כפר־סבא 2000

בין רצח לעצי פיקוס
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

מאז הקמתה, אפשר למצוא קשר הדוק בין מקימיה ותושביה הראשונים של כפר־סבא לבין העצים הוותיקים הנטועים ברחבי העיר. לכל עץ סיפור משלו, השזור בבניינה של העיר.
— מתוך האתר של עיריית כפר–סבא

איילת יושבת עם אמיר ושירה במחששה, שלושתם טוחנים מלבורו־לייט כמו משוגעים. המחששה מגודרת בחוטי תיל וממוקמת בדיוק מול החלון של הכיתה שבה מתקיים ברגעים אלו ממש שיעור האנגלית שלהם. הם עומדים בתוך הקובייה המגודרת, ומעשנים כאילו כלום. שתלך, המורה לאנגלית.

"את מי אתה הכי מעריץ, כאילו הכי־הכי מעריץ שהיית רוצה להיות בדיוק כמוהו?" שירה שואלת את אמיר. איילת רואה שהתשובה לא מעניינת אותה בשיט, היא תספוג את המלל עד שהוא יפנה את השאלה חזרה אליה.
"רמבו, אני מעריץ את רמבו." אמיר אומר, כל החזה מתנפח לו.
שירה נקרעת מצחוק, מה־זה נקרעת, נתפסים לה המעיים מרוב צחוק והעשן של המלבורו בורח לה מהנחיריים.

"לא סילבסטר סטלון, יא מפגרת," הוא אומר, מתענג על ההזדמנות להתנשא עליה.
"רמבו היה משורר צרפתי מהמאה התשע־עשרה. הוא כתב שירים פוסט־מודרניים הרבה לפני שאת קישקשת זבל במחברת על המיטת יחיד שלך עם המצעים של מיקי־מאוס. ורלן היה מאוהב בו והוא ירה בו מרוב אהבה ― יום אחד אני אהיה בדיוק כמוהו." הוא נושף ארוכות, מפנה את הראש לכיוון השני של חצר התיכון, השמש נכנסת לו בעיניים.
שירה מתכופפת לקשור את השרוכים של האולסטרס, להסתיר את לחיי החזיר הנבוכות שלה.
"אני מעריצה את הרמוני קורין," היא מצהירה אחרי כמה דקות של שתיקה, "הבמאי האמריקאי."

"מכיר, מכיר," אומר אמיר בבוז. הוא גם יודע שהיא ראתה רק סרט אחד שלו, אבל זה מספיק כדי לעורר הערצה תהומית בלבה של נערה אחת ממגמת קולנוע בתיכון בכפר־סבא.
איילת מסתכלת עליהם, חוטי הברזל משרטטים פסי צל שחורים על הפנים שלהם. היא כל כך שונאת אותם, פשוט מתעבת את הילדים השחצנים האלו שחושבים שהם הולכים לעשות קולנוע אמריקאי ולכתוב שירה צרפתית. חבורה של תינוקות יהירים, מפוטמי טלוויזיה בכבלים, מסוממי MTV, נוטפי שומן שיעמום וזיעת יוהרה.
איילת לא מעריצה אף אחד, היא יודעת שמי שמעריץ אחרים אף פעם לא יעריצו אותו.
"תביאי אש," שירה מבקשת.

איילת גוררת את התיק על האספלט ובועטת בשער הברזל של המחששה, הוא נפתח בצרימה.
"תביאי אש אמרתי."
איילת מסתובבת, מחפשת בכיסים ואז בכל הכוח מעיפה את המצית לכיוונה של שירה, ובום המצית פוגעת לה בעין ומיד יורד לה דם.
"זונה! מה, את מפגרת?"
אמיר צוחק, נקרע מצחוק ממש, נתפסים לו המעיים מרוב צחוק והעשן של המלבורו בורח לו מהנחיריים. בנות מטומטמות.

