ירושלים שבסוף מערב

במשך מאות שנים חיו יהודים בספרד. הם ראו בה את ביתם, ארץ אבות ממש. מה הוביל לגירושם ב-1492, וכיצד הפכו המוסלמים למושיעם הזמניים?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

כשגורשו היהודים מספרד בשנת 1492 והם שבורים וכנועים, כבר חיו בה הם ואבותיהם יותר מאלף שנה – הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והמתורבתת ביותר בעולם, ובוודאי הגאה מכולן. גירוש ספרד היה אסונם הלאומי הגדול ביותר של היהודים ב-14 מאות שנים, אסון שאפשר להשוותו בדמיון העממי רק לחורבן בית המקדש בירושלים. הדבר היה בקיץ 1492, בשנה שבה נחת קולומבוס במה שהיום נקרא אמריקה; ספינותיו התכוננו להפלגה מערבה, לעבר הודו, בזמן שהספינות האחרונות הנושאות גולים יהודים יצאו לים מאותו נמל עצמו, והפליגו אל יעדים לא ידועים באותה מידה. העת החדשה בתולדות אירופה נפתחה בחורבן מסיבי, מאורגן בידי מדינה, של החיים היהודיים בהיקף שכמוהו לא נודע בימי הביניים ה"אפלים".

גירוש ספרד

צו הגירוש משנת 1492

תאריכים מפורסמים כמו 1492 הם ציוני דרך לאירועים מורכבים יותר. הספרות היבשות עמוסות במטען אנושי נרגש, וכמעט תמיד מסתירות סיפור ארוך יותר. כשהפליגו הגולים בים היו זיכרונותיהם כבדים לא פעם ממטענם: משפחות שנקרעו, בתים שננטשו, רכוש שנמכר בחיפזון ובמחיר כמעט אפסי, תוכניות, תקוות וחלומות שנגוזו, חיים שלמים שנופצו באחת. ומעבר לזיכרונות האישיים האלה ריחף מסך זיכרונות מרוחק יותר, אולי מיתולוגי במקצת, והוסיף עוד נדבך ליגונם. מה שהגולים האלה השאירו מאחוריהם לא היה ארץ זרה אלא ארץ אבות ממש, ארץ שבה נולדו אבות אבותיהם ובה חיו – כך הרגישו וזכרו – מימי קדם. יהודים רבים החלו לראות בספרד את ציון האחרת, ירושלים ארעית חדשה, שבה העניק להם האל מנוחה יחסית בעודם ממתינים לבוא המשיח. אבל במקום המשיח קם עליהם האינקוויזיטור הגדול טוֹרקֶמַדה (Torquemada) לרסק את זהותם, ומלכי ספרד חגגו את סיום הרֶקוֹנקיסטה (reconquista, כיבוש ספרד המוסלמית בידי הנוצרים) בכפיית ברֵרה נוראה על היהודים – לוותר על דתם או על ארצם.

ראשית התיישבות היהודים באיבריה

כמו רוב ההתחלות גם שחרה של הקהילה היהודית בספרד אפוף בערפילי אגדה. בימי הביניים, כשהייתה ספרד למרכז הראשי של הפזורה היהודית, העניקה לעצמה ייחוס אבות מיתולוגי בדמותו של אדונירם, גובה המסים של שלמה המלך ושליחו במערב, והיהודים היו מראים את קברו בספרד. מאוחר יותר נעזרו יהודים שהמירו את דתם לנצרות בספרד בטיעון דומה כדי להסיר מעליהם את האחריות למותו של ישו, והיו אומרים שאבותיהם כבר ישבו בספרד בזמן שישו נצלב.
אבל אגדה לחוד ומציאות לחוד; יהודים ישבו בספרד כנראה מראשית התקופה הנוצרית, ואולי אפילו לפני כן. אפשר שבספינות פיניקיות שהפליגו לספרד מקרתגו או מחופי לבנון באלף הראשון לפני הספירה היו גם יהודים;i ותרשיש הרחוקה, שהציתה את דמיונם של סוחרים בימי המקרא, מזוהה לפעמים עם העיר טַרטֶסוּס שבדרום ספרד, בשולי העולם הידוע אז.ii אחר כך, בתקופה הרומית, השתרעה פזורה יהודית גדולה סביב חופי הים התיכון, מארם נהריים דרך אסיה הקטנה, יוון, סיציליה, איטליה, מצרים וצפון אפריקה, ומעט יהודים התיישבו בדרום צרפת ואולי גם בספרד. ובעקבות שני החורבנים הגדולים שהמיטו הרומאים על יהודה (בשנים 70 ו-135 לספירה) פנו גלים חדשים של גולים מערבה. מקצתם הרחיקו לנדוד ככל יכולתם.

