חדר שהפך להיות חדרה של הבת כשנולדה, ומאז לא חדל להתלונן שאין לו פינה בבית לחשוב בה – היתה רואה בכך הגדשת הסאה על שהוא מרשה לעצמו לעסוק במחשבות ולהתלונן על כאבי גב כמו שאר הגברים במשפחתה. עיסוקו התיאורטי, דבריו הרמים, כל מה שבראשית היכרותם הקסים אותה, הלך והמיט עליה שיעמום, וכל כמה שהתקרבו בגופם, הלכו והתרחקו בנפשם.

כשנולדה הבת כמו שקעה לתוך אמבטיה צמיגית שממנה התקשתה לקום חודשים ארוכים, כאילו הורד על עיניה מסך ודרכו צפתה בעולם הנע סביבה במטושטש. נדרש לה זמן להסתגל לבת. למצוא רגשות הולמים להביע כלפיה. הכול היה שטוח. חדגוני מאופק אל אופק. עם זאת, במאמץ משפחתי ודחיקה בלתי פוסקת מצד אמה, היא נעמדה על רגליה וחזרה לתפקד, מיטיבה להסתיר את השבר שנפער והתרחב. פתאום היתה ערה לחלומותיה. זכרה לפרטי פרטים מהלכים לא הגיוניים מתוך החלום, ודלתה מהם תובנות על עצמה ועל ייעודה. הרהורים מיסטיים החלו ממלאים את שעותיה הפנויות, חלקם בהשפעת תוכניות הטלוויזיה שבהן צפתה, שם הטיפו בגרון ניחר אנשי דת כריזמטיים לאהבת האל, וחלקם נולדו מתוך הרִיק שבו התנהלה, גישוש אחר יתד להיאחז בה, כמיהה לתוכן שימלא את החלל הנפיץ בין החוץ לפנים.

כשניסתה לדבר עם בעלה על אלוהים, פסל בביטול את אפשרות קיומו, ושלח אותה בבוז לקרוא מאמרים של אי אלו פילוסופים לפני שהיא מתחבטת בשאלה הזו, ובכלל, מכניסה את אלוהים לבית שלו. היא אמרה שזה הבית של שניהם, והוא ענה שזה לא קשור, זה סתם מטבע לשון, והציע שתמצא לעצמה איזה עיסוק, אולי חוג באוניברסיטה. אם אלוהים מעניין אותה כל כך היא יכולה להיכנס למבוא לתיאולוגיה כסטודנטית שלא מן המניין, שומעת בלבד, או סתם ללכת לחוג קרמיקה. אביה הציע שתבוא לעבוד כמזכירה במפעל המשפחתי, כך תוכל לרשת מאמה את התפקיד, אבל היא לא אבתה לשמוע ומילאה את יומה בעבודות הבית השונות, והיתה יוצאת לטיולים בשדרה, או יושבת לקרוא בבתי הקפה, עגלת בִּתה לצדה, ונטתה לראות בכל דבר איזה אות. כשהילדה נכנסה לפעוטון הצטרפה לחוג קריאה בספרי הקודש, בילתה שלושה בקרים בשבוע בקריאת סיפורים שהיטיבו לתאר את המתחולל בנפשה, וחלקה שעות נפלאות עם אנשים שבדומה לה, ניסו לנסח לעצמם את החוסר. את התובנות שקנתה לעצמה לא חלקה עם איש, ולא ניסתה לעורר חשד בפולחנים דתיים, אבל משהו גדול ממנה החל ממלא אותה, מעין תקווה שמישהו משגיח עליה, כמו טובע שהבחינו בו, שאו-טו-טו נמשה מהמצולות.

השעון הורה שכבר תשע, והיא דימתה בעיני רוחה את בעלה מחכך ידיו זו בזו לפני שהוא פוצח בהרצאתו, מטיח את רעיונותיו בסטודנטים המנומנמים בעוד היא תקועה פה. היא קמה בהחלטיות, מדדה שוב את חום גופה של בתה שעמד על שלושים ושבע פסיק חמש, ואמרה בחיוך, "יופי, כבר אין לך חום, אני אכין לך משהו לאכול ונלך לגן," והילדה אמרה, "אני לא רוצה ללכת היום, יש לי חום," והיא אמרה, "כבר אין לך, אני אכין לך ביצה קשה וטוסט ואחר כך נראה," והילדה אמרה, "אני לא רעבה." בכל זאת הלכה והכינה לה ארוחת בוקר וכיבתה את הטלוויזיה לקול מחאת הילדה, והכריחה אותה לשבת לשולחן ולאכול, אבל הילדה סירבה. אחר כך נקפה עוד חצי שעה לערך, והיא התהלכה בסלון כארי בסוגר, ושוב מדדה לילדה את החום. שלושים ושבע פסיק שלוש. היא הלבישה אותה בבגדים שהכינה לה אמש והסיעה אותה לגן, ועמדה בחוץ דקות ארוכות עד שהופיעה הסייעת, והיא התנצלה על האיחור והסבירה שהילדה לא הרגישה טוב הבוקר, אבל עכשיו התאוששה, ונשקה לבִתה שהתלוותה לסייעת בלי מחאות. כשחזרה לרכבה רעמו רעמים מעליה, והיא הפעילה את האורות ורשמה את כתובת המלון במכשיר הניווט ונסעה לפי הוראותיו עד שנגלה הים לשמאלה ולבה התרחב, והחל יורד גשם זלעפות.