איילת עוזבת את חצר התיכון. הנה שוב מתחילה הדקירה הזאת בין העיניים, הדקירה של הכעס, הכעס. עמוד השדרה שלה מצטמרר. היא יודעת שבניגוד אליהם היא רואה הכל. היא רואה שחצר התיכון נראית כמו מגרש חניה נטוש, שהמחששה היא כלוב מגודר ― מחנה פליטים קטן לתיכוניסטים מרדנים, היא רואה את הגזם שמצטבר בצד הכביש. והיא רואה יפה־יפה את התבוסה שמצפה להם, למרות שכלפי חוץ עור הפנים הנערי שלהם מנצנץ כמו מכונית חדשה.

סקודות חולפות על פניה בכיכר אבל היא לא שומעת כלום, לא את הצפירות העצבניות ולא את צרימת הגלגלים הממהרים. היא עוצמת את העיניים, מנסה להתמקד בכאב הזה בין הגבות, הכאב של הכעס שלא עוזב. היא עוצמת את העיניים, מצליחה בקושי להתייצב. כל הפנים שלה מתעוותות ויש לה בחילה בבטן. היא מתחבאת מאחורי עץ ברוש, דוחפת אצבע לגרון, אבל כלום לא יוצא.

היא נשענת על גדר האבנים הגבוהה של אחת הווילות ברחוב, מרגיעה את הקיבה. מבחוץ היא שומעת אשה מנענעת מחבת, טיפות השמן מדלגות על הטפלון, הקציצות ניתזות, נספגות, נשרפות. ריח הטיגון מציף את הנחיריים והילדים רצים אחד־אחד, מתים להחליק את הקציצה בגרון. הפירורים עפים לכל עבר, על רצפות השיש, בין הכריות של הספות, על מסכי הטלוויזיה.
בווילה הסמוכה מתרחשת אותה סצנה בדיוק. איילת יכולה ממש לשמוע איך גם אצלם ניתזות קציצות על המחבת. טבעול, אמא עצלנית.

לא בא לה לחזור הביתה עכשיו. הבית גדול וריק, רצפת הבטון כל כך קרה וניחוח קרם הידיים של העוזרת תוקף מכל פינה. המדיח בטח עושה את סיבוביו האחרונים והמקרר מקרקר מרעב. אצלה בבית כבר אין ילדים לטגן להם. היא ממשיכה לקניון, מדמיינת שאולי משהו מעניין יקרה. אולי הזמן יעבור. אולי הזמן יעבור והצפצוף באוזניים ייפסק.

עצי הפיקוס של רחוב הרצל מצֵלים עליה, מעניקים לה מצִלם השחור. הבתים גבוהים, מגודרים בחומות הפרדה, חומות גדולות, מרשימות, אפורות ויפות. אפילו פצצה גרעינית לא תוכל להשמיד אותם. והדקירה הזאת בין העיניים לא מפסיקה, בא להרוג מישהו, בא לה להעלות באש את כל העצים. אחר כך היא תיכנס בית־בית ותרוץ בשבילים ותנעל את כל הדלתות מבחוץ. העצים יישרפו, חגיגה של להבות כתומות תעלה לשמים, העלים המפוחמים יסריחו, ועננה שחורה תרחף מעל העיר כולה. האנשים, הם ייחנקו בבתיהם. חלקם עוד חייבים את המשכנתא וכבר העשן ילפות להם את הגרון בתוך הבית. הם יצרחו, הם יצרחו, הם יסתגרו בממ"ד, הם יקרעו את התריסים הוונציאניים וינפצו את הזכוכית הכפולה אבל שום דבר כבר לא יעזור להם. העשן יחנוק אותם. איילת פולטת צחוק קטן.