במאה ה-4, עדיין נאבקה הכנסייה הקתולית הצעירה בספרד כנגד צללי מוצאה היהודי, וכדי להדגיש את זהותה הנפרדת נקטה עמדת התגוננות תוקפנית כלפי היהדות

ואולם רשומות של ממש על מגוריהם של יהודים בספרד קיימות (לפי שעה) משנת 300 בקירוב בלבד. זמן מה לפני המועד הזה מתה התינוקת אַניה סַלוֹמוֹנוּלה (Salomonula) והיא בת שנה, ארבעה חודשים ויום אחד. במותה הייתה צעירה מכדי לדעת שהיא יהודייה, ובוודאי לא יכלה לשער שבזכות מצבת קברה תהיה היהודייה הרשומה הראשונה בספרד. ומתוך סמליות הצופה את העתיד, המסמך הראשון שמזכיר יהודים בספרד הוא צו נגד יהודים שחיברה מועצת בישופים בשנת 308. בין שאר דברים, הצו אוסר על כל הנוצרים לסעוד עם יהודים ולהינשא להם, ובייחוד אסור להזמין רב יהודי לחגיגת ראשית הקציר (חג יהודי במקורו) מפני שנוכחותו עלולה לשלול מן הכומר הקתולי את כוחו לברך. ברור שבאותם ימים עדיין נאבקה הכנסייה הקתולית הצעירה בספרד כנגד צללי מוצאה היהודי, וכדי להדגיש את זהותה הנפרדת נקטה עמדת התגוננות תוקפנית כלפי היהדות.

המיסיונרים הקתולים ידעו כמובן – גם אם במעורפל, ובחוסר נחת מודחק – שהבשורה שהם מביאים לעובדי האלילים מקורה ביהדות. אבל העובדה הזאת הביכה אותם ולא פעם עוררה את חמתם. עכשיו שבחירתם של היהודים ושליחותם האלוהית נמסרו לידי כנסיית ישו, איך יכולים היהודים להוסיף ולהחזיק בטענתם שרק הם עמו הנבחר של אלוהים? בשל כך נחשבו היהודים גרועים מעובדי אלילים. עובדי האלילים הם לא פעם גסים ולא מהוקצעים, אבל כלפי הצלב הם סבילים, אפילו כנועים, במידה ראויה לציון. היהודים, לעומתם, כנועים מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רוחנית הם עומדים במריים.

כל דבר חסר הסבר שכרוך ברגשות עזים עלול להיתפס כשטני בעיני מתנגדיו, ובייחוד כשבסתר, בבלי דעת, הוא חותר לגדולה. רוב הנוצרים לא יכלו להבין את עמדתם קשת העורף של היהודים, שהייתה בעיניהם חסרת כל פשר והיגיון; ומאחר שלא הודו שיש בעקשנות הזאת יסוד רוחני או חסד אלוהי נטו לייחס אותה לשטן.

היהודים, לעומתם, ראו בקשי עורפם שלהם מידה טובה. הנאמנות בלי גבול לבשורה המקורית של אלוהיהם העידה, לדעתם, שהאל רצה את קורבנם ובריתו איתם שרירה וקיימת למרות חטאיהם וסבלם. כדי להוכיח ליהודים את טעותם עמדו לפני הכנסייה שתי אפשרויות. היא יכלה להפריך את עדותם של היהודים בחרב ולאלץ אותם להמיר את דתם, או לנסות ולהפוך את המשמעות של עדותם ולהרשות להם לשמור על זהותם מתוך השפלה. ביזוי היהודים יציג את קשי עורפם בתור קללה ויוכיח שאלוהים נטש אותם מפני שהתנכרו לבנו.

אחד התומכים המפורסמים בהמרה בכפייה היה הבישוף סֶוֶורוּס (Severus) ממינוֹרקה. בשנת 418 לספירה יזם הבישוף ויכוח פומבי בין יהודים לנוצרים, שבעקבותיו העלה ההמון באש את בית הכנסת ו-540 יהודים אולצו באיומים לקבל עליהם את הנצרות. סוורוס פרסם את מעשיו בחדוות ניצחון במכתב אל כלל העולם הנוצרי, וקרא לנוצרים בכל מקום לנצר את היהודים בכוח. חיבורו של סוורוס זכה להיכלל בכתבי אבות הכנסייה, אבל לא התקבל בתור דוקטרינה של הכנסייה הקתולית. בסופו של דבר החליטה הכנסייה שעל היהודים להמיר את דתם מתוך שכנוע ולא מאונס, ועד שיראו את האור יש לבזותם ולהשפילם, אבל לסבול את קיומם.

הגישה הזאת הייתה לדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, אבל לשם כך נדרשו כמה מאות שנים של חילוקי דעות וחוסר החלטה. בשנים הראשונות של הקתוליות באירופה עדיין לא הייתה המדיניות כלפי היהודים חד-משמעית ומוחלטת. שוב ושוב נאנסו היהודים לקבל עליהם את הנצרות לפי הוראת חוק או בכוח הזרוע, ולא בספרד בלבד אלא גם בבורגונדיה, בפריס, בלאנגדוֹק ובחבלים אחרים בצרפת של ימינו. אבל צרפת הייתה עתידה לשנות את גישתה, ואילו בספרד חזרו ונשנו מעשי ניצור בכפייה על פני פרקי זמן ארוכים, וכמעט נעשו לתו ההיכר של תולדות ספרד.

