ירושת הבלש

אלו העובדות שאין ולא יכול להיות עליהן עוררין: ארבעה נכנסו אל הבית ושלושה יצאו ממנו חיים. לאחר שנתגלתה הגופה עצרה המשטרה את כל השלושה, אולם איש מהם לא היה מוכן להסגיר ולו פרט פעוט, טכני או מהותי, בנוגע למה שהתרחש בתוכו. בלית ברירה החליטה הפרקליטות להאשים את כל השלושה ברצח, וזאת מתוך תקווה, שנתבררה בחלוף השנים ככוזבת, כי אימת המאסר הממושך תגרום למי מהם להישבר ולהסגיר פרטים אודות אותו לילה אפל.

לאחר עשרות שנים, במהלכן ריצו השלושה את עונשם בכלא, שוחררו כולם מטעמים שונים ומשונים: הראשון היה חולה לב, ומכיוון שממילא קרבה שעתו החליטו השלטונות, כגילוי אחרון של חסד, לשחררו; השני התעוור כמעט לחלוטין במהלך השנים, וממילא לא נותר כל טעם להשאירו, בגיל כה מופלג ובמצב גופני ירוד למדי, במאסר; והשלישי יצא לחופשי אף הוא זמן מועט לאחר ששוחררו השניים האחרים, שכן לא הייתה כל הצדקה להשאיר דווקא אותו מאחורי סורג ובריח.  

זמן קצר לאחר השחרור קבעו השלושה להיפגש, שכן חשו כי שעתם מתקרבת וכי המוות שילח זה מכבר את נשיקתו הקרה לעברם. בלש משטרתי ותיק אחד, חקרן ובעל יצר נברני, שהפך את החיטוט בתיקים ישנים להרגל, נתקל במקרה בתיקם זמן קצר לפני שחרורם והחליט לצותת בחשאי לפגישתם, וזאת למרות שהתיק נסגר מזמן, וחרף העובדה שידיו היו עמוסות תיקים אחרים ששיוועו לפתרון. לציתות זה לא נודעה כל משמעות מעשית, ורק הסקרנות היא זו שהניעה אותו להיות נוכח-נפקד, רואה ואינו נראה, באותו מפגש. העובדה שכל השלושה היו שבעי ימים הקלה על הבלש לברר את מקום מפגשם: בית האבות העירוני, לשם עברו כמו רבים מבני גילם, קובעים את משכנם בבניין שכל חדריו דומים זה לזה דמיון אפרורי וחיוור, כְּלוּ תוכננו על ידי מלאך המוות עצמו, הקוצר את הבריות בבוא יומם בלא הבחנה. מבעוד מועד דאג הבלש להתקין במקום מכשיר ציתות זעיר, והתמקם, מצויד במשקפת, לא רחוק מזירת המפגש.

הפגישה התקיימה בשמונה בערב, בחדרו של הנאשם חולה הלב. למרות שהיו זמן קצר מחוץ לכלא, לא יכול היה הבלש שלא להבחין בשינוי הניכר שעבר על כל השלושה. דומה היה כאילו האוויר הצח של החופש הפיח רמץ סומק בלחייהם, וקומתם הכפופה – משא הגיל ונסיבות חייהם המצערות – נזדקפה משהו, כלו ביקשו להישיר מבט אחרון אל החירות דחוסת הנפטלין ששבה לנשב בחייהם. כעבור דקות ספורות, ולאחר שהחליפו כמה מילות נימוסין לא מחייבות, הסבו השלושה לשולחן והחלו מפמפמים מקטרת. הדקות נקפו, ולהפתעתו של הבלש לא עסקה השיחה כלל במה שאירע בלילה הגורלי ההוא, שהיה בעל השלכות טרגיות כבירות על המשך חייהם, אלא אך ורק בענייני חולין: מצבם הבריאותי, קיטורים על הקונסטלציה הפוליטית השוררת במדינה, וכדומה. כעבור שעתיים התפזרה החבורה וקבעה להיפגש בשבוע הבא, באותו המקום ובאותה השעה. מהורהר וטרוד שב הבלש אל ביתו.

