למה לנו לגדול?

פיטר פן אינו היחיד שעצם המחשבה על התבגרות מעורר בו אי-נוחות. למעשה, אפשר לטעון כי פיטר פן, שחקיינו הנאמן ביותר היה מייקל ג'קסון, הוא-הוא הסמל של ימינו. רבים מאמינים כי הבגרות דורשת מאיתנו לזנוח את תקוותינו וחלומותינו, לקבל את גבולות המציאות הניתנת לנו, ולהשלים עם חיים שאינם הרפתקניים ובעלי ערך כפי שתיארנו לעצמנו בתחילת הדרך. בסיום הכרך השלישי של האוטוביוגרפיה שלה, סימון דה בובואר כותבת כי אין בעולם דברים רבים שהיא לא ראתה: "האופרה של בייג'ינג, הזירה בהוּאֶלְבָה, הדיונות של אל-ואד, הזריחות בפרובנס, קסטרו מדבר אל חצי מיליון קובנים, הלילות הלבנים של לנינגרד, הירח הכתום בשמי פיראוס". לא זו בלבד שהיא טיילה בעולם בתקופה שבה, בניגוד לימינו, טיולים מסוג זה לא היו דבר מובן מאליו. אלא שהאהבות והחברויות, העבודה החשובה והתשבחות שהיא קיבלה עליה, היו רבות ומגוונות לא פחות מהמקומות שביקרה בהם. קשה לתאר חיים מלאים יותר או מבוזבזים פחות. אך את רשימת המסעות מעוררת הקנאה שלה היא מסיימת במבט לאחור אל הילדה שהייתה פעם, "מביטה במכרה הזהב שלרגליי: חיים שלמים לחיות". היא מסכמת וקובעת שרימו אותה. כותבים אחדים טוענים כי רובנו לא רוצים להתבגר כיום. אך אם ברגעינו הכנים ביותר אנו חשים שהבגרות היא תרמית, איך אפשר להאשים אותנו?

פיטר פן

פיטר פן. תצלום: תום סימפסון

האם הפילוסופיה עוזרת לנו למצוא מודל של בגרות שאינו מסתכם בכניעה ובהשלמה? אני מאמינה שכן, ושהמקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא הדברים שכותב עמנואל קאנט על תהליך ההתבגרות של התבונה לקראת סוף "ביקורת התבונה הטהורה". נסלח לכל מי שלא קרא את הספר. "ביקורת התבונה הטהורה" (1781) הוא בה בעת הספר החשוב ביותר והגרוע ביותר בתולדות הפילוסופיה המודרנית. קאנט עצמו כתב שהוא ארוך ויבש מדי, לפני שהעיר ברוב דיוק כי "לא כל כותב התברך בתחכום ובחן של דייוויד יום, או בעומק ובאלגנטיות של משה מנדלסון". העיר וצדק. ברטרנד ראסל אינו הקורא היחיד שהודה כי נרדם לפני שהספיק לסיים את הספר. אך מי שיתמיד יגלה כי מודל התבגרות התבונה של קאנט הוא משכנע ביותר.

בינקותה התבונה היא דוגמטית. ילדים קטנים נוטים לקבל את כל הנאמר להם כאמת מוחלטת. היעדר הניסיון מונע בעדם מלהטיל ספק במבוגרים. כשילדים עוברים התעללות מצד הורים או כמרים אכזריים, נדרשות להם שנים להפנים שהתעללות אינה חלק בלתי נפרד ממרכיבי העולם – ולעתים הם אינם מפנימים זאת אף פעם. בחיים מאושרים יותר, כל צעד שהילד צועד מאשש הן את כוחו שלו והן את שקיפותו של עולם שנראה מסתורי בתחילה. הוא לומד שכפיות (ובובות ודייסות) נופלות למטה ולא למעלה כשמפילים אותן, שכדורים (ומשאיות וחתלתולים) הם אובייקטים שממשיכים להתקיים גם כשהם מסתתרים מאחורי הווילון. וככל שיכולותיו מתפתחות, העולם נעשה לו מובן יותר ויותר. למה שהוא לא יניח כי יכולותיו והעולם גם יחד הם בלתי מוגבלים? מדי יום הוא מבין מעט יותר, מדי יום מתגלה לו עוד אחד מסודות העולם. עבור ילד קטן, המטאפיזיקה הדוגמטית של הפילוסוף בן המאה ה-17, האופטימיסט הנצחי לייבניץ, היא מובנת מאליה: לו היו לנו די עולם וזמן, היינו יכולים לדעת הכול – ולהבין שהעולם הזה הוא הטוב שבעולמות האפשריים. זו המסקנה ההגיונית היחידה.

השלב הבא של התבונה הוא שלב הספקנות, ואף על פי שהביטוי "גיל ההתבגרות" עדיין לא הומצא בימיו של קאנט, הרי הוא טומן בחובו את כל תסמיני השלב הזה: תערובת משונה של אכזבה וחדווה הנלווית לגילוי כי העולם אינו כפי שהוא אמור להיות. גם כשהורים ומורים הם במיטבם – אירוע נדיר ללא ספק – יש בהם פגמים (ומי מאיתנו שהפכו להורים ומורים היו בעבר נערים ונערות מתבגרים, בדיוק כמו כולם). הם יודעים פחות משחשבנו ויש להם פחות פתרונות משקיווינו. גם כשהם אינם משקרים, הם אינם מספרים את כל האמת – הם מנסים לגונן עלינו בצורות שגויות מחד גיסא ולא מצליחים לשמור עלינו בדרכים הנכונות מאידך. הם מביכים אותנו בהרגלים ובתפיסות שהם רכשו בעל כורחם בתקופות קודמות. הם מבקרים את מה שהם אינם מבינים ונאחזים בזמנים שחלפו. איך נוכל שלא להסיק כי האמיתות והכללים שלמדנו מהם הינם מוטעים? או יתרה מזו, ש"אמת" ו"כלל" הם מושגים שפג תוקפם? איך נוכל שלא לעבור מאמון מוחלט בעולם לחוסר-אמון מוחלט?

