כיבוש בּיזַנטיוֹן

כוח אלים, הרסני וגורלי התפרץ לדלת פתוחה והאימפריה המערבית נפלה. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

29 במאי 1453
תודעת הסכנה

בחמישה בפברואר 1451 מביא שליח-חשאי לבכורו של השׂולטן מוּרָד, מֶחמֶד בן העשׂרים ואחת היושב באסיה הקטנה, את הידיעה על מות אביו. בלי לגלות דבר לשׂריו וליועציו קופץ הנסיך הערמומי והנמרץ על הטוב בסוסיו, מצליף בבהמה האצילה, מדהיר אותה כל מאה-ועשׂרים המילין עד הבּוֹספוֹרוּס, ועובר מיד לחוף-אירופה, לגַליפוֹלי. רק שם הוא מספר לנאמנים באנשי-סודו על מות אביו. כדי למנוע כל תביעה לכס-המלכות הוא מרכיב חיל מובחר, מוליך אותו לאַדריַנוֹפוֹל, ומוכּר שם ללא-התנגדות כשליט האימפריה העוֹתוֹמנית. מעשׂהו הממלכתי הראשון של מֶחמֶד מוכיח את נחישותו שאינה יודעת מעצורים. כדי להיפטר מיריב שדם מלכים בעורקיו, הוא מצווה להטביע את אחיו הקטן באמבטיה. מיד אחר כך הוא מפגין את פראותו ואת עורמתו הרואה את הנולד, בהמתת האיש שרצח את אחיו בפקודתו.

הידיעה, כי על כסאו של מוּרָד השקול עלה מֶחמֶד הצעיר, התאוותן ורודף-התהילה, נסכה אימה על בּיזַנטיוֹן. מפי מאות מרגלים נודע לאנשי בּיזַנטיוֹן, כי שאפתן זה נדר לכבוש את בירת-העולם לשעבר, ועל אף נעוריו הוא עושה לילות כימים בחישובים אסטרטגיים לקראת תכנית-חיים זו. כל המשקיפים מציינים פה-אחד את כשרונותיו הצבאיים והדיפלומטיים הגדולים של הפַּדישָה החדש. מֶחמֶד אכן הוא אדוק ואכזר, תאוותן ובוגדני, מלומד, חובב-אמנות, קורא בכתבי קיסר ובביאוגרפיות של הרומאים במקורם הלטיני, ובו-בזמן הוא בּרבּרי השופך דם כמים. אדם זה, בעל העיניים הנאות והעגמומיות ואף-התוכי החד והנשכני, נתגלה כעובד בלתי-נלאה, כחייל נועז ודיפלומט חסר-מצפון, ותכונות אלה שרתו כולן את הרעיון האחד: לעלות במעשׂיו על מעשׂי סבו בָּיזֶט ואביו מוּרָד, שלימדו לראשונה את אירופה להכיר בעדיפותו הצבאית של העם התורקי החדש. הכול יודעים, הכול מרגישים, כי תחילה ישלח ידו אל בּיזַנטיוֹן, אבן-החן הנהדרת האחרונה ששׂרדה בכתרם של קוֹנסטַנטין ויוּסטיניַנוּס.

למעשה, אין אבן-חן זו מוגנת מפני אגרוף נחוש, והיא בהישג-יד. האימפריה הבּיזַנטית, הקיסרות הרומית-המזרחית, הקיפה עולם ומלואו, מפרס עד האלפּים ועד מדבריות אסיה, היתה מלכות עולמית שהמסע בה נמשך חודשים רבים, ואילו כיום אפשר לעבור בה ברגל בשלוש שעות. למרבה הצער נותר מממלכת-בּיזַנטיוֹן ראש ללא גוף, עיר-בירה ללא ארץ: קוֹנסטַנטינוֹפוֹל, עירו של קוֹנסטַנטין , בּיזַנטיוֹן הישנה. אבל גם מבּיזַנטיוֹן זו נותר בידי הקיסר, הבָּסילֶאוּס, חלק בלבד, איסטַמבּוּל של ימינו, ואילו גַלַטָה שייכת לגינוּאה, והארץ שמעבר לחומות העיר נפלה בידי התורקים.

כגודל כף-היד היא קיסרותו של הקיסר האחרון, חומה ענקית סביב כנסיות, ארמונות וערב-רב של בניינים הנקראים בּיזַנטיוֹן. נוסעי-הצלב כבר בזזו אותה עד היסוד בה, הדֶבֶר דילל את האוכלוסיה, ההתגוננות המתמדת מפני העמים הנודדים התישה את כוחה, הפירוד הלאומי והדתי קרע אותה לגזרים. כיום אין בידה של העיר לגייס כוח לוחם ואומץ-לב כדי לעמוד בפני האויב, המחבק אותה זה כבר בזרועות תמנון. מעיל-הארגמן של הקיסר האחרון בבּיזַנטיוֹן, קוֹנסטַנטין דרָגָסֶס, מעיל שכולו אוויר הוא, וכתרו הוא מישחק-מזל, אבל דווקא מפני שהארץ מכותרת על ידי התורקים, ומקודשת על העולם המערבי כולו בזכות תרבות משותפת בת אלפי שנים, רואה בה אירופה סמל של כבודה. רק אם תקום הנצרות המאוחדת להגן על מעוז אחרון ומתפורר זה במזרח, תוסיף "הַגיָה סוֹפיָה" להיות הבַּסיליקה של האמונה, הקתדרלה האחרונה של הנצרות הרומית-מזרחית והיפה בכל כנסיותיה.

קוֹנסטַנטין עומד מיד על הסכנה. מתוך חרדה מובנת, על אף נאומי-השלום של מֶחמֶד, הוא משגר שליחים רבים לאיטליה, אל האפיפיור, לוֶנֶציה, לגינוּאה, ומבקש לשלוח אניות וחיילים. עדיין תהום תיאולוגית רובצת בין אמונות המזרח והמערב. הכנסייה היוונית שונאת את הרומית, וראשה מסרב לראות באפיפיור רועה עליון. אמנם, זה כבר הוחלט בשני קוֹנצילים, בפֶרַרָה ובפירֶנצֶה, לשוב ולאחד את שתי הכנסיות נוכח סכנת-התורקים, ובכך הובטחה גם לבּיזַנטיוֹן הגנה מפני התורקים. אולם אך רפתה הסכנה הנשקפת לבּיזַנטיוֹן, סירבו הסינוֹדים היווניים לממש את הסכם האיחוד. רק עכשיו, כשהיה מֶחמֶד לשׂולטן, גברה המצוקה על העקשנות האורתודוקסית: עם בקשת העזרה הדחופה משגרת בּיזַנטיוֹן את הידיעה על ויתורה לרומא. עתה מעלים לאניות אנשים ותחמושת, ובאחת האניות שט שליחו של האפיפיור, כדי להגשים באורח חגיגי את פיוסן של שתי כנסיות המערב, ולהודיע לעולם כולו, כי התוקף את בּיזַנטיוֹן, מתגרה בנצרות המאוחדת.

