לא לגמרי נורמלי

"אנחנו, נורטון הראשון, הקיסר בחסד אלוהים של שלושים ושלוש המדינות ושל כל הטריטוריות של ארצות הברית של אמריקה, מפרקים בזאת את הרפובליקה של ארצות הברית."

צו של הקיסר נורטון משנת 1860, המורה על פיזור ממשלת ארצות הברית והחלפתה במונרכיה אבסולוטית

מתחרהו של אייפל

זו הייתה גולת הכותרת של הקריירה שלו. ב-1889, כשנחנך המגדל המפורסם שלו, היה גיסטַב אַייפֶל גיבור לאומי בצרפת.

בין המעטים שלא העריכו את גורד השחקים הפריזאי שלו היה פטריוט אנגלי מושבע ששמו אדוארד ווֹטקין. מורת רוחו נבעה מסיבה פשוטה אחת: המגדל היה גבוה פי חמישה מן האנדרטה הבריטית המהוללת ביותר, עמוד נלסון. הוא הרגיש שזה עלבון עמוק לגאווה הלאומית.

אבל ווטקין לא היה אדם שצופן את עלבונותיו בלבו. הוא נשבע לעשות כל מה שביכולתו כדי לבנות מגדל בריטי גבוה יותר, גדול יותר ומרהיב יותר מכל מה שבנו הצרפתים.

ווטקין עשה את הונו בעסקי מסילות הברזל ובנה רשת מסילות נרחבת באנגליה, בהודו ובקונגו הבלגית. הוא היה איש נמרץ ושאפתני ביותר, שחיפש תמיד דרכים להרבות את הונו.

נראה לו שאם יבנה את מגדל-העל שלו בפארק וֶמבּלי, בשטח שומם שאינו בשימוש בצפון-מערב לונדון, יהיה אפשר להשתמש בקווי הרכבת העירונית שלו כדי להסיע את אלפי המבקרים שינהרו בלי ספק אל האתר בכל שנה.

ווטקין היה משוכנע שיש לו רעיון עסקי מעולה ויזם תחרות של תוכניות לבניית מגדל בריטי, מגדל שיאפיל על מפעלו של אייפל. "כל דבר שפריז יכולה לעשות, לונדון יכולה לעשות טוב יותר!" הייתה קריאת הקרב שלו.

בסוף 1889 עבדו אדריכלים בעולם כולו על תכנון מגדל שיהיה גבוה ומרהיב יותר ממגדל אייפל. לתוכנית הטובה מכולן הוצע פרס של 525 לירות סטרלינג.

המיזם הזה הצית את דמיון הציבור וזכה לתהודה רבה. "חברת הבנייה של מגדל המטרופולין" של ווטקין הייתה לשם דבר של גאווה לאומית. ווטקין, ביותר משמץ של קונדסות, אפילו פנה אל גיסטב אייפל ושאל אם ירצה להשתתף בתחרות ולהגיש הצעה.

אייפל דחה את ההצעה בנימוס. "אם אקים מגדל באנגליה, אחרי שהקמתי את המגדל שלי על אדמת צרפת, לא איחשב לצרפתי טוב כל כך כמו שאני מקווה שאני נחשב," אמר.

עד מהרה החלו להגיע אל שולחנו של ווטקין כל מיני תוכניות – מאיטליה, משוודיה ומטורקיה, ותוכניות רבות של אדריכלים מקומיים.

למרבה אכזבתו של ווטקין התברר לו שרבות מהן אינן אלא גחמות מוזרות של הדמיון. תוכנית אחת, שנקראה "המגדל הצמחוני", הוגשה בידי "החברה הצמחונית של לונדון" וכללה גני ירק תלויים. תוכנית אחרת, "מגדל בבל", הייתה גדולה כל כך עד שהכילה כביש ומסילת ברזל אל ראש המגדל. התוכנית היוצאת דופן מכולן הייתה של מגדל גבוה הרבה יותר ממגדל אייפל, שכל-כולו זכוכית.

אדוארד ווטקין הבין שיש רק תוכנית אחת בת ביצוע. זה היה מגדל עשוי סבכת מתכת פתוחה ומחודד בקצהו. הוא עמד על ארבע רגליים (בתרשים המקורי היו שש), ומכל בחינה שהיא היה בעצם העתק מדויק של מגדל אייפל. ההבדל היחיד היה שהוא תוכנן להיות גבוה ממגדל אייפל בכעשרים ושישה מטרים.

התוכנית הזאת נבחרה אפוא ועבודות הבנייה החלו מיד. ב-1891 כבר היו החללים הענקיים של היסודות ממולאים בבטון והוחל בבניית המגדל עצמו, שמשקלו שלושת אלפים טון. העבודה התקדמה יפה, ובתוך זמן קצר צמח המגדל לגובה של שמונה-עשר מטרים ולונדונים סקרנים החלו לנהור אל המקום לראות את ראשיתו של מה שנקרא "מגדל ווטקין".

אדוארד ווטקין טען שהבנייה תסתיים ב-1894, אבל התברר שזאת תחזית אופטימית פרועה. כשנפתח הפארק שסביב המגדל למבקרים בשנה ההיא היה גובהו של המגדל ארבעים ושבעה מטרים בלבד.

כמאה אלף איש באו לחזות בו. רובם היו מאוכזבים ביותר לראות העתק חלקי של מגדל אייפל. רק 18,500 מהם טרחו לקנות כרטיס ולעלות אל הקומה הראשונה (והיחידה).

בסוף 1894 הניחו עובדיו של אדוארד ווטקין את כלי העבודה שלהם. משאביה של חברת הבנייה של מגדל המטרופולין אזלו והציבור איבד את התלהבותו מן המיזם, שנראה חסר טעם יותר ויותר.

זמן קצר לאחר מכן נזנח המגדל. בשלוש-עשרה השנים שלאחר מכן היה המיזם האווילי של ווטקין מקור למבוכה על קו הרקיע של לונדון, מבנה נטוש ומחליד, דוחה במראהו.

כשפוצצו אותו לבסוף בשנת 1907 כבר היה אדוארד ווטקין בין המתים ובריטניה הייתה חתומה על "ההסכמה הלבבית" עם צרפת. היריבות בין אנגליה לצרפת נדחקה לפי שעה לקרן זווית.

 

קיסר ארצות הברית

מלכותו נמשכה יותר משני עשורים, מונרכיה אוטוקרטית ששלטה שלטון מוחלט באחת המעצמות החזקות ביותר בתבל. ב-1859 הכתיר "הקיסר ג'ושוע נורטון הראשון" את עצמו לשליטה העליון של ארצות הברית. כוונתו המוצהרת הייתה להשיב את היציבות והיושרה לארץ שלפי הרגשתו הלכה והתפוררה.

נקל לראות בקיסר נורטון איש תימהוני לא מזיק, לולא העובדה שהיו לו תומכים רבים. הצווים והצהרותיו שלו שפורסמו בעיתוני סן פרנסיסקו, זכו עד מהרה לתהודה בכל הארץ.

שלטונו החל ב-17 בספטמבר 1859, אז פרסם בעיתוני קליפורניה את ההודעה: "אני מצהיר ומכריז על עצמי קיסר ארצות הברית." נורטון קרא מיד לכנס את נציגי כל המדינות באמריקה וחתם על הצהרתו בתואר "נורטון הראשון, קיסר ארצות הברית". (כעבור זמן קצר הוסיף לרשימה גם את התואר "מגן מקסיקו".)

תושבי קליפורניה קיבלו את הצהרתו ברוב התלהבות. מצאו חן בעיניהם השכנוע העצמי שלו, הסמכותיות שהקרין וצוויו המנוסחים בלשון בוטה. מכיוון שידע לתמרן את התקשורת בתבונה התפרסם עד מהרה ונהיה ידוען בארץ כולה.

פרסומו גבר עוד יותר כשנטל לעצמו סמכויות אוטוקרטיות. בשבוע השני של אוקטובר 1859, במחווה תיאטרלית, הכריז רשמית על פיזור הקונגרס.

"הפרה גלויה של החוקים מתרחשת כל הזמן," הצהיר. מפרי החוק הם "האספסוף, המפלגות וכל מיני סיעות אחרות, והשפעתם הלא-ראויה של פלגים פוליטיים. האזרח אינו מקבל את ההגנה על הגוף והרכוש שהוא זכאי לה."

בשנה שלאחר מכן קרא הקיסר נורטון לצבא להדיח בכוח את חברי הקונגרס הנבחרים כדי שיוכל לגבש את אחיזתו הרופפת בשלטון.

הצבא והקונגרס בחרו להתעלם מנורטון, אבל רוחו לא נפלה. ב-1862 הורה לכנסיות הפרוטסטנטיות והקתוליות למנות אותו לקיסר. (גם הן התעלמו ממנו.) שבע שנים לאחר מכן ביטל את שתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית, וזמן קצר לאחר מכן פרסם צו האוסר על מלחמות דת.

נורטון היה דמות מוכרת בבירתו הקיסרית סן פרנסיסקו. הוא לבש מדי צבא כחולים כהים, כותפות מוזהבות וכובע מרהיב מעור בונה, מקושט בעיטורי שושן ובנוצות טווס. הוא היה מסייר ברחובות העיר, מסובב בידו את מקל ההליכה שלו, מפטפט עם נתיניו ובודק את מצב בנייני הציבור.

בשנים שלפני שהכריז על עצמו קיסר פשט נורטון את הרגל והיה חסר פרוטה. הכישרון התיאטרלי שלו הוא שהצילו מחורבן. הוא היה מוזמן לסעוד במסעדות הטובות ביותר בסן פרנסיסקו, לבוש במחלצותיו שאין לטעות בהן. בתמורה לארוחות החינם האלה היה גומל למסעדות בהרשאה רשמית חתומה בחותם הקיסרי שלו: "באישור הוד מלכותו הקיסרי, קיסר ארצות הברית נורטון הראשון."

מסעדות נאבקו לקבל חותמות שכאלה, שהיו בבחינת תמריץ חשוב לעסקיהן. גם תיאטראות ואולמות קונצרטים חיזרו אחריו, ובהופעות בכורה שמרו לו תמיד את המושב הטוב ביותר.

פה ושם היו לו חיכוכים עם החוק, אבל בדרך כלל הייתה ידו על העליונה. ב-1867 נעצר ואושפז בבית חולים לחולי נפש, אבל בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה שוחרר מיד ואף זכה להתנצלות מתרפסת של המשטרה. נורטון, אצילי ורחב לב כתמיד, העניק מחילה קיסרית לשוטרים שעצרו אותו.

בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה הנפיק נורטון מטבע משלו: השטרות שלו נהיו מקובלים מאוד בסן פרנסיסקו. הוא זכה גם למידה של הכרה מצד ממשלת ארצות הברית - במפקד התושבים של 1870 צוין שעיסוקו הוא "קיסר".

עוד עשר שנים נמשך שלטונו, עד שהגיע לסופו הדרמתי: בינואר 1880 התמוטט נורטון ברחוב ובתוך זמן קצר נקבע מותו.

את החדשות הטרגיות הודיע סן פרנסיסקו כרוניקל. תחת כותרת גדולה בצרפתית, "Le Roi est Mort" [המלך מת] נכתב: "נורטון הראשון, קיסר ארצות הברית ומגן מקסיקו, הלך לעולמו בחסד האל, בלילה גשום וחשוך נטול ירח."

הוא נקבר בבית הקברות "ווּדלוֹן" בקליפורניה, והכתובת שעל מצבתו עדיין מושכת את עיניהם של מבקרים סקרנים: "נורטון הראשון, קיסר ארצות הברית ומגן מקסיקו".

האיש שקנה את אשתו

סמואל בייקר נהנה תמיד מן הריגוש הכרוך בציד. הציד זימן לו התרגשות, הרפתקאות ובילוי בחיק הטבע. כשהוזמן להצטרף למסע ציד במרכז אירופה בחברת דוּליפּ סינג, השליט המוכתר של פּנג'בּ, קפץ על ההזדמנות. זה היה עתיד להיות מסע ציד יוצא דופן מאין כמוהו.

בתחילה לא חרג המסע מן השגרה והשניים צדו הרבה ציפורים, דובים וזאבים. אבל בינואר 1859 נבלמה התקדמותם, לאחר שסירת העץ שלהם ניזוקה מגוש קרח צף על הדנובה. לא הייתה להם ברירה אלא להפסיק זמנית את הציד ולהמתין עד שתתוקן סירתם.

הם מצאו את עצמם במקום שנקרא וידין, עיירה נידחת לחוף הנהר בבולגריה, שהייתה אז מחוז באימפריה העות'מאנית. זה היה מקום משמים שאין מה לראות בו, ולשני הגברים לא היה במה לעסוק. המהראג'ה קצר-הרוח היה צמא לקצת בידור.

עד מהרה מצא סמואל בייקר משהו שישעשע את מארחו הפנג'בי. נודע לו שבני משפחת פינגַ'נג'יאן, סוחרי העבדים הלבנים החשובים ביותר בעיר, עומדים לערוך מכירה פומבית. אֵם המשפחה ביקשה למכור כמה מנערות ההרמון של המשפחה.

בין השפחות למכירה הייתה פלורנץ סאס, נערה צעירה יפהפייה מטרנסילבניה. בחייה הקצרים הספיקה פלורנץ לחוות יותר הרפתקאות משחוו רוב בני האדם בכל שנות חייהם. ב-1848, בזמן המהפכה בהונגריה, התייתמה ועברה גם אימוץ וגם חטיפה. בסופו של דבר הגיעה אל ההרמון של משפחת פינג'נג'יאן.

עכשיו, בינואר 1859, ניצבה לפני תפנית חדשה לגמרי בחייה. היא עמדה להימכר במכירה פומבית, ועתידה היה נתון בידי המרבה במחיר.

בימים שקדמו למכירה הוכנה פלורנץ לקראת הצגתה בשוק. היא קיבלה בגדים חדשים שהדגישו את גזרתה הנאה, ומודעת פרסום על מכירתה הקרובה התפרסמה בעיתונים המקומיים.

מאחר שהייתה בתולה, קרוב לוודאי שהיה לה אישור בתולים שמיילדת מוסמכת חתומה עליו; אישור כזה היה מעלה מאוד את ערכה של שפחה.

למרבה הפלא לא ידעה פלורנץ שהיא עומדת להימכר עד יום המכירה עצמו. רק כשראתה את הקונים הפוטנציאליים נאספים בסלון הציבורי המפואר של בית המשפחה הבינה מה מתרחש.

רוב קוני העבדים היו טורקים עות'מאנים עשירים. אבל כשסקרה פלורנץ בעיניה את החדר ראתה שם אדם אחד בעל חזות לא-טורקית בעליל. לסמואל בייקר היה שיער אדמוני מתולתל ופאות לחיים עבותות, והוא לבש חליפת טוויד. מיד ניכר בו שהוא אנגלי, כשם שניכר בבן לווייתו שהוא הודי.

בייקר לא בא למכירה מתוך כוונה לקנות מישהו - כל חייו רחש תיעוב מוסרי למוסד העבדות. הוא לא ביקש אלא לשעשע את המהראג'ה.

אבל פלורנץ הצעירה עשתה עליו רושם עז. היא הייתה יפהפייה, פגיעה ומבוהלת למראה מן האפשרות שתימכר לאדון טורקי. בייקר הזדעזע עמוקות. אשתו מתה ארבע שנים קודם לכן. עכשיו גמר אומר להציל את הנערה והגיש הצעת מחיר.

לרוע המזל היה עוד קונה נחוש בחדר. הפחה רב-העוצמה של וידין שלח למכירה את נציגו והחליט לקנות את פלורנץ ויהי מה, גם אם יהיה עליו לשלם בעבורה הון עתק.

הצעות המחיר טיפסו ועלו. אבל לפחה של וידין היה תקציב לא מוגבל, ואילו תקציבו של בייקר היה צנוע ביותר. כשהגיע המחיר המוצע לשבעים אלף קוּרוּ – כשמונה מאות לירות סטרלינג – לא הייתה לו ברירה אלא למשוך את ידיו מן המכירה.

בייקר כעס על כישלונו אבל נשבע שלא יצא מווידין בלי פלורנץ, גם אם ייאלץ לשלם שוחד. הוא פנה בחשאי אל עַלי, הסריס השחור הממונה על ההרמון של פינג'נג'יאן, והציע לו עסקה. בתמורה לצרור גדול של שטרות שתחב לידיו של עלי, קיבל רשות להבריח את פלורנץ מתוך המתחם ולקחת אותה תחת חסותו.

הכול אירע בתוך שניות. פלורנץ הוצאה מתוך חלון מקושת בירכתי בית המשפחה והוכנסה לכרכרה של סמואל שעמדה וחיכתה. היא הייתה מבולבלת בשל האירועים – אבל שמחה להימלט מציפורני הפחה – והתוודעה עכשיו לזר האנגלי שניסה לקנות אותה.

היא דיברה באריכות על ילדותה הסוערת ולא ידעה שהרפתקאות רבות עוד נכונו לה. גורלה הועיד אותה להיות אחת מן החוקרים הוויקטוריאניים הגדולים של מרכז אפריקה וללוות את בייקר במסעותיו המפרכים אל האזור הטרופי הלא-נודע. התברר שהיא בת לוויה שערכה לא יסולא בפז, מפני שידעה ערבית על בוריה (שלמדה בהרמון) וגם הונגרית וגרמנית.

השניים היו זוג לא שגרתי ויוצא דופן ביותר. הם לא נישאו זה לזה עד 1865. בתחילה שמו פעמיהם לקהיר וחקרו יחד את סודן וחבש, ואחר כך יצאו מחרטום למסע מסוכן במעלה הנילוס.

פעם אחת פגשו את החוקר ג'ון הֶנינג סְפּיק כשהלה חזר מימת ויקטוריה. ספיק טען, בצדק, שהימה היא מקור הנילוס.

סמואל ופלורנס (בעת ההיא כבר נקראה בנוסח האנגלי של שמה) יצאו למסעות מפרכים ביותר אל ארצות לא נודעות, חקרו את אזורי הימות הגדולות של מרכז אפריקה וגילו את מפלי מֶרצ'יסוֹן ואת ימת אלברט ונתנו להם את שמותיהם.

אחרי שהות קצרה באנגליה – שבה נישאו סוף-סוף – יצאו שוב למסעותיהם, הפעם לאפריקה המשוונית. יחד עמדו בראש משלחת צבאית וניהלו מערכה עקובה מדם נגד סוחרי עבדים, מערכה שפלורנס שאבה ממנה סיפוק רב, מן הסתם. מלחמתם הסתיימה בקרב ניצחון במַסינדי, היום באוגנדה.

ב-1874 שבו סוף-סוף לאנגליה וקנו להם אחוזה במערב הארץ. סמואל מת ב-1893, שבע ימים ותהילה. פלורנס חייתה עוד עשרים ושלוש שנים, אבל לא זכתה מעולם להכרה הראויה על מסעותיה המיוחדים במינם ברחבי היבשת השחורה. מעולם גם לא הוצגה בארמון המלוכה, כראוי לאישה שהישגיה גדולים כל כך.

המלכה ויקטוריה התנגדה נחרצות לקבל את פניה בנימוק שבעלה קיים "יחסים אינטימיים עם אשתו לפני נישואיהם."

פלורנס הלכה לעולמה ב-1916. בעת ההיא כבר השתנה העולם של ימי ילדותה לבלי הכר. תקופת ההרמונות והסריסים עמדה בדמדומיה האחרונים וגם האימפריה העות'מאנית, שבה נמכרה לעבדות, הייתה על סף קריסתה הסופית.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מתוך "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" מאת ג'יילס מילטון, תרגום מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא, הוצאת כתר.

תמונה ראשית: מתוך "וושינגטון חוצה את נהר הדלוור" (ציור מ-1851), עמנואל לויטצה (Leutze), מוזיאון המטרופוליטן. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'יילס מילטון.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לא לגמרי נורמלי

01
Rafael

שלומות ותודות לכותבים,
לשמחתי הרבה "גיליתי" את אתרכם המצוין דרך האתר "שיחה מקומית".
ברגע זה אני קצת המום משפע המאמרים ומצפה לעונג שבקריאתם.

אני מודע לכם מעומק לבי על פועלכם בתקופה חשוכה זו.
אני מברך אתכם בבריאות, צלילות מחשבה, אושר ואהבה.

מעשיכם מצליחים,

בטוב,

רפאל.