מאז ולתמיד

לא סיפור של הפיכת לב ניצחת בפנינו. סיפור קצר על התנתקות והתחברות מחדש
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אני כנראה לא זכאי להיקרא "סופר"; בשונה מה-writer הכללי שמחליק בחלל הפה, בעברית בא התואר עם כתב מינוי מחייב יותר. אבל כן התחוור לי שהכתיבה עתידה לתפוס בחיי תפקיד מכריע, מכונן, בעקבות שבת אחת בחברון בשלהי השירות הצבאי. הימים היו ימי ההתנתקות, ואנחנו נקראנו להחליף גדוד נח"ל שהוזעק לגוש קטיף. "אנחנו" היינו גדוד חירמ"כ (חיל רגלים ממוכן, היום גדודי ה-90), מאלה שנשחקו ועדיין נשחקים בחזית מנגנון השיטור הצבאי בגדה המערבית. אבל באותם חודשים לא ממש הרגשנו כך; היו שהתלוננו על זה שעבור מעצרי החמושים הנחשקים מזעיקים יחידות מובחרות ולנו, כך הלכה הבדיחה, שומרים את גנבי העתיקות; מעטים התריעו שהכיבוש משחית. אבל בסך הכול בקו דרום הר-חברון שררה בפלוגה אווירה נעימה למדי, של מין גדנ"ע מיטיב שלא מודים בטיבו האמיתי אך איש אינו מתכחש לו. אז הוקפצנו לתוך העיר.

גזרת תל-רומיידה, אזור החיץ בין המובלעת היהודית והעיר הפלסטינית, נחשבה לקשה ביותר בחברון. שטחהּ לא עלה על כמה קילומטרים, ונדהמתי לגלות כיצד הוא בולע לתוכו פלוגה שלמה: פטרול רגלי של שמונה החליף את הסיור בג'יפ, שומר נייח עמד בכל כמה צעדים כשוטר מקוף, ולבסוף, בנקודת הגבול בין H1 ל-2H, אויש "מחסום השוטר": גוש בטון צנוע שבשבוע שבו הגענו הוחלף בעמדה משוריינת מטקסס, בעלת שני מפלסים, מערכת כריזה אימתנית, גלאי מתכות ולוחות זכוכית שמפרידים בין היוצאים לנכנסים, בין החיילים לנבדקים. זה קרה בין לילה, כמעט בערמומיות, ובשיא הקיץ ההסתגלות היתה קשה וכאובה.
אבל שום דבר לא השתווה לשבת אחת, אולי חודש לפני ההתנתקות. הבסיס עצמו ניצב במעלה התל, מול בתי המתנחלים, וביום שישי בבוקר נעצר לידנו אוטובוס שממנו ירדו כארבעים חרדים אמריקאיים אשר באו לביקור הזדהות. למחרת, גם נוכחות פעילי זכויות האדם השונים בתל-רומיידה היתה מוגברת: הגברים הנוצרים אדומי הכובע מ-CPT (Christian Peacemaker Teams), הנשים הנוצריות בווסטים האפורים מ-EAPPI (Ecumenical Accompaniment Programme in Palestine and Israel), פעילי סולידריות פרו-פלסטינים, משגיחי ארגון הבת של האו"ם TIPH – כולם חלפו על פנינו במהלך פטרול הצהריים. החום היה עז והמתח היה מורגש; מעט היה דרוש כדי להצית מהומה, וזו לא אחרה לבוא.

בעיקול המוביל אל מבני המגורים היהודיים פרץ עימות בין שניים מהילדים לילד פלסטיני, שטיפס מחלון ביתו אל הרחוב – עניין של מה בכך בנסיבות אחרות ותקרית בינלאומית זעירה בחברון. למקום מיד עלו בריצה שתי פעילות, ספרדיה יפהפייה ואמריקאית קצוצת שיער, והחלו לתעד את המתרחש. אנחנו, חיילי הפטרול, עמדנו קרוב מאוד לתקרית, כי היינו בדרך לבסיס לצורך חילוף מוקדם. באותו ערב היה משחק של נבחרת ישראל. אבל בקרב המתנחלים התעורר זעם גדול, כמעט בבת אחת, על כך שמצלמים אותם בשבת. תוך דקות הרחוב היה מלא, חסום, בילדים ובתומכים מבוגרים יותר, אורחים כמקומיים. השמש עמדה בשיא השמים, אורה בהיר וחזק. התקרית עצמה כבר שככה, אבל לפעילוֹת היה עכשיו הרבה יותר מה לצלם. לנו, ככלל, אסור היה להתערב בעימותים פיזיים, ומישהו הזעיק בקשר את המשטרה. כשהניידת הראשונה הגיעה הילדים עדיין ניסו להתקרב אל הפעילות וזרקו אבנים; נערים מבוגרים יותר, בשל גיל האחריות הפלילית אני משער, הסתלקו מהאזור ותוך כמה דקות צצו על גג הבניין בפנים רעולות, אוחזים במראות ענק שהכו את כולם בסנוורים.

בשל התלהטות הרוחות הפטרול לא הורשה להתחלף, אבל רובנו כבר התקרבנו לשער הבסיס, בניסיון פחות או יותר לגיטימי לקבוע עובדות בשטח. אני לעומת זאת, שלכל אורך אותה תקופה שימשתי כמתורגמן לעת מצוא, נותרתי בין הפעילות הבינלאומיות לבין המהומה המתהווה.  "תגיד להם להפסיק לצלם," צעק לעברי אחד הקצינים שהגיע למקום.
"זו זכותם," מחיתי. הוא חזר על דרישתו וכמי שכפאו שד הסתובבתי ואמרתי בקול רפה שהקצין מבקש להפסיק לצלם.

