כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפנַי

על הניסיון לתווך ביני ובין עצמי -- כרונולוגיה של 13 שנים של חוויות של גרמני במזרח התיכון
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפנַי

טירול, אוסטריה, סוף יולי 2014 (האוטובוס של חיפה)

יש לי בכורה של "אנחנו אוהבים אבל לא יודעים דבר" בטירול, והבימאי אוסף אותי בנמל התעופה של אינסברוק. אנחנו נוסעים בכביש המהיר, ולפתע אני רואה את אוטובוס הנבחרת של מכבי חיפה, ממש לפנינו.

אני לא מאמין, אני אומר לבימאי, מכבי חיפה על כביש בטירול! אני מכיר את המנהל של מכבי חיפה, פעם אפילו שיחקתי שם באצטדיון! אנחנו יכולים לעצור את האוטובוס?
הבימאי מביט בי בכעס, מובן שעכשיו הוא מעדיף להסביר לי את רעיון הבימוי שלו להפקה במקום לעצור אוטובוס של נבחרת כדורגל על הכביש המהיר.
אנחנו נשיג את האוטובוס, נעצור אותו, ואני אסמן להם עם היד! אני מסביר. יהיה נהדר לפגוש אותם שוב!

הבימאי אומר שזה רעיון גרוע, שהישראלים כנראה יבינו את המהלך הזה אחרת. לפני כמה ימים, במשחק אימון בבישוֹפְסהוֹפֶן, שחקנים הותקפו על המגרש וספגו בעיטות מפורעים טורקים שהניפו דגלי פלסטין. לא שמעת על זה?
אני מביט ימינה ושמאלה אל הנוף הטירולי, אפשר אפילו לראות שלג על ההרים הגבוהים ביותר. עזה, המלחמה, אז היא עוד היתה כל כך רחוקה. אני מסתכל בשלט שעל השמשה האחורית בצבעי הנבחרת הירוקים-לבנים של מכבי חיפה.
אנחנו במרחק עשרים קילומטר מאינסברוק ועוקבים אחרי האוטובוס ברחבי טירול, וכל הזמן הזה אני בוהה בשלט של חיפה בשתיקה.

איסטנבול, סוף מאי 2013 (תחילתה של בעיית המזרח התיכון האישית שלי)

קיבלתי מלגה לשהייה בווילה טָרָבּאיָה. אני רוצה לעבוד על העיבוד לקולנוע של "אנחנו אוהבים אבל לא יודעים דבר", אבל תנועת המחאה הגדולה ביותר בטורקיה בארבעים השנים האחרונות מביאה אותי מדי ערב אל פארק גֶזי. בהתחלה מוחים שם למען שימור העצים, ובסוף נגד כמעט כל דבר שקשור לממשלת ארדואן, שמטילה עוד ועוד מגבלות. בכל יום שני אני מתאמן עם נבחרת הסופרים הטורקית בתור שחקן אורח מגרמניה, אחרי הכול, הנבחרת הטורקית נוסדה ביוזמת נבחרת הסופרים הגרמנית.

אחרי האימון אנחנו יושבים במכונית בדרך חזרה לפארק גזי, כמה מהסופרים הטורקים הולכים לישון שם כדי שבלילה יוכלו להמשיך להתעמת עם המשטרה. יש פקק באחד מגשרי הבוספורוס. אני מנסה לשכנע את הטורקים לעשות הפסקה מפארק גזי ובכל זאת להשתתף בטורניר בחיפה, שאליו הוזמנו בידי נבחרת הסופרים הישראלית, וליתר דיוק בידי המנהל של מכבי חיפה.

