להריח בושם

ראיתם את אִיזַמְבַּר מאה פעמים. הוא גבר נמוך קומה, עב גוף, פניו רעננים וּורדרדים, אפו אדום, עיניו אפורות. הוא זה אשר, בכל להקות האקרובטים, מצחיק אתכם אם אתם ילדים, ומעורר את רחמיכם אם אתם מבוגרים יותר.
הוא זה אשר בגרביו האדומים, במכנסיו הקצרים, בנעליו הנושאות אבזמי כסף גדולים, בכובעו הדומה לכובעו של אציל ספרדי, אפור, שטוח, ועטור נוצת תרנגול, הוא, אני אומר, הוא זה אשר חוטף תדיר את הגיר באמצע הפנים בהכותו בחבל; הוא הנופל ארצה, מקבל מכות, הוא המדליק את העששיות ומשליך את עצמו ממרומי הסולם; ואז הוא לובש ארשת חמורה, ובחקותו את מנהל ההצגה פוסע לפנים, כובעו מתחת לזרועו, ומודיע מה בתוכנית.
גם את מרגריט אתם מכירים. היא זו שמקבלת את שלוש הפרוטות שכל צופה צריך לתת בצאתו; קבקבי עץ לרגליה, גרביים לבנים משוכים היטב על קרסוליה, ולראשה מטפחת של אינדיאנית בצורת בֶּרֶט.
ראיתם גם את פדריו. הוא הגבר גבה הקומה, הרזה, שפניו זרועים חטטים, המקפץ על החבל בצעדים קלילים, המנתר ומקפץ ללא מוט מְאַזֵן.
זה שנתיים חיות שתי הלהקות שלנו בהבנה מלאה, ומשפחתו של פדריו לא התחרטה על השותפות ביניהן. הכול חיו באושר, בשלווה, ללא דאגה, אוכלים בערב את מה שהרוויחו במשך היום... רק מרגריט הייתה אומללה.
והרי בעלה לא היכה אותה עוד, ולילדיה היה מה לאכול.
אהה! אִיזַבֵּלָדָה הייתה צעירה, יפה, בת עשרים; שיניה לבנות, עיניה יפות, שערה שחור, גזרתה דקה, רגליה נאות. ומרגריט הייתה מכוערת, היא הייתה בת ארבעים, עיניה אפורות, שערה אדום, גזרתה מגושמת, רגליה רחבות. האחת הייתה האישה והאחרת המאהבת; האחת הייתה זו שמתלוננת תמיד והאחרת זו שנותנת נשיקות כה לוהטות. אִיזַבֵּלָדָה הפכה להיות אֵם והיה לה ילד יפה כמוה; היא הייתה אהבתו השנייה של פדריו.
אִיזַמְבַּר התייחס לכל זה במבט של פילוסוף, והסתפק באומרו על כך בעקיצה שנונה, שלא יהיה עוד
צורך ללכת לחפש מים כדי לבשל מרק, כיוון שיש להם שתי 'ימוֹת' 1מתחת לאוהל; הוא חזר ואמר זאת באוזני כל מי שנקרה לו והוסיף: "נכון שאני לץ?" והוסיף לצחוק במשך חצי שעה.
מה שאִמלל שבעתיים את מרגריט הוא ההשוואה המתמדת בינה לבין אִיזַבֵּלָדָה שהיה עליה לשאת מדי יום, מדי רגע, הבוז שדבק בדמותה, בכל מעשיה. אך מה שהכאיב לה יותר מכול היה לשמוע בערב את נשיקותיהם של שני האוהבים המאושרים, כאשר ראתה אותם מחובקים זה בזרועות זה, בלי חשש, בלי בושה, אבל באהבה. והבן של פדריו! היא שנאה אותו מתוך קנאה אפלה ומרה.
יום אחד, בקיץ, רקדה כל הלהקה, למעט הילדים, בצומת אחד הרחובות השוממים למדי.
מרגריט ואִיזַבֵּלָדָה רקדו גם הן. מרגריט המסכנה!