בסוף הרחוב קניון ערים מתגלה בפניה; הרצפות ורודות כמו פנינה, המרפסות פתוחות כמו צדפה. המדרגות הנעות עולות ויורדות ויורדות, המזרקות משפריצות מים בגוון הים התיכון, הערבים צובטים לך בתחת, וילדים מפגרים שומטים את כדור הגלידה בין האצבעות. כל אלו שהורידו קציצות מטוגנות לצהריים רצים עכשיו לקניון עם הסקייטבורדים שלהם כמו חבורה חורקת של נמלים. היא מחזיקה את הבטן, הקיבה מתהפכת לה. היא זורקת את התיק ורצה מאחורי פח המִחזוּר, דוחפת עמוק את האצבעות לגרון. צדי השפתיים מזילים ריר אבל הקיבה לא יורקת כלום. אבא שלה מתקשר אליה, היא שמה על שקט ומחזירה את הפלאפון לתיק. בא לה לבכות, שיישרף גם הקניון הוורוד. הזעם עולה לה בוושט והרוח של דצמבר שורקת לה באוזן. שיישרף הקניון לבד.

איילת ממשיכה ליער אוסישקין. לכאן היא באה כל פעם שהיא מרגישה רע, שכואבת לה ככה הבטן ויש לה את הדקירות האלו בין העיניים.

* * *

אמו של הנרצח ב.ת. עומדת במרפסת הלבנה ומעשנת סיגריה טיים. היא לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה, נושמת אל קִרבה את הרוח הקרה ומתמוגגת מהרגע. קווצת שיער ערמונים מתנפנפת על הכתף שלה. זה אחד מהרגעים האלו שהרגע נהיה רגע. היא תזכור את הרגע הזה עד סוף ימי חייה. גם כשיורידו את הגופה הצנומה שלה עמוק לאדמה הלחה, גם כשהתודעה הגמורה שלה תירקב והלב יתכווץ לגודל של סוכריית מציצה, גם אז היא תזכור את הרגע הזה.

ברגעים אלו ממש, 430 מטר משם, עדת המדינה מ.ד. יושבת ברגליים משולבות על ספסל עץ ומציעה שאכטה לנרצח ב.ת. שבמקרה עובר שם.
"הגראס הזה גדל בחצר של ההורים שלו. ההורים שלו משתמשים רק בדשן אורגני וזה עושה גראס פצצה." היא משוויצה.
הנרצח ב.ת. מחייך.
הרוצח ש.ט. יושב על הספסל בין שתי הבנות. הרגליים שלו מונחות על המדרכה, הניו־באלאנס נעוצות ברצפה כאילו היו אבן שאין לה הופכין. העיניים שלו ירוקות כמו הים התיכון והוא נועץ אותן בנרצח ב.ת., שאותו הוא שונא שנאת אדם בלב שלם. השיניים של השותפה לרצח ע.ט. נוקשות. היא מתה שהם יעופו לעשן כבר, היא דוחפת את כולם לתוככי היער כמו אמא שמאיצה בילדיה להיכנס למכונית.

צ'ופ–צ'ופ, ילדים.

הם חוצים את האגם המלאכותי לכיוון יער אוסישקין.
"שנדחוף אותך?" שואלת השותפה לרצח ע.ט. וחושפת סט הדוק של שיני פנינה ― יצירת מופת של אורתודונטיה. היא מסתכלת על ענפי האקליפטוס המתנדנדים ואז מורידה את המבט לכיוון נעלי הבובה שלה, "כדאי לך, אומרים שמילאו את זה עם מים מינרליים מהכרמל."
הנרצח ב.ת. לא יודע אם היא מתכוונת אליו או לרוצח ש.ט., אבל הרוצח יודע בדיוק למי היא מתכוונת. הוא חושב, "איזו שפוטה מטומטמת, אלוהים," אך הוא מודה שהוא מת לזיין אותה על האדמה בו־במקום.

הם נשענים על גזע עץ ומדליקים את הג'וינט. הנרצח ב.ת. לוקח שאכטות ארוכות כאילו כלום. הרגל של עדת המדינה מ.ד. קופצת, חוט השדרה שלה מתפתל, היא מתה שהג'וינט כבר יגיע אליה, היא לא יכולה לחכות יותר, היא עוד שנייה דוקרת מישהו אם הג'וינט הזה לא מגיע אליה. הרוח נושבת בין עלי האקליפטוס ושורקת באוזניהם של הארבעה. השותפה לרצח ע.ט. מצחקקת בחמידות.
הרוצח ש.ט. מקשיב לפגיון מפלס את הגרון, איך העצמות מתפצפצות והוורידים נפרסים. עורפו של הנרצח ב.ת. מתקשה, היד שלו נמשכת לכיוון עצם הזנב והגב שלו מתקפל כמו כיסא ים. הרוצח ש.ט. שולף את הפגיון מהעורף הקשיח, השותפה לרצח ע.ט. נושכת את השפה מבפנים, והנרצח ב.ת. צורח.