קאנט אומר שהשלב הזה הוא בוגר יותר מאשר שלב הילדות התמימה של התבונה, ולכן הוא הכרחי ובעל ערך (אין ספק כי הוא עצמו מעולם לא גידל ילד מתבגר). אבל המעבר החד מאמון אינסופי לתחושה עזה של חוסר-אמון, עדיין אינו מעיד על בגרות. לא תופתעו לשמוע שבגרות היא המטאפורה שקאנט משתמש בה כדי לתאר את הגישה הפילוסופית שלו עצמו, שאמורה להעניק לכם את החוכמה הנדרשת למציאת נתיב ביניים: לא לקבל מיד את כל הנאמר לנו, אך גם לא לפסול הכול על הסף. ההתבגרות דורשת מאיתנו להכיר בחוסר הוודאות השזורה בחיינו. יתרה מזו, לעתים קרובות היא דורשת מאיתנו לחיות ללא ודאות ובה בעת להבין שאין לנו ברירה אלא להמשיך לחפש אותה. קל יותר לדבר על הגישה הזו מאשר ליישם אותה לאורך זמן, אבל אף אחד לא הבטיח לנו שיהיה קל להתבגר.

במבט ראשון, הבעיה אינה שקשה ליישם את הגישה הזו, אלא שהיא משעממת. לא זו בלבד, אלא שיש בה משהו מן הכניעה. הרי זה בדיוק מה שיאמר לנו הדוד החביב בעודו מטפח את כרסו. הוא יסביר כי החיים לא יהיו מופלאים כפי שחשבנו בילדות, ולא נוראים כפי שחשבנו בגיל ההתבגרות, ושהגיע הזמן לשנס מותניים ולהפיק מהם את המרב. ההצהרה הבנאלית הזו היא נכונה, אך היא אינה נשמעת כמו דבר שראוי לשאוף אליו. למה לא לדלג על קאנט ולהקשיב יש לרולינג סטונז: אם תנסו מדי פעם, עוד תגלו שקיבלתם את מה שאתם צריכים1. ואם כבר מדברים על דודים חביבים: החיים של קאנט אינם נראים כמו דוגמה ומופת לחיים בוגרים. הוא מעולם לא התרחק יותר מ-65 קילומטר ממקום הולדתו, הוא מעולם לא התחתן. אפילו השמועה על רומן שניהל מעולם לא אוששה. חייו הבוגרים היו שגרה של הרצאות, מטלות אקדמיות וכתיבה. השגרה הזו הייתה תובענית וסדירה כל כך עד ששכניו היו מכוונים את שעוניהם, כביכול, על-פי הצעדה היומית שאליה יצא כדי לחזק את בריאותו הרעועה. המשורר היינריך היינה אף אמר כי קל לתאר את קורות חייו של קאנט כיוון שלא היו לו חיים וגם לא קורות.

הקתדרלה של קניגסברג

הקתדרלה של קניגסברג. תצלום: דמיטרי דרקונוב.

עם זאת, המשורר גם תיאר את קאנט כמורד שהסתער על שערי גן עדן, ושלצדו נראה המהפכן הצרפתי רובספייר כדמות לא מלהיבה במיוחד. היינה לא היה היחיד שחשב כך. רוב בני תקופתו הצעירים-יותר של קאנט תפסו אותו באופן דומה. נוכל להתחיל להבין מדוע הם תפסו אותו כך אם נעיין בדיון הידוע ביותר של קאנט בסוגיית הבגרות, המופיע בתחילת המסה המפורסמת ביותר של עידן הנאורות: "מהי נאורות?" (1784). מסה זו מגדירה את הנאורות כשחרורה של התבונה מחוסר הבגרות שהיא הביאה על עצמה. אנו בוחרים בחוסר בגרות כיוון שאנו עצלנים ומפוחדים: כמה נוח יהיה לתת לאדם אחר לקבל החלטות בשבילנו! "אם יש לי ספר שדואג להבנה שלי, מטיף שדואג למצפון שלי, רופא שקובע את התפריט שלי, אין צורך שאתאמץ בעצמי. אין צורך שאחשוב כל עוד אני מסוגל לשלם. אחרים יטפלו בענייני עבורי" (כן, אפילו קאנט היה מסוגל לכתוב משפטים פשוטים כשהוא כתב עבור ה"ברלינישה מונאטשריפט", הגרסה בת המאה ה-18 ל"ניו יורק ריוויו אוף בוקס"). יחסית לאדם ללא ילדים, הוא מפגין מידת התמצאות מפתיעה באופן שבו הם לומדים ללכת. כדי ללמוד ללכת עליהם למעוד וליפול, וכאשר אנו כולאים אותם בעגלה כדי לחסוך מהם את החבורות, אנו כולאים אותם בתינוקיותם. קאנט לא התכוון לתקוף אימהות מגוננות, אלא מדינות אוטוריטריות המעוניינות למנוע מאזרחיהן לחשוב בכוחות עצמם.

גם האינדיבידואליסטים הגדולים ביותר יודו כי יש אמת בהצהרתו הידועה. לעתים קרובות זו אכן אשמתנו: אין לנו אומץ לגייס את המרץ או ליטול את הסיכונים – גם אם הסיכון אינו אלא מבוכה! – הנדרשים לחשיבה עצמאית. לא קשה להבין מדוע זה המסר שמורים שמים עליו את הדגש כשהם מלמדים את הטקסט הזה בתיכונים. לבטח אסור לנו לומר לצעירים שיש בחברה בעיות שהם לא יוכלו לתקן אם רק ישקיעו מעט מאמץ. כך הפך המסר של "מהי נאורות?" למנטרה ניאו-ליברלית המאששת את הציוויים הקיימים: אם אתם חשים אי-שביעות רצון מהעולם סביבכם, זוהי אשמתכם. אם רק תצליחו להשיל מעליכם את העצלות והפחדנות, תהפכו לבני אדם נאורים, בוגרים וחופשיים. לא פלא שגרמנים משכבת גיל מסוימת, שנדרשו לשנן את המסה בבית הספר, רוטנים בחוסר סבלנות כל אימת שמישהו מדבר על "חוסר הבגרות שאנו מביאים על עצמנו".

