מאה שנים של בדידות

לפני זמן מה, אחד העיתונים באיטליה ביקש ממני לענות על השאלה הבאה: "האם הרומן נמצא במשבר?" לא עניתי, מפני שהמילים "משבר הרומן" נשמעו לי נתעבות. הן העלו בדעתי רומנים גרועים בלבד, שכבר מתו מזמן ולא עניינו אותי. ככל שזכור לי, חשבתי אז שאין טעם לשקוע בהרהורים כה רבים על הרומן, ושאם הננו או היינו אי פעם סופרים, כדאי לנו לנסות פשוט לכתוב רומנים ולקבור אותם באיזו מגירה אם אינם חיים. לאחר מכן קראתי את “מאה שנים של בדידות” מאת גבריאל גרסיה מארקס. זה זמן רב לא קראתי ספר שסחף אותי בצורה כה עמוקה. אם הרומן אכן מת או עומד למות, הבה נקבל בברכה את הרומנים האחרונים, שהופעתם משמחת את עולמנו.

על “מאה שנים של בדידות” נכתב ודובר הרבה ברחבי העולם. אך מרוב אהבה לרומן הזה אני חוששת שלא ידברו עליו דיו, שלא יקראו אותו דיו ושהוא יתערבב באלפי הרומנים החדשים, הצובאים עלינו מכל עבר. העובדה שעדיין יוצאים רומנים חדשים רבים כל כך אינה מוכיחה כלל שהרומן עודנו חי. גם אם הייתה לנו, למשל, סיבה לחשוב שזן השפנים עומד בפני הכחדה, עדיין היינו רואים, במשך שנים רבות, שפנים חיוורים ועייפים, שהיו ממשיכים להזדווג, להתרוצץ בשדות ולאכלס את האדמה. את הסימנים למותו הקרב של הזן היינו יכולים לראות בפרטים קטנים: חיוורון או רפיון מעורפל בחזוּת הילודים; החשדנות והעצבות שבהן היינו מתבוננים בהתפתחותם על הדשא. אם נראה שחלק מן היצורים הללו מאושרים ורוצים לחיות הדבר רק יכאיב לנו, כי  המחזה הזה לא יעורר בנו לא רצון לחיות ולא אושר, אלא רק השלמה מרה ופרידה מרה. חשבתי שכך יקרה גם לגבי הרומן: סברתי כי גילוי האפשרות של רומן חי יכאיב לנו כעת, שהרי הוא לא יוכיח כלל שהזן חי. אדרבה: גילוי כזה יהיה כרוך במחשבות עצובות על היעלמותו הקרבה של הזן.

ייתכן שלא זכרתי עוד מהו רומן חי. לא זכרתי איזו רוח חיים הוא מסוגל להפיח בנו וכיצד יכולה נוכחותו החיה לקרוע מעלינו, בבת אחת, את בגדי האבל ואת אדישותנו העמוקה והעגומה

אולם כאשר עלו בי ההרהורים הללו, ייתכן שלא זכרתי עוד מהו רומן חי. לא זכרתי איזו רוח חיים הוא מסוגל להפיח בנו וכיצד יכולה נוכחותו החיה לקרוע מעלינו, בבת אחת, את בגדי האבל ואת אדישותנו העמוקה והעגומה.

הגעתי ל”מאה שנים של בדידות” במקרה, והתחלתי לקרוא אותו בחוסר רצון ובחשדנות. הדבר מראה עד כמה נעשינו חשדנים. איבדנו את היכולת לקרוא כהלכה רומנים. יתר על כן: רבים מן הרומנים שאנו מנסים להתקרב אליהם דוחים אותנו כבר בשורות הראשונות. במקרים אחרים נדמה לנו במהלך הקריאה שאנו אוכלים אבנים, נסורת או אבק. ויש גם רומנים שאנו קוראים בהיסח הדעת ובעצב, כעומדים בחדר ההמתנה של תחנת רכבת, עמוסים במזוודות, משועממים וקופאים מקור. אינני יודעת אם הרומן גוסס מפני שהפסקנו לאהוב אותו, או שהפסקנו לאהוב אותו מפני שהוא ממילא גוסס. המחשבה שהרומן עומד על סף הכחדה התפשטה סביבנו וחדרה לתוכנו כמו דוק של עייפות – מחשבה הניזונה מרעל הרומנים הגרועים וממזון רקוב. התפשטה בקרבנו המחשבה שהתמסרות לרומנים אינה ראויה, מפני שיש ברומן התחמקות והתנחמות, ואסור לנו להתחמק ולהתנחם: עלינו להיות ממוסמרים היטב לתוך המציאות. תחושת האשמה כלפי המציאות מדכאת אותנו.

