לרוץ עם סקרלטי

גם ריצה היא דרך לחוות את העולם, להביט בו, להקשיב לצליליו. "מדריך הג'וגר למוזיקה קלאסית – זהו ספר שעוד ייכתב ביום מן הימים", אומר דן צלקה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אפילו ספורטאים משתעממים בעת ריצות ארוכות, על אחת כמה וכמה מי שאינו ספורטאי כלל ועיקר. כדי לגבור על השעמום התחלתי לרוץ עם "ווֹקמן" מחובר לחגורתי. מייד הסתבר, שהשאלה לאיזו מוזיקה להקשיב היא שאלה גורלית, וכי בחירה אקראית עושה את הריצה למייגעת ביותר. אין ספק שהריצה עצמהּ – השינוי בחום הגוף, בלחץ הדם, במהירות הנשימה – משנה במידת-מה את קליטת המוזיקה.

בתחילה חשבתי שכדי להיעזר במוזיקה די במשהו קצוב ומהיר, אך אחרי שבוע נוכחתי לדעת שהקצב הקבוע מזיק ממש כמו פעימות שעוני הג'וֹגינג, אלה המכניעות את הרץ בעריצותן החדגונית. אחר-כך ניסיתי לרוץ עם מוזיקה פופולרית – למשל Born in the U.S.A. של ברוּס ספרינגסטין – אבל אין זו המוזיקה שלי, אם כי אני מתפעל משירו על אביו; אפילו הביטלס בשיא תהילתם לא היו בעיני יותר מאשר נחמדים.

אחרי הרבה היסוסים התחלתי לרוץ עם מוזיקה קלאסית. אמנם לא חששתי מ"חילול קודש", אבל חששתי שמא יש משהו תועלתני בשימוש כזה במוזיקה האהובה עלי. ואולם המוזיקה הקלאסית נתגלתה כאידיאלית לריצה.

בלב-ליבה של המוזיקה חבוי פרדוקס: על כל צליל להיות צפוי ובלתי צפוי בעת ובעונה אחת. אפשר לנסח זאת כך: המוזיקאי פותר את הבעיות שעורר, הוא מעניק ניחומים לכאב שהנחיל, וברור שמוזיקה קלאסית מתאימה לריצה, שבה מעורבים הקבוע והמשתנה, המתח וההרפיה, הסבל וההקלה. תפיסת המוזיקה של ניטשה תואמת את התחושה בעת הריצה: הגופניות והרוחניות באיחוד סבוך.

המוזיקה המתאימה במיוחד לריצה היא המוזיקה של המאה ה-18, זו המושתתת על המחול ובמידה מסוימת על לשון-אופרה פשוטה. אין זה מקרה שמוזיקה זו טובה כל-כך לכוריאוגרפיה ושרק יצירות מעטות – כמו הבאלטים של צ'ייקובסקי ושל סטרווינסקי ומלחיני המאה שלנו, הרחוקים ביותר מן הרומנטיקה – שווֹת לה בסגולה זו. היצירות התזמורתיות של באך עתירות הצבעים, וכן הסונטות של סקרלטי, תואמות במיוחד את הריצה, מפני שהשניים בונים על שלד איתן. המוזיקה הבארוקית בכלל, בטעמה המר-מתוק, המגרה – מיטיבה עם הריצה.

מוצרט תמיד נפלא. ביצירות שחיבר במחצית השנייה של חייו כלל אין חלל ריק, אין חולשות במרקם; והאופרות (והיצירות הכנסייתיות) מצמיחות כנפיים לרץ.

בכלל, מוזיקה קולית כמעט וגורמת לרץ לרחף, כה נשגב הוא הקול האנושי וכה חזקות וסוגסטיביות המקהלות. מי שמבינים קצת לטינית חייבים להיזהר: לעיתים נופלות מילות התפילה כמו מצבות כבדות על האוזניים (אצל מוצרט, אגב, הלטינית אינה מפריעה, במנגינותיו יש משהו רענן ההופך את התארים שקושרים, נניח, לשילוש הקדוש, לביטוי התפעלות רבת-חן).

המוזיקה הקולית של המאה שעברה גם היא מרוממת, כך הדבר ב"קללת פאוסט" של בֶּרליוּז, ששרים אותה בצרפתית, בלטינית ובלשון השֵׁדים, וכך גם ביצירות המקסימות של פוֹרֶה ושל המלחינים הרוסים הגדולים. האופרות של רוסיני, הנשמעות בתחילה אידיאליות לריצה – כולן ברק, שמחת חיים, הרפתקה, שובבות וגופניות מדהימה – לא פעם זונחות את הרץ; יש יותר מדי חורים בגבינה הפנטסטית הזאת.