מיסת הפיוס

הצגה נהדרת ביום דצמבר: הבַּסיליקה המפוארת, שאין לשער כלל את הדרה בשיש, בפסיפסים ובקישוטים מבהיקים, על פי המצוי היום במסגד שקם במקומה, חוגגת את מעמד הפיוס. מוקף כל רמי-המעלה של ממלכתו, הופיע קוֹנסטַנטין בכנסייה, כדי שישמש כתרו עֵד ועָרֵב לאחדות הנצחית. החלל העצום מלא מפה אל פה, ונרות רבים מאירים אותו. לפני המזבח עורכים את המיסה באחווה שליח הכס הרומי, אִיסידוֹרוֹס, והארכיהגמון הארותודוקסי, גרֶגוֹריוּס. לראשונה שוב נזכר כאן בתפילה שמו של האפיפיור, לראשונה עולים יחדיו אל קמרונות הכנסייה הנצחית מזמורים ביוונית ובלטינית, ומשרתי שתי הכנסיות מכניסים במסע חגיגי את גופת ספִּירידיוֹן הקדוש. מזרח ומערב, אמונה זו ואמונה זו, נתאחדו לעד. לאחר שנים רבות של מחלוקת נפשעת שוב נתממש רעיונה של אירופה, רעיון המערב.

אולם קצרים וחולפים הם רגעי התבונה והפיוס בהיסטוריה. עוד הקולות בכנסייה מתמזגים באדיקות בתפילה משותפת, וכבר הנזיר המלומד גֶנַדיוֹס חוצב להבות-אש באחד מתאי המנזר נגד "הלַטינים" והבגידה באמונה האמיתית. אך שזרה התבונה את קשר-השלום והנה כבר נקרע, וכפי שאין הכמרים היוונים מעלים על הדעת כניעה ממשית, כך אין הידידים שמעבר לים התיכון זוכרים את העזרה שהבטיחו. אמנם נשלחו כמה אניות וכמה מאות חיילים, אולם העיר הופקרה לגורלה.

המלחמה נפתחת

רודנים המכינים מלחמה שופעים דברי-שלום כל עוד לא השלימו את חימושם. בטקס העלייה על כס-המלכות מקבל גם מֶחמֶד את שגרירו של הקיסר קוֹנסטַנטין בדברים של ידידות והרגעה. הוא נשבע חגיגית קבל-עם, בשם אלוהים ונביאו, בשם המלאכים והקוראן, כי ישמור בנאמנות על ההסכמים עם קוֹנסטַנטין. בו-בזמן עושה השׂולטן הבוגדני הסכם של נייטרליות הדדית עם ההוּנגרים והסֶרבּים לשלוש שנים, והן שלוש השנים הדרושות לו לכיבוש העיר באין מפריע. רק לאחר שהבטיח מֶחמֶד את השלום במידה מספקת ונשבע לקיימו, הוא מתגרה מלחמה באמצעות פגיעה בחוק.

עד אז היה בידי הטורקים רק החוף המזרחי של הבּוֹספוֹרוּס, ועל כן יכלו אניות בּיזַנטיוֹן לעבור באין-מפריע במיצר אל היום שחור, שהוא אסם-התבואה שלהם. עתה חוסם מֶחמֶד גישה זו, ובלי לטרוח להצדיק את מעשיו הוא מצווה לבנות מבצר בחוף האירופי, ברוּמִילי היסָר, במקום הצר ביותר, שבתקופת הפרסים חצה שם קסֶרקסֶס הנועז את מיצר-הים. בן-לילה עולים רבבות פועלים בחוף האירופי, שלפי ההסכם אסור לבצרו (אך מה הם הסכמים בעיני האלים?), והם בוזזים לצורכי אספקתם את השדות הסמוכים, והורסים לא בתים בלבד אלא גם את הכנסייה העתיקה והמפורסמת סָנקט-מיכאל, לשם הספקת אבנים למבצר. אין השׂולטן יודע מנוחה ביום ובלילה, מפקח בעצמו על בניין המבצר, וחסרי-אונים רואים אנשי בּיזַנטיוֹן כיצד חוסמים בפניהם את הכניסה לים השחור, בניגוד לחוק ולהסכם.

וכבר נורו האניות הראשונות שביקשו לעבור בים החופשי עד עתה, ולאחר מבחן-כוח ראשון זה שעלה יפה, אין ההסוואה דרושה עוד. באוגוסט 1452 מכנס מֶחמֶד את כל הנכבדים והפֶּחוֹת ומגלה להם את כוונתו לתקוף את בּיזַנטיוֹן ולכבוש אותה. מיד תבוא הכרזת המעשה החייתי: כרוזים נשלחים לכל רחבי טורקיה לגייס את הכשירים-למלחמה. בחמישה באפריל 1453 שוטף חיל טורקי כסערת-פתע את רמת בּיזַנטיוֹן ומתקרב אל שעריה.
בלבוש פאר רוכב השׂולטן בראש חילו, כדי לנטות את אהלו מול שער-ליקָס, אבל לפני הנפת הדגל במטה שלו הוא מצווה לפרושׂ את שטיח-התפילה. יחף הוא ניגש, כורע, פניו לעבר מֶכּה, מחווה שלוש קידות בנגיעת מצח באדמה. מאחוריו כורעים כמוהו רבבות חייליו – הצגה נהדרת – אומרים אותה תפילה עצמה באותו קצב, מבקשים מאללה כוח ונצחון. לאחר התפילה קם השׂולטן. האיש הכנוע הופך שוב לאיש המתגרה, עבד אלוהים שוב הוא אדון וחייל, ובכל המחנה נחפזים כָרוֹזיו, ה"טֶלָלים", ומודיעים לקול תופים וחצוצרות: "המצור על העיר התחיל."

החומות והתותחים

בּיזַנטיוֹן עדיפה על האויב בכוח אחד בלבד: בחומותיה. לא נותר לה דבר מעבָרה החובק זרועות עולם, מלבד מורשת זו של ימים גדולים ומאושרים. המשולש של העיר חמוש בשריון משולש. נמוכות יותר, אך עדיין אדירות, מחפּות חומות-האבן על אגפי העיר מצד ים מַרמַרה ומפרץ קרן-הזהב, כגוש עצום פרוש קיר-המגן אל הנוף הפתוח: חומת תיאוֹדוֹסיוּס. מתוך תחושת הסכנות בעתיד חגר קוֹנסטַנטין קודם לכן את העיר בחגורת-גזית, ויוּסטיניַנוּס המשיך לבנות ואף חיזק את החומה. אבל את המעוז העיקרי בנה תיאוֹדוֹסיוּס על ידי חומה שאורכה שבעה קילומטרים. ועל סַלעיוּתה מעידים עוד היום שרידים מגודלי-קיסוֹס. היו בה אשנבים וחרכי-ירי, והיא מוקפת תעלות-מים, מוגנת על ידי מגדלים מרובעים אדירים, בנויה בשורות מקבילות, כפולות ומשולשות. באלף השנים השלים אותה כל קיסר אף שיפץ, ובשעתה נראתה טבעת-חומות זו כסמל מושלם של הבלתי-ניתן לכיבוש. כפי שלעגו בעבר גושי-גזית אלה להסתערות שלוחת-הרסן של חשרוֹת הבּרבּרים וחילות התורקים, כן הם לועגים גם היום לכלי-המלחמה הקיימים. חסרי-אונים מולה הם אילי-ההרעשה השונים, וגם יריות המרגמות והתותחים החדשים ניתזות מהחומה הזקופה. אין עיר באירופה המוגנת יפה יותר משמוגנת קוֹנסטַנטינוֹפוֹל על ידי חומות תיאוֹדוֹסיוּס.

