להיעלב

תכננתי להיעלב היום לקראת הערב.

ההחלטה שלי התקבלה כבר אמש, קצת לפני חצות, ומיד הוטב לי והצלחתי להירדם. בתמימותי הייתי בטוח שסידרתי את מהלך הדברים כך שיוביל אותי אל התוצאה הרצויה. תזכור, אמרתי לעצמי, העיקר הוא לצאת מהבית מיד כשהיא תשוב בלי להודיע לאן אתה הולך, רק כך הרגש שלך יהיה נוכח בעולם.

ניחנתי באופי צנוע למדי ואני בהחלט מסתפק במועט. מה ביקשתי בסך הכול? לחוש עלבון, עלבון סטנדרטי, לא מתוחכם מדי, כמעט מוצר מדף, ורצוי מהסוג המעקצץ, כזה שמגיע לאחר פגיעה באיזו נקודה רגישה ובעקבותיו עולה הצורך לשבור הכול ולברוח... הרי גם לי מגיע לחיות קצת. לחיות ולהרגיש.

על הנייר לא היה סיכוי שאכשל. בניתי והרכבתי את הכעס שלי לאט־לאט, שיתגבש ויתמצק עמוק בבטן, יתבשל על אש קטנה, ומשם רק יגדל ויצמח. שכבתי במיטה בעוד היא יצאה להיפגש עם חברות. קמה והלכה, בלי לתהות באיזה מצב היא משאירה אותי. מישהו אחר במקומי, מישהו עם ביצים, היה אולי מרכיב פאזל או מנסה מתכון חדש למרק בצל, אבל אני לא אחד שיפספס הזדמנות ללקט מעט רחמים עצמיים.

השקט. אין כמו השקט והרִיק כדי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין כמה עלוב ומסכן אתה. והאמת ניתנת להיאמר, הפעם כמעט לא היתה לי עבודה – כל הנתונים כבר נמצאו לפני – זה היה כל כך פשוט, על גבול הקלישאה: שני שחקנים, חלל אחד, המסך עולה, קו עלילה ליניארי – האישה יוצאת והגבר נותר לבדו.

*

התחלתי במובן מאליו. ראשית כול, אמרתי, אין ספק שגם דינה תהיה שם. דינה תמיד שם. הרי היא מקור העליצות הראשי במפגשי הבנות שלהן. אך טבעי שתצחק כדרכה ותספר כל מיני סיפורים משעשעים בעוד כל היתר צוהלות יחד איתה. ובשעה שהן יצווחו מחדווה אני אשכב לי מוכה בדידות בבית וראשי יתמלא בכל המשימות המלחיצות שלא הספקתי השבוע... וכשהעייפות והרוגז יכריעו אותי, זוגתי העדינה, מדושנת העונג, תשב ודאי עם כוס יין לבן ותטעם עוגת גבינה, תשים עצמה כאילו אינה יודעת שבאותם רגעים ממש אני נחנק בין ארבעה קירות, משווע למילה טובה או לליטוף בשיער, משתוקק למעט חיבה נשית.

ראיתי אותה בבהירות: פירורי העוגה נשטפים במורד גרונה עם כל בליעה מהיין הקר; בדיחה נזרקת מקצה השולחן; היא מותחת את זרועותיה בשחרור לצדדים; דעתה הקלילה נקטפת אל בועת עונג מדגדגת; מישהי מחייכת לכיוונה; היא מנגבת את שפתיה במפית, פותחת כפתור בחולצה ומציינת לעצמה, "כמה טוב לי עכשיו."

מעניין על מה הן מדברות שם, חשבתי. ומה אם היא מרכלת עליך?

הוא כזה רגזן, היא בטח אומרת, אין לו אף פעם רגע של פנאי, כל הזמן כועס על כולם, כמו תינוק שחטפו לו צעצוע מהיד... בוכה על הציורים שלו ועל כל מריחות הצבע האלה, חושב שהוא איזה פיקאסו... האמת, את יודעת, לפעמים אני מרחמת עליו... היית צריכה לראות אותו... הולך ללקק להומואים שלו בתל אביב, שייתנו לו תערוכה, שיכתבו עליו... את לא אשמה, חמודה, חשבת שלקחת לך אמן מוכשר וקיבלת סתם בכיין לוזר...

*

בבוקר התעוררתי עייף וחבוט, אך התוכנית שרקמתי העלתה חיוך קטן על שפתי. למזלי היא ישנה חזק, בטח חזרה מאוחר אחרי שהתהוללה כל הלילה. זחלתי בשקט מהמיטה וחמקתי מהבית, נזהר שלא להעיר אותה ולתת לה הזדמנות להיות נחמדה פתאום.