2.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כשהוא נכנס אל משרד עורכי הדין המפואר, באותה חליפה שרכש לכבוד הטקס שנערך אמש, הוא עוד שרוי באופוריה שהתחילה לנבוט בו מרגע שהתבשר על הזכייה בפרס. האהדה שהוא זוכה לה מציבור הקוראים והמבקרים, הזכייה בפרס סוחוי וצירוף שמו לשורת סופרים גדולי שם – כגון סטניס רוד הריאקציוניסט, מושילנויג שעל משנתו גדל, וסטסיה מברוגה שבזכות ספרה "יששכרוב ופולמוס הרעב" חזר ללמד באוניברסיטה – היו בעיניו גושפנקה למעמדו הקנוני, שלאחרונה כורסם בידי פרחח מסופרי הגל החדש שהביא כדוגמה לכתיבה אנכרוניסטית פסקאות מספרו "עיר השבר", אותו רומן שזיכה אותו בפרס סוחוי. שיאכל את הכובע, אותו קורט משהו, או קורש, הוא לא זוכר, וזה גם לא חשוב. עכשיו חשוב לו להסיר מעליו את העניין הזה שלשמו הוזעק למשרד עורכי הדין, אחרי שהכול כבר היה מנוי וגמור, צו הירושה אוּשר ונותר רק לחתום על הניירות, ופתאום צץ התמהוני הזה.

עורכי דינו הסבירו לו שזה טבען של עסקאות גדולות. תמיד צצים כל מיני אופורטוניסטים שמנסים לשים יד על השלל, אבל במקרה הזה אין מה לדאוג, זה עניין כמעט פורמלי שצריך לנקות מהשולחן ומשם לדהור קדימה אל הישורת האחרונה ולהבקיע את השער. כמה זעום נראה פתאום סכום הזכייה בפרס המכובד לעומת שווי הקרקע שירש. הוא פוסע על השטיח העבה שבולע את סוליות נעליו המצוחצחות ומתיישב על כורסה בחדר ההמתנה, וממתין שם עד שפקידת הקבלה ניגשת אליו – בחצאית קצרה ונועזת לטעמו – ומבקשת שיתלווה אליה אל חדר הישיבות. הוא מיטיב את קשר העניבה ומנסה לשדר גמישות ונמרצות, וכמעט מועד כשהוא מזנק מהספה, וחש מגוחך ומסורבל בגילו הכפול מגילה, והולך אחריה. הדלת בסוף המסדרון פתוחה לאולם הישיבות המשקיף אל העיר מחלונות הקומה העשרים וחמש, תלוי באוויר, מתוך גחמה מופרכת של ארכיטקט מגלומן, ולפני שהוא נכנס היא אומרת לו שקראה את ספרו "הגזיר הלבן", ושהוא הולך איתה עד היום. מנת שביעות הרצון שהזריק לו הווידוי הקטן שלה עושה את שלה והוא ממש צריך לשלוט בעצמו מלנשק אותה, ומסתפק בשאלה מה אהבה בספר, מה נגע בה כל כך, והיא אומרת, המאורעות, התקופה שהוא מספר עליה. עורך הדין פולימר, שיושב בראש השולחן האובלי שבחדר הישיבות, קורא לו מבפנים להיכנס. הוא רוצה לומר לה שיוכלו לשוחח על כך אחר כך, אולי אפילו ביחידות, עם כוס יין בערב, אבל לא רוצה להיחשף כך בפני עורך הדין המכובד, ורק קד ברישול וממלמל, "בהזדמנות אחרת," ולוחץ את ידו של פולימר שמושטת אליו רפה וחיוורת, יד אקדוחן בדימוס, כמו שהוא אוהב לדמות אותה בינו לבינו, ומתיישב מולו.

"היה מאוד מכובד אתמול," אומר פולימר. אף הוא הוזמן לטקס חלוקת הפרס אמש, ובא עם אשתו השנייה, ששתתה יותר מדי ופלטה איזה דבר שטות באוזני שר התרבות שכיבד את המעמד בנוכחותו. "עם כל הסופרלטיבים האלה הרגשתי כמו בלוויה של עצמי," אומר חתן הפרס, ופולימר אומר, "אל תגזים, אמרו שם דברים של טעם," והוא אומר, "אל תאמין לכל מה שאמרו שם." הוא עצמו הסכים לגמרי עם מה ששמע, בעיקר לנאום של פרופסור הידלבויסט, נשיאת ועדת הפרס וחוקרת ספרות בעלת שם, ששיבחה את הפרוזה הדקלרטיבית שלו, המצומצמת, המדויקת והחסכנית, המבטאת שכבות של עולמות תוכן במשפטים קצרים ולכאורה אינפורמטיביים. היא הדגימה איך מבנה המשפט וריבוי סימני הפיסוק יוצר ריתמוס לירי, ואיך הוא משתמש בפסיחה, אותו קיטוע שלקוח מסוגת השירה, כדי ליצור היפוכי משמעות בין סוף משפט לתחילת משפט חדש. את הניתוח הזה שמע לראשונה, וחשב אותו למבריק, והסמיק בכיסאו. ופולימר אומר כעת, "להגיד לעורך דין לא להאמין לכל מה שהוא שומע זה כמו להגיד למנתח לעבוד עם כפפות. אתה יכול להשתמש בזה בספר הבא שלך," ומצחקק, והוא עונה, "מאוחר מדי, הספר הבא שלי כבר כתוב," ופולימר אומר, "אז בזה שאחריו," ושואל אם הוא רוצה לשתות משהו ואז הטלפון הפנימי מצלצל ועורך הדין עונה ומהנהן, מניח את השפופרת במקומה ואומר, "הוא הגיע."