אבל הטורקים לא רוצים. הסיבה היא שהסופרים הישראלים לא מוחים נגד הממשלה שלהם; שלהפך, את הכסף למימון הטורניר הזה הם מקבלים מהממשלה, ממשלה שמחזיקה בשטחים שאינם שייכים לה, מדכאת ומפציצה אוכלוסייה של חפים מפשע.
אבל על זה אנחנו יכולים לדבר עם הישראלים בחיפה, אני מציע.
לא, משיבים הטורקים, אנחנו לא יכולים להגיע לפארק גזי בכל לילה ולהיאבק למען חירות וזכויות אדם, ואז לקבל הזמנה לישראל כדי לשחק כדורגל עם הכובשים ולעשות צחוק מהפלסטינים!

אוקיי, הבנתי, אני מסביר, אבל אתם גם משחקים כדורגל לבושים בצבעי הלאום הטורקי, ובכך אתם מסמלים את המדכאים.
את זה אנחנו עושים רק בשבילכם, השיבו הטורקים, כדי שתחשבו שאתם באמת משחקים נגד טורקיה, אבל מתחת למדי הנבחרת אנחנו לובשים חולצות עם דיוקנאות של סופרים שנכלאו לאחרונה וכבר לא יכולים לשחק כי הם התנגדו בפומבי לשלטון של ארדואן. מי מהסופרים הישראלים יוצא בגלוי נגד נתניהו?

הסופרים הישראלים בטוח עושים את זה, אני עונה, אלא שבישראל זה לא מביא למעצרם המיידי. וחוץ מזה, אתם הטורקים התחלתם למחות בפומבי רק עכשיו, הישראלים עושים את זה מאז ומתמיד, בטוח עוד ממלחמת ששת הימים, אולי הם פשוט התעייפו. וגם: אתם אמנם משווים את גורל הפלסטינים עם זה של הכורדים, אבל אתם לא הולכים לפארק גזי בשביל הכורדים אלא בגלל צמצום החופש האישי, בגלל הצנזורה, בגלל מעצרים של עיתונאים ושופטים, בגלל הגבלת צריכת האלכוהול, נגד חסימת הגישה לאינטרנט וכן הלאה, אבל לא בגלל הכורדים!
שאר הנסיעה מעל הבוספורוס ועד לפארק גזי עוברת בשתיקה.

חיפה, אמצע יוני 2013 (נזקי מים)

הגעתי לתל אביב. אם סבא שלי עוד היה חי, הייתי מספר לו שאני עומד לשחק כדורגל באצטדיון בישראל. סבא שלי היה קצין נשק, ואם בזמנו היתה לו הסמכות לתת פקודות, אני כמעט בטוח שאלה לא היו הפקודות הנכונות. לפני כמה שנים הזמנו את נבחרת הסופרים הישראלית לברלין. שיחקנו באצטדיון האולימפי, וההמנון של מדינת ישראל הושמע בדיוק באותו מקום שבו היטלר אירח את המשחקים האולימפיים ב-1936. גם אז חשבתי על סבא שלי, וכמה מהישראלים שהסבים והסבתות שלהם נרצחו בגרמניה, בכו בזמן ההמנונים.
באוטובוס מנמל התעופה בן גוריון אל חיפה, אחד הסופרים הישראלים שעלו בתל אביב שואל אותי למה כתבתי כל כך הרבה בפייסבוק על המחאות של הטורקים בפארק גזי ואם זאת הסיבה שטסתי לכאן ישר מאיסטנבול. אני מסביר שבדרך כלל אני לא מעלה סטטוסים, אבל הפעם זה נראה לי חשוב מאוד, וחוץ מזה התאהבתי באישה טורקייה ואני בדיוק מתכונן לחתונה באיסטנבול.

