כאשר שבתי אל בוסטון, בעומדי בתור לקופה בסופרמרקט, הופיע מסרון על צג הטלפון שלי: "אהבתי אותך, רק לרגע." איני זוכר מה עניתי. אולי השבתי מילות אהבה, אולי לא כתבתי חזרה. ואולי המסרון מעולם לא נשלח, לא נתקבל, לא היה. על כל פנים, בזמנו לא האמנתי באפשרותה של אהבה מתמשכת, כי אם רק באהבה רגעית אשר חולפת כלעומת שבאה ואין לה עדים עם חלוף הרגע, אף לא האוהבים עצמם. האהבה, חשבתי אז, היא ההיפך הגמור מסיפור האהבה. זוגות מספרים זה לזה ולאחרים את סיפור פגישתם, את סיפור הגילוי וההתגלות של אהבתם. שוב ושוב הם מספרים: נפגשנו בשיעור באוניברסיטה, נפגשנו בפארק, נפגשנו באוטובוס. אחר כך הוא התקשר. היא שלחה מכתב. הוא דפק אצלה בדלת. היא סיפרה לחברה. הוא נסע לבקרה בעיר רחוקה. היא התכוונה לדחותו מעליה ולבסוף הסכימה. באותה מידה היתה עלולה לבטל את הפגישה וכל מה שצמח וגדל ונהיה מאז, לא היה. הוא היה עלול לאבד את מספר הטלפון, להתבייש, להתחרט; היא במקרה חלפה שם, היתה יכולה לבחור בנתיב אחר. הם מספרים שוב ושוב כיצד קרה שהם אוהבים זה את זה, שהוא האהבה שלה, שהיא שלו, שאין להם אהבה אחרת. כך, באמצעות הסיפור, הם מוחקים את כל סיפורי האהבה האחרים, האילמים, את כל אפשרויות החיים שהלכו עליהם קסם ולא התגשמו, וקסמן עוד מטיל את צלו על סיפור חייהם המפורש, המוכר, היחיד. סיפור אהבתם הוא ניסיון לבטל, להעלים, לפוגג את אפשרויות האהבה, את אהבות הרגע החולף, שאין להן אחיזה ואין להן ביטוי, אך יש להן – כך התעקשתי בזמנו – יש להן קיום. חשבתי שהסיפור – כל סיפור, לא רק סיפור אהבה – הוא סילוף ומחיקה, הוא שקר מתמשך שיש לחזור ולטעון בכוח האמונה הכוזבת על-מנת להכחיש את כל מה שהיה והינו ואינו מוצא לו מקום בסיפור המתמשך שעימו מזוהים חיינו. האמת, וביחוד האמת של האהבה, האמנתי, היא רגע תבוסת הסיפור, הרגע שבו אדם פוגש בזולתו, ובאחת נפרעות הדמויות, ההגיון והסדר, ומתוך החורבן מתגלה אדם, כלומר, מתגלה ראש המונח בחיקך, כולו ערגה חסרת פשר וסיכוי, ואף-על-פי-כן נראית, וקיימת, ואמיתית.
היום אינני יודע. רגעים רבים מדי אבדו, נשמטו מזיכרוני, התעוותו בו, ורוב הדברים שהיו באמת לא חצו את שער החוק, לא זכו למנוד ראשו של המספר.
ואם היתה אהבה — אהבה חולפת, אהבה רגעית — מה בכך? האם עלינו למות בכל פעם שאהבה נגמרת, בסוף כל מבט, או תקווה? מהו תוקפה של אמת אשר אבדה לעד? ברחוב, אני מתבונן בילדים שעיניהם ננעצות בצעצוע הקורא להם מחלון ראווה. בבת-אחת הם ניטעים במקומם ונדמה שלעולם לא ימושו ממנו. כל ישותם מושטת אל מחוז חפצם אשר מעבר לשמשה האטומה. או-אז יד ענקית מושכת אותם הלאה. הם מתנגדים בתחילה אך בסוף נכנעים, בלית ברירה, נמשכים הרחק משם, וערגה שלא ידעו כמוה פגה, וגם אם לא פגה מיד וודאי נמוגה עד בוא הבוקר שלמחרת.
הבוקר מוחק את הלילה שהיה. ההתחלה החדשה היא הנוראה מכל. בבוקר מאירים חיים אחרים, חיים שלא היו אמורים להיות, אם להאמין לערגות האתמול. האם להאמין לערגות האתמול? היום אינני יודע. הילד ממשיך בדרכו, מובל ביד בוטחת, ואני מתקרב אל חלון הראווה ומביט במקומו מבעד השמשה. מה הוא ראה שם? לו רק יכולתי שוב לראות, גם אני, את מה שאין לעוזבו לעולם.
תגובות פייסבוק
13 תגובות על לא למות מאהבה
לא מעניין. בשפה מליצית, מגרד את פני השטח של הדברים, בקושי, כפי שכבר קראנו בעבר.
שעמום נרקסיסטי...
פשוט לא הבנתם...
היי יעל,
תסבירי??
גם כאן? למה אי אפשר לכבד את הדעה של האחר, לא חייבים לאהוב, לא חייבים להסכים, אבל למה לא לכבד?
רגע צרוף של מחשבה. על משמעותם של דברים. תהיו בוגרים תקחו אחריות. תבנו דברים ואל תתפתו לחלונות ראווה? כל כך הרבה בעולמנו תלוי באותו שבריר שניה של החלטה. הלא תראו זאת?
כאדם שכותב ומספר סיפורים, גם אתה חוטא בנרטיביזציה שאתה מצביע עליה. כל סיפור נכפה על מציאות בלתי ניתנת-לסיפור. גם זה, וגם זה.
טקסט מקסים!!! תודה על רגעי הקסם של הקריאה! מאד נהניתי ואהבתי את הרעיון.
מילים כמו חול ואין מה לאכול. תתבייש.
הטקסט מתעסק ביום יום. היום-יום של האהבה. באהבה כמו באהבה, אין מנצחים. האמת היא, זו של האהבה, היא המחיקה. המחיקה, איננה נגמרת לעולם. ולא תשוב. השיבה, היא לחיים, שם צריך לעשות חשבון נפש.
זה לא עיסוק ביום-יום אלא באידאה של אהבה. התבוננות מבעד לחלון היא מטאפורה אומללה לכל אהבה, ובעיקר רחוקה מהמחשבה של התעוררות ופגישה בזולת.
אהבתי. עדין ונוגע. פנס קטן אל חיינו שמתרחשים בין הדברים הגדולים, המוכרזים והנגלים לאור השמש. יש עוד חיים בין הדברים...מיוחד.
יפה ממש!
עדין מדוייק ונכון.....
כל הדלתות המסתובבות של חיינו ומה שהיה יכול להיות דרכן, ואיך בכלל נעשית הבחירה
אתם אני, אני אתם
עומייר חקהמתנה הגדולה ביותר שיש לנו היא מתנת החמלה. מה היא חמלה? מדוע...
X 7 דקות
מה עושה אלוהים בחוג לספרות?
יעל אלמוגלתורת הספרות יש היסטוריה דתית ארוכה ועמוקה שמפיצה ערכים דתיים כנחלת הכלל. |...
X רבע שעה
שנת הבולען
האקדמיה ללשון עברית פרסמה את "מילת השנה" לשנת 2023. המילה לא נבחרה על ידי האקדמיה, אלא על ידי הציבור שנענה לקריאתה ברחבי השופרות העומדים לרשותה להציע מילים "המסמלות בצורה הטובה ביותר את השנה החולפת".
תשע המילים הסופיות, כלומר אלה שזכו למספר המצביעים הגדול ביותר היו: אקלים, בולען, חמלה, הזיה, מגדר, משילות, משכנתה, על מלא, רוגלה. הרשימה היא מסמך המעיד על החברה הישראלית, על הדאגות והשסעים, על השפעתו של השיח הפוליטי-תקשורתי ואולי גם על תחושה מסוימת של אין אונים הפושה בקרב דוברי העברית עם המעבר מ-2022 ל-2023. באורח מוזר, שתי המילים שזכו למספר הבוחרים הגדול ביותר הן "בולען" ו"משילות". ציניקנים יאמרו שמדובר בפחדים מאותו סוג, או בשאיפות הרסניות שדומות זו לזו יותר ממה שהיינו רוצים לפרט כאן. 25% בחרו ב"בולען" ו-21% ב"משילות".
אחריהן מדורגת "הזיה" עם 14%, ואז נוצרת מדרגה משותפת, פחות או יותר, הכוללת את "חמלה", "אקלים", "מגדר" ו"על מלא" - בין 7 ל-9 אחוזים. מתחתן עם 4 ו-5 אחוזים ניצבות "משכנתה" ו"רוגלה".
לפני שנפנה למילה הנבחרת, יש מקום לציין שהרשימה כולה מייצגת התרכזות רבה בענייני פנים, במה שמקומי, קרוב ונוגע ישירות, בוודאי בשתי המילים המובילות. על פי תשע המילים, למשל, אין מלחמה באוקראינה. נעיר גם כי האופציה להציע שתיקה או "ללא מילים" או הרמת גבות מלאת פליאה, זעזוע או תדהמה, לא נכללה במנעד האפשרויות מבחינת הקהל המציע. גם לא רגע של דילוג על נשימה או מועקה בחזה. ובכל זאת, אולי "הזיה" איגדה את הרגשות הללו. תשע המילים ביחד מייצגות 100% מההצבעה. אמנם אין לדעת אם האחוזים חושבו לאחר בחירת תשע המילים או שמא אף מילה אחרת לא התעלתה מעבר לשברירי אחוזים. יתכן שהציפיות למתודולוגיה סטטיסטית מוצקה, במקרה של האקדמיה ללשון עברית, צריכות להיות צנועות.