שבע שנים וחצי עמלים פולימר וצוות עובדיו על הפשרת הקרקע שירש והפיכתה לשמונה מגדלי מגורים של שמונה-עשרה קומות כל אחד, בהתאם לתוכנית המתאר הארצית שחלה על האזורים שהוכו ברעש האדמה הגדול. וכבר ידעו עליות ומורדות בהתנהלות מורטת העצבים עם הרשויות והוועדות המקומיות והמחוזיות, וכבר הושג צו הירושה, ושוּנה הייעוד של הקרקע מתעשייתי למגורים ומסחר, ותוכנית הפיתוח הוגשה לעירייה ולוועדת הבנייה הארצית ולמִנהל המקרקעין. במהלך השנים גם הוגשו התנגדויות מהתנגדויות שונות, ועורך הדין פולימר התגושש נגדן בחליפתו השחורה, נוקדני ומסור. הנושא טופל כמעט בלעדיו, הרחק מתודעתו, כך שיכול היה להתמסר בינתיים לכתיבתו, שבה התענתה נפשו משעות הבוקר המוקדמות עד הצהריים, אז היה מנמנם מעט על הספה בחדר העבודה שלו, ומתעורר רענן ופנוי לעניינים ארציים. כשמצא זמן או התבקש, כתב מאמר לעיתון או התראיין לטלוויזיה או השתתף בפאנל סופרים. מאמריו המפולפלים והופעתו הנחרצת והזועפת על מסכי הטלוויזיה יצרו לו פרסונה מרוחקת וביקורתית, וכבר היו תוכניות סָטירה שחיקו את אופן דיבורו הלוגי, ופעם גם צויר בתור קריקטורה, קורא את ספרו "רעש" בבית הכיסא.

העיסוק בדמותו שעשע אותו במידת מה, אבל בעיקר שירת אותו כדי לקדם את ספריו. עם זאת, תמיד הקפיד על איפוק ביחסיו עם התקשורת, שניסתה להציל מפיו חומר צהוב על אודות משפחתו שנספתה ברעש האדמה, ולא הסכים לספק לעיתונאים את הדרוש לכתבות הצבע הבזויות במוספים. בראשית דרכו ככותב, אחרי האסון, כשהארץ היתה תוהו ובוהו שבלע לתוכו את כל מה שהיה לו, עזב את המסלול האקדמי ועבר לדירה קטנה בדרום העיר, באזור שלא נפגע ברעש. הוא חי מקצבה ממשלתית צנועה והחל לכתוב רשימות על מה שקרה. כעבור שנה פורסמו רשימותיו בספר "רעש" שראה אור בהוצאת רולי-מוס הקטנה, שתחילה הוציאה את הספר בכריכה קשה שתאמה את סגנונו ואת תוכנו, וייעדה אותו לקהל קוראים אינטליגנטי ומצומצם, אך בתוך זמן קצר כבר הוציאה אותו בכריכה רכה ומכרה את זכויות התרגום שלו לשמונה שפות, וחתמה איתו על חוזה לשלושה ספרים נוספים, "סיסמוגרף", "קו השבר", "אדמה תחוחה", שכל אחד מהם בתורו זכה להצלחה כבירה.

3.

היא חנתה בחניון התת-קרקעי של המלון ועלתה אל הלובי. שלט קרטון שעליו כתוב "לכֶּנס" כיוון אותה לאולם ההרצאות שהכיסאות הוצאו ממנו ועל רצפתו סודרו מזרנים שעליהם כבר ישבו משתתפי הסדנה שהמתינו בהתרגשות להרצאת הגורו. בחוג הקריאה בספרי הקודש פגשה בחורה שתמיד היתה לבושה בשמלות קטיפה כהות, ענדה עגילים ארוכים והקרינה שקט נפשי נשגב, מעין ריחוק מזולתה שעמד בניגוד לחזותה החמה, מה שעורר את סקרנותה. היא התאמצה להתחבב עליה, ואחרי אחד השיעורים הציעה לה לשבת קצת בבית קפה ולשוחח, ולמדה ממנה על הגורו ומשנתו. שבוע לאחר מכן הצטרפה אל חברתה החדשה להרצאה של הגורו ונשבתה בקסם דבריו. הופעתו הכריזמטית, הפשטות והבהירות שבה הביע את רעיונותיו, קולו העמוק, השקול, המרגיע, גלימתו הלבנה, המסתורית, הדוגמאות שבהן השתמש כדי לחזק את אמירותיו – הכול השרה עליה רוגע, מעין תחושה שהגיעה הביתה. "דע את עצמך" היתה אחת האמירות החזקות בעיניה, "אל תתכחש למי שאתה, אל תבטל את התשוקות שלך, אל תשכח מאין באת ולאן אתה הולך. חַיֵיה". אמנם דיבר בלשון זכר, אך היא חשה שהדברים מכוונים אליה אישית וחושפים אותה בפני עצמה.