הישראלי נד בראשו. אם ככה, הוא שואל, האם אני גם חושב שהיה נכון מצד הטורקים לחבל בטורניר בחיפה?
לא, לא, אני מסביר, ממש לא, אבל בדבר אחד אי אפשר שלא להבין את הטורקים. הם לא יכולים להגיע בכל ערב לפארק גזי ולחרף את נפשם למען החירות ואז פשוט לקפוץ לאיזה משחק כדורגל בישראל.
למה? שואל הישראלי.
למה, למה, אני מגמגם, כי... כי הם... אני מתנצל ועונה לטלפון, אפילו שהוא בכלל לא צלצל, אני מדמה שיחה עם גרמניה, עם בעל הבית, אני ממציא נזקים שנגרמו ממים. בזמן שהישראלי נראה כממתין לסוף השיחה שלי, אני ממציא מקום שנזקי המים פגעו בו. לא ייאמן, אני חושב תוך כדי כך, בתור גרמני אני פשוט לא יכול להמשיך לספר לישראלי את מה שאמרו לי הטורקים, ובמקום זה אני מזייף נזקי מים. אולי, אני חושב, אולי הייתי צריך להשמיט את החלק על החתונה בטורקיה, אולי אז הייתי מסתדר גם בלי נזקי מים. ובעוד הישראלי מתחיל להפנות אלי את גבו, אני גם מבין שלא אוכל לתווך בין הישראלים לטורקים. לפני שאתווך בין הישראלים לטורקים, אני צריך קודם כול לתווך ביני ובין עצמי!

תל אביב, מאי-יוני 2001 (מבט מכיוון אחד)

הביקור הראשון שלי בישראל. אני נוסע ברחבי ארץ הקודש עם שלושים אנשי תיאטרון גרמנים. הסוכנות הפדרלית לחינוך פוליטי בְבון ארגנה את הטיול וגם שכרה את האוטובוס. מדריך הטיולים הישראלי השתתף בכיבוש רמת הגולן כשהיה חייל ב-1967 והוא פטריוטי כל כך, עד שאחרי עשרה ימים אני רואה רק אויבים בצד האחד, ועליונות מוסרית בצד האחר. ב-1 ביוני אני עומד במרפסת של מלון דן פנורמה. איזה נוף, איזו עיר, איזו ארץ יפה, אני מרגיש שהיא באמת קדושה. ואילו נשים! הנוכחות הזאת, הסיפוח המיידי של כל תשומת הלב שלך, שמתרחש כשאישה ישראלית נכנסת לחדר. והיופי הזה, כן, אני משתחווה ליופי של הנשים הישראליות. והתשוקה הזאת, הדחיפות הזאת! כאילו אם רוצים לאהוב, מיד צריך להניח הכול בצד, בלי לחשוב. נו טוב, אולי יום אחד אתחתן עם ישראלית, מי יודע.

ואז פיצוץ מחריד מזעזע את המרפסת, אני מרגיש את הלחץ עמוק בבטן. כמו שאני מגלה אחר כך, מחבל מתאבד הפעיל פצצה בתור לכניסה לדיסקוטק בטיילת שממול ולקח עמו את חייהם של עשרים ישראלים. כמאה איש, רובם צעירים, נפצעו. מדובר בפיגוע הקטלני ביותר בישראל זה ארבע שנים. מדריך הטיולים שלנו מניח שאלה היו מחבלים מתאבדים פלסטינים, כמו שקורה לרוב. הרדיו הישראלי מדווח שארגון הג'יהאד האסלאמי המחתרתי מודה בביצוע הפיגוע. דובר מהחמאס המוסלמי הקיצוני אינו לוקח אחריות על הרצח, אבל אומר שזכותו של העם הפלסטיני להטיל אימה על אויביו. אני חוזר לברלין מזועזע.

קיץ 2007, קרוב ליריחו באוטובוס הפלסטיני (מבט מכיוון אחר)

אני מתגורר ברמאללה שבגדה המערבית כבר שלושה שבועות במסגרת תוכנית החילופים "הדיוואן המערבי-מזרחי". סופרת פלסטינית הסבירה לי שאוכל להבין את הפלסטינים הכי טוב אם לא אסתובב באוטובוס של מכון גתה, אלא אסע באוטובוסים שגם הפלסטינים משתמשים בהם. אז אני נוסע בתחבורה ציבורית ליריחו, העיר העתיקה בעולם. במחסום שלפני יריחו עומדים ארבעה חיילים ישראלים חמושים. אחד מהם עומד במרחק מטר מהאוטובוס, לועס מסטיק ומשחק בנצרת הרובה שלו; חייל אחר מחזיק את הנשק שלו כך שהוא מכוון ישירות אל הילדים דרך חלון האוטובוס. Israel Weapon Industries, אני אפילו יכול לקרוא את שם היצרן על הרובה. הילדים ממשיכים לשבת בשקט, נראה שהם כבר רגילים לזה.