פדריו, מצנפת סינית לראשו, תוּנְפָּנים על ברכיו, חליל פָּן בפיו, מכה בתיבה הגדולה — היה תזמורת שלמה. אִיזַבֵּלָדָה בשמלה לבנה, מטפחת אדומה כרוכה לצווארה, קיפצה, רקדה, הסתחררה על השטיח הפרסי הישן.
מבטה היה ערני והתיז ניצוצות; גזרתה הייתה דקה, תמירה וגמישה, היא שחה והזדקפה כצוואר של ברבור. הו! לא, זו לא הייתה שמלה, זו הייתה חצאית לבנה וקלילה שפרחים רקומים באמרתה, חצאית קלילה שהשתפלה עד אמצע הירכיים, על גבי גרביים ורודים שחבקו אותן בחושניות.
היה זה הריקוד שלה, הריקוד המסתחרר כמו מחשבות אהבה המקפצות בלבו של משורר.
והחזה הלבן כל כך, לבן כשיש שאין לבן ממנו, החזה הצח, הרענן, הענוג... וראשה... ועיניה... וחיוכה...!
אהה! חזה של אישה, כאשר היא צעירה ויפה, כאשר נושמים אותו, כמו היה זה ורד, מבעד למלמלה המרצדת לפי תנועת ריקודה; אהה! חזה של אישה! כלום אין זה כאן... בחלומות האהבה שלכם... בלילות אין־שינה שלכם... באותם לילות שעוברים עלינו בבכי ואנו מקללים בהם את אמנו, כלום על חזהּ הנחנו את ראשנו הלוהט והבוער? על חזה נרעדתם מרוב אהבה, וכל הנימים בנשמתכם ריטטו כמו קתרוס שנגעה בו אצבעה של נערה צעירה, והתקשחו מרוב תאווה כשריריו של אתלט.
כלום לא בין שדיה השניים טרפתם בכל פה נשיקות כה לוהטות? כלום לא במבטה הענוג כל כך גמעתם את החיים? כלום לא בחיוכיה חייתם? כלום לא כף רגלה היפהפייה ורגלה המחוטבת להפליא היו שם על מיטתכם והשתרגו ברגליכם.
וכמו כן, פניה, מעל החזה הזה, מעל גוף האישה הזה, מעל כל המכלול כולו המלא חן, השמימי, האלוהי, היה להם במבטה, בניעת אישוניה, ברחש שהקימה שמלתה כשחגה באוויר, באופן שרגלה הסתחררה על השטיח המחורר, משהו שאין לתארו במילים ושלא נשמע כמוהו, משהו חולמני וטהור. היא לא נראתה כאישה, בקופצה כך, בחוגה כך, בחוללה... הו! לא ולא! זו לא הייתה אישה, זו הייתה מחשבת אהבה!
לראותה כך, בלב המוזיקה הצורמת והמוזרה הזו, בין אִיזַמְבַּר למרגריט... היה זה יהלום מונח על גבי ערימה של בוץ.
אִיזַמְבַּר עדיין שיחק את המוקיון סר הטעם; הוא לבש בגד צמוד־גוף, גרביים כחולים ולבנים ופאה שמחציתה אדומה ומחציתה שחורה. מתחת לבגד מגוחך זה, אמר אלף דברים מבדחים ומשעממים.
ומרגריט, מה עשתה מרגריט? היא התייסרה, היא בכתה בדומייה.
כן, אבל זה לא כלום לבכות ולסבול.
אני מבין.
הנה כך, כל צופה שבא להביט בהתפעלות בדמות האוורירית לטש עיניו באישה האחרת, שעמדה שם במרחק כמה צעדים.
מה עשתה? להטוטים.