מה מקשה על הריצה? למשל, מוזיקה לנבֵל, ולא פחות מהנבל – ההתנשפות של כנרים הנשמעת בבירור בהקלטות

המוזיקה הרומנטית, שבדרך כלל אינה טובה לכוריאוגרפיה, אינה גם טובה לריצה, ואפשר להאזין ללא כל מבוכה רק ליצירות של מלחינים כמו בטהובן (עד גיל העמידה) ושוברט, המסוגלים לעצב זהות בין הנפש ובין העולם, בין המאורע החיצוני לבין הפנימי. שופן ושומאן מופנמים מדי, ולמשמע יצירותיהם מרגיש הרץ שחטא לכללי הטעם הטוב, כאילו פתח מכתב שאינו מיועד לו. המוזיקה המודרנית הטובה למחול טובה גם לריצה: הצרפתים עד פּוּלֶנק, סאטי וצאצאיו האמריקאים, וכן – סטרווינסקי וקוֹדאי.

מה מקשה על הריצה? למשל, מוזיקה לנבֵל, ולא פחות מהנבל – ההתנשפות של כנרים הנשמעת בבירור בהקלטות מפני שהיא עולה בתחילת המשפטים. נשיפות אלה הופכות שלישייה לרביעייה, רביעייה לחמישייה. גם בפיזום יש משהו מטריד; פיזומו של גלֶן גוּלד מעביר את הרץ אל כיתות אמן ומעורר בו מוּדעוּת עצמית מיותרת. הביצוע, כמובן, מכריע: האוּבֶרטוּרוֹת של פֶּרסל, בביצוע משעמם ודהה, הכבידו עלי כאילו רצתי עם שק מלט על גבי. קשה גם לשמוע מוזיקה הודית; למוזיקה הזאת נזקק הגוף כאשר הוא במנוחה, בגלל הצורה של הצלילים המתמשכים, הנשלחים ונאספים בחלל. ייתכן שהסיבה לכך כלל אינה בהיעדר הטונאליות או ההרמוניה אלא בבעיית המודולציה.

הריצה על שפת הים טובה יותר עם מוזיקה ישנה; בפארק הירקון ובמקומות שרבים בהם העצים, השיחים, הפרחים, מתאימה מוזיקה של המאה שלנו.

מדריך הג'וגר למוזיקה קלאסית – זהו ספר שעוד ייכתב ביום מן הימים.

לרוץ בגן לוקסמבורג

ריצה בגן אורנמנטלי, גן מתוכנן היטב, מלא בפסלים, במעקי שיש, אגרטלי אבן ענקיים, מִזרקות, ערוגות מטופחות – כמוה כהופעת אדם ערוֹם למחצה בנשף חגיגי, בין אנשים לבושי הדר, הנעים לאיטם לקצב שיחות עצלות ומוזיקה סלונית; אך המלון שלי היה במרחק כמאה מטר מגן לוקסמבורג והחלטתי לרוץ בו בשהותי הקצרה בפריז. בוקר אחד חמקתי מהמלון הקטן, ואל מול מבטו הנבוך של בעליו רצתי לעבר תיאטרון ה'אוֹדֵיאוֹן' ונכנסתי באחד מהשערים אל הגן.

רצתי בשולי הגן, אך השיפוצים בבניין הארמון הכריחו אותי להתקרב אל מרכזו, אל הפסלים והבריכה שבה השיטו ילדים ומבוגרים את סירותיהם הזעירות. בתחילה הרגשתי אי-נוחות, עד שפגשתי בעוד רץ ובעוד אחד, בנערה ארוכת רגליים, בקבוצת צעירים בבגדי התעמלות לבנים שרצו בריצה קצובה. אין ספק שהצרפתים הם עם מַרסיאלי, חרף מה שחושבים עליהם בימינו, כה מסורה, דייקנית ושבוּית-שיתוף הייתה ריצתם.

הנערה ארוכת הרגליים רצה כמוני עם "ווקמן" יפני (שמעתי באותו בוקר את 'אוֹרלנדוֹ פּלדינוֹ' של היידן, אופרה נפלאה, הטובה באופרות שלו). היה מוקדם מאוד, ניחוח משכּר נישא בין העצים היפים, בין ערוגות הפרחים הססגוניות. כבר מזמן שכחתי שניחוח גן יכול להטריף את החושים עד כדי כך. איזו עוצמה! איזה עושר!