לפני כמה ימים התפעלתי מהסבלנות של הילדים הפלסטינים במחסום קלנדיה. במשך שעות הם עמדו בתור, באבק, ברוח, שֹערם מלא אבק לבן, בעוד הישראלים יושבים על כיסאות מתקפלים בעמדותיהם המאובטחות ושותים לימונדה מוגנת מפני הרוח.
למחרת אני נשאר ברמאללה ומבקר אצל עיתונאי פלסטיני, הוא ממונה על מדור הכלכלה של העיתון "אל-איאם". אנחנו מדברים על כדורגל.
אז יצא לי לראות משחק באצטדיון בגרמניה כשהיה המונדיאל?
כן, אני משיב, גרמניה נגד איטליה.
הפלסטיני מביט בי, דמעות זולגות על לחייו, והוא מוחה אותן במהירות.
האיטלקים, הוא אומר, הם בכיינים ומניפולטיבים, הוא לא אוהב את האיטלקים, הוא אוהב את הגרמנים.

אני חוכך בדעתי אם לשאול אותו אם הוא מתכוון לזה בהיבט הספורטיבי, ואז הוא אומר שמעולם לא דיבר עם מישהו שהיה נוכח במשחק כדורגל באצטדיון. הוא גם מעולם לא היה מסוגל לבקר את הוריו בעזה, אפילו לא בלוויה שלהם. אחרי שמתו, הוא לא הורשה לקחת שום רהיט או מזכרת מהבית שלהם.

אחר כך, באוטו, אני חושב: ראש מדור הכלכלה של עיתון שכותב בעבודתו על גלובליזציה, על הכלכלה העולמית, ובחייו האמיתיים הוא לא רשאי לנסוע אפילו למזרח ירושלים, שנמצאת במרחק של חמישה-עשר קילומטר, ובוודאי לא ללוויה של הוריו בעזה.

למחרת במזרח ירושלים

אני עומד על גגות העיר ומעיף עפיפונים עם שני ילדים פלסטינים. ילדים ישראלים רצים אלינו מהשכונות הסמוכות ומסתכלים. בשלב מסוים יהודי חרדי מסתבך בחוט כשהילדים מנסים להעיף עפיפון שלישי. ילדה יהודייה עוקבת אחרי תנועת העפיפונים בעיניים בורקות, עד שאחד הילדים לוקח את ידיה ומניח אותן בזהירות סביב חוט העפיפון. עכשיו הילדה יכולה להעיף את העפיפון הפלסטיני.

איזה מין חזון נמצא בידיים ובלבבות של הילדים, אני חושב.

כעבור שבועיים, במחנה הפליטים ג'נין

ג'נין נראית כמו פלסטין שאני מכיר מהטלוויזיה. בכל מקום תלויות כרזות של מחבלים מתאבדים.

זמן רב לפני האינתיפאדה, בת למהגרים יהודים ייסדה כאן תיאטרון נוער, ובנה ג'וליאנו, יהודי-פלסטיני או פלסטיני-יהודי, ממשיך לנהל אותו. יש סרט שג'וליאנו עשה על הילדים של ג'נין שגדלו בבית הזה, שמו "הילדים של ארנה" והוא מתעד אותם במשך עשר שנים. בסרט רואים את הילדים נוברים בהריסות הבתים שלהם במשך היום, ובלילה מעלים הצגות בבית הילדים. שם הם יכולים לפרוק את כעסם, ופתאום להיות גאים בעצמם ולזכות להערכה.
רוב הילדים האלה לא שרדו את 18 באוקטובר 2001, אז רמסו טנקים ישראליים את הקרקע בג'נין. יוסוף בן העשרים ושתיים, ששיחק ליצן בתיאטרון והבטיח להביא את השמש לכולם בג'נין, עוד ניסה להציל ילדה, אך היא מתה בזרועותיו. כעבור עשרה ימים הוא ירה למוות בארבע נשים בתחנת אוטובוס בחדרה. יוסוף התקרב במיצובישי אדומה אל קבוצת נשים שחיכו בתחנה ופתח באש, עד שהוא עצמו נהרג בידי שוטרים ישראלים.