מטוטלת הוויזיגותים

הקלה ארעית – אם שמונה עשורים יכולים להיחשב לפרק זמן "ארעי" – באה על יהודי איבריה מידי מי שלימים היו לאויביהם הגרועים ביותר. בשנת 416 נפלה ספרד בידי הוויזיגותים, עם גרמאני לוחם שאימץ לו את הנצרות האַריאנית. האריאנים (על שם התאולוג אַריוּס איש אלכסנדריה, מייסד התנועה) דחו את דוקטרינת השילוש של הקתולים, ולכן הוקיעה רומא את האריאניות בתור מינות. בארצות שאליהן פלשו שמרו הוויזיגותים על ייחודם. בספרד שמרו הכובשים במשך שלושה דורות על חוקיהם הגרמאניים, על לבושם ועל מנהגיהם, וכדי לאזן במקצת את השפעת האוכלוסייה המקומית הקתולית הגנו על מעמדם המשפטי של היהודים. בקובץ החוקים של המלך אַלאריך (Alaric) השני משנת 506 עדיין היו היהודים מוגבלים, אבל זכו ליחס של "ליברליות מפליאה", לדברי היסטוריון אחד של ספרד הוויזיגותית.

ואולם בשנת 589 אירע שינוי קיצוני: המלך רֶקארֶד (Recared) ביטל את האריאניות והעלה את ספרד הוויזיגותית על הדרך שהפכה אותה למדינה קתולית לוחמנית, שמבקשת להשיג את לכידותה באמצעות אחידות דתית. המעבר לנצרות קתולית ציין את קץ נדודיהם של הוויזיגותים, את סופו של מסע המלחמה והשוד שלהם ברחבי אירופה, מסקנדינביה ועד איבריה. ספרד הייתה סוף המסע, לא רק קצה אירופה אלא גם קצה העולם. מכאן לא היה עוד לאן ללכת אלא פנימה.

משהבשילה ההכרה הזאת בדעתם (ב-589) היו הוויזיגותים מוכנים להיטמע בתרבות ובדת הרומית המקומית. עם ביטול הדת האריאנית בטלה גם המערכת המשפטית הכפולה והנפרדת לגותים ולרומים. בסופו של דבר ויתרו הכובשים גם על לבושם הגותי, על לשונם, מנהגי הקבורה שלהם, צורות האמנות שלהם, ואפילו על העיטורים האופייניים שעל חגורותיהם. הייתה בכך הקרבה גדולה מצד הגותים. קשייה יכולים להסביר את הלהט שבו החלו לרדוף את היהודים. הם תבעו מכל האחרים, ובכלל זה היהודים, אותה מידה של שינוי והקרבה, וספרד הוויזיגותית הייתה למדינה קתולית לוחמנית שיצרה תערובת משונה של פוליטיקה ודת שלא נודעה עד אז במערב הנוצרי. מועצת הבישופים והסינודים המחוזיים היו למוסד של המדינה, בניסיון לגבש אומה מלוכדת. האחדות הפוליטית, כך גרסו עתה השליטים הוויזיגותים, תושג בעזרת האחידות הקתולית ותיכפה באמצעות כוח מרכזי של המדינה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

היהודים היו הקורבנות הזמינים ביותר למרצם הקתולי המחודש של הוויזיגותים. רֶקארֶד, סיזֶבּוּט (Sisebut), סיזֶנאנט (Sisenant), כינטילה (Chintila), רֶקֶסווינְת (Recceswinth), וַמבּה (Wamba), אֶגיקה (Egika) ורוֹדֶריך (Roderic) – כל אלה היו מלכים ויזיגותים שהכריזו, זה אחר זה, מלחמה על קיומם של היהודים בארצם. הפרטים הקודרים חוזרים עד זרא; הם מופיעים ברשומות בכמה צווים, חוקים, הצהרות והחלטות נגד היהודים, המשתרעים על פני יותר ממאה שנה (694-589).vii במסמכים מלכותיים רשמיים כונו עתה היהודים "מגפה" ו"צרעת". האמצעים שננקטו נגדם מקצתם חמורים יותר ומקצתם חמורים פחות, אבל כולם היו קשים על הנייר יותר מבמציאות. שוחד, ממשל לא יעיל, אינטרסים מסחריים מורכבים, כל אלה – כרגיל בימי הביניים – היו בעלי בריתם הטבעיים של היהודים. מפעם לפעם הייתה המטוטלת נעה לאחור ולזמן מה הייתה משתררת הפוגה, כששליט בעל גישה חילונית יותר היה עולה על כס המלוכה – כגון סְווינתילה (Swinthila) בשנות העשרים של המאה השביעית או כינדַסווינְת (Chindaswinth) בשנות הארבעים – אבל המגמה הכללית בישרה רעות.

הקונבֶרסוֹס הראשונים

קבוצת חוקים אחת סיכנה את מעמדם הכלכלי של היהודים: נאסר עליהם להחזיק בעבדים נוצרים או לשכור עובדים נוצרים. אם שכנע אדון יהודי את עבדו להתגייר או להימול, כדי לשמור על מצבת עובדיו, היה צפוי לעונש מוות ולהפקעת רכושו; אבל אם המיר בנו של היהודי המת את דתו לקתוליות (ובכך, יש להוסיף, ביטל את קורבן אביו) הותר לו לשוב ולקבל חלק מירושתו ומעבדיו. זה היה צו גס שחיבר יחד את המקל ואת הגזר המר, ובכל זאת הניב תוצאות דלות בלבד. בשנת 613 החליט אפוא המלך סיזבוט לפתור אחת ולתמיד את שאלת היהודים בארצו והורה לכולם להיעשות קתולים או לעזוב את תחום מלכותו.

הזיקה בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה

המלך סיזבוט לא ידע שהוא מציב בכך תקדים היסטורי, ואף לא היו לו האמצעים הדרושים לאכוף את הצו הגורף. וכך אירע שבמקום לפתור את הבעיה יצר המלך בעיה חדשה. בתקופת מלכותו עולים הקוֹנבֶרסוֹס (conversos, מומרים בכפייה) היהודים על בימת ההיסטוריה של ספרד בפעם הראשונה בתור קבוצה.
עשרים שנה לאחר מכן בוטל הצו של סיזבוט, אבל עכשיו כבר התקיימה לצד היהודים הגלויים קבוצה חדשה – נוצרים שהלכו למיסה, אבל הוסיפו לקיים את מצוות היהדות בבתיהם, למדו תלמוד ונמנעו מאכילת בשר חזיר ומאכלים לא כשרים אחרים.

איך ראוי לנהוג בהם? חלף זמן מה ונדרשו כמה כינוסים של מועצות בישופים עד שהתגבשה דוקטרינה. ביסודה עומדת הפרדה חדה בין יהודים רגילים ובין יהודים שהוטבלו לנצרות. היהודים הרגילים הם אמנם אויביו של ישו, אבל אינם חייבים לשמור לו אמונים ומותר להם לקיים את פולחנם בדלת אמותיהם, ובלבד שלא יתבלטו. יהודים מוטבלים, לעומת זה, הם נוצרים לכל דבר, וכשהם מקיימים את יהדותם בסתר הם נעשים מורדים ועריקים, מחללים את סקרמנט הטבילה, ומרמים לא את מלכם בלבד אלא אף את ישו בכבודו ובעצמו.

ההתנצרות היא אפוא מלכודת טרגית, דרך חד-סטרית שאין ממנה חזרה. ברקעה עמדה הפרשנות המחמירה של הקתוליות, שראתה בסקרמנטים כוחות מטפיזיים אובייקטיביים שאינם תלויים ברגשותיו ובכוונותיו של היחיד. מכאן שהטבילה מחייבת ואין להשיבה, גם אם נעשתה בניגוד לרצונו של המוטבל. בפנייה פתטית אל המלך רֶקֶסווינת, הודו היהודים הנוצרים שאכן זמן רב לא הצליחו להאמין בישו ובשילוש הקדוש, אבל מעתה ואילך הם מבטיחים לקבל את המושיע בטוהר וביושר לבב. הם נשבעים לנתק את כל קשריהם עם "היהודים הלא-מוטבלים", לחגוג את החגים הקתוליים בלב שלם ולא לקיים עוד לעולם את מצוות השבת וחג הפסח. הם אף מתחייבים לאכול מאכלים לא כשרים, אבל מבקשים מן המלך להבין לנפשם אם בגלל רתיעה טבעית אין ביכולתם לאכול דבר אחד – בשר חזיר. כדי להוכיח את כנותם הם מבטיחים בהכנעה לאכול כל דבר אחר שבושל באותו הסיר עם החזיר.

המסמך המאלף הזה, מלאכת מחשבת של השפלה עצמית, זורע אור על הצביעות וכפל הפנים שנכפו על המומרים היהודים. בשל הסתירות והתחפושות שבמכתב הזה הוא נשמע כריטואל פוליטי, משחק של מחוות ריקות. איך יכול אדם להבטיח בכנות לשנות את אמונתו הפנימית? (ועד כמה טבעית היא הרתיעה שכל היהודים סובלים ממנה, אבל הנוצרים אינם מכירים אותה כלל?) דומה שהמומרים לא התכוונו באמת ובתמים ששבועתם תתקבל ברצינות, אלא רק, אולי, בתור הצהרה של כניעות פוליטית.

יהודים אתניים ויהודים דתיים

בנוסחה "יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים" הבחינו חוקי המלך רקסווינת הבחנה חשובה בין דתם של הקונברסוס ובין הגדרתם האתנית. המומרים עצמם השתמשו בהבחנה הזאת כשדיברו על קבוצתם. בהבטחה להתרחק מן "היהודים הלא-מוטבלים" טמון רמז שיש גם "יהודים מוטבלים" – הם עצמם. ובהכרזתם הנרגשת על מסירותם לנצרות הם מכנים את עצמם "יהודי טולדו וספרד".