בתום ההרצאה מיהרה לרכוש את ספרו, "חיים – הוראות פעולה", וקראה בו אל תוך הלילה והדגישה בעיפרון את השורות שריגשו אותה עד צמרמורת. במקרה נתקל בעלה בספר שהושאר בתמימות על שולחן הסלון. הוא עיין בו מתוך סקרנות אינטלקטואלית, וכשגילה את ההדגשות של אשתו פרץ בצחוק וקרא, "מה זה השטויות האלה," והיא חטפה מידיו את הספר ואמרה, "זה לא שטויות, למה אתה פוסל כל דבר," והוא הכריז בבוז שהספרים האלה הם קשקוש אחד גדול, גבב אמירות בומבסטי ולא מבוסס, מלל שצומח מתוך רִיק רעיוני, ובעיקר – כישלון לוגי חרוץ. מאז הקפידה להסתיר מפניו את חומרי הקריאה שחולקו בתום הרצאות הגורו, שאותן החלה לפקוד.

היא תכננה לשבת מול הבמה, שישגיח בה, אבל כיוון שהגיעה מאוחר כבר נתפסו המקומות בקדמת האולם, והיא התיישבה בישיבה מזרחית על אחד המזרנים באגף השמאלי וחלצה את נעליה. באולם רחשה המיית דיבור אחידת תדר ומרגיעה, והיא התמתחה והכינה את עצמה לחווייה רוחנית, נשמה נשימה מודעת, הביטה בקהל הנפלא שגדש את האולם והרעיפה חיוכים לכל עבר. היא אהבה את האנשים שבאו לשמוע את ההרצאות שלו והכירה רבים מהם.

היא זיהתה את המצטרפים החדשים ושאבה אנרגיה מההומוגניות הזאת. הגורו נכנס מלווה בפמליה קטנה, לבוש בגלימתו הלבנה, ועלה אל הבמה. הקהל הגיב במחיאות כפיים קצובות והגורו הצמיד את כפות ידיו זו אל זו וקד כלפי הקהל, כמעט השתחווה, ושערו הלבן, הארוך, כיסה את פניו ואת המיקרופון האלחוטי שחובר לאוזנו. כשהזדקף השתרר שקט, והוא הביט באנשים שמולו, סקר אותם ברוגע, באטיות, כמו שהוא תמיד עושה לפני שהוא מתחיל לדבר, יוצר קשר עין, מקדיש תשומת לב, ואז חייך חיוך רחב והחל לדבר. הוא אמר בקולו השקט שהוא יודע שכל אחד הגיע הנה מעולמו שלו, מצרות היום-יום, מהשִגרה, מהמרוץ האין סופי אחרי משהו לא מוגדר, מעולם שבו הרבה מאוד דברים דורשים טיפול מידי, ובכל זאת ובגלל זאת הוא מבקש מכולם לשכוח לרגע מאַין באו ולהיכנס לעולם שבו שום דבר לא בוער, עולם שבו קיים רק ההווה. היא היטיבה את ישיבתה ועצמה את עיניה ושאפה עמוקות, והחזיקה את האוויר בבטן, חשה את החמצן עובר לדם, מתרכזת בתהליך הפנימי שלה, נכנסת אל עולם משלה, כמו שביקש. הוא המשיך לכוון את השומעים באומרו שהמטרה היא לייצר עולם חדש, פנימי, קרקע שעליה אפשר להצמיח מחשבות חופשיות, ובאמת, בתוך רגע הצליחה לייצר לעצמה את העולם הזה, שהוא רק שלה, שבו היא מודעת לעצמה, לפעילות גופה, לאיבריה, וזה עורר בה השראה כמעט אמנותית.

"כל אחד כבול," הוא אמר, ונפתח בה חיוך פנימי, כיוון שזאת היתה אחת מהאמירות שהדגישה לעצמה בספרו, וידעה להשלים את המשפט עוד לפני שאמר אותו, "והחוכמה היא לדעת מה כובל אותך, ואיך להשתחרר." אחר כך באה הדוגמה של העובר שכבול בחבל הטבור והלידה משחררת אותו ממנו, והצמיחה העצמית שלו מתינוק לילד, לנער, למבוגר, לאדם חושב, אדם שלם, שמבין שזמנו בעולם קצוב, שמקבל עליו את הגזירה הזאת, שמבין כי מלבד הרגע, מיצויו של הרגע, אין לו דבר עלי אדמות. "כולם שואלים שאלות," הוא הרעים פתאום, והיא אהבה את הרגעים האלה, שהוא מתעצבן, לוקח ללב ובאופן אישי את הבורות האנושית, "מה יהיה? למה זה קרה? הן שאלות חשובות, שאלות רציניות, אבל שאלות מעולם ארצי. במקום זאת שאלו את עצמם מה קורה עכשיו ואיך אני ממצה את מה שקורה." רחש של הסכמה עבר בקהל ומישהו מחא כפיים, ואז הוא נתן את הדוגמה עם האמא שמנסה להרדים את הילד שלה ורק מחכה שכבר יירדם, והאבא שמאחר לחזור הביתה מהעבודה, והמנכ"ל, ופועל הניקיון, וכל מי ששמע את דבריו שם באולם, הרגיש את ההחמצה הגדולה שביקש להמחיש, ואחר כך סיפר על העיוור שהפך לפסנתרן, על איך הפסיד משהו בעולם אחד והרוויח משהו בעולם אחר, ואף ששמעה את הסיפור הזה בכל הרצאה, כמו תמיד, חלפה בה הצמרמורת המוכרת. היא הצטרפה בהתרגשות לקריאות הקצובות – "זה הזמן לשנות!" – וכשנרגעו הרוחות וכולם קמו והסתדרו מעגלים-מעגלים, השתלבה ואחזה ידיים וחשה את כוחו של המעגל ממלא אותה, כאילו כלום לא יכול לפרוץ אותו. כשבקע ההמנון מהרמקולים עמדו דמעות לא רק בעיניה, והגורו ירד אל המזרנים והמעגלים נפתחו לקראתו ונסגרו אחריו, עד שהגיע למרכז והצטרף לשירת ההמנון שהלכה והשתלהבה.