למרבה הפליאה, אף על פי שהמסה הזו היא אחת הנהירות ביותר של קאנט, מעטים טורחים לקרוא אותה, או לכל הפחות לזכור ממנה דבר מה מעבר למשפטים הראשונים שהזכרתי כאן. לו היו ממשיכים לקרוא, הם היו מגלים שקאנט לא האמין כי אי-שביעות הרצון שלנו היא אשמתנו הבלעדית. אולי גם אתם, כמוני, נוטים לעצלות ופחדנות, אך קאנט טוען שגורמים מסוימים מנצלים את הנטיות האלה לרעה. ישנם אפוטרופוסים שלקחו לעצמם את הכוח לפקח עלינו. הם הצליחו לעשות זאת כיוון ששכנעו אותנו כי חשיבה עצמאית אינה רק פעולה קשה, אלא אף מסוכנת. "לאחר שקודם כול עשו את בהמות הבית שלהם למטומטמות והגנו עליהן בקפידה כדי שלא יעזו לעשות שום צעד בלי ההליכון שאליו כבלו אותן, או אז הם מראים להן איזו סכנה מאיימת עליהן אם יעזו ללכת לבד. אך הסכנה אינה גדולה כל כך, ולאחר שימעדו כמה פעמים הן ילמדו לבסוף ללכת. אבל דוגמה אחת של כישלון כבר מרפה את ידיהן ומפחידה אותן עד שהן נמנעות מלחזור על ניסיון בעתיד"2. זהו מסר פוליטי רדיקלי רב-עוצמה. חוסר היכולת שלנו להתבגר אינו אשמתנו, או בכל אופן הוא אינו אשמתנו הבלעדית. המבנים החברתיים שבתוכם אנו חיים נועדו לכלוא אותנו בתינוקיותנו. המדינה מעוניינת למנוע מאיתנו לחשוב באופן עצמאי, ולשם כך היא מעודדת ומנצלת את הנטיות השליליות ביותר שלנו – הרי אזרחים בוגרים רק עושים צרות. השילוב בין רצונה של המדינה בשליטה לרצון שלנו בנוחות מוליד חברות שבהן מתרחשים עימותים מעטים בלבד. אך אלה אינן חברות של אנשים בוגרים.

מיהם האפוטרופוסים שאליהם קאנט התכוון? קאנט חי בימים פיאודליים, כשגם השליטים הנאורים ביותר היו פטרנליסטיים, ו"פטרנליסטי" עדיין לא היה מונח בעל מטען שלילי. לא קשה להבין כיצד מבנים פיאודליים כלאו את הנתינים בתינוקיותם. ואם נדמה לכם שהדמוקרטיות המערביות חיסלו את האסטרטגיה הזו, כנראה שכחתם את אזהרותיו של דה טוקוויל באשר לכוחה של דעת הקהל בחברות הנשלטות על-ידי השוק: בחברות אלה, עריצות הרוב "אינה נטפלת לגוף, אלא מכוונת היישר אל הנפש"3. לא לחינם הפוליטיקאית החזקה ביותר באירופה מכונה באופן קבוע Mutty (מוּטי, כינוי חיבה ל"אמא"), ולא לחינם המסר המרכזי של אנגלה מרקל לבוחריה נועד להרגיע אותם: המשיכו לעשות את מה שאתם עושים, תנו לאימא לדאוג לכם, וסיוטים כמו החוב ביוון או האבטלה בספרד לעולם לא יהפכו למציאות.

אנגלה מרקל קריקטורה

אנגלה מרקל. איור: DonkeyHotey

אך זוהי בסך הכול מטאפורה. ואף על פי שמדובר במטאפורה חשובה, היא אינה מתארת במדויק את האופן שבו דמוקרטיות פועלות. אחרי ככלות הכול, אין להן גישה לאמצעים הפטרנליסטיים והאוטוריטריים שהיו זמינים לאפוטרופוסים מתקופתו של קאנט. ואם זה המצב, כיצד תצליח חברה דמוקרטית מודרנית לכלוא אותנו בתינוקיותנו?

חשבו על מלאכת הטיפול בתינוק: אמנם היא מתישה, אך היא אינה מורכבת ברמה הקונספטואלית. תינוקת שרק למדה כי היא מסוגלת לפעול בעולם, לאחוז בחפץ כלשהו על-ידי תיאום בין ידיה לעיניה – הישג נפלא – עלולה להרים חפץ אסור: המשקפיים של אבא, העגילים של אמא, הסכין שהם השאירו על השולחן. אך כמה קל להסיח את דעתה! כל שעליכם לעשות הוא לשים לפניה חפץ אחר – צרור מפתחות יעשה את העבודה – והנה התינוקת הוסטה ממסלולה ושכחה לחלוטין מהחפצים האסורים. ככל שהיא גדלה קשה יותר להסיח את דעתה, אך העיקרון נותר אותו עיקרון. הבאתם את הילדה בת השלוש לסופרמרקט ואמרתם לה שאסור לאכול לפני שמשלמים, שפריטים מסוימים טובים יותר מאחרים, שלעתים קרובות העטיפות שלהן מסתירות יותר משהן מגלות. באופן כללי עשיתם כמיטב יכולתכם לפרוש בפניה את רשת האינטראקציות החברתיות הנדרשות כדי להשיג מזון בעיר במאה ה-21. לבסוף אתם מגיעים לקופה, שם היא מזהה חפיסות נוצצות של זבל תזונתי – שורות על גבי שורות של זבל המוצבות בדיוק בקו הראייה של ילדה היושבת בעגלה, שלאחר חצי שעה של קניות הגיעה לקצה גבול יכולתה לדחות סיפוקים (לפסיכולוגים התעשייתיים שקיבלו את ההחלטה לשים את הממתקים ליד הקופה מגיע להישלח לגיהינום). איך תצליחו עכשיו להסיח את דעתה של הילדה? יש כמה טקטיקות אפשריות, המתאימות לילדים שונים בימים שונים: לעתים די בסירוב תקיף ותזכורת לביקור הקרוב בגן השעשועים. לפעמים די בבננה ותזכורת לכך שיש לשלם על דברים לפני שאוכלים אותם. ביום רע במיוחד אתם עלולים להתחיל לצעוק בעצמכם, או להיכנע ולקנות את הממתק. הדבר החשוב הוא שכל הורה צריך למצוא דרך כלשהי להסיח את דעתה, מלבד ההורים הרודניים ביותר שלא יהססו להכות ילדה שדורשת דבר מה שהם אינם רוצים לתת לה.