יותר מכל אדם מכיר מֶחמֶד את החומות הללו, ויודע את עוצמתן. בחלומותיו ועל משכבו בלילות מעסיקות אותו זה ימים ושנים המחשבות על כיבוש הבלתי-נכבש, על הריסת העומד בפני ההריסה. על שולחנו נערמו תכניות וציורים של ביצורי האויב, הוא מכיר כל תל לפני החומה ומאחוריה, כל שקע, כל נחל ומקור-מים, ומהנדסיו שקלו עמו את כל הפרטים. אלא שנתאכזב: נתברר, שאין בכוחם של התותחים הקיימים להרוס את חומת תיאוֹדוֹסיוּס.
ואם כן, לייצר תותחים עצומים יותר! ארוכי-קנה, ארוכי-טווח, בעלי עוצמת-ירי גדולה מהתותחים שידעה אמנות-המלחמה עד עתה. וכן ראוי להכין אבני-קלע מאבן מוצקת יותר, כבדות, מוחצות, מנפצות יותר מאלו שהכינו עד עתה. הכרח להמציא תותח חדש נגד חומות בלתי-נכבשות אלה, פתרון אחר אין. מֶחמֶד מחליט לייצר כלי-התקפה אלה בכל מחיר.

בכל מחיר! הצהרה כזאת מולידה תמיד כוח יוצר ומפעיל. מיד לאחר הכרזת המלחמה בא אל השׂולטן האיש הנחשב ליוצק-התותחים עתיר-ההמצאות והמנוסה יותר בעולם: אוּרבָּס (או: אוֹרבָּס), הונגרי. אמנם, נוצרי הוא והציע תחילה את שירותיו לקיסר קוֹנסטַנטין. אלא שציפה למצוא אצל השׂולטן שׂכר גבוה יותר ומשימות נועזות יותר, והציע את נכונותו לצקת תותחים גדולים שלא נראו עדיין כמותם עלי אדמות, אם אמנם יועמדו לרשותו אמצעים בלתי-מוגבלים. לשׂולטן, כמו לכל אדם שנתפס לרעיון דיבוקי אחד, לא נראה שום מחיר גבוה מדי. הוא מעמיד לרשות היוצק פועלים ככל הנדרש, ואלף עגלות מובילות עַפרָה לאַדריַנוֹפּוֹל. בעמל רב מכין היוצק בשלושה חודשים את תבנית-היציקה, ומַקשה אותה בשיטה סודית. והנה באה היציקה המרגשת של החומר הלוהט, והיא עולה יפה. קנים עצומים, הגדולים מכל הקנים שנודעו בעולם, קולפו מהתבנית והֵצֵנו. לפני יריית-הניסוי שולח מֶחמֶד כָּרוֹזים בעיר, להזהיר את הנשים ההרות. כשיורה התותח, ברעם אדיר וברשף עז, פגז-אבן עצום ההורס חומה בפגיעה הראשונה, מצווה מֶחמֶד להכין תותחים רבים כאלה.

"המכונה הקולעת אבנים", כפי שיכַנו סופרי יוון בפחד את התותח הזה, עלתה איפוא יפה. אבל נתעוררה בעייה קשה אף יותר: כיצד להוביל דרך כל טורקיה עד חומות בּיזַנטיוֹן מפלצות אלה, תולעי-מתכת עקניות אלה. עתה מתחילה אוֹדִיסֵיאָה שאין דומה לה. עם שלם, חיל שלם, גוררים חודשיים את המפלצות הקשוחות, ארוכות-הצוואר. יחידות-פרשים מסיירות לפני השיירה, כדי להגן על התכשיט היקר מכל תקיפה, מאחוריהם עובדים יומם ולילה אלפי פועלים בסילוק מכשולים ויישור הדרך למשא הכבד, שיהרוס את הדרכים המתוקנות לחודשים רבים. חמישים זוגות שוורים גוררים את העגלה שעל ציריה מוטל הקנה הגדול, כפי שהוטל האוֹבֶּליסק שהוסע ממצרים לרומא. מאתיים איש תומכים בקנה מימינו ומשמאלו, לשמור עליו מטלטולים. חמישים עגלנים ונגרים עסוקים בייצור גלילי-עץ המשמשים גלגלים לעגלות, סָכים אותם בשמן, מחזקים את התמיכות בעגלות ובונים גשרים. הכול מבינים, כי רק עקֵב בצד אגודל יכולה שיירה ענקית זו לעשות את דרכה בהר ובערבה.

האיכרים נדהמים למראה השיירה, למראה המפלצת המתכתית, הנוצרים מצטלבים, כאילו הובילו כוהנים ומשרתים את אלוהי המלחמה מארץ לארץ. ובינתיים מובילים עוד קנים כאלה, אחים יצוקים באותו רֶחם-חוֹמר. שוב עולל רצון האדם את הבלתי-אפשרי. כשלושים מפלצות כאלה כבר פוערות את לוען השחור אל חומת בּיזַנטיוֹן. הארטילריה הכבדה חוגגת את כניסתה לתולדות המלחמות, ונפתח הדו-קרב בין חומה בת אלפי שנים של קיסר רומא-המזרחית לבין התותחים החדשים של השׂולטן החדש.

ושוב תקווה

לאט, בעקשנות, באין-עוצר, שוחקים התותחים-המַמוּתוֹת את חומות בּיזַנטיוֹן, נוגסים בהן כברקים. תחילה מצליח כל תותח לירות רק שש-שבע יריות ביום, אך יום-יום מביא השׂולטן תותחים חדשים, ובענני אבק ומפולת נבעות עם כל פגיעה פרָצות חדשות בחומה. אמנם, בלילה מטליאים הנצורים את הפרצות בעץ ובצרורות-כותנה, אבל שוב אין הם נלחמים מעבר לחומה הישנה, הנחושה, הבלתי-פגיעה. באימה חושבים שמונת-אלפי המגינים על השעה המכרעת, כשיסתערו מאה-וחמישים אלף מוסלמים לקרב המכריע על הביצורים הפרוצים. הגיעה שעתם של אירופה והנצרות להיזכר בהבטחתם. המוני נשים כורעות ימים רצופים עם ילדיהן לפני שרידי-הקדושים בכנסיות, ומכל מגדלי-השמירה צופים החיילים יומם ולילה בתקווה, לראות סוף-סוף בים מַרמַרה, שספינות התורקים חורשות בו, את צי-החילוץ המובטח של וֶנֶציה והאפיפיור.

סוף-סוף, בעשׂרים באפריל, בשלוש לפנות-בוקר, האיר האות. במרחקים נראה מפרש. אין זו השייטת הנוצרית העצומה שחלמו עליה, ואף על פי כן משהו: ברוח אטית חותרות אליהם שלוש אניות גדולות מגינוּאה, ועמן אניית-תבואה קטנה של בּיזַנטיוֹן, שהן מגינות עליה. מיד יצאו כל אוכלוסי קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל הנרגשים אל סוללות-החוף, לברך את הבאים לעזור. אבל בשעה זו עצמה קופץ מֶחמֶד על סוסו ודוהר מאוהל-הארגמן שלו אל הנמל, שבו עוגן צי טורקיה, ומצווה למנוע בכל מחיר את כניסת האניות לנמל בּיזַנטיוֹן, לקרן-הזהב.