שבוע חלף, הגיע יום הפגישה והריטואל חזר על עצמו: לאחר טקס פמפום המקטרת החלה שיחה ערה שבה עניין הרצח, שבגינו עברו רוב ימיהם מאחורי סורג ובריח, לא הוזכר ולו ברמז. שוב חזר הבלש אל ביתו כשמועקה בלתי מוסברת מציפה את לבו, תוהה שמא בני החבורה חושדים שמצותתים להם.

מדי שבוע ובמשך שלוש שנים תמימות האזין הבלש לשיחותיהם ותצפת על מפגשם. באותן שנים למד להכיר את בני החבורה באופן אינטימי, אך העלה חרס בידו: איש מן הנוכחים לא הזכיר, ולו במחווה אילמת, את שאירע בלילה החידתי ההוא. לעתים התגנב ללבו החשש שמא החליט כל אחד מן השלושה, באופן נפרד ומבלי להכריז על כך או לשתף את חבריו, לשתוק, ובכך להשתיק; אולי הבינו ממילא כי הזמן שנותר להם מועט מכדי שיבזבזו אותו על זיכרונות כואבים, שרק יעירו את גוויית העבר אכולת הרימה; ואולי הכירו, בבגרות שקופצת לעתים גם על העיקש באדם, שדבר לא ישנה את המחיר הכבד ממילא ששילם כל אחד מן הנוכחים, בחלבו ובדמו, על אירועי הלילה ההוא. אולם ככל שהפך בדבר היה הבלש משוכנע כי שתיקה מוחלטת אינה אפשרית, יהא הרצון המודע לכך עוצמתי אשר יהא, ושעל כן עליו לפענח את המפגשים הללו מבפנים, היינו להתחקות בסבלנות אחרי שפתם הנוגה והחרישית הנוכחת, ללא כל ספק, גם בג'סטות האילמות ביותר, שקופות ומובנות מאליהן עבור שותפי הסוד המסבים אל השולחן, אך דורשות מתן פשר מאומץ וקפדני עבור הצופה החיצוני. מצויד בתובנה זו ובנכונות שלא דעכה, גם בגילו המאוחר, להוסיף ידע, החל להתעמק בתיאוריות פסיכולוגיות על מחוות לא מודעות ועל חללי השתיקה הנפערים, עמוקים ואיומים, בכל דיבור; בתיאוריות ספרותיות ומטא-ספרותיות העוסקות בחילוץ המשמעויות החבויות בטקסטים הסרבניים ביותר; ובפרשנויות מבריקות של גדולי החוקרים ליצירות מופת ספרותיות, שכן רצה להיווכח כיצד העקרונות המופשטים ביותר של חוכמת ההרמנויטיקה מיושמים, הלכה למעשה, על מקרים קונקרטיים וחד-פעמיים. עם הזמן התמכר לחלוטין למפגשי השלושה, כלו שיקע עצמו ברומן עב כרס שהיה עד לשלבי כתיבתו, ורשימותיו, בבחינת ניסיונות הפענוח של אותה חידת רצח גדולה, נצטברו ונערמו לכדי כמה כרכים בעלי משקל, מלאי פרטים יבשים וטרחניים לצד הברקות פרשניות מעמיקות. 