את דעתם של אנשים מבוגרים קשה יותר להסיח, אך הקושי הזה מתקזז עם העובדה שאינספור דברים מושכים את תשומת לבנו – ומאז המצאת המרחב הווירטואלי סביר להניח שאינספור הפך לאינסוף. למרות קיומן של אפליקציות שמטרתן המוצהרת היא לוודא שהסחות הדעת של המרחב הווירטואלי לא יפחיתו את תפוקתנו, מספר האמריקנים שהקדישו זמן ב-2014 להתבוננות בישבנה של קים קרדשיאן גדול במיליונים ממספר האמריקנים שהצביעו בבחירות אמצע הכהונה שבוע קודם לכן. אל לאירופאים למהר להתענג על האנקדוטה הזו: אתרי האינטרנט מאשרים כי גם אירופאים רבים התבוננו בקים קרדשיאן במקום לקרוא את תומא פִּיקֶטי, למשל.

הרשו לי להבהיר: אמנם אני קראתי את פיקטי באותו שבוע, אבל גם הייתי מרותקת לתמונתה של קים קרדשיאן – באימה, אמנם, ובכל זאת מרותקת. גם דעתי עלולה להיות מוסחת, כמו כל אחד אחר, ואף על פי שלעתים אני טוענת כי הסחות הדעת האלה הן חלק מניסיונותיי להבין את העולם שאני חיה בו, ומוסיפה להן מעט פרשנות תרבותית ביקורתית, הרי שהייתי מעדיפה מאוד להסתדר בלעדיהן. הילדים שלי אומרים שאיני מסוגלת להבין את טבעה המחריד של התרבות העכשווית מכיוון שאינני משתמשת במדיה חברתית. סביר להניח שהם צודקים, ולמרות שאני מכירה מבוגרים רבים שמשתייכים למיליארד משתמשי פייסבוק, ואחרים שמפצירים בי להכיר באיכויות ההייקו של טוויטר, איני מתכוונת להצטרף אליהם, אפילו לשם הבנת המדור התשיעי של גיהינום-המאה-ה-21. יש לי מספיק הסחות דעת בלעדיהם. המחשב שלי מדשדש – כפי שהוא תוכנת לעשות לאחר תום תקופת האחריות – וסוף סוף הזמנתי לי תחליף. אבל פיצ'רים חדשים התווספו או השתנו בשם השיפור, ואני הייתי צריכה לשכוח פעולות שלמדתי לבצע בלי מחשבה. לו היינו מסכמים את כל השעות שאנו מבזבזים על התופעה המכונה בשם העליז "שדרוגים" – להבין איך לכוון שעון מעורר חדש, לצלות בתנור החדש, לאחסן הודעות בסמארטפון החדש, לשמור תמונות במצלמה החדשה – האם לא היינו מגיעים למספר שעות שאפשר להפיק בו די מזון להאכיל את הילדים הרעבים של העולם, או למצוא תרופה לסרטן?

קים קרדשיאן

מתוך מבחר תסרוקותיה של קים קרדשיאן. תצלום: celebrityabc

אנו פורשים עוד מדריך הפעלה בחריקת שיניים ותוהים מה גוזל מאיתנו זמן רב יותר: גודל האותיות או הניסוחים הסתומים. אבל מה לגבי הסחות הדעת הסבילות שכבר איננו מבחינים בהן מרוב שהן נפוצות? ספרו של מתיו קרופורד, The World Beyond Your Head: On Becoming an Individual in an Age of Distraction, הוא מחקר מתוחכם ומצוין העוסק באיומים על הקשב שלנו:

"נדמה כי שדות הראייה שאינם מוקדשים למסחר מצטמקים ללא הרף. טכנולוגיות מסיחות-דעת משתלטות עוד ועוד על המרחב הציבורי. הן לוכדות את תשומת לבנו וכך בולמות את התפתחותם של קשרים חברתיים. הן מרחיקות אותנו זה מזה ומקרבות אותנו אל מציאות מלאכותית שתוכנה נקבע מרחוק על-ידי גורמים פרטיים בעלי עניין חומרי בכך. אין כאן קונספירציה, זה פשוט האופן שבו העולם מתנהל".

אסתכן בנוסטלגיה ואציין את הפרט המטריד היחיד שאני יודעת על עמנואל קאנט. ביתו שכן ליד בית סוהר והוא התלונן שוב ושוב על המזמורים ששרים האסירים, כיוון ששירתם הפריעה לו לעבוד. בסופו של דבר הוא ביקש עזרה מראש עיריית קניגסברג. את המכתב לראש העיר הוא סיים במילים, "איני חושב שתהיה להם זכות להתלונן, או שישועתם תעמוד בסכנה, אם הם יידרשו להשמיע את קולותיהם מאחורי חלונות סגורים". קשה שלא לקנא קצת: אם זה מה שנחשב להסחת דעת בקניגסברג של סוף המאה ה-18, לא פלא שהם נזקקו לסמכות אוטוריטרית. המנגנונים האוטוריטריים הפיאודליים שנועדו לכלוא את הנתינים בתינוקיותם התחלפו כיום במנגנונים מתוחכמים יותר, אך הם חזקים באותה מידה, וטווח השפעתם גדול מתמיד.

בהתחשב בכל הכוחות הפועלים המנסים למנוע מאיתנו להתבגר, לא מפתיע שקאנט חשב כי ההתבגרות דורשת יותר תעוזה מידע: כל הידע בעולם אינו מהווה תחליף לאומץ להשתמש בכושר שיפוט אישי. וכושר שיפוט הוא דבר שניתן ללמוד – בראש ובראשונה על-ידי התבוננות באחרים – אך לא ללמד. כושר שיפוט הוא חשוב מכיוון שכללים וחוקים אינם מסייעים לנו למצוא תשובות לשאלות שבאמת טורדות את מנוחתנו. לא רק שאנו זקוקים לאומץ כדי ללמוד לסמוך על כושר השיפוט שלנו במקום על כושר השיפוט של המדינה, השכנים או כוכבי הקולנוע האהובים עלינו (מובן שהמדינה, השכנים וכוכבי הקולנוע צודקים לפעמים, וכושר השיפוט שלנו אמור לעזור לנו להבין זאת), אלא שאנו זקוקים לאומץ כדי לחיות עם הקרע המלווה את חייו של כל אדם: האידיאלים של התבונה אומרים לנו כיצד העולם אמור להיראות, אך הניסיון מלמד שברוב המקרים העולם אינו תואם את האידיאלים האלה. ההתבגרות דורשת מאיתנו להכיר בפער בין התבונה לניסיון – בלי לוותר על אף אחד מהם.

