כך (לא) היה הדבר

ככל בן אנוש, אינני זוכר דבר מיום לידתי, אך תחושה מטרידה וחסרת פשר שהיה לי אח תאום שנעלם זמן קצר לאחר הלידה ליוותה אותי מהיום שבו עמדתי על דעתי.

הוריי הובכו והשפילו מבט כששאלתי אותם לראשונה, אי-אז בימי עלומיי המוקדמים, לטעם התחושה המעיקה, המלווה אותי מזה שנים כצל אילם, בדבר אח תאום אבוד, ושאותה תיארתי בפניהם כחלל יתמות חסר מרפא הפעור באמצע הווייתי. כשהוספתי להתעקש הראו לי את תעודת הלידה הרשמית, בה נכתב באותיות קידוש לבנה שנולדתי בארבעה במרץ אלף תשע מאות חמישים וארבע, בן יחיד – ראשון ואחרון – להוריו. גם ברישומי בית החולים, בהם הצצתי כמה שנים מאוחר יותר, לא היה זכר ללידת תאומים.

הפסיכולוג שאתו נהגתי להיפגש שנים לאחר מכן, ושעמו חלקתי, לאחר מספר חודשי טיפול שבהם רכש את אמוני, את תחושותיי בעניין, גרס שדימוי האח התאום, שקנה לו שביתה עיקשת אי-שם במעמקיה הבלתי מפוענחים של ישותי המיוסרת, אינו אלא תכסיס שקוף למדי של הנפש המבקשת לעגן, בבחינת אמצעי הגנה מפני ביעותיה הכמוסים ביותר, בסובייקט חיצוני מומצא את הגעגועים חסרי השם הבלולים בשורש קיומה, ובכך להמיר אימה פנימית בלתי מוסברת ולנטעה במחוזותיהם המוגנים של הבדיה והשיגעון המתחזים לאמת; באנליזה מדוקדקת וקפדנית ובסבלנות מיסוד אורך הרוח, כך הוסיף, ניתן יהיה לדובב בזהירות את מקורו האילם של דימוי זה.

אירוע מתמיה שאירע כמה שנים לאחר מכן ערער את ביטחוני באבחנותיו של אותו פסיכולוג, שממילא הלכה השפעתן והתפוגגה ככל שנקף הזמן מאז שנהגתי לבקרו באופן סדיר. חברים שעברו להתגורר בעיר אחרת דיווחו שנדהמו לפגוש אדם הדומה לי דמיון חיצוני מפתיע, ושאף חתימת קולו הדהדה, למרבה פליאתם, את הניואנסים הדקים ביותר של קולי שלי. כשהודיעו לי על כך הפצרתי בהם, נסער ונרגש, לברר היכן גר אותו אדם, אולם משעלה בידם לגלות את מיקומו ולהגיע לבניין בו התגורר אמר להם בעל הבית שהדייר אותו הם מבקשים עזב את חדרו באופן פתאומי בליל אמש מבלי לספק הסבר מניח את הדעת, לא לפני שטרח לסלק את חובו וללחוץ את ידו באופן אדיב. כשהציגו לו את תמונתי לא היסס לרגע וזיהה אותי בוודאות כדייר ההוא.

כשנה לאחר שנפטרו הוריי קיבלתי מכתב, וכשפתחתי אותו אימה חשכה נפלה עליי: כתב ידי הוא שהציץ בי מבעד פיסת הנייר. ביד רועדת בחנתי שוב את האותיות שהצטרפו לשתי מלים בודדות: אני אתה. צמרמורת וחלחלה אחזו בי, ואלמלא אשתי שטיפלה בי במסירות אין קץ באותם ימי טירוף ודמדומים קרועי חלום, שבהם חומי טיפס גבוה עד חשש ממשי לחיי, ספק אם הייתי שורד את עוצמת הזעזוע. הגרפולוג המשטרתי אליו סרתי בלב כבד לאחר שהחלמתי לא הצליח למצוא כל הבדל בין מכתב מקרי בכתב ידי, אותו הצגתי לו, לבין אותן שתי מלים מבעיתות, וטען כי שני המכתבים חוברו בוודאות על ידי אותו אדם.

שנים לאחר מכן חלתה אשתי בסרטן ומידי ערב, כשחזרתי עייף ורצוץ מהעבודה, הייתי יושב אצל מיטתה בבית-החולים וחש, אבוד ושוקע, כיצד הולם חייה הולך ונשמט מגופה הקר. באחת הפעמים הייתה מיטתה ריקה, וכששאלתי את הרופא הראשי לפשר העניין הביט בי בתמיהה, שיסוד של אמפטיה והבנה מפוכחת נבלל בה; והרי אך לפני שעה קלה הודיע לי בצער עמוק על מותה, וכאישור אף הציג בפניי את מסמכי פטירתה, חתומים על ידו ומאושרים בכתב ידי. כשהכחשתי שאני הוא זה שחתם על המסמכים, מתאמץ להסתיר בכל כוחי את חלחלתי למראה כתב ידי שהציץ אליי מתוך הנייר, ייחס זאת לסירוב הטבעי והנוגע ללב, המלווה כל חוויית אובדן, לעכל פרידה סופית והרמטית שאין ממנה חזרה.

כעת אני עצמי מוטל על ערש דווי, ואף כי ילדיי משתדלים לבקרני מידי ערב בבית החולים, הרי שנותרים לילות בהם אני שכוב, רמץ גחל לוחש הכבה לאטו על הסדין הלבן, בבדידות איומה. כשהבחנתי לראשונה בצל דמותו המשתהה אצל מיטתי זעקתי באימה משותקת, אולם איש מהרופאים, המורגלים בצעקות זוועה מעין אלו, הפולחות ונוקבות ממילא את חלל האוויר אחת לכמה דקות, לא חש לכיווני. כשהגיע בפעם השנייה, דהוי אך מלא חמלה, ניסיתי לכבות את הבעירה הנוראה שהתחוללה בי ולהחליף עמו כמה מלים, אך משהבנתי שהאילמות האופפת אותו אינה אלא עצם הווייתו, ויתרתי על הניסיון לפענחו, והתמסרתי לעצם נוכחותו. כשהוא מגיע הוא אוחז בידי ברכות; שנינו שותקים, ואני חש את דמו זורם בדמי, את עורקיי משתרגים בסבך עצמותיו, ואת הדהודי מחשבותיי נבללים בקמטי מצחו. אינני שואל עוד לפשר כל זה, אלא נח בחיקו, שהוא חיקי. מחר אמות; וכשיעסקו בסידורי קבורתי לא יבחינו בנהרה הגדולה השפוכה על פניי ועל ליבי.

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת מאגנס

תמונה ראשית: מתוך דיוקן התאומים הסיאמיים צ'אנג ואנג בנקר (1835), אוסף Wellcome Collection, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמית קרביץ.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערדיוקן התאומים הסיאמיים צ'אנג ואנג בנקר (1835), אוסף Wellcome Collection, תצלום: ויקיפדיה

תגובות פייסבוק

2 תגובות על כך (לא) היה הדבר

01
חוקר

תודה עמית על סיפור מרתק על עמיתות אמיתית או בדותית אך בהחלט משמעותית. האם יש יסוד אוטוביוגרפי בעלילה? שמא המחבר מילדי תימן הוא?שנשאל את ברוך קורצוויל?..