ככל שהשתתפה ביותר הרצאות, הלכה ליותר מפגשים, התעמקה יותר בספרו היחיד של הגורו, כך הלכה והתגבשה בה תפיסת עולמו. בעלה, שתחילה בז לחיפושי המשמעות שלה, החל בודק בדקדקנותו האופיינית מה זאת התורה שהיא כרוכה אחריה כל כך, וגילה לתדהמתו שמדובר בכַּת, וכי בראשה עומד גורו מפוקפק שלא אחת נעצר ונחקר בגין פוליגמיה. בעלה אסר עליה להשתתף במפגשים האלה והיא נאלצה להסתיר אותם מפניו, וחיה מעין חיים כפולים.

כשהסתיים ההמנון ביקש הגורו מכולם לשכב על הגב ולהרפות את הגוף, ואשד מים ומנגינת חליל נשפכו מהרמקולים הגדולים. "שכל אחד ידמיין את עצמו על רפסודה בנהר," הוא אמר, והיא עצמה את עיניה וחשה את עצמה מתנודדת על המים, נסחפת במורד המתון של הנהר, נתונה לחסדו, בוטחת באופיו ההפכפך. הגורו עודד את כולם לדמיין את היופי הנשקף מגדות הנהר, את הצמחייה העבותה, את הפריחה הבשרנית, אולי גם את חיות הבר שיורדות למים כדי להרוות את צימאונן – איילים, אנטילופות, ארנבות, וממעל ציפורים מעופפות בשמים כחולים – והנדנוד הנעים שהיא חשה הפך פתאום לזעזוע אימתני. היא חשה שהנה בכוח הדמיון היא אכן שם, על הרפסודה ההיא בנהר המדומיין, שזה אכן קורה, שהיא חווה התגלות, וזו היתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשה רגע לפני שהתמוטט המלון ברעידת האדמה שפקדה את הכף הדרומי של אורקה-ורה, וקבר תחתיו, קומה אחר קומה, את הדיירים בחדריהם, את חדרי האוכל ועובדי המטבח, את הלובי ואולם הכנסים, והתקפל אל תוך שלוש קומות המרתף שחפורות תחתיו, והיה לגל הריסות נטול הדר – אחד מתוך פטריות הרס רבות שצמחו אחרי רעידת האדמה.

4.

אחרי רעידת האדמה, כשהתפזר האבק שרבץ על העיר שקרסה תחתיה והושבתו כמעט כל השירותים המוניציפליים והצבא סיפק לאזרחים אוכל, שתייה ואוהלים שהוצאו ממחסני החירום, הוא מצא קורת גג במחנה הפליטים המאולתר. שלושת החודשים שבהם שהה במחנה היו רצופי סבל, אֵבל וייסורי מצפון על אובדן משפחתו ברעש. על החיים במחנה הפליטים ועל חוסר האונים שחש עד ששוכן בשיכוני הקרוונים שבנתה הממשלה, אפשר ללמוד מספרו "סיסמוגרף". גיבור הספר מתמודד עם האלימות הבלתי פוסקת במחנה, שתוארה בשפה יבשה וחסכנית, ומנותח המצב המורכב שהיה מנת חלקם של האנשים במחנות – הריבים על המזון, היווצרות מוקדי כוח, הניסיון הכושל למנות נציגות שתייצג את בעיותיהם כלפי השלטונות, סגירת החשבונות בהיעדר אכיפה, מעשי האונס, האנרכיה שגבתה חיי אדם, התערבות הצבא כדי להשליט סדר. הספר העמיד מול קוראיו מראה שבה השתקפו בבואותיהם המיוסרות והחמדניות, ומכר עשרות אלפי עותקים, מה שעודד אותו לנסח עוד גרסה להתנסותו. בתוך שישה חודשים השלים את כתיבת ספרו השני, "הגייזר הלבן", שעסק ברובו באלה שלא נפגעו ברעש ועמדו מנגד, ופרסומו עורר שערורייה מבורכת, שבעקבותיה התפטר שר הפנים שהוצג ברומן במלוא מערומיו.

למן ספרו הראשון ועד לספרו האחרון, "רעש", שזיכה אותו בפרס סוחוי הנחשק, תויג כסופר שצץ אחרי הרעש וביטא אותו, כמו אמנים רבים בסוגות שונות. הוא עצמו לעומת זאת ראה בכתיבתו כלי לשפוך אליו את יגונו, ועברו כמעט עשר שנים עד שהתחיל להתייחס לעבודתו כאל מלאכה ספרותית ולא ככלי שרת, וזו היתה נקודת מפנה בכתיבתו, שעליה הצביעו כמה וכמה מבקרים שהשגיחו בשוני. עלילותיו, שעד אותו רגע סבבו סביב אירוע מכונן אחד, התפצלו לכמה נרטיבים מקבילים, ובחייו האישיים חל מפנה כשהחל לקיים קשרים עם נשים.