רובנו מתפתים לזנוח אחד מהשניים. אנשים שדבקים בדוֹגמוֹת של הילדות יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לכך שהעולם אינו תואם את אמונותיהם היסודיות. אמנם יש לא מעט אנשים כאלה – עולים בדעתי מספר מטיפים ופוליטיקאים – ובכל זאת הרבה יותר אנשים שקועים כיום במים העכורים של גיל ההתבגרות. אלו אנשים שהתחוור להם כי העולם אינו משקף את התפיסות והאידיאלים שלהם, ולכן הם מחליטים לשלוח את האידיאלים לעזאזל. ההיאחזות באידיאלים בעולם שאינו מעוניין בהם הופכת עבורם מקור לאכזבה, ואפילו בושה. מוטב להיפטר מהם מאשר לסבול מזיכרון התקווה המובסת. ההכרה בריקבון המציאות היא מעשה אמיץ הרבה יותר מאשר ההיאחזות באשליה. אך היא גם אמיצה הרבה פחות משנדמה כיוון שהיא אינה דורשת מאיתנו דבר מלבד מעטה של תחכום. צריך הרבה יותר אומץ כדי להכיר בכך שהאידיאלים והניסיון משפיעים עלינו במידה שווה. התבגרות דורשת מאיתנו לכבד את ההשפעה הזאת ולהכיל אותה כמיטב יכולתנו. עלינו לדעת שלעולם לא נצליח להגשים את האידיאלים שלנו במלואם, ובו בזמן עלינו לסרב להיכנע לדוֹגמה ולייאוש. לאורך החיים אנו מתפתים לעתים לכאן ולעתים לשם. בסופו של דבר, אדם בוגר הוא מי שמקרב את חלקת אלוהים שלו אל האידיאל בלי לשכוח כיצד היא נראית בפועל. אם במקרה יש לכם דוד כרסתן שלימד אתכם את זה, הרי שאתם בני מזל.

נשים לרגע בצד את התבונה. ישנן מוסכמות מעטות בלבד בפילוסופיה המערבית המודרנית, ואחת מהן היא שהתבונה והניסיון גם יחד משפיעים על הלמידה. גם בנושא זה הייתה לקאנט דעה נחרצת. רציונליסטים כמו דקארט תיארו את תעתועי החושים וטענו כי התבונה לבדה מסוגלת לגלות לנו את האמת על העולם. האם הפיזיקה לא גילתה כבר שדברים כמו צבעים אינם אלא תכונות של החומר ולא חלק ממהותו? האם המתמטיקה לא התחילה לגעת בעומק היקום? אמפיריציסטים כמו לוֹק, לעומתם, טענו שהמוח הוא טבולה ראסה, לוח שנותר חלק עד שהניסיון נחקק בו. דייוויד יוּם, יורשו של לוק, הגדיל לעשות וטען כי התבונה היא "חסרת אונים"4. רוב הפילוסופים בימינו טוענים שקאנט הביא לידי גמר ויכוח בן 200 שנה כשהראה כי גם התבונה וגם הניסיון נדרשים לידיעה. כפי שהוא עצמו אמר, רעיונות בלי ניסיון הם ריקים, ניסיון בלי רעיונות הוא עיוור. ויכוחים מסוג זה תמיד עשויים להתעורר מחדש, אך בזכות מחקרים חדשים בתחום הנוירו-פלסטיקה, חוקרי מוח מאששים כעת את התפיסה של קאנט. ניסויים מראים כי חוויות מסוימות מסוגלות לשנות את צורת המוח שלנו. בו בזמן, מבנים מנטליים פנימיים הם בעלי השפעה מכרעת על הצורה שבה אנו חווים את העולם. בספר זה אבחן שוב ושוב את האופן שבו התבונה והניסיון משפיעים על תהליך ההתבגרות.

אילו סוגי חוויות חשובות להתבגרות? כדי להיות קשוב לעולם עלינו לראות חלקים שונים ממנו. אמנם פילוסופים כמו בְּלֶז פסקל ולאוֹ דְזְה האמינו שאנו מסוגלים ללמוד את כל מה שאנו צריכים לדעת בתוך החדר שלנו בלבד, אך רבים אחרים טענו כי למסע בעולם יש חשיבות מכרעת. לדוגמה, הרצאותיו של קאנט על האנתרופולוגיה מלמדות אותנו שמסעות הם אמצעי נהדר ללמידה על אודות בני אדם, בהנחה שכבר למדנו להכיר את בני ארצנו.

"רק רגע", אתם מזדעקים, "הרי אמרת לנו שהוא מעולם לא התרחק יותר מ-65 קילומטר מקניגסברג!".
אל תשכחו שהיה קשה מאוד להסתובב בעולם בימים ההם. להיטלטל בכרכרה בדרכים עקלקלות מלאות מהמורות. אוזניים זקופות, תרות אחר צעדיהם של שודדי דרכים. שהייה בפונדקים מפוקפקים במשך שבועות על גבי שבועות על גבי שבועות. וכל זה רק כדי להגיע מוויימאר לסיציליה, המסע הגדול בחייו של בן-זמנו הצעיר, ההרפתקני והעשיר יותר של קאנט, הלוא הוא יוהן וולפגנג גתה. אבל אפילו גתה היה יכול רק לחלום על מסעות ארוכים יותר.
"אבל דרכים גרועות הם תירוץ גרוע. קאנט בעצמו דיבר על יתרונות המסע!".

מובן שיש הבדל בין הלכה למעשה. בהערת שוליים לפסקה על המסעות, ניכר שקאנט חש נבוך מפאת חוסר יכולתו ליישם את ההצעה שהוא עצמו העלה – זהו הטיעון האישי והמשעשע היחיד שמצאתי בכתביו:

"עיר גדולה, מרכז הממלכה, שבה ממוקמים משרדי הממשלה, שיש בה אוניברסיטה (לטיפוח המדעים) ונוסף לכול יש בה גם נמל המאפשר סחר לא רק עם חלקיה הפנימיים של הארץ, אלא גם עם מדינות שכנות בעלות שפות שונות ומנהגים שונים – עיר כזו, כמו קניגסברג שלגדת נהר פרגוליה, יכולה לשמש כמקום ראוי להרחבת הידע האישי לגבי האנושות והעולם, מקום שאפשר לרכוש בו ידע ללא מסעות" (אנתרופולוגיה מנקודת מבט פרגמטית).