להקראה הגיע אחיו של יוסוף – ועוד כמאה צעירים. אין לי שום טקסט שיכול להתאים לאירוע. המתרגם בחר סיפור שבו אני מתאר איך פעם הצלחתי "לרדות" בשר הפנים הגרמני אוטו שילי. זה טקסט אירוני שעוסק בטביעת האצבע הביומטרית. מוחמד, המתרגם שלי, קורא אותו בקול. אחרי ההקראה צעיר אחד שואל למה האורח הגרמני מקריא כאן משהו על "אוטו"? – אוטו שילי נשמע כמו "אוטו שלי" בעברית – אבל ה"אוטו שלי" לא מעניין אותו, אחרי הכול, כל מה שיש כאן זה מוות.

אפשר להסתפק במילים האלה. כשאני מדבר קצת על החוויות שלי בתור גרמני בישראל, וגם על האחריות והבושה שגרמנים מרגישים בארץ הזאת, פתאום הילדים מתחילים לצעוק ולעורר מהומה.
הילדים של ג'נין, גם את זה צריך לומר, מעולם לא שמעו על השואה.
יש משפט יפה שגתה כתב לאקרמן על "הדיוואן המערבי-מזרחי" ועל הרצון להתגבר על האיבה בין העמים, דבר שיתאפשר אם "חשים את אושרו או את כאבו של העם השכן כאילו היו האושר או הכאב שלך".

יולי 2014: בחזרה על הכביש המהיר בטירול (חלום אחרון על עפיפונים מעל ירושלים)

אני עדיין מביט בשלט של מכבי על האוטובוס של הנבחרת הישראלית.
עברו שלוש-עשרה שנים... כל כך הרבה שנים שאני נוסע לישראל, לפלסטין.
ביקרתי בחיפה כדי להשתתף במשחק כדורגל עם הישראלים, ב"יד ושם" כדי לזכור את השואה, הייתי ברמאללה כדי לראות את הדרמה מהצד השני, הייתי בג'נין, ואני אפילו לא יודע אם הילדים שפגשתי עדיין בחיים. בשנה האחרונה שוב הייתי בתל אביב, בכיכר מול מלון דן פנורמה, היכן שבני הנוער עמדו בתור בכניסה לדיסקוטק. באפריל 2011 נודע לי שג'וליאנו מר ח'מיס, שהנחה את מפגש הקריאה שלי בג'נין ועשה את הסרט על הילדים של ג'נין, נורה בידי רעול פנים ליד התיאטרון שלו. מדובר כנראה בפעיל חמאס או במבריח נשק אסלאמיסטי. אחר כך, כשכתבתי בעיתון על החוויות שלי מפלסטין, הגיע גשם של מכתבים למערכת. הזדמן לי להכיר תרבות פוליטית מיוחדת מאוד בגרמניה וספגתי גינויים בדיוק על מה שמעולם לא חשבתי שיהיה אפשרי.

אני מודה שאחרי כל החוויות האלה אני כבר לא מרגיש שאני מסוגל לתווך בין הצדדים ולהסביר את המניעים של הצד האחד לצד האחר. האם הייתי מספר לעיתונאי הפלסטיני ברמאללה, שאפילו לא הורשה לקבור את ההורים שלו בעזה, שלא רק שאני צופה במשחקים בין-לאומיים באצטדיונים בגרמניה, אלא גם משחק עם הישראלים באצטדיון של חיפה? איך ישראלי שנוסע איתי באוטובוס יסתכל בי עכשיו – ממש עכשיו, ביולי 2014 – אם הוא יֵדע שאני אמנם משחק איתו כדורגל, אבל גם כתבתי דברים אוהדים על פלסטין והתחתנתי עם אישה טורקייה?