כעבור שלוש שנים מת חולה הלב, שבחדרו נהגו השלושה דרך קבע להתאסף. השניים האחרים הוסיפו עוד להיפגש, עד שמספר חודשים לאחר מכן שבק חיים לכל חי גם השני, שראייתו הידרדרה במהלך שנותיו בכלא, ושהלכה והשתפרה שעה שעיניו החלו מגששות שוב את מרחביו האינסופיים של החופש. וכשגווע השלישי לקח עימו, כך היה נדמה, את סודם אלי קבר. בעצב ובהשלמה הבין הבלש כי מותם של השלושה סתם את הגולל על פענוח הקורות באותו ליל רצח הרה גורל, וכי האמת העירומה, זו שאליה כיוונו כל פרשנויותיו, חמקה ממנו לעולם. ועדיין היה אותו מקרה סתום מוסיף וטורד את מנוחתו, ועל כן נהג מידי פעם בפעם להוסיף ולפשפש ברשימותיו, כלו קיווה שמתוך ערימת הכרכים שהכביר על החידה, שהלכה ונתגבהה ככל שהסיכוי להארה שקע ונשמט, יהבהב ביום מן הימים הפתרון המיוחל.

שנים מעטות לאחר מכן ישב אותו בלש, שפרש לא מכבר מעסקי המשטרה והעביר את זמנו כגמלאי חביב, על מרפסתו, פמפם מקטרתו והציץ אל הנוף שנפרש בפניו; ברושים מתערבלים ברוח עירונית שלחו ענפים אילמים זה אל זה; ציפור חתכה במעופה את האוויר; אורות עמומים בצעו לעצמם חתיכות מן הערב; וחתול שנסתבך בפח אשפה שילח לחלל האוויר תלונה קצרה ותמציתית. כשנתחכך שוב בזיכרונו המקרה ההוא השתתק לפתע, כלו פיצח דבר-מה נשגב, ושלח מבט נוגה ואיום אל שלפניו. אשתו, שבאה כעבור דקות אחדות להנעים את זמנו, מצאה אותו שרוע על כסאו, ועל פניו מבט קפוא ומבועת שכולו הבזק של פענוח. אולם את שפענח לא יכלה עוד לדעת, שכן לרופא שהובהל למקום לא נותרה כל ברירה אלא לקבוע את מותו.

טקס הלוויה היה קצר וחרישי; בכי חנוק של האלמנה שנתמכה על ידי בניה נתערבל בדרשה שנשא איש הדת, וברגבי האדמה שהחלו לכסות את גופת הבלש, שהורדה רגעים אחדים קודם לכן אל הבור. בימי האבל עוד זכרה את מבטו האחרון של בעלה, שהקלה ואימה שמשו בו בערבוביה, והרהרה בו; בחושיה המחודדים הבינה כי מחשבותיו האחרונות נסובו על שלושת האנשים להם האזין במשך שנים, ושפשר שתיקתם ההרמטית, כפי שידעה היטב, לא נתן מנוח לנפשו. בחלוף הימים ביקשה להניח לעניין, מנחמת את עצמה כי מת כפי שחפץ, עת אור נוגה של אימת פתרון מתפשט וזורח על פניו הדועכות. אולם להפתעתה לא פסק העניין לטרוד גם את נפשה ולא עזבהּ גם בחלוף חודשים, כלו נתגלגלה בה רוחו חסרת המנוח של הבלש, עד שחשה שעליה לפענח את העניין ויהי מה, כמבקשת לרדת עם הפתרון המיוחל אל בעלה המונח, באימת תולעים, מעבר לעסקיו היגעים של גלגל הקיום השוחק, ולהעביר בפעם האחרונה אצבע רועדת על עיניו, ובכך להפיג את חשכת בדידותו הנצחית והסתומה.

בתחנת המשטרה, אליה הגיעה לאחר שגמרה אומר לפענח את רגעי חייו האחרונים של בעלה, הסכימו השוטרים להראות לה את התיק שהעסיקו בשנים האחרונות לחייו, הן משום חיבתם העמוקה לבלש הנאמן שאיננו עוד, והן משום התיישנות התיק שממילא היה פתוח לכל המעוניין לעיין בו. לאחר שצללה לפרטיו נפנתה לקרוא בכרכים העבים שהותיר בעלה, שתעדו הן את השיחות להן היה עד, והן את הרהוריו הפרשניים, הארכניים והמעמיקים. וכשקראה את דברי בעלה המת רעד ליבה, כלו חשה שנקרע הצעיף המפריד בין החי לבין המת, ודימתה לשמוע את קולו הבוטח של אלוף נעוריה עולה מתוך הדפים המצהיבים, מתיר, ביד יציבה, קשר אחר קשר בדרך אל הפתרון אליו זכה, ככל הנראה, להגיע הבהובי שניות לפני מותו.