נשמע כמו תחינה אישית, אך האם הוא צדק? אולי ישנם אנשים אחדים, במקומות אחדים, שאופקיהם רחבים ופתוחים כל כך עד שאינם צריכים לנסוע רחוק כדי להעשיר את ידיעותיהם. אולי קאנט היה אדם מן הסוג הזה, ואולי גם אתם, שקוראים את מילים אלה על מסך כזה או אחר, אנשים מן הסוג הזה. הרי האינטרנט מציע לנו גישה שדורות קודמים לא היו מסוגלים להעלות בדעתם, ואפשר להפיק הרבה מאוד מהמרחב הווירטואלי אם לא מסתפקים בפורנו ובקליפים של ראפ קוריאני. אפשר לקרוא חדשות ממאות מקורות ברחבי העולם ולגלות איך אירוע אחד זוכה לדיווחים שונים לחלוטין. למרבה הצער, מספר מחקרים שנערכו לאחרונה מראים כי ברוב המקרים האינטרנט דווקא מצר את אופקינו. אנחנו קוראים רק את הבלוגים והאתרים שהחברים שלנו קוראים, ונקודת המבט שלנו מצטמצמת והולכת. אבל חשוב לזכור שהאינטרנט עדיין צופן בחובו הזדמנויות להרחבת אופקים. האביב הערבי מוכיח זאת, יהיו השלכותיו אשר יהיו, ואפילו לא נורא כל כך לצפות פה ושם בקליפ של ראפ קוריאני. מי היה מאמין?

אך מי שחי, ובעיקר עבד, מספיק זמן בשפה זרה ובמדינה זרה, יודע שאנשים אחרים מפספסים המון דברים. אפילו למידת שפה זרה על בוריה לא מספיקה לבדה – עדיין לא תכירו, למשל, את שירי הערש שדוברי שפת האם שמעו לפני השינה, שירים שנתקעו בראשם לעד. לא תבינו בדיחות וניואנסים וחלק גדול מהאירוניה. זו הסיבה שמסע פיזי נתפס לעתים קרובות כצעד הכרחי בתהליך ההתבגרות. בעבר היה מקובל באירופה לשלוח את בניו של איש עני לעבוד כשוליות. כיום המנהג הזה נדיר הרבה יותר, אך הוא עדיין קיים במקומות כמו תוניסיה והפיליפינים. ילדים עשירים יותר – שכעת מגיעים לא רק מלונדון וניו יורק, אלא גם ממוסקבה ובייג'ינג – נשלחים כיום לגרסאות המודרניות של ה-grand tour מהמאה ה-19 (סיור תרבותי בערי אירופה, שנועד להעשיר את ההשכלה). באירופה, שם הסיורים האלה נועדו לחזק את האחדות הפוליטית, זה נקרא "תוכנית ארסמוס". האמריקאים קוראים לזה בפשטות "שנת לימודים בחו"ל" (junior year abroad).

מחקרים מראים כי תרומתה של תוכנית ארסמוס לאינטגרציה האירופאית קטנה מהמצופה. סטודנטים מדווחים כי הם חזרו הביתה בתחושה שהקשרים שלהם למולדתם התחזקו. אך כשלב בתהליך ההתבגרות היא יעילה הרבה יותר מאשר תוכניות הלימודים בחו"ל של רוב האוניברסיטאות האמריקניות, ולו בגלל שהאירופאים מאמינים שמן הראוי לדבר יותר משפה אחת. לארי סאמרס, נשיא הרווארד לשעבר, אמר לאחרונה לניו יורק טיימס שלמידת שפה שנייה היא בזבוז של זמן שהיה אפשר להקדיש למקסום יכולות שאפשר לכמת. מסתבר שעבור כלכלנים כמו סאמרס, שפה אינה אלא אמצעי לאיסוף מידע. בארצות הברית, וכמו כן באנגליה, כְּשירוּת לשונית נתפסת כסימן להשכלה גבוהה מאוד, אבל כל שוליה תוניסאי יודע יותר שפות מלארי סאמרס. ולא יהיה מפתיע במיוחד אם מזכירה גרמנית תחליט שהיא נהנתה כל כך מהחופשה ביוון שהיא רוצה ללמוד את השפה, ותיקח קורס ערב לפני הנסיעה הבאה (שכעת הפכה לנסיעה שנתית) לכרתים. האם האירופאים טובים יותר במסעות ובטיולים? ובכן, אין ספק שהם נוסעים למקומות רבים יותר, ובמובנים מסוימים הם גם חשים נוח יותר במסעותיהם. עצם המעבר ממקום למקום תחת חסותו של אפוטרופוס – בין שמדובר ברכז אקדמי, מארגן כנסים מכובד, או סוכן נסיעות הגובה מחירים מופרזים – תורם מעט מאוד לתהליך ההתבגרות, ואולי אף גורע ממנו כיוון שהוא מייצר את האשליה שראינו עולם בלי שראינו אותו באמת. אם אינכם מעוניינים לחוות את העולם ללא תיווך, מוטב כבר שתישארו בבית. את הקפלה הסיסטינית ממילא רואים טוב יותר באינטרנט.

אני טוענת שמסעות מהסוג הנכון הם חלק הכרחי מתהליך ההתבגרות, אף על פי שאין די בהם לבדם. כפי שציינה דה בובואר, המסע בעולם לבדו אינו הופך אותנו לאנשים השמחים בחלקם. ואנו לא זקוקים לטיולים ומסעות כדי ללמוד, באופן פורמלי, שבתרבויות שונות יש אורחות חיים שונים. צריך רק לקרוא את התנ"ך כדי לדעת שקורבן ילדים היה חלק מדתות רבות עד שאלוהים אמר לאברהם שהוא אינו צריך להקריב את בנו, וכל נערה ונער שמעו על האסקימוסים שמשלחים את קשישיהם על פני המים. מתבגרים אוהבים את הדוגמה הזו במיוחד ושמחים להשתמש בה כראיה לרלטיביזם מוסרי. אך כאשר אנו שוהים או מטיילים במדינה אחרת אנו נחשפים בצורה מוחשית הרבה יותר לקווי הדמיון ולהבדלים גם יחד. קווי הדמיון וההבדלים האלה מעניינים ועמוקים יותר משנדמה, גם בתרבויות שדוברות (פחות או יותר) אותן שפות. אמנם הסדרה "אחוזת דאונטון" מרתקת את האמריקנים לא פחות משליידי גאגא מרתקת את הבריטים, אך בארצות הברית דברים כמו ביטוח בריאות וחופשת לידה נקראים "הטבות", בעוד שבאנגליה – כמו ברוב העולם המתורבת – הן "זכויות". המלים האלה עשויות להשפיע באופן מהותי על תפיסות של צדק וחירות.