מאה-וחמישים אניות בצי הטורקי, אף שהן קטנות יותר. מיד טפחו אלפי משוטים במי הים. באנקוֹלים, במטוֹלי-לפידים ובמקלעי-אבן תקפו חיילי מאה-וחמישים הספינות את ארבע האניות. אולם רוח עזה מעבירה את ארבע האניות על פני אניות התורקים וחייליהן היורים והצורחים. בהדר-מלכות, במיפרשים תפוחים ומעוגלים ברוח, בלי לשים לב לתוקפים, שטות האניות אל הנמל הבטוח בקרן-הזהב, שם תגן עליהן מכל תקיפה השרשרת המפורסמת, המתוחה מאיסטמבול עד גַלַטָה. וכבר ארבע האניות קרובות למחוז חפצן: כבר האנשים בחוף רואים את פני המלחים. גברים ונשים כורעים ברך להודות לאלוהים ולקדושים על ההצלה רבת-התהילה. כבר נשמע צלצול השרשרת, הנפתחת לקבל את פני אניות-העזרה.
ופתאום קרה משהו מחריד. הרוח נפסקה. כנמשכות אל מגנט עמדו במקומן ארבע האניות, מתות בלב ים, רחוקות כמה מטחווי-אבן מנמל ההצלה, ובתרועות שמחה פראיות הסתערו עליהן כל להקת ספינות-החתירה של האויב. ארבע האניות המשותקות עומדות כמגדלים בים. כלהקת כלבים, התוקפים צבי מסועף-קרניים, נצמדות הספינות הקטנות באנקוֹלים אל דפנות הספינות הגדולות, הולמים בגרזנים בעץ כדי להטביע אותן. חיילים מטפסים בשרשרות העוגן, לעלות על הסיפון, מטילים לפידים אל המפרשים כדי להציתם. רב-החובל של הארמַדה התורקית משיט במרץ את אניית-האדמירל שלו לנגח את אניית-התובלה, וכבר האניות הללו צמודות. מוגנים על ידי הדפנות המוגבהות של הסיפון והשריון עדיין מלחי-גינואה מתגוננים, הודפים את המטפסים, מגרשים את התקופים באנקוֹלים, באבנים, באש-יוונית (תערובת גפרית, מלַחת וזפת). אבל עד מהרה יסתיים המאבק של הרבים מדי עם המעטים. אניות גינוּאה אבודות.

מה מחריד המראה הנגלה לעיני האלָפים שעל החומות! כפי שהיו קרובים למאבק-הדמים בזירה והסתכלו בעונג, כן הם רואים עתה בכאב קרב-ימי מקרוב, ויודעים כי לכל המאוחר יאבדו האניות בעוד שעתיים, יהיו לשלל להמון האויב ולים. לשווא באה העזרה, לשווא! היוונים הנואשים על חומות קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל, הקרובים כל כך אל אחיהם שבּיָם, צועקים בזעם אין-אונים, אגרופיהם קפוצים, ואין בידם לעזור למציליהם. מקצתם מנסים לעודד את ידידיהם הלוחמים בתנועות פראיות. אחרים מרימים ידיהם לשמים, קוראים אל ישו, אל המלאך מיכאל ואל כל הקדושים של הכנסיות והמנזרים, שהגנו על בּיזַנטיוֹן מאות בשנים, כי יעשו נס.

אבל בחוף שממול, בגַלַטָה, צועקים ומתפללים בלהט דומה הטורקים, ומבקשים נצחון. הים הפך לזירה, הקרב הימי – למישחק גלַדיַטוֹרים. השׂולטן בא לכאן בדהירה. מוקף פֶּחוֹת נכנס למים עד שנרטב מקטורנו, צימד כפות-ידיו לשמש לו רמקול וצעק בקול זועם, לכבוש את אניות הנוצרים בכל מחיר. כשאחת מספינותיו נסוגה, הוא מקלל ומאיים בחרבו העקומה על האדמירל שלו: "אם לא תנצח, מוטב שלא תשוב חי."

עדיין ארבע אניות הנוצרים מחזיקות מעמד, אבל הקרב קָרֵב אל קצו, פגזי-האבן פוחתים, המלחים עייפים משעות הקרב הרבות נגד אויב העולה עליהם פי חמישים. היום תם, השמש שוקעת באופק. עוד שעה והאניות שלא נכבשו עדיין ישוטו עם הזרם אל החוף הכבוש בידי התורקים, מאחורי גַלַטָה. אבודות הן, אבודות, אבודות.

והנה קרה משהו שנראה כנס בעיני המון אוכלוסי העיר הנואשים, המקוננים, הבוכים. פתאום נשמע שאון גלים ורוח טובה נשבה. המפרשׂים הרפויים של ארבע האניות תפחו ונתעגלו. הרוח הנכספת שהתפללו עליה, שבה ונעורה. בתנועת-נצחון מזדקפים חרטומי האניות, והן מזנקות ועוברות בתנופה את התוקפים המקיפים אותן. הן חופשיות, הן ניצלו. לקול התשואות השואגות של אלפי האנשים בחוף נכנסות האניות, הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית אל מימי הנמל הבטוח, שרשרת-המחסום צונחת ומצטלצלת. מעבר לשרשרת פזורות בים ספינות-התורקים הקטנות, חסרות-האונים. עוד פעם אחת מרחפות תשואות התקווה כעננת-ארגמן מעל העיר הקודרת ומיואשת.

הצי עובר את ההר

כל הלילה גאתה שמחתם הנלהבת של הנצורים. לעולם מעורר הלילה את החושים, משרה עליהם דמיונות, נוסך את רעל-החלומות המתוק אל התקווה, לילה אחד האמינו הנצורים כי ניצלו והם שרויים בבטחון. האמינו, כי כפי שהביאו בשלום ארבע אניות אלו חיילים ומזון, כך יבואו אניות אחרות שבוע-שבוע. אירופה לא שכחה אותם, ובעיני רוחם הנחפזת הם רואים את המצור מוּסר, ואת האויב מיואש ומנוצח.

גם מֶחמֶד מהחולמים הוא, אבל מסוג החולמים הנדירים יותר, היודעים להפוך בכוח רצונם חלומות למציאות. ובעוד אניות-המלחמה של האויב מאמינות בבטחונן בנמל קרן-הזהב, הוא מתווה תוכנית, שבתעוזתה הדמיונית היא ראויה להירשם בתולדות-המלחמות כשוות-ערך למיבצעים הנועזים ביותר של חניבַּעל ונַפּוֹליאון. בּיזַנטיוֹן מוטלת לפניו כפרי זהוב, אך אין ידו משגת אותה: המכשול העיקרי לפני התקפתו הוא לשון-הים הארוכה, קרן-הזהב, מפרץ זה שצורתו כתוֹסֵפתן, המאבטח את האגף של קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל. אי-אפשר לחדור למפרץ זה, כי בפתחו יושבת העיר הגינוּאית גַלַטָה, שהבטיח מֶחמֶד את הנייטרליות שלה, ומשם מתוחה שרשרת-הברזל החוסמת עד עירו של האויב. אין הצי שלו יכול איפוא לחדור למפרץ בנגיחה חזיתית. אפשר לתקוף את הצי הנוצרי רק מתוך המים הפנימיים, מהמקום שמסתיים בו שטחה של גינואה. אבל כיצד מביאים צי אל מים פנימיים אלה? אפשר לבנות שם אניות, ודאי, אבל בנייתן תימשך חודשים רבים, ולכך אין קצַר-רוח זה מוכן להמתין.