אמנם כן, לצד הנערה הצעירה היפה כל כך, הרעננה כל כך, הייתה שם, כמו משקל נגד, אישה אדומה, שלחייה תפוחות, רגליה עקומות, ולבושה מרושל. גם היא התנועעה לצלילי אותה מוזיקה, ורגליה נגעו באותו שטיח שנגעו בו רגליה של אִיזַבֵּלָדָה... כן אישה זו, שקיפצה בקלילות רבה כל כך, שהציפה אתכם בנצנוצי אישוניה הבורקים, שהרטיטה את גופכם בצמרמורת ארוכה של אהבה, כאשר שמלתה רפרפה על ירכיכם בעוברה, אישה זו הייתה מוקיונית כמרגריט! מעמדה היה כמעמדו של גוש הבשר הזה שהתפתל בכוח, שפסע בראש מושלך לאחור בגובה רגליה, ואפשר היה לראות מתחת לשמלתה הארוכה הכחולה רק בטן במקום ראש ואת שדיה שהשתלשלו מטה במיאוס ובכבדות.
וכאשר התרוממה, היו פניה אדומות כשני, עיניה היו סגולות וגדושות דם, וּורידיה נפוחים.
ועל כל המכלול המגוחך הזה שרתה עם זאת איזו ארשת של אשת תענוגות, של רצון לשאת חן; פיה חסר השיניים ביקש לחייך, היא עיוותה את פניה! מבטה מעצבן ומכביד, אך היא מעוררת מורת רוח רבה כאשר היא אומרת בקול זעוף ובנימה של אישה קנטרנית: "והביטו היטב, רבותי, ראו כמה זה קשה!"
והמוזיקה הוסיפה להתנגן, אִיזַבֵּלָדָה רקדה, קיפצה, הסתחררה כמו מחשבות אהבה בלבו של משורר.
מפעם לפעם נשמע איזה צליל על צלחת שהייתה מונחת על השטיח.
"יש די והותר," אמר אִיזַמְבַּר והסיר את הפאה.

***

אולי אינכם יודעים מה הן ארבע המסכות הפוסעות קדימה, מחוברות זו לזו בקרסים, ברחוב התיאטרון.
יש ביניהן פיירו עם ראש של שור; זה גבר נמוך־קומה, רחב־גוף, מזגו טוב והוא מבטיח לתת לעצמו חטוטרת, זאת הבעת הפנים שלו.
לשמאלו, דומינו שחור פוסע בראש מושפל... דומינו זה נראה כאישה. אחריו בא דיאָבוֹלוֹ, מעוצב טוב למדי, המדבר בלחש באוזני שוויצרית יפה בחצאית קצרה, הנושאת בגאון ראש ללא מסכה.
דבר מיוחד הוא נשף מסכות! אל לכם לחשוב שאני מדבר על אלה של האופרה, הצצים בחודש ינואר וגוועים במארְדי גְרַה בנשפי האופרה, מקום שם משתעממים, מקום שלא הייתי בו מעודי מפני שגם שם, אתה רואה מתחת למסכה את משקפי הזהב של הבנקאי, ומתחת לטלף הקוף את הכפפה המבושמת של איזה דֶנדי. לא, זה היה נשף מסכות עממי, מקום שהעם הולך אליו לבדו בשרוולים מופשלים, מקום שבו תמורת עשרים פרוטות העם צוחק לילה תמים בעליצותו הבריאה, נשף שנהנים בו יותר מאשר בנשפים האחרים, מקום שבו להתרגז פירושו טעם לפגם, ושהמנהלים, המתעלמים מן הדעות הקדומות הקשורות לעונות השנה, מגישים לקהל, אם מזג האוויר נאה ביום ראשון ואם הלחם לא יקר מדי.
בנשפים אלה יש ריקודים שטופי זימה שיעלו סומק על לחייךְ, נערה מסכנה, ואם תלכי לשם, למחרת היום אולי כבר לא תהיי בתולה. אבל משתעשעים שם למרות הכול, מאושרים, הגברים ללא בושה, הנשים מסתאבות בלא כבוד. מאושרים בלא מעצורי מצפון.