קיוסק בפפואה

קיוסק במדאנג, פפואה. תצלום: EGuide Travel

כפי שאמר קאנט, יש טעם לנסוע אל תרבויות אחרות רק אם כבר הבנתם, במידה כזו או אחרת, את התרבות שלכם – אם כי החשיפה לתרבויות זרות תעזור לכם ללא ספק להבין גם את התרבות המקומית כיוון שהיא תחדד מאפיינים תרבותיים שעד כה קיבלתם כמובנים מאליהם. כשחזרתי לארצות הברית לאחר שהות ראשונה בת שש שנים בברלין, התרתחתי בכל פעם שפתחתי את הניו יורק טיימס. לא התוכן הרגיז אותי, אלא הצורה. בעוד שהעיתונים הגרמניים מפרסמים טקסטים המלווים לעתים בצילומים, העיתון האמריקני הטוב ביותר אינו מהסס להשתמש בשלושת-רבעי עמוד לפרסומת ולהשאיר רבע בלבד לחדשות. אנחנו לא חושבים על האופן שבו החלוקה הזאת מסיטה את תשומת לבנו מהטבח בבוסניה לסייל בבלומינגדיילס, אבל זה בדיוק מה שקורה: כשאנחנו נתקלים ביחס הזה מדי בוקר, איזה אירוע נראה חשוב יותר? ניסיתי להפיק תועלת מהזעם שחשתי ולשלב את הדוגמה הזאת בשיעורי הפילוסופיה הפוליטית שלימדתי בייל, אך החזקתי מעמד כמה חודשים בלבד, שנה לכל היותר. לאחר זמן מה התרגלתי מחדש לעיתון והתגובה שלי הפסיקה להיות רגשית. הזעם מתיש, ולכן קשה לשמר אותו לאורך זמן.

מובן שזוהי דוגמה קטנה בלבד לאופן שבו החברה מעצבת את תפיסות העולם שלנו כמעט בלי שנשים לכך לב. אולי לא במקרה "פיטר פן" ראה אור זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה. יהיה טיפשי לטעון שג'. מ. ברי ידע מה עומד לקרות, ו-The Children’s Book של א. ס. בייאט חושפת בפנינו את האכזריות שליוותה את משחקי הילדים בתקופה שנראית לנו, כיום, תמימה למדי. אך בהשוואה למה שבא לאחר מכן, ראשית המאה ה-20 נראית כמו תקופה מתוקה כל כך עד שאנו כמעט מצטערים שהזמן לא עצר בה מלכת. בכל זאת, אבקש מכם לשכוח לרגע ממלחמות העולם ופצצת האטום שהופיעה אחריהן, ולחשוב על הביקורת המופיעה ב-Growing Up Absurd, ספרו הקלאסי של פול גודמן מאמצע המאה ה-20. האם יצרנו תרבות שמותירה מרחב למבוגרים, תרבות שבה התבגרות היא אפשרות טובה? גודמן טען שלא. הוא חשב שאנשים צריכים לגדול בתרבות שמעניקה להם עבודה בעלת משמעות, תחושת קהילה ואמונה בכך שהעולם נענה למאמציהם. התרבות שלנו מעמידה במרכזה את הצרכנות במקום להעמיד במרכז את העבודה המספקת, והתוצאה היא חברה של מתבגרים נצחיים. אף שספרו של גודמן הכה גלים בשנות ה-60 – סוזן סונטג קראה לו סארטר האמריקני – הוא נשכח מאז, אבל חלק גדול מהביקורת שלו נכונה כיום מתמיד. ומי שרלוונטי אף יותר לימינו הוא האיש שחזון ההתבגרות שלו העניק השראה לעמנואל קאנט – ז'אן ז'ק רוסו המרתק והמרגיז. הגותו של רוסו היא כתב אישום נוקב על האופן שבו התרבות "שוזרת פרחים בשלשלאות שכובלות אותנו". ברוב המקרים, אמנות ומדע משרתים את היוהרה והארנקים שלנו יותר מאשר את טובת האנושות. כך התרבות מתעתעת בנו ומעודדת אותנו לקבל את הסדר החברתי שעליו היא אמורה לקרוא תיגר. פיתויי החברה נוצצים ונפוצים כל כך עד שרק פתרונות קיצוניים יוכלו להביא שינוי. בהמשך הספר אבחן את הבעייתיות וההבטחה הטמונות ב"אמיל" של רוסו – הניסיון הפילוסופי היחיד לכתוב מדריך מקיף להתבגרות. אני אראה כיצד רוסו וקאנט מנחים את הדיון, ואז אבחן את הסיבות שבגינן קשה מתמיד להתבגר במאה ה-21.