כך קיימה ואישרה ספרד הוויזיגותית את הרעיון בדבר עם יהודי או עברי, קבוצה אתנית נבדלת מן הדת היהודית. אין להבין את המונחים האלה בדיוק כמו שהם נתפסים בהקשר האידיאולוגי היום. תפיסתם של הוויזיגותים הסתמכה על תפיסת עולמו של פאולוס, ודומה שהיא ערבבה בין רעיון השבט הטבעי ובין המושג העל-טבעי עם נבחר. הנוצרים אמנם האמינו שהאל נטש את היהודים, אבל העובדה שהיו בעבר בחירי האל עדיין דבקה בהם במובן השלילי, במובן של לא עוד, של מי שהוחלפו ושוב אינם אלא פגר מטפיזי, קליפה דתית ריקה, ובתור שכזאת עדיין נודעת לה חשיבות על-טבעית שלבשה אופי שטני במידת מה.

זה זמן רב ראו העברים או היהודים בעצמם עם, קבוצה אתנית נפרדת, וכך נתפסו בעיני אחרים. הדת שניתנה להם (או שקיבלו עליהם) באמצעות משה הייתה מהפכנית כל כך עד שנדרשו מאות שנים של מאבק פנימי לפני שעלה בידם לקבל אותה במלואה. וכשעשו זאת לבסוף הטמיעו את הרגשת השליחות הדתית, הברית והבחירה, בתוך מה שעשה אותם לעם נפרד, וכך נשזרו לאומיותם ודתם לבלי הפרד.

הזיקה הזאת בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה. משנכשל ישו בניסיונו להמיר את דתם של היהודים מבפנים הפיץ פאולוס את בשורתו מחוץ לעם היהודי. הוא ייסד דת אוניברסלית (קתולית) פתוחה לכול וקרא לבני עמו העברים להצטרף אליה. רוב היהודים לא נענו לקריאה; לאמיתו של דבר מיזגו יהודי התפוצות את הדת והלאום יחד מתוך עימות עם האתגר שהציבה לפניהם הנצרות של פאולוס ומתוך הגנה על היותם בחיריו הבלעדיים של אלוהים.

שליטיה הוויזיגותים של ספרד ראו בקריאתו של פאולוס לעם היהודי הצעה שתוקפה לא פג, וכשהטילו מאחוריה את כל עוצמת הכפייה שבידם הביאו לידי כניעתם של יהודים רבים לצלב. האם חדלו המומרים האלה להיות יהודים או עברים? בוודאי שלא, השיבו הוויזיגותים; אילו טענו אחרת היו מודים בצדקתם של הרבנים. היהודים יכולים לחזור בהם מטעותם הדתית, ועדיין להישאר מה שהיו מן הבחינה האתניתxi – עברים, או יהודים.

הרדיפות מחריפות

העשורים האחרונים של שלטון הוויזיגותים (711-681 בקירוב) היו תקופה אכזרית ביותר ליהודים המוטבלים והלא-מוטבלים כאחד. בשנת 681 אסר המלך החדש, אֶרוויג (Erwig), על הפולחן היהודי בקרב שתי הקבוצות. קיום מצוות חג יהודי נענשה במלקות, בתלישת שֹיער, בהחרמת רכוש ובהגליה. אישה שמלה את בנה הסתכנה בכריתת אפה, בבחינת עין תחת עין. המלך הבא, אֶגיקה, אסר על קשרי מסחר כלשהם בין יהודים לנוצרים, ובכך פגע פגיעה אנושה בסחר הבינלאומי של היהודים. בינתיים הלך והתעצם בצפון אפריקה כוחם של המוסלמים והמלך חשד שהיהודים תומכים בהם. באוזני מועצת הבישופים טען אגיקה שיש לו הוכחות לבוגדנותם של היהודים, והציע להעמיד לפניהם ברֵרה – להשתחרר "מן השגיאה שעשו אבותיהם" או "להיקצר בחרמש הצדק", נוסחה שנודף ממנה ריח של רצח המוני. המועצה דחתה את הצעתו המרחיקה לכת, אבל קבעה שהיהודים יהיו עבדי הכתר. מעתה נאסר עליהם לקיים את יהדותם מכול וכול. נגזר שכל הילדים היהודים יילקחו מהוריהם בגיל שבע ויימסרו לחינוך במשפחות נוצריות – צו פרעוני ביומרתו, על כל פנים על הנייר.