מה הוא צורח?
"אמא! אמא! הצילו! אמא!"
ואיפה היא, עם השיער החום־ערמונים? האם היא עדיין מעשנת סיגריה טיים במרפסת הלבנה?

הרוצח ש.ט. מנגב את הדם מהפגיון עם הטי־שירט הלבנה שהכין מבעוד מועד. זו לא סתם סכין, אה? זה פגיון ציד עתיק של סולינגן שהוא הזמין דרך eBay מוויליאם זורנסקי ― אספן הפגיונות מספרינגפילד אורגון שמכר אותו ב־125 דולר.
השותפה לרצח ע.ט. מתכופפת, הברכיים כמעט נוגעות באדמה אבל היא נזהרת שלא ללכלך את ג‘ינס הקרוקר החדש שלה. 300 ש"ח, אה? למזלה מונחת ממש לידה אבן טובה, אבן אפורה, בגודל כף יד. היא מרימה אותה כמו פנינה, כמו צדפה שבתוכה פנינה יקרה, ומגישה אותה לרוצח ש.ט. הוא לא מבין את זה, אבל ברגע זה היא מגישה לו מנחת אהבה טהורה. הרוצח ש.ט. לוקח תנופה אחורית עם הזרוע ואז מנפץ את האבן הטובה בחלק האחורי של הגולגולת של הנרצח ב.ת.
בהתחלה זו היתה סתם מחשבה נסיונית ― כאילו, איך זה ירגיש להרוג מישהו ללא סיבה. עכשיו זו מציאות, אבל איכשהו זה עדיין לא מרגיש ככה.

"אמא!"

גופתו של הנרצח ב.ת. מפרפרת מתחת לעץ האקליפטוס במשך תשע וחצי דקות. הדם זולג לאדמה, השורשים האבהיים לוגמים אותו בהנאה. הרוצח, השותפה לרצח ועדת המדינה עוזבים את יער אוסישקין כאילו כלום, חוזרים הביתה כאילו כלום, אומרים היי לאמא כאילו כלום ומורידים את הקציצה בגרון.

* * *

איילת בועטת באבן שנמצאת על הקרקע, אבן טובה, אבן יפה, אפורה. זו לא אותה אבן. "הרוצח ש.ט.," היא עונה בלבה לשירה. אני מעריצה את הרוצח ש.ט., מתריס, אה? ואם תעיזי לשאול למה, אז גם יש לי תשובה בשבילך. כי הוא עשה בדיוק מה שהוא רצה, בדיוק מה שהוא הרגיש במיידי. מה־זה במיידי, מיד אבן לראש ופגיון לעורף. למה? כאילו מה המניע? כלום, ככה זה כשבאמת שונאים משהו. ואם את חושבת שזה משנה אם יש מניע או אין מניע, אז את באמת מטומטמת ואין לך שום הבנה של החיים.
הפלאפון של איילת מצלצל, זה שוב אבא שלה. איילת מנתקת ומחזירה את הפלאפון לתיק למרות שבא לה להעיף אותו, לזרוק אותו למעמקי האגם, לקבור אותו פה לצד הנרצח ב.ת.
איילת עולה במעלה רחוב ויצמן לכיוון הקניון, אולי הזמן יעבור, היא חושבת. פיח האוטובוסים חונק את הריאות שלה והיא משתעלת. גם בקניון, כלום.
היא מתקשרת לאבא שלה ומבקשת שיבוא לקחת אותה. בינתיים היא הולכת לחנות הבגדים שבה עובדת אמו של הנרצח ב.ת. היא רוצה לראות איך היא מוכרת חולצות כותנה לאמהות טריות, אמהות שקורנות מילודה ומצחינות מחלב אם. איך היא, עם העיניים השחורות שנהיו לה מהסיגריות טיים ומהכאב־לב שסתם הרגו לה את הבן, מחייכת ודוחפת להן עוד חולצה, עוד חולצה, עוד חולצה.

