כותבת במקל של כורכום

שולחן הנוֹ–רוּז
ביום שנולדתי חל הנוֹ–רוּז, ראש השנה הפרסי. סבתא קטנה
שלי הוציאה מהסַנדוּק [ארגז] את המפה האסטרולוגית
שהביאה מהֶרָאת, פרסה אותה על הארץ וערכה עליה חבילת
שום טרי, תפוח עץ אדום, פנכת כסף עם תבלין סוּמָק, ורד
אדום, שני דגי זהב בתוך צנצנת מים, ערמה של נאָן שאפתה
בתנור החמר, וספר נוסחאות ולחשים שעבר אצלנו במשפחה
מדור לדור. אחרי כן ניגשה אל הקיתון במטבח, עלתה על
כיסא והורידה מהמדף את סיר הנחושת, ובישלה את המאכל
שהיא הכי אוהבת, אָש–י פְּלָאוּ [נזיד].
ביום הזה ישבו סבתא קטנה וסבתא גדולה על הארץ,
בירכו וסעדו וקראו במפה את הגורלות שלי. סבתא גדולה
ניערה את המפה, חיתלה אותי ולחשה באוזניי לחשים בשפה
שעוד לא הבנתי. וסבתא קטנה לעלעה בָּריכָּאלַלַא בָּריכָּאלַלַא
[יבורך האל].
וביום הזה של הנוֹ–רוּז רק אני ידעתי עד כמה דגי הזהב
שבצנצנת בוכים בלי קול ומתחננים לחזור אל הנהר הגדול.

TsilaCover-200x308r

 

שלוש כנריות
"כשאבא שלי חזר מקנדהאר הוא הביא לי שלוש כנריות
בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן
אחת אחת.
"כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל
שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל
שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את
הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא
שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
סבתא מוסיפה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית
פעם דמעות של ציפורים?"
אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה.
ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

סודות של ריפוי
אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת
על השטיח ובין רגליה ההוֹוָנְגְ–דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת
מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה
סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת
חמורים.
"בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת
וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנגְ' [אחת, שתיים,
שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים
סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ
ילדותה. "בידיים שלך, דוֹח'תַר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים
שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי
זַרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים
שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם,
את, דוֹח'תַר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה
סודות."

בתי השירה
כַּפתַּרשי הזקנה הייתה מהלכת על גגות בתי החמר שלנו
ומלקטת עצמות של ציפורי שיר. הנשים שלנו סיפרו כי היא
מפיחה בהן רוח חיים, והן מתעוררות בעונת האביב ושבות
לגנים הפורחים שבקנדהאר. הנשים שלנו עוד סיפרו שבמקום
שהן בקעו, שם הן ימותו, ולא בתוך פעמוני הנצרים על הגגות
שלנו.
פגשתי אותה כשהייתי ילדה, ובכפותיי נחה ציפור קיכלי
שאבא שלי הביא לי מהגנים הפורחים. "היא מתה," אמרתי
ופרצתי בבכי. כַּפתַּרשי הזקנה שתתה את הדמעות שלי ואמרה
שיש להן טעם של צוף. היא נטלה את ציפור הקיכלי אל כפות
ידיה. "שמרי עליה," התחננתי, "היא כל כך קטנה."
"אנחנו הנשים בוראות חיים," המתה כַּפתַּרשי הזקנה
במקור שלה והפיחה רוח על עיניה של ציפור הקיכלי שלי.
"אנחנו הנשים שכחנו להאמין בכוח שלנו," היא המשיכה
והפיחה רוח ועודדה אותי לנשוף כמוה את הבל פי עד שהציפור
שלי תתעורר. והיא התעוררה. "עכשיו שחררי אותה," סימנה
לי כַּפתַּרשי הזקנה בהבל פיה. "בכל עונת האביב הן שבות
לבתי השירה שלהן. שובי גם את לבית השירה שלך," ואני
שחררתי ושבתי אל הנשים שלנו.
"כל אישה נולדת בבית השירה. בכל אישה יש מקור
למזמורים," המתה כַּפתַּרשי הזקנה.
"לא נמות בשבי בבתי החמר שלנו. נחזור למקור שבו נולדנו,
לבתי השירה," המו הנשים אחריה.
אבל הנשים שלנו המשיכו לשבת עייפות ושבויות בבתי
החמר.
כַּפתַּרשי הזקנה המשיכה והמתה במקור שלה לעבר הנשים
שלנו:
"אָשְׁקֵקוּקוּ. עורו נשים. עורו מהשבי. תדעו שאנחנו הנשים
נולדנו בבתי השירה, אנחנו הנשים בוראות חיים. בהבל פינו
אנחנו בוראות. אָשְׁקֵקוּקוּ. עורו נשים מהשבי ושובו לבתי
השירה. אָשְׁקֵקוּקוּ."
אבל הנשים שלנו המשיכו לשבת עייפות ושבויות בבתי
החמר. הן לא אפו יותר נאָן [לחם]. הן לא שאבו יותר אַבּ
[מים]. והאפר בכירת הבישול הלך והתקרר.
*
בשלהי העונה החמה התייבשה כַּפתַּרשי הזקנה על גג בית
החמר שלנו. אספתי את עצמותיה ונשפתי את הבל פי על
עיניה. היא התעוררה לרגע וביקשה שאזכיר לנשים היושבות
בבתי החמר לשוב אל בתי השירה שלהן. "אָשְׁקֵקוּקוּ," היא
המתה ועטתה על עצמה נוצות ועפה אל הגנים הפורחים
שבקנדהאר.
אני שבה ופוגשת אותה בדמותה של ציפור החול. בכל עונת
אביב היא מתעוררת מתוך האפר בכירת הבישול של הנשים
שלנו, נושפת במקור ואומרת: "אמרי לנשים שלנו כַּפתַּרשי
הקטנה." אני מהנהנת ומאכילה את ציפור החול בדמעות שלי.
יש להן טעם של צוף. אני נושפת אש חמימה אל כירת הבישול
והומה לנשים שלנו בשפתה של כַּפתַּרשי הזקנה:
"אָשְׁקֵקוּקוּ. עורו נשים. עורו מהשבי. תדעו שאנחנו הנשים
נולדנו בבתי השירה, אנחנו הנשים בוראות חיים. בהבל פינו
אנחנו בוראות."

 

מתוך "כותבת במקל של כורכום", מאת צילה זן-בר צור, בהוצאת "צבעונים הוצאה לאור"

ד"ר צילה זן-בר צור היא חוקרת פולקלור על דרך המשי. הדוקטורט שלה עוסק בתפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל. מלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מנחה טקסי מעבר ומציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צילה זן–בר צור.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כותבת במקל של כורכום

01
שושי

מקסים!
שמעתי הרצאת אורחת מרתקת של צילה זן-בר צור בקורס רוחניות פמיניסטית של מריאנה רוח-מדבר. בין היתר סיפרה, שלאחר שהנשים באפגניסטן היו עוברות את תקופת הבלות, הן כבר לא נחשבו נשים - ומעמדן נסק! הן היו פותחות בקריירה חדשה.