מיוחד, הלוא כן? לא העליתם בדעתכם כי אפשר להיות מאושר בלי ייסורי מצפון? ובכל זאת, זה נכון. במקרה זה, לְמה הן משמשות מידות המצפון?
זיהיתם את המסכות הללו... אלה הם המוקיונים הנודדים שלנו.
בעבר לא היה להם לחם לאכול, והיום הם נוהרים לתיאטרון. משמע, יש להם כסף, כן, כסף. מאין השיגו אותו? מאִיזַבֵּלָדָה. אל לכם לחשוב כי לבעלי החיים של אִיזַמְבַּר ולהעוויותיו, וללהטוטיה של מרגריט הם חבים את מזלם הטוב, כלל וכלל לא! הם חבים זאת לילדה היפה המקפצת עתה בוואלס הונגרי, במרכז הנשף, משולהבת, שיכורה, עתירת מחיאות כפיים, פרחים, ורעש מחריש אוזניים שמקים אולם מלא וגדוש הרוקע ברגליו מרוב שמחה.
מסכה אחת נותרה שקועה במחשבות על הספסל. היא עצובה, ומחיאות הכפיים של הקהל מביאות אותה לידי בכי. חינה של אזבלדה מכביד עליה. כי גם כאן, כמו במקום אחר, היא הביאה מתחת למסכה שלה את קנאתה המרה ואת שנאתה השוצפת ואת כאביה ואת פצעיה המדממים, ואת דאבון נפשה העמוק. זה הדומינו השחור.
ואילו אִיזַמְבַּר, הוא רקד בכבדות, צעק בקולי קולות, הטריד את כל הנקרה לו בדרכו ואחר כך הלך לשבת ליד שולחן ההימורים, עם פיירו נוספים, רימה, צחק צחוק פרוע, הקים שאון רב, כינס את כולם סביבו והחל מחדש.
מרגריט, זה זמן מה חדלה לראותו, והנה היא חשה מכה בכתפה.
היא סבה לאחור.
היה זה פיירו, עם ראש של שור.
היא זיהתה את האיש שלנו. אבל כאשר הוא אמר לה: "אני מכיר אותך היטב, מסכה יפה." לא היה זה קולו; לא, כמובן, זה לא היה הוא. איך יכלה לדעת, הרי היו שם כה רבים אחרים שלבשו אותה תחפושת, והנוהג לחבוש ראשים של בעלי חיים היה אז נפוץ מאוד!
באשר לקול, הוא היה מוסווה מתחת למסכה.
"אני מכיר אותך היטב," אמר הפיירו, "רוצה את שאומר לך מה שמך?"
"כן."
"מרגריט, אדומת השֵׂער המכוערת."
קול דקיק ורוטט זה, דמות אווילית זו של שור הפוסק את נחיריו הרחבים, עם צחוקו הנבוב, הפחיד את מרגריט; היא הצטנפה בפינתה, רועדת כולה.
"הנה, הביטי," המשיך הוא, "ראי את הנערה היפה המרקדת שם, את מזהה אותה?"
והוא הצביע על אִיזַבֵּלָדָה, ופרצופו הרחב צוחק עדיין, והוא הוסיף ואמר:
"היא יותר יפה ממך; רואה את איך חזה פועם בחן, כמה ידיה לבנות, איך תלבושתה מתווה היטב את גזרתה?"
מרגריט רקעה ברגליה בחוסר סבלנות, היא נשכה את שפתיה ופרצה בבכי; והכול ראו את דמעותיה זולגות על המסכה השחורה שלה ומותירות עליה שובל לבן.
ראש השור הוסיף לצחוק, פוסק את נחיריו הרחבים, ושפתיו נפתחו באווילות שהיה בה משהו אכזרי. הוא הוסיף ואמר במהירות רבה יותר:
"הערב, אחרי הנשף, כאשר יכבו האורות, כאשר תשובי לאוהלך לחבור אל ילדייך, תשמעי לא רחוק ממך קול נשיקות אהבה."
"הו! רחמים! רחמים!"