כמעט בכל מקום בספרד קיבלו היהודים את טאריק בן זיאד המוסלמי כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים

בימי שלטונו של אֶגיקה נקבע לראשונה עקרון "עבדות היהודים" (servitus iudaeorum) – היהודים הם עבדי המלך. אגיקה התכוון לכך במשמעות המילולית, כלומר שהיהודים יהיו עבדים ממש; אבל למרבה האירוניה, כשנעשה הכלל הזה לעקרון יסוד באירופה הנוצרית נודעו לו תוצאות חיוביות על היהודים, מפני שבתור רכוש המלך היו נתונים להגנתו. איש מלבדו לא היה רשאי לשעבדם ולהיות בעליהם, ונאסר על אצילים עוינים ומועצות עירוניות להרוג אותם ולבזוז את רכושם. מצד אחר, שלא כמו הצמיתים האחרים, נהנו היהודים מחופש תנועה, מן הרשות לעקור ממקום למקום, לעסוק במסחר ואף להשיג כל מיני זכויות והקלות. המשמעות המעשית של ה"צמיתות" שלהם הייתה כלכלית: הכתר שמר לעצמו את הזכות לנצל ולסחוט אותם מבחינה כספית. כך אירע שהצמיתות הייתה ליהודים לנכס, הגדרת מעמד שאפשרה את עצם קיומם באירופה הנוצרית לעתיד לבוא.

המוסלמים באים

טאריק בן זיאַד

טאריק בן זיאַד מאת תיאודור הוסמן

בשלהי אפריל 711 חצו לוחמים ערבים ובֶּרבֶּרים, ובראשם טאריק בן זיאַד, את המצר הצר שמפריד את אירופה מאפריקה ונחתו על הצוק שנקרא בימינו גיברלטר (ג'בּל טאריק, או הר טאריק). זה היה רגע מכריע בתולדות המערב, תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. כך החלו 700 שנה של שלטון מוסלמי בספרד. טאריק ניצח והרג את רודריך, המלך הוויזיגותי האחרון, ופתח בהתקדמות מהירה לעבר טולדו, הפרס הזוהר של פלישתו. אבל מלחמת הבזק שלו הייתה נועזת מכדי להצליח בלי סיוע מקומי. צבאו מנה 12 אלף איש בלבד והוא נזקק לבעלי ברית שיחפו על עורפו ויחזיקו בערים הכבושות. בעל הברית הזה נמצא לו בסיעה של איכרים איברו-רומים שקצו בשלטון הגותים – וביהודים.

כמעט בכל מקום קיבלו היהודים את טאריק כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים, ובכך אפשרו ללוחמיו של טאריק להמשיך במערכה הפעילה. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על התפקיד שמילאו בעת הפלישה, ואילו מקורות נוצריים גינו, כמובן, את פעילותם. היהודים עצמם בחרו להגדיר את ידידיהם ואויביהם לפי יחסם כלפיהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שזה מאה שנה מנסה להכחידם? אבל "בגידת היהודים" קנתה לה שביתה בזיכרון הנוצרים, ו-800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, הפיחו בה חיים והשתמשו בה כאמתלה לרדוף לא את היהודים דווקא, אלא בייחוד את האנוסים.

בעשרים השנים שלאחר מכן נמשכה הסתערותם של המוסלמים על אירופה. מפעם לפעם היה צבא מוסלמי עובר את הפירנאים ועולה בעמק הרוֹן, עד אותה פשיטה עמוקה לדרום-מזרח צרפת שנבלמה בידי קרל מַרטֶל בשערי פּוּאַטייה בשנת 732. בכך קטע מרטל, "הפטיש הגדול", את רצף כיבושי הערבים שהחל כמאה שנה לפני כן במדבריות ערב, וקנה לו תהילת עולם בזיכרונה של אירופה בתור מושיע הנצרות. היהודים – לא מתוך תוכנית כוללת ומרחיקת ראות דווקא – סייעו אפוא למוסלמים בימים שאלה הציבו בפני אירופה הנוצרית את האתגר החמור ביותר. ובאותה שנה, גם זה בבלי דעת, החלו היהודים במסע שעתיד להעלותם לאחת הפסגות החברתיות והתרבותיות הגבוהות ביותר בתולדותיהם.

בעקבות החרב באו ההגירות. תחילה מצפון אפריקה ואחר כך מכל רחבי האימפריה המוסלמית זרמו ובאו אל תוך ספרד ערבים, בֶּרבּרים, סורים, תימנים, סלאבים ויהודים. ספרד קרצה להם כעולם חדש ומפתה – חלק מהם נמשכו אחר השלל וההרפתקה, אחרים ביקשו להם התחלה חדשה. בעיני אנשי הסהרה והרי האטלס נודע לספרד כוח המשיכה האגדי שיש לתרבות עירונית על עמי נוודים. מוסלמים עניים מאזורים אחרים שאפו להצטרף אל הכת השלטת רבת הזכויות. וכמו מהגרים בכל מקום ביקשו רבים מהם להניח מאחור יריבים, נושים, אבות עריצים, זיכרונות מכאיבים או את המזל הרע שרדף אותם עד כה.