והנה הבזיקה במוחו של מֶחמֶד תכנית גאונית: הוא יעביר את הצי שלו מהים החיצון, שבו הוא שט ללא-תועלת, דרך רצועת-היבשה אל מימי קרן-הזהב. רעיון נועז, עוצר-נשימה זה, להעביר מאות אניות דרך רצועת-אדמה הררית, נראה כה מופרך מעיקרו, כה בלתי ממשי, עד שאנשי בּיזַנטיוֹן ואנשי-גינוּאה בגַלַטָה אינם מכירים בו בחישובי-האיסטרטגיה שלהם, כפי שסירבו הרומאים, ואחר כך האוסטרים להאמין במעבר המהיר באלפּים של חניבּעל ונפּוֹליאון. על פי כל הניסיון הידוע עלי אדמות שטות אניות במים, ומעולם לא שט צי בהרים. אלא שבכל הזמנים נודע סימנו של רצון שׂטני בכך, שהוא הופך את הבלתי-אפשרי למציאות. ותמיד ניכר הגאון הצבאי בכך שהוא בז לכללים במלחמה, ומפעיל ברגע הנכון אילתור יצירתי במקום השיטות הבדוקות.

מתחילה פעולה מדהימה, שאין לה אח-ודוגמה בהיסטוריה. בחשאי מצווה מֶחמֶד לרכז עצים ולבנות מהם מִגרָרות, ועל גבן יועמדו האניות, לאחר העלאתן לחוף, כמו במיבדוק נייד. בו-בזמן עובדים כבר אלפי פועלים בהתקנת דרך-החמורים החוצה את גבעת פֶּרָה למעבר המגררות הכבדות. כדי להסוות ריכוז כה עצום של פועלים ולהעלימו מעיני האויב, מצווה השׂולטן להמטיר יומם ולילה אש-תופת של מרגמות על העיר גַלַטָה על לא עוול בכפה, רק כדי להסיח את הדעת ממסע האניות בהר ובגיא. ובעוד דעת האויבים נתונה להתקפה מהיבשה, נעים הגלילים המשומנים ונושאים על גבם את האניות. כל מגררת נמשכת על ידי זוגות רבים של תאוֹאים, והמלחים דוחפים ומסייעים. כך הועברו האניות בהר, בזו אחר זו. עם רדת החשיכה התחיל מסע מופלא זה. חשאי ושתוק ככל עניין גדול, מחושב מראש ככל עניין חכם, מתגשם פלא הפלאים: צי שלם עובר בהר.

הגורם המכריע בכל פעולה צבאית הוא תמיד גורם ההפתעה. וכאן הוכיחה את כוחה גאונותו של מֶחמֶד. איש לא העלה על דעתו אפשרות כזאת. פעם אחת אמר אדם זה, הגאוני במזימותיו: "אילו ידעה שערה אחת בזקני את מחשבותי, הייתי תולש אותה." התותחים הוסיפו  להרעיש ברברבנות את החומות, ופקודתו להעברת הצי נתבצעה בסדר מופתי. בליל 22 באפריל הועברו מים אל ים, דרך הר וגיא, שדות וכרמים ויערות, שבעים אניות. בבוקר חשבו אוכלוסי בּיזַנטיוֹן שהם חולמים: צי של האויב, שהובא בידי רוחות, מניף דגלים ומלא חיילים, שט במימי המפרץ שלהם, שהיה חסום לדעתם בפני הזר. עדיין עם חוכּכים עיניהם ואינם מבינים את הפלא שנתרחש, אבל החצוצרות, הצלצלים והתופים מריעים כבר ליד החומה הצדדית שלהם, שהיתה מוגנת על ידי הנמל. כל קרן-הזהב, מלבד השטח הנייטרלי הצר של גַלַטָה, שלידו כלוא עתה הצי הנוצרי, הוא בידי השׂולטן. מכוח המיבצע הגאוני, באין מפריע הוא יכול להעביר עכשיו את צבאו על גשר-סירות אל החומה החלשה יותר. בכך נתון האגף החלש בסכנה, וצבא המגן הדל ידולל עוד, כי יפוזר על שטח גדול יותר. אגרוף הברזל מתהדק יותר ויותר על צווארו של הקרבן.

אירופה, הושיעי!

אין הנצורים משלים את עצמם עוד. הם יודעים: עתה, לאחר שהגיע האויב גם אל האגף הפרוץ, לא יעמדו זמן רב מאחורי חומותיהם הפגועות, כשהם שמונת אלפים מול מאה-וחמישים-אלף, אם לא תגיע עזרה מיד. כלום לא הבטיחה חגיגית הסיניוריה של וֶנֶציה לשגר אניות? כלום יוכל האפיפיור לראות בשוויון-נפש את הַגיָה-סוֹפיָה, פאר הכנסיות במערב, נהפכת למסגד של הכופרים? האין אירופה זו, השקועה במריבות ומפולגת על ידי קנאה שפלה, מבינה עדיין את הסכנה הצפויה לתרבות המערב? מנחמים הנצורים את עצמם: אולי מוכנה שייטת-ההצלה זה כבר, אינה מעלה את המפרשים מתוך אי-ידיעת המצב, ודי אם נביא לידיעתה את גודל האחריות שבהשהייה קטלנית זו.

אבל איך להודיע לצי של וֶנֶציה? ים מרמרה שורץ ספינות טורקיות. לצוות לכל הצי לפרוץ, פירושו להפקירו לכלייה ולהחליש את ההגנה בכמה מאות חיילים, כשכל אחד חשוב. על כן הוחלט לסכן ספינה קטנה שצוותה מועט. שנים-עשר אנשים הסתכנו במעשה-הגבורה. אילו ידעה ההיסטוריה לנהוג בצדק, היו שמותיהם של שנים-עשר אלה כשמות הארגונאוטים, והנה אין אנו יודעים אפילו שם אחד. הדו-תורנית הקטנה הניפה דגל טורקי. השנים-עשר לבשו בגדי טורקים, צניף או תרבוש, כדי שלא לעורר תשומת-לב. בשלושה במאי בחצות נפתחה חרש שרשרת המחסום של הנמל, והספינה הנועזת יצאה בחתירת משוטים מהוסה, בחסות החשיכה. וראו זה פלא, הספינה עברה בלי שהוכרה את הדַרדַנֶלים והגיעה לים האֶגיאי. תמיד משתקת התעוזה המופרזת את האויב. הכול חישב מֶחמֶד מראש, אך לא העלה על דעתו את הבלתי-מסתבר: ספינה קטנה ובה שנים-עשר גיבורים עשתה מסע-ארגונאוטים בין אניות הצי שלו.

והנה אכזבה טראגית: אין רואים בים האֶגיאי אפילו אנייה וֶנֶציָנית אחת. אין כל צי המוכן לצאת לעזרה. וֶנֶציה והאפיפיור שכחו את בּיזַנטיוֹן, הכול זנחו אותה, הכול עסוקים במדיניות כנסייתית זעירה, נשכחו הכבוד והשבועה. שוב-ושוב חוזרים בהיסטוריה הרגעים הטרגיים, כשנדרש ליכוד עליון של הכוחות המאוחדים לשם הגנה על תרבות אירופה, ואילו המדינות והנסיכים אינם יכולים להפסיק לשעה את היריבויות הקטנות ביניהם. לגינוּאה ולוֶנֶציה חשוב יותר להוריד זו את זו מגדולתה, מאשר להילחם כמה שעות יחדיו באויב המשותף. אין אניות בים. מיואשים חותרים האמיצים בקליפת-האגוז שלהם מאי לאי. אבל בכל מקום כבר כבש האויב את הנמלים, ואין אנייה ידידותית מעיזה לצאת אל תחום המלחמה.