תחושת האשמה הזאת גורמת לנו לחשוש מרומנים, כדבר מה העלול להרחיק אותנו מהמציאות. וגם אלה מאתנו שאינם חושבים כך נושמים רעיונות דומים, מושפעים מהם וסובלים מהם, שכן הרעיונות הללו מסתננים לתודעות ומדביקים אותן. בימינו, החברה האנושית חשופה במיוחד לרעיונות מידבקים: רעיונות אמיתיים ורעיונות כוזבים מתפשטים ומתמזגים מעלינו כמו עננים, מתערבבים ברוחות רפאים ובסיוטים קולקטיביים, ולפיכך איננו יודעים עוד להבחין בין אמת לשקר. אם אנו מנסים לכתוב כיום רומן יש לנו תחושה שאנו עושים דבר מה שאף אחד לא מעוניין בו עוד, ולכן אינו מיועד לאף אחד, ודבר זה מרפה את ידינו והופך את דמיוננו לקר ועייף. אם אנו מנסים לקרוא רומן יש לנו תחושה שכבר אסור לנו להתמסר לעולם דמיוני שאחרים יצרו בעבורנו, ואנו מוצאים אפוא אינספור תירוצים כדי לחדול מן הקריאה ולהניח את הרומן הזה בצד. חיינו חרדים ועמוסים מדי; והדאגות, רוחות הרפאים והסיוטים האישיים והקולקטיביים, צרים ולוחצים עלינו מכל עבר. לעתים אנו חוזרים לרומנים מן העבר, כמקור של נכסים פּוֹריים וחיוניים שאבדו לנו. אך בידוד הרומנים הללו בעבר פירושו שימורם כמו תחת זכוכית, כלואים במוזיאון הזיכרון. יש בנו תשוקה עזה לרומנים שנולדו בהווה, הנושאים בחובם את אותות ההווה, כדי לשלב אותם ברומנים מן העבר ולאהוב את כולם ביחד. איננו יודעים אם תשוקה זו משותפת גם לזולת, או שאנו האחרונים שחשים אותה: האם היא נובעת מאיוולתנו, כמתבודדים, או דווקא מתוך צורך אוניברסלי וקיומי?

מבחינתי, קריאת “מאה שנים של בדידות” הייתה כמו תרועת חצוצרה, שהעירה אותי מחלום

מבחינתי, קריאת “מאה שנים של בדידות” הייתה כמו תרועת חצוצרה, שהעירה אותי מחלום. התחלתי לקרוא את הספר בחוסר רצון, וציפיתי שהוא ידחה אותי. אולם דבר מה לכד את תשומת לבי והמשכתי הלאה, בתחושה של התקדמות בין שיחים צפופים וירוקים, מלאים בציפורים, נחשים וחרקים. לאחר סיום הקריאה חשתי שהיה זה כמו מעוף ציפורים מהיר ובלתי פוסק במרחבי השמים האינסופיים וחסרי הנחמה, שיש בהם רק הכרה מרה ומחשלת של האמת. זה סיפורה של משפחה המתגוררת בכפר בדרום אמריקה. במארג מורכב ביותר, מסתחרר ומוקפד, נפרס גורלם של הגיבורים – גורל מסתורי אך בהיר, זרוע מלחמות ומפולות. זה גורל שיש בו תהילה וסבל, ועם זאת הוא נותר תמיד חופשי, סודי ובודד, עד לנקודה חסרת תנועה באופק, שבה השמים הבהירים וחסרי התנועה מקבלים לתוכם את הזיכרונות וההריסות. אולם לא ארחיב את הדיבור על הרומן הזה ולא אנסה לתמצת אותו. אני אוהבת אותו עד כדי כך, שאיני מסוגלת לפרשו ולסכמו בשורות אחדות. כל רצוני הוא להתחנן למי שעדיין לא קרא אותו לעשות כן ללא דיחוי. כאשר אני קראתיו, עברו עליו יומיים שבהם מחשבותי נשארו למעשה צמודות לעמודים הללו; רק מדי פעם בפעם הרמתי את ראשי כדי להתבונן במקומות ובפנים החיים ברומן, כפי שאנו מתבוננים בשקט בתווי הפנים של אהובינו ומאזינים בלבנו לקולותיהם. לאחר מכן קראתי ואהבתי כמה רומנים נוספים, שהרי לרומנים אמיתיים יש היכולת המופלאה להחזיר לנו את אהבת החיים ואת התחושה המוחשית של ציפיותינו מן החיים. רומנים אמיתיים מסוגלים לטאטא מעלינו את הפחדנות, את קהות החושים ואת הכניעה לדעת הקהל, למגפות ולסיוטים הסובבים אותנו מכל עבר. רומנים אמיתיים מסוגלים להביא אותנו בבת אחת אל לב האמת.

כדי להרוות את צימאונם הסודי, אנשים ימציאו תחליפים. כשם שיהיו טבליות וביסקוויטים סינתטיים כתחליף ללחם ולמים, כך יהיו תחליפים לרומנים, שהרי לבני אדם יש יכולת גאונית למצוא תחליפים לדברים הנשללים מהם

הרומן הזה הוא סיפורה של משפחה בכפר. יש להניח שבעתיד לא יהיו עוד לא משפחות ולא כפרים, אלא רק ערים וקהילות. זהו אפוא הרומן האחרון, או אחד האחרונים, שבו הדברים הללו עוד חיים. מורגשת בו המודעות להיותו אחד האחרונים, ושברון הלב מכך; ועם זאת מורגשת בו עליזות ושמחה גדולה ומשוחררת על כך שניתן לו להתקיים לעוד זמן קצר. בעתיד לא יהיו עוד רומנים מהסוג הזה; אך הרומנים ככלל ייעלמו רק בעוד מאות בשנים, בגלל האטיות שבה נכחד הזן הזה. במשך זמן מה, הרומנים לא יהיו אלא זעקות שבורות ויפחות, ולאחר מכן תשתרר דממה. אנשי העתיד יתנפחו מרוב רומנים בלתי כתובים, וסיפורים מחתרתיים וסודיים יסתובבו במעמקי האדמה. כדי להרוות את צימאונם הסודי, אנשים ימציאו תחליפים. כשם שיהיו טבליות וביסקוויטים סינתטיים כתחליף ללחם ולמים, כך יהיו תחליפים לרומנים, שהרי לבני אדם יש יכולת גאונית למצוא תחליפים לדברים הנשללים מהם. כך יחלפו המאות. יום אחד ייוולד הרומן מחדש, מאפרו שלו, כמו עוף החול. שכן הוא אחד מאותם דברים חסרי תועלת והכרחיים בעת ובעונה אחת: הוא חסר כל תועלת, שהרי אין לקיומו שום סיבה נראית לעין ואף מטרה, ואף על פי כן הוא הכרחי לחיים כמו לחם ומים. הרומן הוא אחד מאותם דברים שלעתים קרובות נמצאים בסכנת הכחדה, ועם זאת הם אלמותיים.

אפריל 1969

מתוך: "אל תשאלי אותי לעולם", מאת נטליה גינזבורג. תרגום: אספיר מילמן, הוצאת "מאגנס", 2021.

תמונה ראשית: כובעי קש כפריים מקולומביה. תצלום: ריקרדו גומס אנחל, unsplash.com

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash