לא למות מאהבה

כאשר שבתי אל בוסטון, בעומדי בתור לקופה בסופרמרקט, הופיע מסרון על צג הטלפון שלי: "אהבתי אותך, רק לרגע." איני זוכר מה עניתי. אולי השבתי מילות אהבה, אולי לא כתבתי חזרה. ואולי המסרון מעולם לא נשלח, לא נתקבל, לא היה. על כל פנים, בזמנו לא האמנתי באפשרותה של אהבה מתמשכת, כי אם רק באהבה רגעית אשר חולפת כלעומת שבאה ואין לה עדים עם חלוף הרגע, אף לא האוהבים עצמם. האהבה, חשבתי אז, היא ההיפך הגמור מסיפור האהבה. זוגות מספרים זה לזה ולאחרים את סיפור פגישתם, את סיפור הגילוי וההתגלות של אהבתם. שוב ושוב הם מספרים: נפגשנו בשיעור באוניברסיטה, נפגשנו בפארק, נפגשנו באוטובוס. אחר כך הוא התקשר. היא שלחה מכתב. הוא דפק אצלה בדלת. היא סיפרה לחברה. הוא נסע לבקרה בעיר רחוקה. היא התכוונה לדחותו מעליה ולבסוף הסכימה. באותה מידה היתה עלולה לבטל את הפגישה וכל מה שצמח וגדל ונהיה מאז, לא היה. הוא היה עלול לאבד את מספר הטלפון, להתבייש, להתחרט; היא במקרה חלפה שם, היתה יכולה לבחור בנתיב אחר. הם מספרים שוב ושוב כיצד קרה שהם אוהבים זה את זה, שהוא האהבה שלה, שהיא שלו, שאין להם אהבה אחרת. כך, באמצעות הסיפור, הם מוחקים את כל סיפורי האהבה האחרים, האילמים, את כל אפשרויות החיים שהלכו עליהם קסם ולא התגשמו, וקסמן עוד מטיל את צלו על סיפור חייהם המפורש, המוכר, היחיד. סיפור אהבתם הוא ניסיון לבטל, להעלים, לפוגג את אפשרויות האהבה, את אהבות הרגע החולף, שאין להן אחיזה ואין להן ביטוי, אך יש להן – כך התעקשתי בזמנו – יש להן קיום. חשבתי שהסיפור – כל סיפור, לא רק סיפור אהבה – הוא סילוף ומחיקה, הוא שקר מתמשך שיש לחזור ולטעון בכוח האמונה הכוזבת על-מנת להכחיש את כל מה שהיה והינו ואינו מוצא לו מקום בסיפור המתמשך שעימו מזוהים חיינו. האמת, וביחוד האמת של האהבה, האמנתי, היא רגע תבוסת הסיפור, הרגע שבו אדם פוגש בזולתו, ובאחת נפרעות הדמויות, ההגיון והסדר, ומתוך החורבן מתגלה אדם, כלומר, מתגלה ראש המונח בחיקך, כולו ערגה חסרת פשר וסיכוי, ואף-על-פי-כן נראית, וקיימת, ואמיתית.

היום אינני יודע. רגעים רבים מדי אבדו, נשמטו מזיכרוני, התעוותו בו, ורוב הדברים שהיו באמת לא חצו את שער החוק, לא זכו למנוד ראשו של המספר.

ואם היתה אהבה — אהבה חולפת, אהבה רגעית — מה בכך? האם עלינו למות בכל פעם שאהבה נגמרת, בסוף כל מבט, או תקווה? מהו תוקפה של אמת אשר אבדה לעד? ברחוב, אני מתבונן בילדים שעיניהם ננעצות בצעצוע הקורא להם מחלון ראווה. בבת-אחת הם ניטעים במקומם ונדמה שלעולם לא ימושו ממנו. כל ישותם מושטת אל מחוז חפצם אשר מעבר לשמשה האטומה. או-אז יד ענקית מושכת אותם הלאה. הם מתנגדים בתחילה אך בסוף נכנעים, בלית ברירה, נמשכים הרחק משם, וערגה שלא ידעו כמוה פגה, וגם אם לא פגה מיד וודאי נמוגה עד בוא הבוקר שלמחרת.

הבוקר מוחק את הלילה שהיה. ההתחלה החדשה היא הנוראה מכל. בבוקר מאירים חיים אחרים, חיים שלא היו אמורים להיות, אם להאמין לערגות האתמול. האם להאמין לערגות האתמול? היום אינני יודע. הילד ממשיך בדרכו, מובל ביד בוטחת, ואני מתקרב אל חלון הראווה ומביט במקומו מבעד השמשה. מה הוא ראה שם? לו רק יכולתי שוב לראות, גם אני, את מה שאין לעוזבו לעולם.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמגדלור. תצלום: אלכסנדר בודן


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על לא למות מאהבה

06
סגלית ליהי ג'רבי

רגע צרוף של מחשבה. על משמעותם של דברים. תהיו בוגרים תקחו אחריות. תבנו דברים ואל תתפתו לחלונות ראווה? כל כך הרבה בעולמנו תלוי באותו שבריר שניה של החלטה. הלא תראו זאת?

10
רונית

הטקסט מתעסק ביום יום. היום-יום של האהבה. באהבה כמו באהבה, אין מנצחים. האמת היא, זו של האהבה, היא המחיקה. המחיקה, איננה נגמרת לעולם. ולא תשוב. השיבה, היא לחיים, שם צריך לעשות חשבון נפש.

    11
    מאיה

    זה לא עיסוק ביום-יום אלא באידאה של אהבה. התבוננות מבעד לחלון היא מטאפורה אומללה לכל אהבה, ובעיקר רחוקה מהמחשבה של התעוררות ופגישה בזולת.

12
איריס

אהבתי. עדין ונוגע. פנס קטן אל חיינו שמתרחשים בין הדברים הגדולים, המוכרזים והנגלים לאור השמש. יש עוד חיים בין הדברים...מיוחד.