ואפילו אם הוא לא יסתכל בי ככה, אני אסתכל בו כאילו הוא כן מסתכל בי ככה! כשאתה גרמני, המצפון תמיד ממהר להקדים אותך. ובתור גרמני עם תסביכי מזרח תיכון כמו שלי, אתה נוהג להמציא נזקי מים דחופים מתוך פניקה גרידא.

לאחרונה היה לי רעיון גאוני, כך חשבתי, וזה היה עוד לפני ההסלמה האחרונה בעזה. ישבתי בארוחת ערב יום לפני יום הולדתו השבעים של הקנצלר לשעבר גרהרד שרדר, שאירחה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כמובן תהיתי אם בכלל כדאי לי להגיע בתור דמוקרט של פארק גזי, כי בכל רגע יכול להתיישב לידי פוטין, שבדיוק סיפח את האי קרים. אבל במקומו ישב שם דניאל בארנבוים, פלסטיני וישראלי כאחד, המנהל המפורסם של תזמורת "דיוואן מזרח-מערב". איזה צירוף מקרים, חשבתי, הרי אני עברתי את ה"דיוואן המערבי-מזרחי", אותה כותרת של גתה והתוכנית של מכון גתה שהיתה בזמנו ברמאללה. פתאום היה לי ברור שבארנבוים מוכרח לעזור לי לייסד קבוצת כדורגל פלסטינית. ואז אתקשר לישראלים ואזמין אותם לשחק כדורגל איתנו ועם הפלסטינים, כולל המנונים, ובארנבוים ינצח.

בינתיים, במכונית שנוסעת בטירול, אני מתבייש ברעיון הזה. זה כנראה רעיון יהיר, נאיבי, קיטשי וגם אנוכי, ולאור מניין הקורבנות הנוכחי (ששוב עלה) זה אפילו רעיון ציני. אז אני רק מאחל לעצמי משהו דומה לאותו יום שבו עמדנו באצטדיון האולימפי עם הנכדים של הנרצחים ושרנו את ההמנונים בדמעות. משהו דומה לאותה תמונה של הילדה היהודייה מעל הגגות של מזרח ירושלים, שקבעה את מסלול הטיסה של העפיפונים הפלסטיניים בידיה העדינות.

בשלב מסוים פנה האוטובוס של מכבי חיפה לקוּפשְטַיין, בכיוון ווֹרגְל, למשחק אימון נגד פָּדֶרבּוֹרן, כך קראתי בעיתון יום אחרי הבכורה.

מוקדש לגונטרם בראטיה (21 בנובמבר 1966 – 19 בספטמבר 2014)

מוריץ רינקה נולד ב-1967, וכיום הוא אחד המחזאים המצליחים ביותר בגרמניה. מחזותיו זכו בפרסים רבים ועובדו לקולנוע (בהם Republik Vineta). September, הסרט הראשון שהיה שותף בכתיבת התסריט שלו ושבו גם הופיע לראשונה כשחקן, השתתף בפסטיבל הסרטים של קאן ב-2003. ב-2010 יצא לאור הרומן הראשון פרי עטו, רב המכר Der Mann, der durch das Jahrhundert fiel. המחזה האחרון שלו Wir lieben und wissen nichts הוצג ביותר מארבעים בימות בגרמניה וברחבי העולם.

הסיפור ראה אור באנתולוגיה ״לא נשכח, נצא לרקוד״ בהוצאת אפיק. הספר מפגיש את מיטב הדור הצעיר של הספרות העברית החדשה, אל מול הדור הצעיר של הספרות הגרמנית החדשה, כשכל צד כותב על חוויותיו בארץ האחרת.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מוריץ רינקה.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפנַי