לוּ

אני מחפש אחריה כבר הרבה ימים. אני יודע רק שקוראים לה לוּ. בעצם, אני לא רוצה לפגוש בה, רק לדעת שהיא. כן, ונעים לי לתכנן את הפגישה שלי עם לוּ, כי אין לי ולו שמץ של מושג איך היא תיראה ומהן המילים הראשונות שידוברו בה ומה אגיד לה ללוּ זאת, ואיך. אני – יודע כיצד היא נראית. אכן את זה אני יודע. כי פגשתי בה פעם. ואולי לא, אבל בטח רחוק ומלפני. לעיקר – מעבר לזמן שהוא ולמקום ובצבעים סגולים מאוד ורטובים ועמוקים. חמים, חמים היו, כמו לו נגעה בהם לוּ.

איך אפשר לי לערב את לוּ בדמיונותיי. ייתכן ויכולה לוּ להיות כל דבר הפוך אצלי. ואני אומר אליה, אם היא רוטנת ורוטטת עירומה, שבאמת, שתסגור את האור, כי בחושך לא תראה לוּ את הקור. והעלטה מביאה איתה את הצבע החם, ואפילו אני גומר לכווץ את העיניים חזק! ועד לכאב. ולראות דרכן סגול שמליט את לוּ, עוטף אותה, רן אליה, מחולל סביבה, מסעיר בה מנגינות מסחררות ועד ארגיעה. ולוּ ישנה לעולם.

אין לי דרך לפרוץ אליה, אבל פעם אוכל לה ללוּ. פעם אוכל. היא עכשיו געגועים ודמיונות בכחול. רעיון אחד ויחיד ותהומי מאוד וירוק כמו מצולה. תמהני אם היא מכירה אותי עוד. מה עז הצבע שהיה בינינו. לוּ יכולה הייתה לעשות הכול בתחומי האוקיינוסים של הרגשות הכהים. אלוהים ולוּ – כמה גשם נזל אז! איך תהיה באם ניפגש בתוך ענן אפור נגיד, או בתחומי החום המקרב. בלי שום הורים ורקע. כמה קודש וכתם כתום יקיפו אותה. והיא הרי ישנה ישנה ולא אובדת בהמון.

זכר ימים רחוקים שאבדו באחת במים. אין אפשרות לה ללוּ שלא להבין. הרצון והדמיון יאחו ויסבירו. האם שלט אז הקצב המטורף של הלב שלא יודע לנפול? החלומות המוזרים אוהבים אותי, בועטים ומשליכים אותי, ואני רק זע מעט ושב וחוזר. אני תמיד חוזר, אני יודע. כי שוב אין לי שום תמרור מעכב.

שלום, אני יענקל'ה. לא תוכלי לזכור לוּ. ולו לרגע? הביטי מה קרה אותי כעת: אני עומד – יש שם למטה למטה אצלכן, חורש עבות – שם הייתי עכשיו. ואני עומד ומשתין. אור פתאומי האיר לרגע שתי גחליליות מעיניים של חתול. ואני הבנתי מאוד, שהוא, אף פעם לא ראה איש משתין. אז הלך ממני החתול מהר עם ראש מורם. זה טוב, טוב.

עבר זמן כה רב. כל המקומות הידועים מחניקים, מעלים ריח של עובש אפל וצהוב. ואני יודע שאני תר ומחפש את העמק הירוק והשטוח. רע לי בבדידותי האינסופית, המשמימה, הקרחונית. סחרורי הדמות שלי באוויר הזגוגי, מעידים באלף צורות שונות ולא ידועות על מתן השקט השלו הניתן לאדם ולא לי. כי כך, קר לשאת בימים עמומים את הרעש המשונה שמחולל לו מחול סהרורי על פני רגעים ארוכים של רגש.