גני לוקסמבורג, פריס, ז'ורז' סאנד

העץ של ז'ורז' סאנד, גני לוקסמבורג, פריס. תצלום: ברנאר לאגר

התחלתי לשים לב אל הפסלים ואף לקרוא פה ושם את הכתובות, את שמות המלכות, הקדושות והיפהפיות. וֶלֶדָה האגדית היא נערה בחצאית מיני; הפטרונית של פריז, זֶ'נֶביֶב הקדושה, בתולה ששדיה אימהיים; מרגרט מאנגוּלֶם, מלכת נאוואר שובבה וחכמה; מרי סטיוארט עם ספר בידה ותוֵוי גורלה הנוגה חרותים על פניה. מצאתי אפילו את פלוֹבּר ואת ז'ורז' סאנד. פסלו של פלובר פאלי מאוד, הפסל תיקן קצת את קרחתו כך שהסופר נראה כמו דייג תמהוני ולא כרוקח פרובינציאלי.

מן הטרנזיסטור שבידי זקן מנמנם נשמעת סיסמת פרסומת: הלו פסקל, כאן סילבי!

הלו פסקל! הלו סילבי! האם לא הגיע הזמן שתצאו קצת ממחילותיכם האינטלקטואליות ותתחילו להעניק לכולנו מה שתמיד עשיתם ביד רחבה: יצירות מופת בפרוזה, שירה, ציור, מוזיקה, קולנוע, הגות. עורו, עורו, סילבי ופסקל!

לרוץ בפונדל פארק

פוֹנְדֶל פארק הוא גן בסגנון האנגלי: גדול, "טבעי" ורבגוני. רצתי בו עם המוזיקה לאורגן של סוֶלינְק. כתוב בספרים שהוא גדול המלחינים של הולנד, אבל את המוזיקה שלו משמיעים לעיתים רחוקות. מה רבה הייתה הפתעתי! סוֶלינק הוא באמת מלחין גדול, והוא שייך למשפחה הרוחנית של בירְד ופרסל. יש ביצירתו משהו ענוֹג ומרגש, עדינות מופלגת, חן, פשטות שובה לב.

הפארק רחב ידיים, מלא באגמים, תעלות, דרכים ושבילים לאינספור. לעומת גן לוקסמבורג הוא היה בעינַי סמל החופש.

כעבור חצי שעה של ריצה התחיל לרדת גשם שהלך והתעצם. ניסיתי להסתיר את ה"ווקמן" מתחת לגופייה, אבל הוא נפל, הסוללות התפזרו ואחת נעלמה. בלי מוזיקה ובגשם עז התחילו לבלוט בעיני הצדדים הפחות עליזים של הגן האמסטרדמי הגדול. גן "טבעי" אינו יכול להיות מתוכנן כולו באותה רמה, הוא אינו יכול, אם להשתמש במונח מוזיקלי, להיות "דוּרכְקוֹמפּוֹנירט", כלומר, מולחן מן הקצה עד הקצה. יש בו שׂדרות, שבילים ומעברים קצת מוזנחים, פינות משרות תוגה.

צלילי מופעים עממיים מהדהדים בעליבות ובאווילות בחללים הענקיים, ששרוי בהם הוד העבר

רטוב ומרוגז נזכרתי לרוע מזלי בוויכוחים של יום אתמול עם מכרַי ההולנדים על גורל הכנסיות. ההולנדים, סוציאל-דמוקרטים טובים, הופכים את הכנסיות שלהם למקומות עסקים ולמעין מועדוני תרבות. נדמה לי שמפריעה לי פחות התמורה הראשונה, אם כי ההלם היה גדול כשראיתי שהכנסייה העצומה של עיר הנמל הוֹרן הפכה לכלבו לכלי שיט. רוב הכנסיות הופכות למועדוני תרבות מעוררי פיהוק. תערוכות ציור מכוערות תלויות על פרגודים דוחים, צלילי מופעים עממיים מהדהדים בעליבות ובאווילות בחללים הענקיים, ששרוי בהם הוד העבר. הכנסייה היפה של ליידן, הכנסייה העתיקה של אמסטרדם גם אלה נעשו למועדונים; הכנסייה באוטרכט, שכה הִרבו לצייר במאה ה-17, נעשתה היום למוזיאון לתיבות נגינה.

סנטרל פארק, שלג, ניו יורק, עץ, שלכת

סנטרל פארק, מנהטן. תצלום: אנדרה בנץ

"יש כנסיות שאנו משפצים, אחרות אנו סוגרים, אחרות משכירים," אמר לי מכר אחד. מה יכולתי לענות לו על כך? הרי זה כמו להתווכח על מוסר עם מי שדוגלים בתורות אוּטיליטריוֹת. אתה יודע שזאת שטות גמורה, אבל תמיד אתה מרגיש קצת אשם בוויכוח. אינני זוכר באיזה מקום כתב קירקגור, שעם היעלמם של החרדה והאשם בלב המאמינים מוטב להפוך את הכנסיות לאולמי ריקודים. אולי. אמרתי למכרי: למה שלא תניחו לכנסיות שתתבלינה ותתמוטטנה מאליהן? אני רוצה לראות שתי זקנות מתפללות כשאני נכנס לכנסייה.