לאחר שנכשלנו ביצירת חברות שהדור הצעיר ירצה לגדול לתוכן, אנחנו עושים אידיאליזציה לשלבי הנעורים. אנו רואים את ההתלהבות התמימה שבה ניגשים תינוקות לכל דבר ומקנאים בפתיחות ובתום שלהם. בד בבד אנו שוכחים את הפחד והתסכול המלווים כל צעד קטן, החל בעמידה בכוחות עצמנו וכלה בציור דמות פשוטה. האידיאליזציה המזיקה ביותר היא התפיסה הרווחת שאומרת כי הזמן הטוב ביותר בחיים הוא העשור שבין גיל 18 ל-28, פחות או יותר, כששריריהם של בחורים ועורן של בחורות נמצאים בשיא פריחתם. זוהי תופעה הורמונלית, וביולוגים אבולוציוניים יסבירו לכם שיש לה תכלית. אבל המטרה שלנו אינה למקסם את הרבייה, גם אם יש לנו גנים מופלאים. כאשר אנו מתארים את התקופה הקשה ביותר בחיינו בתור הטובה ביותר, אנחנו רק מקשים על כל מי שעובר אותה ("אם כבר עכשיו אני מבולבל ומפוחד, מה יהיה עליי בעתיד אם החיים רק הולכים ונעשים קשים יותר?"). זה לב העניין. כשאנו מציגים את החיים כתהליך של הידרדרות, אנו מלמדים את הצעירים לצפות מהם למעט מאוד, ולדרוש מהם מעט מאוד.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא פיטר פן, סיפור שמעולם לא הפסיק להלך עלינו קסם אף על פי שעבר גלגולים רבים. הגלגולים האלה מתעדים את השינויים בתפיסות ההתבגרות. בעיניי מדובר בסיפור עצוב, אך ברומן המקורי הוא סתם משעמם. ב-1911 הציג ברי את מר דארלינג כמי שמבין במניות ותו לא. תשוקתו היחידה הייתה להיות בדיוק כמו שכניו. בגרסת הסרט של אמצע המאה, זו שעליה גדלתי, מר דארלינג עדיין היה מבוגר למופת – משעמם, מעט מטופש, אך אולי גם קטלני. דמותו הסמכותית מעוררת בנו פחד קל, ומכיוון שקולו המהדהד של השחקן הפך בקלות רבה לרעם מאיים, הוא דובב גם את מר דארלינג וגם את קפטן הוק. הליהוק הכפול מעיד על כך שפיטר פן צריך לקרוא תיגר על שניהם. בסוף המאה ה-20, המבוגר כבר נעשה מגוחך לגמרי. הילדים שלי גדלו על התפנית המטרידה שמתחוללת ב"הוּק", סרטו של סטיבן ספילברג. המבוגר בסרט – עורך דין בשם פיטר פּנינג שעבודתו שולטת בחייו – עודו אומלל ומשעמם. יתרה מזו, אנו כבר לא מפחדים ממנו, אלא בזים לו. לא רק שהוא אינו יודע להתמודד עם הרפתקאות בארץ לעולם לא, אלא שהוא בקושי יודע להתמודד עם החיים עצמם. בסוף המאה ה-20 המבוגר מעורר רחמים, והמצלמה מעודדת אותנו להצטרף לצעירים הלועגים לו. תוך פחות ממאה שנה דעכו המבוגרים מדמויות עגומות ליצורים עלובים להפליא.

ספילברג אוהב מוסרי השכל, ולכן יש בסרט מין סוף טוב שבו המידה הטובה זוכה לגמול והרשעות מובסת. פיטר פנינג מוצא דבר אחד טוב בבגרות, והוא ההורות. התגלית הזו מצילה אותו. הבעיה היא שספילברג עמעם את זוהר ההורות באמצעות ניסיונותיו המבריקים של דסטין-הוק-הופמן לפתות את ילדיו של פנינג. האופן שבו הוא מציג את חסרונות ההורות – לא רק השגרה המעייפת שמאפיינת אותה, אלא גם חוסר הכנות המלווה אותה – מרמזת לנו כי הסוף בכל זאת אינו טוב במיוחד. הסרט מזכיר לנו את הצדדים הענוגים של הבגרות, קרי את האהבה המופלאה לילדינו, אך בה בעת מראה לנו שגם ההיבטים האלה הם בעייתיים. להורות יש ערך גדול הרבה יותר מאשר טלפונים מצלצלים, תשלומי משכנתא וענייני מבוגרים אחרים, אך גם היא תסב לנו אכזבה.

ההתבגרות כוויתור והשלמה. מעמדו של פיטר פן כסמל נשמר כבר מאה שנה. ב-2015 עלו על במות לונדון, ניו יורק וברלין גרסאות חדשות ושונות לפיטר פן, המרמזות כי הוא אינו עומד לעזוב אותנו בזמן הקרוב. עבור מי שרואים בו גיבור, פיטר פן הוא סמל למרד – במערכת המנסה להתאים אותנו לציפיותיה של חברה שאינה יודעת עוד איך לחיות מרוב דאגות. אנו מוקפים בקולות המפצירים בנו לגלם את התפקידים שנכתבו עבורנו מבעוד מועד, ולכן פיטר פן נראה כמי שמתריס בכניעה ובהשלמה.

אבל מה אם הבנו את הסיפור לא נכון? מה אם אנחנו חיים בתרבות שלא באמת רוצה מבוגרים – כיוון שקל יותר לשלוט בנתינים תינוקיים ואנוכיים? זוהי טענתו של קאנט ב"מהי נאורות?", אך לרוב היא זכתה להתעלמות. ואם היא נכונה, הרי שאין דרך טובה יותר לכלוא אנשים במצב של חוסר בגרות מאשר להציג בפניהם תמונה עגומה של הבגרות, כזו שאף נפש לא תעז לשאוף לה. לפיכך, המעשה החתרני-באמת אינו המרד של פיטר פן, אלא דווקא ההחלטה לאמץ את ההתבגרות על החירות והעצמאות שהיא טומנת בחובה. בספר זה אני טוענת כי הבגרות היא אידיאל, ואף על פי שכמעט בלתי אפשרי להגשים אותו במלואו, כדאי וראוי לשאוף אליו.

סוזן ניימן (Susan Neiman) היא פילוסופית העומדת בראש "פורום אינשטיין" בגרמניה.

הטקסט המובא כאן הוא ההקדמה למהדורה החדשה של "Why Grow Up: Subversive Thoughts for an Infantile Age"

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סוזן ניימן.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על למה לנו לגדול?

01
מירי שמיר

ממליצה מאוד לראות את הסרט "החיים, סרט מצוייר", (במוי Robert Ross Williams) ... אוון, אוטיסט בן 23 שאיש לא ציפה שילמד לדבר, לתפקד בעצמו ולתקשר. את כל מה שהוא יודע למד הודות לסרטי וולד דיסני בכלל ופיטר פן בפרט. הסרטים המצויירים פתחו בפניו את הקשר לעולם, הפחד מההתבגרות מוסבר על ידו בצורה מפוקחת ומרגשת. הסבר לקנט ממקור ראשון.
עכשיו בדוק אביב סינמטק ת"א