מה לעשות? נפלה רוחם של אחדים מבין השנים-עשר. מה טעם לשוב אל קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל, לעבור שוב בנתיב המסוכן? תקווה לא יביאו. אולי כבר נפלה העיר. על כל פנים, מצפה להם בשובם שבי או מוות. אבל נהדרים הם הגיבורים האלמונים! הרוב מחליטים שעליהם לשוב. הוטלה עליהם שליחות, הם חייבים להביא תשובה, אפילו היא המדכאת ביותר. שוב מעיזה הספינה הקטנה לשוב לבדה דרך הדַרדַנֶלים, ים מַרמַרָה, בינות לאניות האויב.

בעשרים-ושלושה במאי, עשרים יום לאחר הפלגתם, כשראו הכול בקוֹנסטַנטינוֹפּוֹל את הספינה כאבודה, כשלא זכר כבר איש על השליחות ולא ציפה לשובם, נופפו השומרים על החוף את דגליהם: במטחי-משוט עזים חתרה ספינה קטנה אל קרן-הזהב. כשהבינו התורקים, על פי התשואות הרועמות של הנצורים, כי דו-תורנית זו, שחצתה בחוצפה בדגל טורקי במים שלהם, היא ספינה של האויב, הסתערו מכל הצדדים בספינותיהם, כדי לתפוס אותה לפני הנמל שלה. רגע קל הניפה בּיזַנטיוֹן בתרועות-אלף את התקווה הטובה: אירופה נזכרה בהם והאניות ששלחה היו מבשׂרות בלבד. אבל בערב נפוצה האמת הרעה. עולם הנצרות שכח את בּיזַנטיוֹן. הנצורים נותרו לבדם, הם אבודים אם לא יצילו את עצמם.

הלילה שלפני ההסתערות

לאחר ששה שבועות של קרבות כמעט יום-יום, פקעה סבלנותו של השׂולטן. התותחים הרסו את החומות במקומות רבים, אבל כל ההסתערויות שלו נהדפו תוך הקזת דם רב. לפני המצביא עומדות עתה שתי אפשרויות: להסיר את המצור, או להפעיל לאחר סדרת ההתקפות הקטנות את ההסתערות המכרעת. מֶחמֶד מכנס את הפֶּחוֹת למועצת-מלחמה, ורצונו הלוהט גובר על כל החששות. ההסתערות הגדולה, המכרעת, נקבעה ליום 29 במאי. בנחישות הרגילה עושה השׂולטן את ההכנות. נקבע יום-חג. כל מאה-וחמישים-האלף נדרשים לקיים את כל מצוות החג של האיסלם, שבע הרחיצות והתפילה הגדולה שלוש פעמים ביום. כל מלאי אבק-השריפה ופגזי-האבן מובא לקראת מיתקפת-התותחים הכבדה, שנועדה לריכּוך העיר, וכל היחידות מוצבות במקומות ההסתערות.

מבוקר עד לילה אין מֶחמֶד נח אפילו שעה אחת. הוא רוכב מאוהל לאוהל בכל המחנה הגדול מקרן-הזהב ועד ים מַרמַרָה. מעודד את המפקדים. מלהיב את החיילים. כפסיכולוג טוב הוא יודע כיצד ללַבּות את תאוות-הקרב של מאה-וחמישים אלף חיילים. על כן הוא מבטיח להם הבטחה, שיקיים אותה במלואה, לכבודו ולחרפתו. הבטחה זו משמיעים הכָּרוֹזים לקול חצוצרות ותוף בכל קצוות המחנה:

"מֶחמֶד נשבע בשם אללה, בשם מוחמד וארבעת אלפי הנביאים, בנשמת אביו, השׂולטן מוּרָד, בראשי ילדיו ובחרבו, כי לאחר כיבוש העיר יתן אותה לבז לחייליו, שלושה ימים. כל אשר יימצא בין החומות האלה, רכוש וכלי בית, תכשיטים ואבני-חן, מטבעות ואוצרות, הגברים, הנשים, הילדים יהיו חלקם של החיילים המנצחים, ואילו הוא עצמו מוותר על כל חלק בשלל ויסתפק בכבוד כיבושו של המעוז האחרון של המדינה הרומית-המזרחית."

בתשואות השתוללות מקבלים החיילים בשורה פראית זו. כסערה הציפו את העיר הנפחדת צריחות התשואות והשאגה והמטורפת אללה-איל-אללה של האלָפים. "יָגמָה, יָגמָה!" צרחו, ביזה! המלה הפכה לקריאת-קרב, הכתה בתופים, רעשה בצלצלים ובתרועות, ובלילה נתגלגל המחנה בים-אורות חגיגי. באימה רואים הנצורים מהסוללות את רבבות האורות והלפידים במישור ובגבעות, ושומעים את אויביהם החוגגים את הנצחון בטרם נחלו אותו בתופים, בחצוצרות ובטנבּורים. דומה, שהם רואים טקס מחריד בשאונו של כוהני-פָּגָנים לפני הקרבן. בחצות כבו כל האורות בפקודת מֶחמֶד, ושאגתם הלוהטת של ריבּוא הקולות נדמה, אבל אֵלם פתאומי זה והחשיכה הגמורה מדכאים בנחישותם המאיימת את הנצורים, הרואים ומקשיבים בדאגה, אך יותר משדיכאה הצהלה המטורפת של האור השואג.

המיסה האחרונה בהגיה-סופיה

הנצורים לא היו זקוקים למרגלים, לעריקים, כדי לדעת את הצפוי להם. הם יודעים, כי פקודת-ההסתערות ניתנה, והרגשת החובה הגדולה והסכנה הגדולה רובצת כענן-סער על העיר כולה. האוכלוסים, המפולגים תמיד ושטופים במאבקי-אמונה, מתכנסים בשעות אחרונות אלו, כי תמיד יוצרת המצוקה הגדולה תמונות מופלאות של אחדות עלי-אדמות. כדי להזכיר לכול על מה עליהם להגן: האמונה, העבר הגדול, התרבות המשותפת, מצווה הקיסר על עריכת טקס מרגש. כל העם מתכנסים, אורתודוקסים וקתולים, כמרים והדיוטות, זקן וילד, ויוצאים בתהלוכה. אין איש יכול, אף אינו רוצה, להישאר בבית, מעשיר עד עני, הכול מצטרפים לתהלוכה החגיגית. שרים "קיריֶה אֶלֵיסון", (אדוננו, רַחם), עוברים בעיר ואחר כך לאורך החומה החיצונה, מהכנסיות הוצאו האיקוֹנוֹת ושרידי-הקדושים והם נישאים בראש התהלוכה. בכל פרצה שבחומה תולים תמונה קדושה, כדי שתיטיב להגן על החומה מפני הסתערותם של הכופרים. בו-בזמן מכנס הקיסר קוֹנסטַנטין את הסֶנַטוֹרים, המפקדים וראשי-האצילים, כדי להלהיב את אמונתם בנאום אחרון. אין בידו להבטיח שלל רב, כפי שהבטיח מֶחמֶד, אבל הוא מדבר על הכבוד שיזכו בו בעיני הנצרות וכל העולם המערבי אם יעמדו בהתקפה אחרונה ומכרעת זו, ועל הסכנה הצפויה אם ייכנעו לרוצחים מוּעדים אלה. מֶחמֶד וקוֹנסטַנטין , שניהם יודעים: יום זה יכריע במהלך ההיסטוריה למאות בשנים.