פירצה אחת קטנה במונוטוניות, מביאה מתיחות נוראה להמשך. ועד שמצליחה להבה יפה וכתומה במסעותיה בפנים, שב הכול וחוסם וחורך וממשיך לשאת ולעיתים כורע. הכורח הכפוי בא בזיגזגים של חירות, במהירות ובלי שום פנס ואיתות, ובלי ריח תפוחי-זהב. ואין שום ירוק מרגיע. על פני דרכים ארוכות ארוכות, פריכות מרוב אבק – עברתי, ולא ישבתי אף לא פעם אחת בצל האבן. רק המדבר הלבן של הנשמה לא מייבש את מקורותיו לעולם. ואין שם בצידי היערות עשב בר חם וירוק. ובצוקים הכי גבוהים מקננים נשרים, והאדם נאחז בשרכים שבוואדיות ואין יוצא ואין בא. ושיממון עצום. ועצב רך. וצבע מתכת לשמים. וחם חם. אבל לפלא בעיניי כיצד מוליכים השבילים לתוך פרדסים מבשילים בין סבך ריחני וקדום, ובדרך לא ארצית מוצאים תמיד לבסוף את דרכם אל השמש.

ברק שריצד כשבר זכוכית בשמים כחולים כהים, הזכיר, במהירותו הלבנה, את דרכיה הרחוקות ממני של לוּ.

בבקרים חטופי חלום, בימים של בראשית-אושר, בהסתננות קווי אור דרך חווקי התריס – קרמתי ללוּ עור וגידים, והנעלתי לה נעליים היפות ביותר ביקום. כי רגלי-איילה לה. והיא רקדה. מתוך השינה דמה ריקודה למחולו של עיר-פרא ודמה רן בה מכל הנימים. היא הקסימה ונעה, בלי מנוחה קיפצה וקרצה, כי קורצה לוּ ממחצבה לבנה שפועלת בינות חדרי הסתר שלי בלב, מבלי דעת אותיות ותווים וחוקים ובני אדם. זרה ומוזרה תהיה לי לוּ באם אפגוש בה לכשייגמר היום אך הלילה לא ירד עוד.

היא אמרה לי מבעד להדים רחוקים, שהיא חושבת עלי משך רגע ארוך אחד. ולו אך חשבה עלי פחות. איך לי לדעת מה אצל לוּ רגע? שמא עולם חיוּת חדש ואינסופי, בו הלב מקבל כל משאלותיו ולעולם לא ישא את הייסורים. כי ייסוריה של לוּ מבשילים, ואין לדעת. אין לדעת. מותר לקורבן להביע משאלה לפני אלוהיו, ואני מביע בה את לוּ.

מקסם הסגולים שלה אף לא ישא את צבעי הקשת. ולוּ – מסתורית ממנה פי כמה. במכרות הכי עמוקים, בעמקי כל תהומי-התהומות, בנקיקי המים של הסלעים הגבוהים – אלי-אלה יכולה המחשבה להגיע, ועדי לוּ – לא. לא דיברתי איתה ולעולם לא אדבר. גם מה שאמרתי – אמרה את זה היא ממני. דרכים רבות ומאובקות מצטלבות בי ולעולם לא נעשות צלולות. רק המצולות המוזרות והעמוקות עד אין חקר שבעיני לוּ, מביעות את הטוב החם, ואת הערפל העולה מן המים לעת בוקר, ונמוג בתוך יערות-העד העצומים והעצובים של הנפש.

במגרש ריק, גדול ורחב, מאחורי העיר, ישבתי על ספסל ארוך. נחתי בקצהו האחד של הספסל. השמש העצומה הכתה את עיניי בסנוורים. לפתע: "שלום, זוז קצת. באתי אליך. רחוקה מהדרום. קוראים לי לוּ. תזכור אותי. תסתגל... הייתי שם על איזו גבעה, מול הגלגל הלבן של השמש וחפרתי לי בחול. ידי נגעה במשהו, והוצאתי מתוך ראשו של אדם עין בצבע כחול. לכן באתי אליך, המומה מיופי. כי נזכרתי כמה טוב אתה אלי, כמה טוב ואיך."

 

דנדוני בוקר הקיפו את חלל היקום. כל האנשים קמו ליום שלא יהיה כדוגמתו. למה הילך עלי אימים הקול שבקע מערפילית מחשבתי. למה רועדות כל כך ידיי המקיפות גזרתה של סיגריה. איך בא בעמוק עמוק טעמו הרע והמטשטש של העשן. עד אין-אן יכולתי להגיע אם הייתי אחר. אם דמיוני סגור היה בחדר קטן אפור יותר מאסלה של שתן. ריח חם חריף ורועד לו לשתן, וכן למחשבתי פורצת החוק, פורעת העול, לא נכנעת למוסר הקיים ולעודף המרובה שמטילים האנשים בחיקה הגמיש.

מחשיך נעשה. ובמטושטש זכורים לי כיורים מלוכלכים, וזרע מרוח ויבש על חרסינה בחדר גבוה גבוה בבית-מלון מרוחק שלא הוקם מעולם. אם אגיע אי פעם לראש המגדל, לא יעמוד לי לבי לראות את כל המראות ועיניי תעצמנה. ללא פקודה ממני אין ביכולתי לשמוח. ללא צו מהדמיון אני לא יכול לנשק. ללא רצון אני לא יכול לנצח, ואני אפול, כנראה, באמצע הריצה.

טוב לי מאוד לראות אותה מזיעה תחתיי. גופה נמס והיא – חתולת בר. פצפוץ אחרון זרקה השלהבת בגזיר העץ, ואדים לחים ואפורים התפשטו מעגלים מעגלים עד שנמוגו, ועימם - ראייתי. כל הלא מציאותי גח כאור לעיניי ולעולם לא אכיר ברגיל. אפילו שדמיוני הכיר אותה, בהה אליה מעבר לימים וליבשות, מעבר לכל זמן, מעל לכל רוח. למרות כל אלה – בכיתי עמוק ועד לשיהוקים.

המנגינות – רק להן הזכות על רגשותיי. רק לצבעים השלטון על הבכי. עד איך רכים הם שני אלה וגומאים מרחבים של זמן ודרך. בי לא יכולה לגעת השפעה מכוונת. רק דברים מרחוקים ממני, קורצים לי באלפי צורות וגוונים, ומניעים בתוכי רכות נעימה ולעולם לא זהה.

הגעתי פעם, בשבריר של שנייה, בהתפרקות הרצון, תחת מטר מדכא ואטום – להבנה מושלמת עם דמותה. הברזל הכי חזק, לא יכול היה להניא אותי מלהגיע. והגשם - כן. ולוּ ריחפה מעלי בתוך הענן.

הפראות הגמישה שלה מעולם לא הופיעה בחיוכה. ויערות רטובים עם מחטי אורן, הילכו עליה שקט שלא מהעולם הזה. כמה רגבים חומים ודמומים התפוררו תחת מדרך רגלה. גופה העירום לא הרגיש קור, וחמה נשימתה ושקטה שקטה. והווייתה נעימה להלל. והד קולה שב צלול עם הרוח. ודממה בענפים. והאור בא ישר. וזה שיכול היה לסבּך, חדר ונח בעיגולים מקסימים על הגוף הבוהק.

דברים רבים מאוד יש לי לספר עת הייתי בחשיכה הסמיכה. דממה ושקט. צעקה פראית ונוקבת חגה באופל. הכול דמם. את חוזק הדברים יש לחוש. יש ללחוש. מבע פנייך כה רך הוא, וחמימות ידך עד מה נעימה.

ביום אביך ואפור שקעתי בחולות הנוגים של ים השקט. הים – גליו הנמוכים באו אצלי וליטפו חרש, כהתכרבלות ילד חמימה, את רגליי. ועיניי גבהו מהאופק. ואני חש במתיקות האיומה שנסוכה בעמקי הרפש של נשמתי. אני חושב לי: כמה יפה דה דקת-האצבעות במוללה את הטבעת הכתומה, המחזירה גם כתם אפור של מים במרחב.

לוּ שלי, אני מרשה לי לקרוא לך. לוּ שלי – מתי נרגע. הדגים במצולות קוראים אליך באלם. כמוני.