דבר ראשון, יש למצוא דרך להתגונן מהשגרה הנינוחה, שלא אשכח חלילה מהעלבון. רק זה מה שחסר לי – להגיע לערב במצב רוח כנוע ושלֵו. אם עצבַּי לא יישארו מגורים, דבר לא יצלח, ואם לא אחזיר לה... אם לא אחזיר לה... אני לא... אני לא אהיה קיים. אני פשוט לא אהיה. מה יישאר ממני? דַבְלוּל מובס ומרוסק. אין לי ברירה – יהיה אשר יהיה – עלי להיעלב.

על כן אני מוכרח להישאר עם היד על הדופק, כלומר לשמור על רמת רוגז סבירה. אך הנה, רק יצאתי מהבית ומיד נזכרתי במכשול הראשון – בעוד שעה בערך צפויה לי פגישה חשובה שעלולה להסיח את דעתי, בייחוד אם היא תעלה יפה. רשמתי אפוא תזכורת ביומן לשעה אחת־עשרה, שתשמור אותי מרוכז: "אל תשכח את אתמול בערב, איך שהיא נטשה אותך..." אך האם זה מספיק? הרי כשהחוויה מתרחקת קשה לשחזר את תחושת הבעירה המקורית, ולפי ניסיוני המר, בסוף תמיד מזדחלת בעצמותי איזו רכרוכיות, שהולכת ומתפשטת בכל הגוף עד שאני נכנע ונרמס. כיצד לכל הרוחות נעלבים פעם אחת כמו שצריך?

קבעתי לעצמי תזכורת נוספת לשלוש אחר הצהריים: "אל תשכח כמה שהיא נהנתה על חשבונך", ומיד נזכרתי שבשתיים אני עתיד לחזור מהארוחה, ויחד עם העייפות הכבדה אהיה טרוד ודאי במשהו אחר, ובו במקום אמחק את ההודעה כמו את ההערה היומית לשטוף את הרכב. לא, אין סיכוי שזה יעבוד. הנה מה שתעשה: ראשית כול עליך לצום היום, אין ברירה, הרי אתה הרבה יותר דרוך ועצבני כשאתה רעב.

בהמשך ניסיתי להיזכר בעלבונות ישנים מהילדות, כאלה שהותירו בי רושם מיוחד, אך לא הצלחתי לדוג שום דבר רציני. פעם אבא נתן לי סטירה, ואני זוכר גם שלא הזמינו אותי למסיבה בחטיבה ושתמיד בחרו בי אחרון בכדורסל...

נכון, אלה היו בלי ספק עלבונות כשרים ולגיטימיים לשעתם, אבל כבר מזמן השתנתי על הגחלים שלהם; לכל היותר אפשר פעם לדחוס אותם לסוף מפגש עם מטפל, כשאין עוד מה לספר, אבל עדיין חבל על הכסף. הנה הבעיה העיקרית שלי: אני לא מסוגל לשמור על רוגז ומרמור לאורך זמן... הולך לשם – חוזר לפה – ומיד סולח, כמו דג מזדיין באקווריום.

הייתכן שיש לי אישיות א־נעלבת? אוף, כמה שאני מקנא באנשים בעלי עקרונות! למשל באותם אחים שלא מדברים זה עם זה במשך שנים אחרי ריב עסיסי, או אפילו בגלל אי־הבנה של מה בכך; כן, יש בעולם בני אדם עם כבוד, כאלה שזוכרים ומרגישים כמו שצריך, שמפרקים את הקשר וגמרנו.

תחשוב טוב – הרי מוכרח להיות משהו, אמרתי לעצמי, תתרכז... וכאן, כמו בהזמנה מיוחדת, רגע לפני שוויתרתי, עלה בזיכרוני בכל זאת מקרה אחד, ישן... פעם היה לי חבר קרוב, אפשר שהיה האדם היחיד שקראתי לו חבר, והוא נעלם בדיוק כשנפלתי למצב נפשי עגום והייתי זקוק למישהו. חתיכת חלאה. זהו זה, מספיק לציין כמה מילים כדי לגרום לאפקט הרצוי. שלפתי מיד את הנייד והקלדתי תזכורת חדשה: "גיל עשרים ושתיים, אסף ברח כשחזרת מהודו".

*

למרות הרעב הקל שחשתי, היום שלי היה בהחלט מתקבל על הדעת ואפילו נעים לפרקים.

חזרתי הביתה מוקדם ועל הנייר היה לי את כל הזמן שבעולם כדי להתכונן כראוי, אך הטבע המחורבן שלי תמיד גורם לי להתברבר עם עצמי, וכשהיא הופיעה בדלת נכנסתי לסחרור מרוב לחץ ומיד פספסתי את ההזדמנות.