וכך נותרנו עם מילת השנה מטעם האקדמיה ללשון עברית, מלכת המילים העבריות מבחינת הסמלים לשנת 2022: "בולען". בחירה הגיונית כמטפורה, אבל משונה אם מתייחסים למובן הקונקרטי שלה, כלומר של היפערות באדמה הבולעת את מה שנמצא על פני השטח. אבן שושן מגדיר כך: "חלל תת-קרקעי הגורם לבליעה של עצמים המצויים מעל פני הקרקע", מציין שמדובר במילה מתחום הגיאולוגיה ומוסיף: "תופעת הבולענים התגלתה בעיקר באזור ים המלח". מובן נוסף, משני, הוא מתחום הביולוגיה, שם "בולען" הוא "פָגוֹצִיט", "תא (כמו תא דם לבן) שתפקידו לעטוף חלקיקים זרים או חיידקים מזיקים ולעכל אותם".
יש טעם לנתח את "בולען": מבחינה לשונית תשומת הלב מופנית לסיומת -ָן, שמשמשת לגזירת שמות עצם ותכונות. שמות העצם נוטים לא פעם להיות מקצועות או תפקידים: "להטוטן", "מוכרן", "תצפיתן", "כרטיסן", "שחקן", "חלילן", "פסנתרן", "כלכלן". קשה להצמיד לאלו את "בולען", שכן אין מדובר באדם ואפילו מטפורית לא סביר לטעון שהבור באדמה תפקידו לבלוע עצמים שמצויים מעל פני הקרקע. הסיומת משמשת לגזירת שמות של תכונות ובעליהן, כמו במקרים של "גרגרן", "זללן", "טרחן", "דקדקן", "דברן", "רגזן" ועוד. כל המילים הללו הן תכונות שמיוחסות לבני אדם, וככאלה הן גם שמות עצם המציינות את בעלי התכונות הללו.
מבחינת הניתוח השיטתי יתכן מאוד שלפנינו שתי סיומות זהות צורה, "-ָן", אחת למקצועות ותפקידים ואחרת לתכונות או לבעלי תכונות ונטיות. ההבדל ביניהן דק אך קיים וחשוב. אך היכן משתבץ הבולען? אין מדובר בתפקיד או במקצוע. גם לא בתכונה של אדם. במידה רבה, "בולען" הוא האנשה של החור שנפער באדמה, חור שנוטה להיפער בסלע מסיס בשל פעולתם של מים מתחת לפני הקרקע. הפחד מפני הבולען הנפער בבת אחת והמסכן את חיי מי שנמצאים מעליו, הולכי רגל או נוסעים, והדינמיות של היפערותו המזיקה, גורמת לכך שמייחסים לו כוונה, נטייה כמו רצון לבלוע, מה גם ש"בליעה" היא בעיקר תכונה של בעלי חיים שיש להם פה שהם יכולים לפעור. וכפי שאדם זללן אינו יכול לעמוד בפיתוי ולנהוג במתינות, וכמו חייב לזלול ככל יכולתו, וכפי שאדם דברן אינו יכול לסכור את פיו, כך הבולען "חייב" לבלוע, ואינו יכול לנהוג אחרת.
אלא שלבולענים אין רצון. הם תופעה גיאולוגית. יתרה מכך, בניגוד לטרחנים, לדברנים, לרגזנים ולדומיהם, בולענים פועלים פעם אחת בלבד ולא שוב ושוב באורח אובססיבי. מרגע שהאדמה נפערת ונוצר בולען, הבור פעור, הנזק נעשה או לא נעשה, והבולען איננו עוד. הוא לא ייפער שוב.
ודווקא יתכן שכאן טמונה הסיבה העמוקה יותר לבחירתה ב"בולען" כמילת השנה ל-2022: הפחד. יִחוס הכוונה לדבר דומם, לתופעת טבע, החשש המפעם מפני האיום האורב לנו בלי שנדע עליו דבר ובלי שנוכל לפעול כדי למנוע את נזקו. רבע מכל מי שהציעו מילה לסמל את השנה בחרו ב"בולען". מילה שאינה מאוד מוצלחת מבחינה לשונית, אבל הנה היא כאן, קיימת ומשמשת. בור של תדהמה אפלה נפער בתודעתנו. נביט בו, הוא כבר שם, ואולי אכן כמו הבולען – נזקו יהיה מוגבל והוא לא ייפער שוב.