יש איזה דבר, אולי קרוב, אולי רחוק, ישנה איזו הוויה - שכל חיי אני מתאווה לחפש אחריה. ללא תקווה. לא עד ייאוש. באתי לסלעים הגדולים, ואני דל. ובאמתחתי אין דבר. ואת, לוּ, בגבהי-הסלע עומדת. אכן, הדרך עדך אפורה, מרתקת ומעורפלת. אבל מבעד לדברים את בתוכי. לא תתחמקי, לוּ. לא, לא תתחמקי.

בואי אצלי, נערת היין. בואי אגיד לך צבעים של דברים, ונהרות של מילים, ומבעים של כאב, ואושר פתאומי, ויופי נסוך, ושכרון מלוא-ארץ. ודמעה מתגלגלת, ופה עצור. וחול לבן ורחב. ושקט דומם.

לעבור ברחובות המלוכלכים, לעכל מבטים נרפים, עצלים; לצאת מתוך גדרות-אבן, על דשאים מוריקים לדרוך. להריח זיעת פחד קרה. וזיעת החושים כולם יחדיו עת היא נמסה תחתיי. ואני מגולל עצמי לצד, נופל אל תוך עשב ירוק וצמח-פרא, וקירות של יערות חונקים אותי. ופיסות, פיסות תכלת, עד אין גבול עמוקות. ועלים כחולים. ושאגות השקט. ושוב. ושוב לאנשים. עד שנצא לאט ונבוא בהמון.

נצא לאט, לוּ, אמרתי. עד שנצא לאט.

ואט אט חומקים גם אלה החיים, כחול חם מבעד לאצבעות. ואשוב תמיד ואקרא לך. אקרא בשקט. ואת תבואי, לוּ, תבואי מקרוב.

 

בקיץ ההוא שחיתי עמוק לים הגדול. שחיתי עד שהגעתי לנחל בים. פתאום חשתי שהשמש נשרפת והמים חמים הם עם אד לבנבן. וראיתי שהנחל מתרומם קצת מעל הים, ובמכת סנפיר אמרה לי לוּ רכובה על דג נהדר: "מרחוק. מרחוק עוד ראיתי אותך. ונראית קטן כל כך ויקר כיהלום. אז ביקשתי לי אותך. ובאתי בזרם. ובוא בי כים. ולך כחלום."

אובדן הכול, כצרי על פצע בא. והיש הסובב ללא מהירות, מהמם את הרגש ומסיחו. פרי הבוסר של העולם ניתן לי, ועלי היה לקולפו ומקליפתו ולאוכלה. אמרתי לי: למה לא לנסות משהו שונה מאורח חיי המתנהל כנשירה חרישית של עלה. ללא תמורות.

כרות-ראש וקטוע-רגליים הייתי נח בימי מסעות הצלב. בימי המסעות הדמיוניים, הרחומים. כה רחוקים המה ממני, ואני נם וחולם. סבוך סבוך הוא הדמיון, ואני תועה בו וטועה בו. רבה היא לי הדרך, ואת אשר אעבור בה – אשא עימי: קולות התופים הגדולים, העמומים. אורות מלאי בהירות. ימים של שיממון ותהייה. ירק רב. ערפל. צוהב ארסי. ויין לבן וזוהר. חשתי צורך אל הניסיון שצורתם של חיי חייבת תמיד לעבור. חשתי כלפיהם, אחריות ועול ודאגה, על אף שכולם חיכו ממני לתגובה רגילה, להתנהגות שקטה, להערכה שלווה של אופיי, רגשותיי ומנהגיי.

וערב אחד בא אז.

ערב חיים מלא נוחם ונעימות והוחלט אצלי.

תאב הייתי לפגוש בה בלוּ. ואם אפשר – רק עוד הפעם. כי מה לה משחקת עימי בין הצללים. מים רבים דלוחים שתיתי. עד גועל וחולי. אבל את המים הבהירים, הצלולים, המרווים, המרטיטים – עדם באמת עוד טרם הגעתי.