והמסכה המשיכה וצחקה ביתר שאת; היא החלה אפילו להניע במרץ את שרווליה הארוכים סביב ראשה של מרגריט וללטף בם את לחייה.
"ואישה זו, שכולם מתפעלים ממנה עכשיו תהיה לגבר אחד ויחיד, לבעלך."
"אה! רחמים, אִיזַמְבַּר, רחמים!"
"ראו," אמר בצחוק ופנה אל הקהל: "הנה אישה המתרגזת כאשר אני אומר לה שבעלה מתגפף עם אישה אחרת."
הוא נפנה אל מרגריט והובילה אל פתחו של חלון. אז לא יכלה עוד לחמוק ממנו, הוא יכול היה לירוק בפניה את כל קללותיו, הוא יכול היה לספר לה עד תום את כל התלאות שספגה, לומר לה כמה היא מכוערת, להראות לה את כל ההבדל בינה לבין הרקדנית, לצייר לה עד לפרט האחרון את אהבתו של פדריו; הוא יכול היה להציג בפניה בלהט את גיפופיהם במיטת הכלולות, את המילים הנאמרות למחצה, את אנחותיהם הקטועות.
והוא עשה כן.
"מחר יעירו אותך פרצי צחוקו של ילד, וזה יהיה הילד שלהם!"
אה! אִיזַמְבַּר, מה עשיתי לך?"
"שום דבר, אבל את לא מוצאת חן בעיניי: לפני כן, כשראיתי אותך עושה את להטוטייך, כמה הייתי נהנה להשליך בוץ על שמלתך הכחולה, למשוך בשערך, למעוך את שדייך! אני יודע, את לא עשית לי אף פעם שום דבר, את אולי טובה יותר מאחרת. אבל, מה לעשות, את דוחה אותי, אני מאחל לך את כל הרע שבעולם. זו גחמה. ראשית, למה לבכות כל הזמן? למה להיראות קודרת, למה ההליכה הדוחה כל כך, והחזוּת שמרגיזה אותי. תמיד נאנחת ומקוננת! בשם אלוהים! מדוע את לא מסתלקת מאיתנו? הרי אנחנו מכלכלים אותך ולא תמיד אנחנו מקבלים כסף בזכותך. ילדייך, את אומרת? הן לשכת הסעד תאסוף אותם בלי בעיה! אני, במקומך, הייתי לפחות עושה חיים... אה! לא, את מכוערת מדי! אבל כאשר אני רואה את עיני החתול שלך מבעד למסכה שלך, זה פרצוף שדוחה אותי!"
הוא זנח את ארשת הכעס שלו והלך לו, צוחק צחוק פרוע.
אִיזַבֵּלָדָה, מותשת, ביקשה מפדריו ללכת משם ובעוזבה את הנשף נשענה בערגה על זרועו, מגלה את מחשוף חזה ואת גבה המכוסה זיעה ריחנית.
הקהל הוסיף להריע לה.

***

ואמנם, פדריו השאיר את מרגריט לבדה והלך למקום שהיו בו בעלי החיים. אִיזַמְבַּר הניח להם, נשכב עד מהרה במיטתו ולא קם אלא למחרת בשעה אחת אחר הצהריים.
הדומינו השחור הסיר את המסכה שחנקה אותו ועמד נשען במרפקו על השולחן, מביט בנר ההולך וכבה והיה שקוע בזיכרונות מן הנשף. דבריו של אִיזַמְבַּר שבו ועלו בזיכרונה, היא שמעה את צחוקו הפרוע בוקע מבעד למסכה.
זכר ריקודה של אִיזַבֵּלָדָה הוא שהכאיב לה, כל מחיאות הכפיים לאישה אחרת, כל קריאות הבוז שהופנו אליה, אהבתו של פדריו לילדו. וראש השור שב ועלה בזיכרונה, על נחיריו המורחבים וצחוקו האכזרי. מבע פניו האווילי עדיין הבעית אותה.