הצבא לא אמור לתמוך ב-thugs האלה, הטיחה בי הפעילה האמריקאית, אלא לשמור על הסדר. הקצין לא שמע אותה – הוא היה שקוע עד צוואר בצעירים היהודים שהתקהלו במקום – אבל ראה את שפת גופה והבין דבר מתוך דבר. "יונתן, תגיד לה ככה, במילים האלה, שאם היא לא מפסיקה לצלם ולעשות בלגן במיידי, אני אישית שובר לה את המצלמה".
"Would you please be so kind to stop shooting?"

גם אז לא חמקה ממני האירוניה שצפנה בחובה האנגלית, ותהיתי אם ראוי להתבדח על כך. את המצלמות מכל מקום הפעילות סירבו לכבות; הספרדייה אמנם נותרה במקומה אבל האמריקאית התנערה ממני, חלפה על פני והפנתה את העדשה אל בית המתנחלים עצמו ואל חיילי הפטרול, שעמדו הרחק למעלה, כצופים. הילדים מצידם ששו אלי עימות, עבורם כל זה היה משחק. הם והאבנים שזרקו הלכו והתקרבו למטרה, לשביעות רצונה המשולהבת של האמריקאית. אני נותרתי מאחוריה, אובד עצות.

בערך ברגע הזה, אל המבוי הסתום שבמעלה הכביש הגיעו ג'יפ המ"פ, ניידת משטרה שנייה ורכב יס"מ כבד, בעל סולם, שנעצר במרחק מה מאיתנו בעיקול והמתין להתפתחויות. הרגשתי, נאמן לעולם הדימויים שלי באותה תקופה, שנקלעתי למשחק ג'י-טי-איי שיצא מכלל שליטה. השוטרים ניסו לפזר את התקהלות הילדים, מה שגרר מחאה עיקשת מצד עוד ועוד תושבים שיצאו מהבית. הם התקרבו גם אל המ"פ, ואל החובש הצעיר שלו שנלחץ, דרך את הנשק וירה באוויר. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שמהקנים שלנו, לוכדי גנבי העתיקות, נורה כדור חי. אבל הירייה היתה יעילה להחריד, כאילו מתוקף חומרתה הזכירה לכולם עד כמה הרחיקו לכת; לימים היא תגרור תחקיר ועוינות כללית כלפינו מצד המתנחלים עד סוף הקו, אבל באותם רגעים היא השיבה את הסדר על כנו כמעט בבת אחת. הנצים התפזרו והלכנו לראות את סוף המחצית השנייה.

באותו ערב כולם עוד דיברו על התקרית אבל אחר כך רישומה דעך, ולמעט הופעות אגביוֹת בפולקלור הפלוגה היא נשכחה כלא היתה. לא עבורי. אותי, בתגובה שאינני מסוגל להסביר אבל אין לי שום ספקות באשר לטיבה, מילא צמא בלתי-נכבש לְדָעָת, אל המילה הכתובה: קראתי כל עיתון וספר שיכולתי להניח עליו את ידי, מול מחשב המ"פ בלעתי את כל הכתבות על ישראל באתר הניסיוני של הניו-יורק טיימס, טועם את הבדלי הניואנסים שבין disengagment plan ל-withdrawal ל-pullout; פעם אפילו יצאתי לאפטר חטוף, מוטרף במונחי התקופה, ליום עיון במשכנות שאננים.

סביבי הזמן חלף. ההתנתקות עמדה בפתח ולבסוף הגיעה ובמהלכה לא נרשמו בחברון אירועים מיוחדים. ב-11 בספטמבר המבצע הושלם, והחיים שבו למסלולם; חזרנו לנוף הטרשים ומחצבות הענק של דרום ההר, ולסיורים הנוחים בג'יפ. אבל עבורי נפל דבר. מתוך אותה דבקות חדשה, כטבע ראשון הסתגרתי יותר ויותר שעות בחדר המ"פ. אבל הפעם לא אחר הידע תרתי, לא במובנו המקובל; האינטרנט היה מנותק ואני התחקיתי אחר דבר-מה שונה, שהיה טבוע בי מאז ומתמיד אך רק בולמוס ההשכלה שלא בא על סיפוקו בעיר העתיקה האיר לי את הדרך אליו.

ביום השחרור היו בידי שלושים עמודים של סיפורים קצרים, שלא עסקו באותה שבת והיו, בלי יוצא מן הכלל, גרועים עד כדי צמרמורת ולא ראויים לפרסום. אבל הזרע נזרע, ומאז כבר נבט ועם השנים דומה שהכה שורש ועודו צומח פרא, משתרג לאטו על הקירות הגבוהים של שאר תחומי החיים. לא סיפור של הפיכת לב ניצחת בפנינו, אם כן, אלא תזוזה הדרגתית ואילמת של לוחות טקטוניים פנימיים. אבל ככל שהזמן עובר מתבהר לי שאלה היו הרגעים, באותה שבת בחברון, שבהם נולדה הכתיבה.

יונתן פיין הוא עורך, מתרגם מאיטלקית וגם כותב. לפני כשנה יצא לאור בהוצאת כתר קובץ הסיפורים שלו, "משוחרר".

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יונתן פיין .


תגובות פייסבוק