איילת מסתכלת עליה אבל לא בעיניים. השיער שלה כבר לא ערמונים, גם השיער נהיה שחור מהסיגריות טיים ומהכאב־לב שסתם הרגו לה את הבן. ואיילת אומרת, אם היא רק מסתובבת, אם היא רק מסתובבת ומסתכלת לי בעיניים, אני נועצת בה כזה מבט ואז אני אגיד לה, אני אבהיר לה הברה הברה.

אני מעריצה את את הרוצח ש.ט., זה שרצח את הבן שלך - הנרצח ב.ת. - כאילו כלום.

לפני שאמא של הנרצח ב.ת. מסובבת את הראש, אבא של איילת מתקשר. הוא מחכה לה ליד המזרקה של הקניון. איילת יוצאת מהחנות בכזאת ריצה כאילו היא בורחת מהמשטרה. את כל המדרגות הנעות היא רצה כמו משוגעת. חוצה את הניו־פארם, את סטימצקי, את חנות המחשבים באג ודוכן הקרפים בלו־מון. היא רצה כמו איילה בג'ונגל וטסה ישירות לאוטו של אבא שלה שמחכה לה על המדרכה בכחול־לבן עם אורות מהבהבים.
היא נכנסת פנימה, מתנשמת, חוגרת את חגורת הבטיחות וטורקת חזק את הדלת.

ג'וליה פרמנטו, סטודנטית לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, כותבת במדור הדעות של עיתון הארץ ומפרסמת סיפורים קצרים. ב־2011 פורסם ספר הביכורים שלה, ספארי, שהיה לרב־מכר. השנה התפרסם סיפורה "מי ילד טוב!" באנתולוגיה תל–אביב נואר בעריכת אתגר קרת ואסף גברון.

הסיפור ראה אור לראשונה בספר התערוכה The Urburb של הביתן הישראלי בביאנלה לארכיטקטורה 2014, בעריכת רועי ברנד ואורי שלום, הוצאת סטרנטל ספרים.
גרסה מקומית של התערוכה --The Urburb -- מוצגת כעת בארטפורט בתל אביב, דרך בן צבי 55.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'וליה פרמנטו.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על כפר־סבא 2000

02
קראתי פעם

מזכיר מקרה אמיתי מהרצליה לפני כעשרים שנה. עדת המדינה נצלה בזכות קשר משפחתי קרוב עם התקשורת.
סיפור עצוב ומעורר מחשבות על האקראיות שבה נקטפים חיים והבנאליות הפתולוגית של הרצח.

05
ה.צ

זה המשולש הזה, קו ישר בין כפר סבא להצליה דרך רעננה ולמטה עד רמת השרון. כמה רוע ושנאה יצאו משם בין סוף שנות ה90 ותחילת ה2000.
סבא, המקרה אמיתי מכפר סבא וראשי התיבות נכונות לגבי כל הדמויות, רק אות אחת מעל בא״ב בהתאמה.
אני מנחש שפרמנטו היא בת הדור שלי פחות או יותר ומגיעה מאותו האזור.
אני לא יכול להגיד באובייקטיביות אם הסיפור טוב או לא, אבל הוא בהחלט החזיר אותי לתקופה הזאת ולסיפור הזה שמהדהד גם את הסיפור של רצח נהג המונית בהרצליה ואת האונס הסדרתי ברמת השרון וכל כך הרבה סיפורים אחרים של ׳בני טובים׳ שעשו דברים איומים.
גם הסיפור מלא מזמן עם אלון קסטיאל מתהדהד שם.
לא להאמין כמה טינופת יצאה מהפרברים העשירים האלה.