איני יודע אם אתם, כמוני, בחנתם את כל הפרצופים המגוחכים הללו. אבל יש בהם כמה, שהמחבר צריך להיות אתֵאיסט גמור ושונא אדם מושלם כדי לכנס על גבי אותו רישום את הדמיון בין חיית אדם לבין בן אדם.
השנאה נטולת הסיבה של אִיזַמְבַּר עשתה עליה רושם מיוחד: הסיבה לשנאתו הייתה שהליכתה פגומה, ששערה אדום, ושהיא אוהבת את ילדיה. והמזור המאוס שהוא הציע לה לצרותיה... העלבון הארסי כשהזכיר לה כי מאכילים אותה מתוך רחמים, שהיא מכבידה עליהם, כל אלה ייסרו אותה, היא שאהבה כל כך את פדריו שלה, היא שביקשה מן השמים רק חיי אהבה, בעל שיאהב אותה, שיבין את כל מחוות האהבה שלה ושיחוש בפיוטיות השורה בלִבּה, לב המוקיונית, לב אישה מנודה, שהחברה בזה לה.
"אה!" אמרה בלבה, כאשר ראתה אישה הגונה עוברת וכובע לראשה, "מדוע איני דומה לה?" ואז לפתה הקנאה את לִבּה. כאשר ראתה את אִיזַבֵּלָדָה רוקדת, שאלה את השמים מדוע לא צר אותה הטבע כך, והיא שנאה את אהובתו של בעלה. ברגעים אלה, כאשר היה לה קר, כאשר ראתה את פדריו חי באושר ובשמחה, אזי הייתה רשעה וחדלה להאמין באלוהים.
היא הייתה מוותרת על כסף! היא ביקשה אהבה מן החברה, וצחקו לה בפניה; אנושיות? הראו לה את הדרך לבית החולים; רחמים? היא מוקיונית. אה! רחמים למוקיונית, לגנבת ילדים, ליצאנית!
אם כך, לחברה זו שלא חפצה לתת לה לא לחם, לא אהבה, ולא רחמים היא רחשה שנאה וקנאה; לאלוהים שהפצירה בו פעמים רבות כל כך, בכריעה על המדרכה, ובדמעות בעיניה, לאלוהים שלא שעה לתפילותיה, היא השיבה חוסר אמונה; לטבע שהתעמר בה, השיבה בוז.
לכן, כאשר ראתה אנשים עשירים, מאושרים, מוערכים, שטיפלו בהם, היא איחלה להם אסונות גדולים מאין כמוהם. היא לעגה לתפילותיהם של העניים, לנדריהם, למזכרות הקודש שלהם וירקה בפתחי כנסיות. כאשר ראתה אישה נאה, שחיוכה ענוג, עיניה רכות ועורגות, שערה שחור כפחם, צווארה כעין הבהט, לעגה להמון המעריץ אותה. היא אמרה: "מה היה חסר שתהיה כמוני? שֵׂער בצבע אחר, עיניים קטנות יותר, גזרה חטובה פחות, והיא תהיה כמו מרגריט! אם בעלה לא היה אוהב אותה, היה בז לה, היה מכה אותה, היא הייתה מכוערת, מבוזה כמו מרגריט!
במחשבות אלה הייתה שקועה אז; ואט אט נרדמה. היא ישנה, מרפקה נשען על השולחן, לחיה נסמכת בידה, והנר דלק, דלק עדיין.

פרקים 6 עד 8 מתוך "להריח בושם", גוסטב פלובר. מצרפתית: אביבה ברק-הוּמי. אחרית דבר של ראובן מירן. הוצאת "נהר", ינואר 2016

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גוסטב פלובר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על להריח בושם

בהחלט. בהתחשב בעובדה שמדובר בשתי יצירות מוקדמות מאוד שלו, שאותן כתב בהיותו בן 15, טרם הבשיל והיה לסופר הגאון שהיה בהמשך חיי היצירה שלו. ביצירות מוקדמות אלה אפשר להבחין בניצנים של "מאדאם בובארי", למשל.