"אי אפשר להחזיק כנסיות עצומות כאלה בשביל שתי הזקנות שלך," השיב מכרי, "ומה עם חשמל, תיקונים, ניקיון, מיסים, ביטוח? מי ישלם בעד זה?" הוא הביט בי בחיוך (בן הדור שעדיין רוחש חיבה לישראל) ואמר: "למה שלא תדאג קצת לבתי-הכנסת אצלכם? גם אני דואג תמיד למִקדשים הבודהיסטיים כשאני מטייל באסיה."

בהמשך הריצה נזכרתי בוויכוחים איתו על עקרונות הצדק שנראו לי משפילים בעצם סובלנותם האדישה והמעשית.

הודות לסוציאל-דמוקרטיות אמסטרדם היא עיר שאין בה אי-צדק מוגזם, אין גזענות. איני יכול להציע דבר טוב ממנה, אבל צלעותיה הדוקרניות של השיטה הזאת בולטות מדי כבר מזמן.

יותר ויותר לובש הסוציאל-דמוקרט צורה של פיליסְטֶר מן המאה שעברה. בעצם אפשר היה לנחש שהפיליסטר ינצח, אף-על-פי שנרמס והוספד לא אחת על-ידי אנשים כה שונים כמו היינה, סטנדאל, בודלר, ניטשה. אבל הם היו עצבניים-משהו, חסרי מנוחה ואף מטורפים, ואילו הפיליסטר ישב לו כל אותה העת סמוך לקערת הכרוב ולקנקן הבירה, היה לועס לו לאיטו כשור ומשמיע גיהוקים שאננים. עכשיו שרוי הפיליסטר במשטר דיאטת בריאות, והוא מצטט את היינה, סטנדאל, בודלר וניטשה. הוא ניצח.

לרוץ באסואן

לא יכולתי לרוץ על הטיילת בלוּקסוֹר מבלי לבוסס בבוץ או בדומן או מבלי להיתלות בשׂערותי באמירי העצים הנמוכים ששתל איזה גמד מרושע לאורך הטיילת

לא הזדמן לי לרוץ בזמן טיולי במצרים. לא הרגשתי שאני יכול לרוץ בקהיר (ואולי לא גרתי ברובע הנכון), והדבר גם היה בלתי אפשרי מבחינה מעשית, לא קל היה אפילו לפסוע במדרכה או לחצות כביש. לא יכולתי לרוץ על הטיילת בלוּקסוֹר מבלי לבוסס בבוץ או בדומן או מבלי להיתלות בשׂערותי באמירי העצים הנמוכים ששתל איזה גמד מרושע לאורך הטיילת. אולם באסואן הציע לי צעיר אמריקאי – שצילם את האמנות הקופטית בקהיר, ובא להינפש כמה ימים במלון 'קַטַרַקט' – להצטרף אליו לריצה על שפת הנילוס. שלא כבערים מצריות אחרות, באסואן אפשר לרוץ, כך אמר.

ואמנם הוא צדק. האנשים הרבים שישבו ליד הנהר או שעבדו באספקת ספינות הטיולים והאסדות בירכו אותנו בעת ריצתנו במילים כמו: טוב, טוב מאוד, בוקר טוב, לבריאות, ברוכים הבאים. הם הביטו בנו בחיבה, בקצת פליאה אולי, אבל ללא איבה. חיי הנהר האדיר היו גלויים לעינינו. אל הספינות הובאו כבשים, ירקות, לחם, סלים מכוסים במפות. ספני הפֶלוּקוֹת התחילו לרדת אל המזחים. הטיילת באסואן היא רחבה, פה ושם מסתירים העצים את הנהר אבל מפעם לפעם נראים האיים המוזרים, הגרניט הפילי של הסלעים, המדבר הצהוב הזוהר בגדה שמנגד. יש משהו נדיב בעיר הזאת, יש בה עוצמה, קפריזיות, חופש מוזר.

(1987)

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "כל המסות" מאת דן צלקה, בהוצאת "חרגול" ו"מודן", 2018. הקטע מופיע כ"במקום הקדמה" לקובץ "דפים מהודקים באטב" הנכלל באוסף המסות.

תמונה ראשית: יום של שמש בגני לוקסמבורג. תצלום: מארי-סופי טקיאן, unsplash.com

Photo by Marie-Sophie Tékian on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דן צלקה.
§ קריאה | # מוזיקה
- דימוי שעריום של שמש בגני לוקסמבורג. תצלום: אן-סופי טקיאן, unsplash.com


תגובות פייסבוק