בשנים הספורות שנותרו לה עד מותה הפך עיסוקה בתיק אובססיבי, וקול משולש השתלט על תודעתה: הראשון היה קול אובייקטיבי, שדיבר את שפתו העניינית והיבשה של הרצח ואת ניסיון השחזור של מה שקרה באמת; השני דיבר את שפת תודעתו של בעלה, המתחקה אחר התיק והמהרהר בו, ושכמו איפשר לה לשוב ולהתאחד, איחוד מיסטי משני קצותיו של קבר, עם נתיביה החמקמקים ביותר של אותה תודעה לפני שכבתה; ואילו הקול השלישי – קולה שלה, תודעתה, זהותה הנפרדת – נשמט ונבלל בחלל האפל שבין שני הקולות האחרים, והיה מבצבץ וצף רק כשענייני החיים הטורדים היו דורשים מענה מידי. אט החל להתגנב לליבה החשש שאם תפענח את שהבריק בתודעת בעלה ברגעיו האחרונים ייתמו גם חייה שלה ומלאך המוות, שיבחין שניצבת היא במקום בו עמד בעלה טרם נשמט אלי תהום חסרת קרקעית, ימהר וינעץ אף בה את קלשונו האדיש. כך חיו בה שני יצרים מנוגדים: יצר החיים הפשוט, העיוור, התובע את המשך הקיום בכל מחיר, ויצר הפענוח הכפול, של התיק ושל תודעת בעלה המתחקה אחר התיק, הוא היצר אכול געגועי המוות שביקש, במובלע, אחר הכיליון והחידלון הגמור.  

אם פענחה את מעשה הרצח איננו יודעים, שכן בניגוד לבעלה לא הותירה אחריה כל רשימות. לבניה סיפרה כי בחלוף הזמן החלה לפקפק בכך שאמנם נתרחש מעשה רצח; שגם אם נתרחש, הרי שטעמיו אינם עשויים עוד להיות נודעים אפילו לאלו שלקחו בו חלק; שהזמן החולף שחק, כמים את האבן, גם את זיכרונות העדים לו; ושייתכן שהכרה זו בהבלות מאמציו, ובחוסר התוחלת של כל מעשה פענוח באשר הוא, היא שהבריקה במוחו של אביהם והלהיטה, בפעם האחרונה, את חוט חייו לפני שכבה לעולמים. כשהונחה בקבר שזפו, מתוך הרגל מאומן, קרני השמש את פניה, שהשְלָמָה שקטה ולבנה הדוחקת, במיומנות סבלנית, את כל סימניו האדומים, העסיסיים, של הסומק והחיים, התפשטה עליהן בנהרה חשאית. הנרצח, הרוצחים, בלש המשטרה המפענח, אשתו וכל אותה המולת חיים דחוסה, מעורבבת מעורבלת בתוך עצמה, מהודקת לכדי עיסה דביקה של יצרים אפלים וקיום חסר כיוון ופשר, נחו כעת בשלווה בבטן האדמה, ואור ירח אדמומי ועגום לקק, כפות להכרח נצחי, מצבות עתיקות מתפוררות ומעלות אבק.

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2109 בהוצאת מאגנס

תמונה ראשית: פגיון. תצלום: מרקוס ספיסקה, unsplash.com

Photo by Markus Spiske on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמית קרביץ.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערפגיון. תצלום: מרקוס ספיסקה, unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ירושת הבלש