כמעט עשור עבר עד שהרשה לעצמו לחזור וליהנות ממנעמי החיים, שהמשיכו לנוע כדרכם, מכורח מה שהם, בעוד הוא נותר שקוע באסון. אט-אט השתחרר מהעול שנשא, העול שהוטל על צווארו כשפערה האדמה את פיה ונגסה בציוויליזציה והורידה שאולה – או חשפה – את הטבע האנושי, קילפה ממנו את שכבות הסובלימציה והותירה את החיה שבו, זו שתעשה הכול כדי לשרוד. הוא החל מגיח ממאורתו הסגפנית בשיכון אל מוקדי התרבות, וחזר לגלות עניין ואמון בבני האדם ובפועלם, וקרא את ספריהם, וראה את המחזות שהעלו, ואפילו חזר ללמד באוניברסיטה. שנים רבות ואלפי מילים כתובות שחררו אותו מהאבל שהטיל עליו האסון, מהיגון על אובדן המשפחה, הצער על כך שאלמלא היה מתעקש, אלמלא היה ציניקן, אולי היו ניצלים – כמותו – מחורבן הבית שקרס על יושביו. וגם לעורך הדין פולימר היה חלק משמעותי בהתאוששותו.

מלבד המהלך המבריק שהוביל אל תביעת הירושה העצומה, בינו לבינו הוא יודע שעצם הפנייה של עורך הדין אליו, העיסוק באיסוף שברי העבר ואיחויים לנכס שערכו לא ישוער, הון שעתיד ליפול בחלקו – הציתו בו מחדש את התאווה לחיים. לפתע החיים היטיבו עמו. אופק כלכלי נפתח ואיתו אין סוף אפשרויות, ומחשבות על העתיד שהלך ונצבע בצבעים חמים, והגיע לשיאו בזכייה בפרס סוחוי. אלמלא התמהוני הזה שהופיע לפתע וטוען לבעלות על הקרקע היו חייו מושלמים.

כשהוא מופיע בקצה המסדרון, פוסע מאחורי פקידת הקבלה בגלבייה הלבנה שלו ובשערו הפרוע, קם עורך הדין פולימר ממקומו ומסנן, "תראה את האידיוט הזה," וניגש לקבל את פניו בפתח חדר הישיבות. הוא לוחץ את ידו בחום כמו היו חברים ותיקים, מציג אותו בפני מרשו ושואל אם הוא רוצה לשתות משהו. התמהוני מזמין לעצמו תה, ובינתיים עורך הדין פותח איתו בשיחה קלילה, מתעניין לדעת מה הוא עושה, "אם זאת לא חוצפה גדולה מדי לשאול," והתמהוני אומר שהוא עושה טוב לאנשים. בזה הוא עוסק כל יום וכל שעה, לזה הוא מקדיש את חייו. עורך הדין פולימר שורק בהתפעלות ואומר, "חתיכת מסלול חיים קיבלת עליך," והתמהוני אומר, "כל אחד מתגלגל לייעודו, אני לשלי ואתה, כמו שאני רואה, לשלך," ועורך הדין מוחא כף אל כף ואומר, "תיזהר חביבי, מרשי עלול לגנוב לך את אמרות השפר האלה, הוא סופר," וצוחק בקול גדול. הפקידה נכנסת עם כוס התה ומניחה אותה על השולחן, והתמהוני נאנח ואומר, "זה בדיוק מה שהייתי צריך, תודה מתוקה," ופקידת הקבלה מסמיקה קלות ויוצאת. לפני שהתמהוני מספיק ללגום מהתה שהוא צריך כל כך, עורך הדין פולימר אומר לו, "טוב, חביבי, בוא נקדם את הבוקר הזה ונפסיק עם השטויות, בסדר?" והתמהוני נועץ בו מבט קר ואומר בשקט, "מה שאתה מחשיב שטויות אחרים יכולים להחשיב כעיקר," ולוגם בזהירות מכוס התה וממלמל כמו לעצמו, "היא שמה לי יותר מדי סוכר," ועורך הדין, שקץ בהעמדת הפנים, מכריז שכל תביעה לחזקה על הקרקע המדוברת – אחרי שכבר הוכח מעל לכל ספק שמרשו הוא יורשהּ הבלעדי – תיחשב בעיני מרשו כהטרדה, והוא שומר לעצמו את הזכות להתגונן בפני הטרדות כאלה בכל האמצעים שמאפשר לו החוק, ומוסיף בנחרצות, "ועכשיו בוא נשמע מה יש לך להגיד," והתמהוני אומר, "מרשך הוא לא היורש היחיד, הקרקע הזאת בכלל לא שייכת לו אלא למשפחה של אשתו."

לרגע עולה לנגד עיניו האנדרטה של ההרוגים, שעליה חקוקים שמות אשתו ובתו. הוא פוקד את האנדרטה כקבר, מביט בשמות החרוטים באבן הקרה, זכר אחרון לקיומם. בתוך האנדרלמוסיה נקברו רבים בקברי אחים. איש לא ניהל רישום מדויק, ומעולם לא ידע היכן הוטמנו הגופות. אולי אפילו נותרו תחת הריסות הבית, שגם אותן היה פוקד מפעם לפעם, מביט בעיי החורבות שהיו פעם הבניין שבו גרו, אבל את מרב הדמעות שפך מול האבן הזאת שעולה לנגד עיניו, והוא לא יכול להתאפק ודופק על השולחן וצועק, "איך אתה מעז בכלל לבוא הנה ולדבר על המשפחה שלי," ועורך דין פולימר אומר, "תן לי בבקשה," והתמהוני אומר, "המשפחה של אשתך לשעבר, שהיא במקרה בת זוגי היום," ועורך דין פולימר אומר, "אשתו נספתה באסון, איך אתה לא מתבייש," והתמהוני אומר, "זה לא נכון."