גם יהודים נסחפו עם הזרמים האלה. עכשיו שהאימפריה המוסלמית נמשכת ברציפות ממערב הודו ועד חופי האוקיינוס האטלנטי חיו רוב היהודים, זו הפעם הראשונה, באימפריה אחת ובתרבות שלטת יחידה (יהודים אשכנזים, או אבותיהם, כמעט לא היו קיימים עדיין). ספרד היהודית, שהשתחררה מרדיפות הוויזיגותים, הייתה חלק מאותה ארץ מפתה; ועכשיו, באמצעות מערכת המסחר, התקשורת והמשפט של האימפריה, חודשו הקשרים בין יהודי ספרד ובין הקהילות היהודיות שבמזרח, ובהן מרכזי התורה הגדולים בבבל. לכן לא זו בלבד שספרד היהודית זכתה לתחייה דמוגרפית, אלא שבפרק זמן של מאות שנים אחדות הייתה הארץ יעד מבוקש ליהודים שעל סף הנדודים, מצב שיהודים מצויים בו לעתים קרובות.

התמורות הדמוגרפיות האלה הגיעו לשיאן בתקופת שלטונם של בני אוּמַיה, ששלטו בספרד כ-250 שנה, כמעט עד סוף האלף הראשון. כל אותו הזמן לא סבלו היהודים משום רדיפה רשמית, תופעה נדירה בתולדות העם היהודי בתפוצות. התנכלויות חברתיות אמנם היו קיימות, אבל חסדי הממשל פיצו עליהן. השליטים מבית אומיה הסתמכו על לא-ערבים בתור עוזריהם הנאמנים ביותר. הערבים התקוממו לא פעם נגד נסיכיהם ועמדו במאבק מתמיד אלה באלה, ואילו הנוצרים, ובייחוד היהודים, היו חלשים מכדי לשאוף לשלטון; ההסתמכות על לא-ערבים בתור יועצים, אנשי כספים וכדומה הייתה חלק ממדיניות כוללת שהנהיג עבד א-רחמן הראשון, מייסד השושלת, שמילא את צבאו בבֶּרבּרים, ייבא לוחמים סלאבים מן הבלקן וגייס אפריקאים שחורים בתור שומרי ראשו.

חשוב לא פחות מזה היה השינוי בתדמיתם של היהודים, שהיה מעוגן גם במיתולוגיה של בית אומיה. אחת מאגדות היסוד של השושלת מספרת על חוזה עתידות יהודי שהציל את חייו של עבד א-רחמן הראשון הצעיר, ניבא את עליית השושלת לגדולה וסיפק את הצידוק לשלטונה – שינוי של ממש לעומת הדימוי השטני של היהודים בימי הוויזיגותים!

ואף על פי כן, לא היה הכול ורוד. בימי בית אומיה התגבש מעמדם המשפטי הנחות של היהודים והנוצרים בחברה המוסלמית, כמו שהורה הנביא מוחמד ותיקנו צאצאיו הסוּנים. בקוראן נקט מוחמד לשון גסה ואלימה כלפי היהודים (מפני ששבטי היהודים של ערב סירבו להכיר בו בתור "רַסוּל אללה", שליח האל), אבל הוא הכיר במשה ובישו בתור נביאי אמת והכין את הקרקע לדוקטרינת ה"דִ'מי". לפי התפיסה הסובלנית-המתנשאת הזאת הנוצרים והיהודים, אף על פי שהם כופרים, הם "עמי הסֵפר", ולכן הם ראויים להגנת המוסלמים כל עוד הם כנועים מבחינה פוליטית ומשלמים מס גולגולת.

בזכות "מס הכופרים" השתלמה הסובלנות לממסד המוסלמי. המדינה נזקקה לכסף, ותומכי הגישה הסובלנית טענו שמדיניותם נכונה מבחינה דתית וגם רווחית מבחינה כספית, מעין מצווה ששכרה בצדה. אחרים, טהרנים או קנאים יותר לדתם, קראו לאַסלם את כל העמים הכבושים, אבל הם היו במיעוט. הממשל המוסלמי היה זקוק לכופרים: "יותר מאמינים – פחות משלמי מסים", גרסה התפיסה הריאליסטית. על כל פנים הדוקטרינה הרשמית התנגדה לאִסלום בכפייה: על החרב לשמש להרחבת שלטון המוסלמים, אבל האמונה באללה ובמוחמד נביאו חייבת לבוא מרצון.

התוצאה הייתה מעורבת. במאות השנים שלאחר מכן אכן אירעה התאסלמות המונית של תושבי איבריה, אם מתוך פחד, תאוות בצע, לחצים חברתיים וחששות כלכליים, ואם בשל הרצון ללכת בתלם, להצטרף אל הקבוצה השלטת או להימנע ממס הכופרים. קצב ההתאסלמות היה אטי בתחילה, אבל הוא גבר והלך ובשלהי האלף כבר היה לזרם סוחף. בשיא שלטונה של שושלת בית אומיה נאמד מספרם של המוסלמים החדשים בחמישה מיליון לפחות, רובם קתולים לשעבר ומיעוטם יהודים לשעבר.