הייתי חייב לצאת מיד מהבית, בלי להביט לאחור או לספק הסברים, בדיוק כפי שתכננתי! ההבדל בין הצלחה למפח נפש הוא עניין של שניות, תזמון מתאים. אבל כמו גולם שכחתי את המפתחות בחדר השינה, ובזמן שהלכתי לחפש אותם היא נעשתה פתאום כל כך נחמדה, שייקח אותה השד, עשתה הכול כדי להכשיל אותי.

בתור התחלה היא אמרה שכבר המון זמן לא בילינו יחד, רק היא ואני; ואם זה לא מספיק, היא התגנבה אלי בהפתעה וחיבקה אותי מאחור. כמעט הדפתי אותה לרצפה מרוב כעס. כמה אפשר עוד להוביל אותי באף? לכל דבר יש גבול! ניסיתי להתעשת והודעתי שאני לא מרגיש כל כך טוב.

איזו טעות מרה... מה פתאום פלטתי שטות שכזאת?! כעת היא עלולה לחשוב שאני יוצא לי סתם כך כדי לנשום אוויר. הרי היא חייבת לדעת שאני פועל אך ורק מתוך כעס ועלבון יוקד.

חזרתי אליה מיד ודיווחתי שראשי כבר אינו כואב בכלל ואני מרגיש מצוין – כלומר מבחינה גופנית אני מרגיש בסדר גמור, והיא אמרה, איזה יופי, אני שמחה לשמוע. את שמחה? למה שלא תהיי שמחה? אגב, איך היה אתמול עם כל החברות? שאלתי, בטח חגגתן כהוגן, אה? ועוד בטרם סיימתי את המשפט הבנתי שהלך עלי ואין עוד דרך חזרה. כשאני נכנס איתה לזירת המילים אני מובס בתוך סיבוב או שניים.

לא יודעת, היא אמרה, הן כל כך מעייפות אותי. הייתי צריכה להישאר איתךָ בבית. איתי בבית? כלבה, אני לא עד כדי כך תמים. באמת? אמרתי. למה שתגידי את זה, הרי נחמד קצת להתאוורר לפעמים, את לא חושבת? אני למשל לא הייתי מתנגד לצאת, רק שתמיד מישהו צריך לשמור על הקטן... אתה יכול לצאת מתי שאתה רוצה, מותק, רק תודיע לי כמה שעות מראש, היא אמרה, באמת שזה חשוב לשנות אווירה. כמה שעות מראש, השתגעת? מה הטעם בכלל לצאת סתם כך, בלי שתיקה רועמת, בלי מטרה, בלי להשאיר מאחוריךָ שדה חרוך, או לכל הפחות אמירה נוקבת וטריקת דלת עסיסית. לצאת סתם ומה הלאה? מה היא חושבת לעצמה? איזו נחשה... חתיכת עולם מעוות... הבן אדם לא יכול אפילו להיעלב כמו שצריך.

מה אכלתן אתמול? שאלתי בקול שפל, כבר בלי ציפיות. לא יודעת, היא ענתה, היתה איזו פשטידה מגעילה, לא נגעתי אפילו, חזרתי מורעבת ועייפה, בקושי נהגתי הביתה. היה לפחות משהו לשתות? ניסיתי בכוחותי האחרונים. בטח ירדתן על כמה בירות קרות, אה? אל תשאל, לא היה כלום, הייתי צריכה להביא יין כמו שהצעת.

אני מוכרח לעשות עוד מאמץ קטנטן, חובה עלי להילחם עד הטיפה האחרונה... לא ייתכן שכל מה שתכננתי ילך לפח. איזה מין בן אדם אתה לבסוף? מה הילדים ילמדו מאחד שמוותר פעם אחר פעם, כזאת דוגמה של רכיכה הם יזכרו ממך.

"זה לא בסדר," סיננתי לעברה בקול חיוור.

"מה לא בסדר?" היא שאלה.

"פשוט לא בסדר, מה, מה? את באמת שואלת?"

היא חיבקה אותי שוב מאחור ואמרה, ששש, ששש, בדיוק כשהטלפון שלי קפץ עם התזכורת: "גיל עשרים ושתיים, אסף ברח כשחזרת מהודו".

דמעות חמות דקרו את עיני במסמרי חלודה. ניסיתי להתנגד ולהשתחרר מאחיזתה כמו תינוק שבורח מבקבוק שדוחפים לו, אבל היא הידקה את ידיה סביבי ואמרה, ששש, ששש, מה יש לך, כבר מזמן לא התחבקנו סתם ככה, אתה לא חושב?

מתוך "שחקני אופי" מאת מארק רום. ראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות", בסדרת "ניירות ערך" בעריכת סלין אסיאג, 2026.

תמונה ראשית: חמניה בתחילת נבילתה. תצלום: אניס אור רחמאן, unsplash.com

Photo by Anees Ur Rehman on Unsplash