עדיין לא ראיתיה בוכה. אינני יודע באם ישנה היא, או אל נכון בין חלום וערות נחה. כל הברותיה באות ויוצאות אצלה מהחיך, ברכות ובטוב. ועד מה המרגיעות הן. יש משהו מתוק מדי ברוויה, משהו שאותו הצמא אינו מכיר, ולא יודע על קיומו. אך אני משניהם טעמתי, ועד עולם, יודע אני, אעדיף לצמוא.

בין יערות-פלא ושביל. בינות לתהומות ולהרים. בצל העשב הירוק. בפאתי המזרח ובגון השמש. לאור נרות ולריח יין. בגין בני האדם, ריחם, זיעתם ורוחם. לקצבם החייתי והמטרף של חושי החיים - עטפה לוּ את בינתי והרגישה.

באתי אליה מעבר לדברים ולחלומות. באתי אליה ובידי אין מאומה. ריק ונשגב ודומם. והיא עמדה שוקטת. ובלתי מושגת וחלומית. לא תואר לה. ואין דמות. והרוח פרעה לפתע והגשם נזל. ושמש הקיצה. ולילה, אין-שם-לו, חלף. ואני ולוּ. והיא הלכה ונעלמה ממני. הלכה ונתקטנה, הלכה ופגה לה לו. שקופה שקופה ואילמת. ואד חוורוור סגד לה, ריחף ועטפה. ושקט. דממת אלוהים. שיגעון. ולחשתי אחריה חזור ושוב, חזור ושוב: הללויה, לוּ שלי, הללו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הקדמת המחבר:לילה אחד – הייתי אז אחרי השירות הצבאי – ביצעתי עבודות גרפיקה על גבי שולחן-אור. ברגע מסוים קירבתי אלי דף ריק וכתבתי בעיפרון, בכתב-יד, את המילה "לוּ". זה היה נעים. האות ל' בצלילה החלילי, המיתמרת לגובה באצילות...
רק אור הניאון של שולחן האור הקיף את שולי הדף הלבן, זולתו הייתי שרוי באפלה.
כתבתי עוד: "לוּ".
לפתע, כמו שיטפון אדיר, בקצב הלמות הדם, פרץ ממני הסיפור הסוריאליסטי כולו אודות בחורה לא-מושגת. הדבקתי בסלוטייפ את הדפים על דלתות הזכוכית שבסטודיו הקטן. ואת כל מי שביקר הובלתי לסיפור, שיקרא.
בהחלטה רגעית שלחתי את הדפים לעיתון "חותם", שהיה אז, נדמה לי, מוסף שבועי של עיתון "על המשמר", ושכחתי מהעניין. עד היום שבו קיבלתי לבית הוריי את חוברת "חותם", ולעיניי, במרכז העיתון, מאיר עיניים, על גבי זוג עמודים, בתוספת איור, נדפס הסיפור כולו. קשה לתאר את ההלם שקיבלתי למראה הסיפור המודפס. עד אז לא כתבתי מעולם. כלום. גם לא מכתבים. לבי היה נתון לאמנות הפלסטית, ציור, רישום, גרפיקה... את הספר הראשון שלי, "שני חיי יעקב", כתבתי רק אחרי מלחמת יום הכיפורים.
חמישים שנה חלפו מאז. והרי הסיפור לפניכם, לאחר שדליתי אותו ממש מתהום הנשייה. מצולק, מקומט, מוזנח, אבל חי ורענן כביומו הראשון.        

יעקב בוצ'ן (1946) הוא סופר וצייר עטור פרסים. כתב רומנים, סיפורים קצרים, ספרי ילדים ורומן לבני הנעורים, תסריטים ומחזה. בין ספריו הבולטים "נהר חלב ותפוז דם" (הקיבוץ המאוחד), "ילד שקוף" (זמורה ביתן) ו"חלום אינסופי" (פרדס).

תמונה ראשית: "מאחורי השרך", תצלום: דרו סאורוס, unsplash.com

Photo by Drew Saurus on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יעקב בוצ'ן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"מאחורי השרך", תצלום: דרו סאורוס, unsplash.com


תגובות פייסבוק

2 תגובות על לוּ