5.

תחילה לא הבינה מה התרחש. נדרש לה זמן רב לצאת מהעולם הדמיוני שבנתה לעצמה ולחזור לעולם שממנו ביקשה להתנתק, ושעכשיו קרס עליה וכלא אותה בתוכו. תחושת הנשגבות הרוחנית וההתגלות שסברה שחוותה, התפוגגו ברגעי הבלבול שדמו לנצח. היא מצאה את עצמה כלואה בחלל צר ומאובק והתקשתה לנשום. היא גיששה בידיה וחשה בקורת בטון המונחת מעל ראשה ובשברי לבנים ואריחים סביבה, וכיסתה את פיה בבד שתלשה מחולצתה הקרועה, וחשה שהיא נחנקת. המלון המרוסק נפח אבק ששקע צפוף כנוזל והיה קשה כל כך לנשום. היא התמקדה בנשימות, בהכנסת האוויר העכור לריאותיה ובחיפוש אחר תנוחה נוחה לרבוץ בה. ראשה כאב, וצווארה כאב, ומשהו לחץ על כתפה הימנית, כשמתוך החושך נשמעה צעקה עמומה, "אוויר, אוויר," והיא ניסתה לצעוק בחזרה אבל לא הצליחה להפיק קול. הצעקות שחזרו ונשנו כל כמה דקות הטריפו את נפשה ואת דעתה עד שאט-אט נעשו צרודות וחלשות עד שנָדמו כליל, והיא החלה לבכות והבינה שהיא תקועה בחלל האכזר והצר הזה וכאן היא תמצא את מותה, ופחד גדול צנח עליה, ואבדה לה כל תחושת הזמן, ודקה היתה לנצח, והנצח היה לגיהינום. מחשבתה הסתחררה כציפור הנחבטת שוב ושוב בזגוגית החלון האטומה, ומוחה דילג בין זיכרונות מילדותה דרך משפט שאמר לה מישהו בנערותה ועד לשמלה שלבשה בחתונתה, ואיך הסירה את העגילים ונתנה אותם לבעלה כשנכנסה אל חדר הלידה, והשיט שאליו יצאה עם חברותיה כשמלאו לה שמונה-עשרה, הטיול באיים, ההתערטלות בבריכת האכסניה, רעש הצינורות במפעל המשפחתי, התחלות ללא סוף מלוות בחזיונות חטופים, הרודפים זה את זה, כמו מטפחות שיוצאות מפיו של קוסם. כפי הנראה נרדמה או התעלפה, והתעוררה מקץ זמן שלא ידעה לאמוד, שוב אל תוך החושך העמוק והבדידות והפחד שבתוכו. כך היטלטלה עשרים ואחת שעות עד שחולצה לבסוף. כלב כוחות ההצלה נבח מעל המקום שבו היתה קבורה, וכוחות ההצלה חשפו את החלל שבו נכלאה, וככלות מאמצים רבים הוציאו אותה מבין ההריסות לקול מחיאות הכפיים של אנשי כוחות ההצלה וחיילים מיחידת ההנדסה ומתנדבים רבים שנרתמו למלאכת החילוץ.

היא הובהלה לבית חולים נייד שהקים הצבא סמוך למוקד האסון, לשם זרמו מאות פצועים מהמוקדים השונים, וכיוון שהוגדרה פצועה קל, הונחה על אחת ממיטות השדה, ונזנחה לנפשה בתוך גיהינום מסוג אחר. כעבור שעות הוחלף העירוי שהתרוקן באחד חדש, והיא הרגישה איך החיים חוזרים לזרום בגופה. כשעלה השחר ראתה איך מוציאים את הגופות של מי שלא שרד את הלילה ונתקפה חלחלה, ניתקה את העירוי מזרועה ועזבה את בית החולים המאולתר, מבלי שאיש ישגיח בה. כמוכת ירח הלכה הלאה משם, במורד מה שהיה לפנים שדרה מפוארת והפך לעיי חורבות. היא צלעה לאטה מבלי לדעת לאן, אבלה על אובדן משפחתה, עד שעצר מולה רכב צבאי ומישהו שאל אם היא צריכה עזרה, ומשלא הגיבה, לקחו אותה איתם והעבירו אותה למחנה פליטים שהקימה הממשלה. שבועות אחדים שהתה במחנה וכשהפסיקה בתה להופיע בחלומותיה, אזרה די כוח, יצאה אל העיר המשתקמת וחיפשה את הקומונה שבה גר הגורו ושאת מקומו תפס אחד מתלמידיו, ונקלטה בקרב נשותיו, וסירבה לדבר על חייה הקודמים ועל הנס הגדול שקרה לה, ההזדמנות השנייה שזימנו לה החיים.

איש מלבד הגורו לא ידע על עברה. היא התמסרה למרותו וקיבלה אותה באהבה, וילדה לגורו בת וקראה לה על שם בתה שנספתה באסון, ורק כעבור שנים, כשהממשלה החלה לממש את הבטחותיה לשיקום האזור, והשטח שעליו עמד מפעל הצינורות המשפחתי הופשר לבנייה ותוכננו להקים בו עשרות בניינים חדשים, העיר הגורו את השד מרבצו ותבע בשמה את החזקה על האדמות. היא לא היתה ערה כלל למאבק המשפטי שהתחולל, רק חתמה על הניירות כשביקש ממנה לחתום, עד שנקראה להעיד בעצמה בבית המשפט. הוא איים עליה שאם לא תוכיח לשופט שהיא חיה וקיימת, ולפיכך היא היורשת היחידה של חלקת הקרקע המדוברת, הוא יגרש אותה מהבית, והשביע אותה שתגיע להעיד, ושבועיים לפני המועד אסר עליה לצאת מהבית, והביא את עורכי דינו להכין אותה לדיון המשפטי. לאיש מהם לא היה אכפת להטביע אותה בעברה ולעמת אותה עם כל מה שביקשה לשכוח, ושוב היא חשה את החלל הצר סוגר עליה ואת המחנק הבלתי נסבל.