עתה נפתח המעמד האחרון, אחד המרגשים באירופה, התלהבות בלתי-נשכחת לקראת הכליה, האבדן. בהַגיָה-סוֹפיָה, שהיתה עדיין הקתדרלה המפוארת בעולם כולו, ונעזבה על ידי המאמינים משני המחנות מיום אחוות-האמונות, שבו והתכנסו כל הנדונים למוות. מקיפים את הקיסר כל אנשי-החצר, האצילים, הכמורה היוונית והרומית, החיילים והמלחים של גינוּאה וּוֶנֶציה, כולם חמושים. מאחוריהם כורעים ביראה אלפי הצללים הלוחשים, בני העם הכפופים, הרגושים מפחד ומדאגה. הנרות הנאבקים קשה באפלולית הקמרונים, מאירים את הרכונים כאחד בתפילה, כאילו הם גוף אחד. נשמתה של בּיזַנטיוֹן מתפללת לאלוהים. הארכיהגמון מרים את קולו הרם הקורא, המקהלה עונה לו בזמרה, עוד פעם אחת מהדהדת בחלל זה המוסיקה, קולו הנצחי של המערב. בזה אחר זה, הקיסר בראש, ניגשים הכול אל המזבח, לקבל את ברכת-האמונה. נחשולי התפילה מהדהדים בקמרונים הגבוהים של החלל העצום. נפתחה המיסה האחרונה, מיסת-המוות, של המדינה הרומית-מזרחית. זה יומה האחרון של האמונה הנוצרית בקתדרלה של יוּסטיניַנוּס.

לאחר טקס מזעזע זה שב המלך לשעה קלה אל ארמונו, כדי לבקש מחילה מנתיניו וממשרתיו על כל עוול שעשה להם בימי חייו. הוא עולה על סוסו – כפי שעשה מֶחמֶד, אויבו הגדול, ברגע זה עצמו – ורוכב לאורך החומות, מקצה אל קצה, להלהיב את החיילים. וכבר ירד הלילה. אין קול נשמע, אין נשק מקרקש. בנפש רוגשת ממתינים האלפים לפנים מהחומה לאור היום ולמוות.

קֶרקָפּוֹרטה, הדלת השכוחה

באחת אחר חצות נותן השׂולטן אות להסתערות. הדגל העצום נגול ובקריאות "אללה-איל-אללה" מסתערים על החומות מאה אלף חמושים ובידיהם סולמות ואנקולים. התופים מכים, החצוצרות מריעות, הצללים והחלילים מצרפים את צליליהם הצורמים אל צעקות האנשים ורעם התותחים, והכול מתמזג בשאגת הוּרָקָן. ללא-רחמים הוטלו תחילה על החומה החֵילות חסרי-האימון, הבָּשיבּוֹזוּגים, שגופותיהם העירומים למחצה משמשים בידי השׂולטן בולמי-הלם, שנועדו לעייף ולהתיש את האויב, לפני שיוטל להסתערות המכרעת עיקרו-של-החיל. מאות סולמות בידיהם רצים החיילים הנרדפים מאחור, מטפסים על החומות, מושלכים ארצה, שבים ומטפסים, שוב ושוב, כי אין להם מנוס: מאחוריהם – בשר-האדם חסר-הערך שנועד לקרבן בלבד – כבר עומדים החיילים המאומנים, הרודפים אותם אל המוות הבטוח.

עדיין ידם של המגינים על העליונה, ושריון-הקשקשים שלהם עומד יפה במטר האבנים והחצים. הסכנה האמיתית המאיימת עליהם היא העייפות, ואותה הביא מֶחמֶד בחשבון. בשריונם הכבד הם נאבקים בחיל הקל המסתער בלי הרף, רצים ממקום למקום לפני ההתקפה, מפסידים חלק גדול של כוחם בהטרדות יזוּמות על ידי האויב. לאחר שעתיים של לחימה מאפיר השחר, חיל-הסער השני, בני אַנַטוֹליה, מסתערים והמאבק מסוכן יותר. אַנַטוֹלים אלה לוחמים מאומנים וממושמעים הם, גם הם עוטים שריון, נחו יפה, עדיפים במיספרם, ומאלצים את המגינים לרוץ מפרצה אל פרצה.

אבל עדיין התוקפים נהדפים בכל מקום, והשׂולטן נאלץ להטיל לקרב את העתודה האחרונה, את היָניצָ'רים, עיקרו של הצבא, חיל-העלית העותומני. הוא מתייצב בראש שנים-עשר אלף הבחורים, חיילים נבחרים, הטובים שידעה אירופה בימים ההם, ובשאגה הם מסתערים על האויב התשוש. הגיעה השעה לצלצל בכל פעמוני העיר, כדי להזעיק אל החומות את כל המסוגלים ללחום, להוריד את המלחים מהאניות, שכן הגיעה שעתו של הקרב המכריע. למגנת-לבם של המגינים פגעה אבן במפקד חיילי-גינוּאה, הקוֹנדוֹטיֶיר הנועז ג'וּסטיניַני, והוא מועבר פצוע אל האניות. לרגע גורמת פציעתו רפיון במרצם של המגינים.

אבל הנה דוהר לכאן הקיסר כדי למנוע את סכנת-הפריצה, ושוב עולה בידי הנצורים להפיל את הסולמות: נחישות מול נחישות. לרגע קל נראה, כי בּיזַנטיוֹן ניצלה, ושוב ניצחה המצוקה את ההסתערות הפראית. והנה באה שנייה שכולה סוד, ומאורע טרגי, מהסוג שמפעילה ההיסטוריה בהחלטותיה שאין להן חקר, קבע במהלומה אחת את גורלה של בּיזַנטיוֹן.

קרה משהו שאינו מתקבל על הדעת. מבעד לאחת הפרצות בחומה החיצונה, בסמוך למקום ההתקפה העיקרי, עברו כמה טורקים. הם לא העזו לגשת אל החומה הפנימית. אבל כששוטטו סתם, מתוך סקרנות, בין החומה הראשונה לשנייה, גילו להפתעתם, כי אחד השערים הקטנים של החומה הפנימית פתוח. הרי זו דלת קטנה, שנועדה בימי שלום להולכי-רגל, בשעות שהשערים הגדולים עדיין נעולים. דווקא מפני שאין לפתח זה משמעות צבאית, הוא נשכח בהתרגשות הכללית של הלילה האחרון, ולא נסגר. בתדהמה מסתכלים היָניצָ'רים בפתח הפתוח במעוז. תחילה הם חוששים ממלכודת, כי המעשה נראה מופרך: לפני כל פתח, כל סדק, כל שער, נערמו אלפי גופות, מכל מקום בחומה נשפך שמן דולק ומוטלים כידונים, ואילו כאן פתוח בשלווה שבּתית הקֶרקָפּוֹרטָה, מוליך אל לב העיר.