כאן יש לנקוט לשון זהירה. למילה "התאסלמות" יש שני מובנים בסיפורנו, האחד דתי והאחד תרבותי כללי. נוצרים ויהודים רבים שהתנגדו לאסלאם בתור דת קיבלו והטמיעו את תרבותה, לשונה וטעמיה של העילית המוסלמית. גם את ה"הסתערבות" – מונח כפול משמעות אחר – יש להבין במשמעות התרבותית הרחבה ולא במובן האתני הטהור. הערבים האתניים היו מיעוט בספרד,אבל רוב בני הקבוצות האחרות נטמעו בתרבות הערבית השלטת וסיגלו לעצמם את מנהגיהם, לשונם, לבושם, מאכליהם, עיצוביהם האמנותיים ואפילו שפת הגוף שלהם, כמו שהובאו מבגדאד, דמשק וצפון אפריקה. המעמדות המשכילים, ובהם נוצרים ויהודים, שלטו היטב בשירה ובהרמזים הספרותיים הערביים.

השתלבותם של נוצרים ויהודים בערביות התאפשרה בזכות הצדדים החילוניים הרבים של התרבות הערבית. האסלאם אמנם רואה זיקה בין דת למדינה, אבל הוא יכול להרשות לתחום רחב של נושאים תרבותיים להיות חופשיים מהשפעת הדת, וכך אמנם אירע בתור הזהב של התרבות הערבית. אמנות, שירה, מדע, בלשנות, מוזיקה, מנהגים ואומנות עמדו בראש מעייניהם של בני המעמד הערבי המשכיל, ויהודים וקתולים יכלו להשתלב בו בלי לוותר על ייחודם הדתי. החילון היחסי בתחומים רחבים של החיים, שהאסלאם הפונדמנטליסטי של ימינו דוחה בשאט נפש, היה קיים בתור הזהב של האסלאם ובוודאי היה אחד מסיבותיו.

התבוללותם של הנוצרים בערביות הולידה בספרד את תופעת ה"מסתערבים" (מוזערבים); נוצרים דוברי ערבית, לבושים ונראים כערבים לכל דבר, הולכים לכנסייה להתוודות או להשתתף במיסה, ואחר כך, בשווקים ובבתים ובגנים ובנסיבות חילוניות אחרות הם נוהגים כמו שאר האוכלוסייה, מזמרים ומדקלמים שירים בערבית או מתווכחים על סוגיות בדקדוק הערבי. תופעה דומה התקיימה גם בקרב יהודים, אם כי לא יוחד לה מונח נפרד. בסופו של דבר התבוללו יהודי ספרד בתרבות הערבית עד כדי כך שיש מידה של צדק בגישתם של היסטוריונים ערבים בני ימינו כשהם מונים את אבו עִמראן מוּסא – הידוע יותר בשם רבי משה בן מימון או רמב"ם – בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית.

הקריאה מבוססת על פרק מספרו של פרופ׳ ירמיהו יובל ״האנוסים״ שרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר. ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים וב-New School for Social Research בניו-יורק. חתן פרס ישראל לשנת תש"ס, ומי שהקים את "מכון שפינוזה" בירושלים.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרופ׳ ירמיהו יובל .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על ירושלים שבסוף מערב

03
אבנון שמואל

מרתק ומרחיב דעת ,הרחבתי את הידע שלי על אחת התקופות היפות בתולדות העם היהודי וכן הכרה של התקופה הויזיגותית החשוכה שהיתה פחות ידועה .

05
שמואל בורנשטיין

רבי יהודה הלוי הרמבן והרמבם נולדו וחיו בספרד מאתיים שלש מאות שנה לפני הגירוש. הם בפירוש לא ראו בספרד את "ארץ אבותם". (קשה להגיד עליהם שהם לא מייצגים את היהודים...) הם ראו את ארץ ישראל כמולדתם היחידה ואף עלו אליה....

06
זהר ארנון

אנשים שהאמינו שאלוהים ייבש את הים כדי שאבות אבותיהם יוכלו לעבור בו ביבשה ובאותו הים עצמו הטביע את המצרים, שרדפו אחריהם. אנשים שאלוהים הבטיח להם ארץ, אבל היא היתה נושבת על ידי עמים אחרים, והיה על בני ישראל להילחם עליה. אלוהים, שפעמיים לא מנע את הגלייתם מהארץ המובטחת. אנשים אלה לא יכלו להאמין שמרים הנצרתית הרתה לרוח הקודש וילדה את ישו או ישוע, בן האלוהים? זה נס גדול יותר מכול מהנסים שעשה לעמו ולמען עמו? כמו שקיבלו על עצמם את החוקים הקודמים, שהיו טובים לארצם, היו יכולים לקבל על עצמם את החוקים של ארצם החדשה. הלא האלוהים נשאר (נשארו?) אותו אלוהים. על זה לא ענתה הכתבה. וזה הנושא הלא ברור, תלאות היהודים, לא רק בספרד, ידועות ומצערות.