6.

כפי הנראה התעלף. הימים שלפני קבלת הפרס סחטו אותו רגשית, ואמש לא ישן יותר משלוש שעות והבוקר לא אכל דבר. הדברים המפתיעים, הנועזים, המתריסים של התמהוני המקולל הזה הורידו מסך שחור על ראשו. כששבה אליו הכרתו מצא את עצמו שוכב על הרצפה, ומעליו התמהוני, סוטר על פניו בעוצמה. הרי זה לא ייתכן. במו עיניו ראה את הבית ההרוס, שממנו יצא שעתיים לפני הרעש, הותיר את אשתו ואת בתו החולה בבית מאחור, הפקיר אותן ליד הגורל. בתוך שניות עובר הזיכרון הזה, על כל פרטיו, מפלח את ראשו כחץ. וכמה הפך ברגעים האלה במרוצת השנים, כמה ניסה להדיח אותם ממחשבתו, אבל הם שבו ועלו לנגד עיניו כחזיונות עצמאיים, מטרידים. הבת שהרגישה לא טוב, והתעקשותו שלא תלך לגן – שבדיעבד לא נפגע מרעידת האדמה – ותישאר בבית, עם אשתו, שגם היא היתה אמורה לצאת אל יומה, אבל בגללו, בגלל התעקשותו ויהירותו, הן נשארו במלכודת המוות, בזמן שהוא יצא לניאופיו.

זמן מה לפני האסון החל שוכב עם אחת הסטודנטיות שלו, ומה שהתחיל כעוד הרפתקה מינית, אחת מני רבות שחווה, התפתח לרומן ממושך וכבר גמל בלבו להיפרד מאשתו ולעבור לגור עם הסטודנטית, שעם הזמן הפכה למסטרנטית, ואז באה רעידת האדמה וטרפה הכול. כולל את אהבתו החדשה. בבוקר האסון מיהר להיפגש איתה, לפני ההרצאה של השעה עשר, וערך את כל התמרונים הדרושים כדי שאשתו תישאר בבית עם הילדה החולה, ויצא לפגישה בבית המלון שבו שכרו חדר לפי שעה, ותינה איתה אהבים כשרעדה האדמה. ימים ארוכים אחר כך עוד התהלך כסהרורי בין הריסות העיר, סובב במעגל סביב מה שהיה שכונת מגוריו, וגל ההריסות שהיה ביתו וחייו שאותם תכנן לעזוב, אכול ייסורי מצפון, אבוד כרבים אחרים כמותו.

הוא מתעשת ומתיישב על השטיח, ומזהה את פקידת הקבלה שאוחזת כוס מים בידה, מביט ברגליה הארוכות שביניהן נשקפים שמי העיר בעד החלונות הגדולים. שוב התחושה הזאת, פחד גבהים, כשהבטן מתהפכת, מרחק נגיעה מהתהום. התמהוני ועורך הדין פולימר מסייעים בעדו להתרומם ומושיבים אותו על אחד הכיסאות. דקות ארוכות עוברות עד שהוא מוכן לשמוע מה בפי התמהוני, וכשהלה מסיים את סיפורו, בקול שקט ומרדים, סופק עורך הדין פולימר את כפות ידיו ואומר, "טוב, זה לא יכול להיות," והתמהוני אומר, "לא אני מחליט מה יכול להיות ומה לא יכול להיות," ומוציא מתיקו מסמך ומגיש אותו לעורך הדין. "יש לך פה הצהרה שלה," הוא אומר, "חתומה בידי נוטריון, תקפה ושרירה, וגם זימון לבית משפט," ועורך הדין מעיין במסמך ואז פונה אל מרשו בארשת פנים חמורה ואומר, "זוסי, אני חושב שיש פה איזו בעיה." הוא מביט במסמך ומזהה את כתב ידה של אשתו, קורא את השתלשלות האירועים שהובילה להינצלותה מרעש האדמה ופורץ בצחוק גדול, חסר מעצורים, ומייבב, "הילדה היתה בגן, היא היתה בגן," והתמהוני שואל, "איזו ילדה?" וזוסי אומר, "הבת שלי. לפי מה שאתה אומר היא לא היתה בבית בזמן רעידת האדמה, אלא בגן," והתמהוני אומר, "אני לא יודע איפה היא היתה, אני רק יודע דבר אחד, אשתך היא היורשת היחידה של האדמה," ושוב תוקף את זוסי הצחוק, והוא נתקף התעלות רוח וחש שאם היו החלונות פתוחים היה יכול לפרוש ידיים ולעוף מהם והלאה, ואושר גדול ממלא אותו. אושר שכמוהו לא ידע מימיו.

הסיפור ראה אור באסופה ״סיפורים מהעולם הרביעי״ בהוצאת ידיעות ספרים.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ערן בר גיל .
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערקומפוזיציה עם מסכות, הנרי מאטיס. באדיבות: The Shifted Librarian


תגובות פייסבוק