הם קוראים לתגבורת, וללא כל התנגדות נכנסים חיילי יחידה יחידה שלמה לעיר, ומופיעים בעורפם של המגינים. כמה לוחמים הבחינו בטורקים שמאחורי שורותיהם, והנה כבר פרצה הקריאה הרת-האסון, הקטלנית בכל קרב מכל התותחים, הידיעה הכוזבת: "העיר נכבשה!" בקולות גוברים שואגים וצוהלים הטורקים: "העיר נכבשה!" קריאה זו שוברת את עמידת המגינים. החיילים השכירים, החוששים כי נבגדו, נוטשים את העמדות כדי להימלט בעוד מועד ולעלות על האניות. לשווא מסתער קוֹנסטַנטין בראש מיספר נאמנים על הפולשים. במהומה, הוא נופל בלי שהוכּר. רק למחרת ימצאו בערימה את גופתו. לפי נעלי הארגמן המעוטרות נשר זהוב יזהו אותו ויידעו, כי הקיסר האחרון של רומא-המזרחית איבד בכבוד-רומי את חייו וממלכתו. זוּטית, קֶרקָפּוֹרטָה, הדלת שנשכחה, קבעה את גורל ההיסטוריה.

הצלב צונח

לעתים ההיסטוריה חומדת לה לצון במיספרים. אלף שנה בדיוק לאחר שנבזזה רומא כזכור-לרעה על ידי הוַנדַלים, מתחילה בזיזתה של בּיזַנטיוֹן. מֶחמֶד המנצח מקיים את נדרו הנורא. לאחר השחיטה הראשונה הוא נותן לשלל לחייליו בתים וארמונות, כנסיות ומנזרים, גברים, נשים וילדים. כשֵדי שאוֹל רצים הללו ברחובות, להקדים את חבריהם. הגל הראשון מסתערים על הכנסיות, שזוהרים בהן כלי הזהב ואבני-החן. עם פריצתם לבית הם תולים דגל בחוץ, כדי שיידעו הבאים אחריהם כי שלל זה כבר הוחרם. השלל אינו כולל רק אבני-חן, אריגים, כסף ומיטלטלים: גם הנשים הן סחורה להרמון, והגברים והילדים לשוק-העבדים.
קבוצות-קבוצות מגרשים החיילים במכות-מגלב את האומללים שנמלטו אל הכנסיות. הזקנים, שהם אוכלי-חנם ואינם-עוברים לסוחר, נרצחים מיד. הצעירים מובלים משם, כפותים כבקר. עם השוד משתולל הרס חסר-בינה. מה שהותירו נוסעי-הצלב כשבזזו בצורה דומה את שרידי-הקדושים ויצירות-האמנות, שברו וקרעו ושחקו עכשיו המנצחים המשתוללים: הפסלים הנהדרים נהרסו, התמונות יקרות-הערך הושמדו, הספרים שאצרו חכמה בת מאוד-בשנים ואת העושר בן-האלמוות של הגות יוון ושירתה, משמר לדורות, נשרפו או פוזרו. לעולם לא תדע האנושות את היקפו של האסון שנגרם בשעה הרת-גורל ההיא על ידי הקֶרקָפּוֹרטָה הפתוחה, ולא תדע מה הפסיד עולם הרוח בבזיזתן של רומא, אלכסנדריה ובּיזַנטיוֹן.

רק אחר-הצהריים, לאחר הנצחון הגדול, כשתם הטבח, נכנס מֶחמֶד אל העיר הכבושה. גא ורציני הוא רוכב על סוסו הנהדר בלי להעיף מבט במעמדות-הביזה הפראיים, ובכך הוא נאמן להבטחתו לחיילים, שלאחר הנצחון לא יפריע להם במעשיהם המחרידים. אין הוא מבקש לראות במה זכה, כי זכה בכול. הוא רוכב בגאווה אל הקתדרלה, ראשה הקורן של בּיזַנטיוֹן. למעלה מחמישים יום הביט מאוהליו אל הכיפה המנצנצת ובלתי-מושגת של הַגיָה-סוֹפיָה, ומבטו כולו כיסופים. עתה ייכנס כמנצח בשערי-הארד שלה. ושוב כובש מֶחמֶד את קוצר-רוחו: תחילה רצונו להודות לאללה, לפני שיקדיש לו כנסייה זו לעולמי עד. בענווה הוא יורד מסוסו, ומרכין ראשו לאדמה, לתפילה. אחר כך הוא חופן עפר וזורה אותו על ראשו, כדי לזכור כי עפר הוא ולא יתרברב בנצחונו. רק לאחר שהפגין לפני האלוהים את ענוותו, קם השׂולטן, הזדקף, ונכנס, כמשרתו הראשון של אללה, אל הקתדרלה של יוּסטיניַנוּס, כנסיית החכמה-הקדושה, כנסיית הַגיָה-סוֹפיָה.

בריגשה ובסקרנות מסתכל השׂולטן בבית המפואר, בקמרונים הגבוהים המבהיקים בשיש ובפסיפסים, בקשתות העדינות העולות מהאפלולית אל האור. הוא מרגיש, כי לא לו אלא לאלוהיו שייך מקדש תפילה נשגב זה. מיד ציווה להביא לכאן אימַם, להשמיע מעל הדוכן הצהרת-אמונה מוסלמית, והפַּדישָה, השׂולטן, מפנה פניו לעבר מֶכּה ואומר בכנסייה נוצרית זו תפילה ראשונה לאללה, שליט העולמות. למחרת נצטוו אומנים לסלק מהבית כל סימן של האמונה הקודמת. נעקרו המזבחות, נצבעו פסיפסים המתארים מראות קדושים, והצלב הנישא של הַגיָה-סוֹפיָה, שפרשׂ זרועותיו אלף שנים כדי לחבוק את ייסורי העולם כולו, צונח בנקישה רמה על האדמה.

רם הדו של הצליל האבני בכנסייה ומחוצה לה. צניחת צלב זו מרעידה את כל המערב. ההד המאיים של הידיעה מגיע לרומא, לגינוּאה, לוֶנֶציה, מתגלגל כרעם-אזהרה לצרפת, לגרמניה. בחרדת-זוועה מבינה אירופה, כי באשמת אדישותה האטומה פרץ דרך הדלת השכוחה, הרת-האסון, קֶרקָפּוֹרטָה, כוח אלים, הרסני, גורלי, שיכפות וישתק את כוח המערב מאות בשנים. אבל בהיסטוריה כמו בחיי-אדם אין הצער מצליח להחיות רגע אבוד, ואין אלף שנים מצליחות לתקן מה שהחמיצה שעה אחת.

סטפן צוויג היה סופר, משורר וביוגרף אוסטרי יהודי, שנחשב לאחד הסופרים הנקראים ביותר והמתורגמים ביותר במאה ה-20. ״כיבוש ביזנטיון״ פורסם באסופת הסיפורים ״שעות הרות גורל״ , שראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סטפן צוויג.
§ קריאה | # היסטוריה
- דימוי שערהמצור על קונסטנטינופול, מאת פיליפ דה מזרולס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על כיבוש בּיזַנטיוֹן

אני מניחה שסיפור זה מצא את מקומו בעיתוי הנכון של מלחמות המזרח התיכון ואדישותו של המערב. כמתבקש לתגובת השרשרת של מהלך אירועים אלו, היא תנועת פליטים המסיבית אשר תציף ותשנה את פני אירופה בעשר השנים הקרובות. ראו הוזהרנו...