מבחן השפה של בוזגלו

בשיר ושמו "כאוס הימים", המשורר טוביה ריבנר כותב כך:

"הרעדה, איך משתחררים מהרעדה?
ממציאים, בלי סוף ממציאים. כל יום ממצא חדש תחת השמש.
שולחים מסרונים. השפה פוחתת, פוחתת, פוחתת."

השפה פוחתת, פוחתת, פוחתת. האומנם זו דאגתו של המשורר בלבד? נדמה שלא. היא בוודאי משותפת לכל המתבונן בדאגה ביקום הטכנולוגי, מוטה הדימוי החזותי והמסר הקצרצר, ההולך ונרקם סביבנו, פושט בכל. ואולם אפשר שהשירה תשמש נקודת מוצא טובה במיוחד לדיון בסוגיה זו. הרי אין כמוה ביטוי משוכלל ומעודן לכמיהתו של האדם להתעלות על קיומו בחומר, בבשר, או לפחות לצקת משמעות לקיום החולף הזה, או לתחום ולהפוך לבר אחיזה את מה שאין לו קווי מתאר וסופו להתפוגג: אני, אתה, הזמן, הטבע, המוות, אלוהים, העדרו, החיים.

ואם אין זה מן האפשר, אם אי אפשר לאחוז במה שסופו להתפוגג, השירה תנסה לפחות להנכיח את זעקתו האילמת של האדם לנוכח העדר האפשרות המבהיל הזה, לתת לה קול, להיות לה עד. במלים אחרות, אפשר שהשירה, או השפה בכלל, מנסות לענות על שאלתו של ריבנר, "איך אפשר להשתחרר מן הרעדה".

פעם אכן שימשה השפה לתכלית זו. הגות, ספרות, שירה. כיום, כך נדמה, מנסים יותר מכל להסיח את הדעת ממנה, מהסוגיות הנגזרות ממנה. אולי על כך מעידה השפה הפוחתת, פוחתת, פוחתת.

יש שיאמרו שאין זו אלא הקִדמה, ויש יאמרו שכוחות בעלי עניין כלכלי או פוליטי מנסים להסיח את דעתנו כל העת, ללא הרף. הנה, גם על כך מלמד טוביה ריבנר ב"כאוס הימים":

"נאסא מחפשת מים במאדים. חוקרים אפשרויות של הביטאט.
בונים ובונים ובונים. הכל לגובה. גבוה מעל גבוה.
אם יזעק מישהו שם למעלה, מי ישמענו? אפילו לא מלאך.
הכרכים עוברים על גדותם. האדמה תשָאֶה שממה.
מתרבות המחילות. הרעשים. בתים קורסים. הים הקדום מתפלץ,
מחריב שטחים, בולע מכוניות, רכבות, מגדלים, משחרר
קרינה קטלנית, מאות אלפים טובעים.
אין סוף תוכניות בישול, בכל הרשתות, ושוקולד, נהרות של שוקולד. כל אחד יוכל להיות שף. כל אחד יוכל להיות קונדיטור.
כל אחד רשאי להיות קורבן.
גילוי שרשור ה-DNA היה מהפכה אדירה בביולוגיה, בקרימינולוגיה, בארכיאולוגיה. התחילו לשבט. כל אחד יוכל לבקש שישכפלו אותו."

הבקשה שישכפלו אותנו היא הבקשה להתכחש לקיומנו בר החלוף. במידה רבה, היא הבקשה להימנע מהכרה במותנו. ואם הפרויקט של הזמן הזה, של העידן ההיפר-טכנולוגי, משמעו, בין השאר, להסיח את הדעת מההכרה הזאת, אין פלא שהשפה פוחתת, פוחתת, פוחתת.

ולא רק בישראל או במדינות המערב, שכמו חרטו על דגלן את המודרניות, ובמידת מה, את ההדחקה. גם במקומות שבהם נדמה כי המסורת עודה זוכה לכבוד, ודקויות השפה משמשות ככלי קודש כמעט, מקומות הנדמים כמסתגרים מפני הטכנולוגיה, כמנסים להתגונן, לשמור על חיי הרוח, גם שם הקינה על התמעטות השפה נשמעת בכל פה.

להלן דברים שכתב נזיר בודהיסטי ביפן:

"בכל הנוגע לכתיבת מסרים, הציצו במכתבים ישנים. הם כבר נדמים כשרידים מן העבר הרחוק. מבט אחד, והם מגלים לנו עד כמה נעלה היתה הכתיבה פעם, עד כמה מעולה היתה יכולת הניסוח. גם שפת הדיבור, שפת היום-יום, הולכת ונשחתת בהתמדה, נעשית גסה יותר יותר. פעם נהגו לומר, למשל, 'הרימו את מוטות המרכב'. היום לא יאמרו אלא, 'תרימו את זה'. במקום להגיד, 'קטמו את הפתיל ועמעמו את אור המנורה', אומרים 'תגביר ת'אור' או 'תחליש, תחליש'. במקום לכנות את המקום שבו נישאות באוזני הקיסר דרשות על סוטרת האור המוזהב, 'היכלה של הדרשה הקיסרית', בוחרים היום בקיצור, 'אולם ההרצאות'. איש הגון וכבר-לא-צעיר אינו יכול אלא להגדיר את כל אלה, 'השחתה נקלית של השפה'."

אבקש להביא כאן כמה דוגמאות. כל דוגמה שאציג פה לקוחה מן הדפוס, מספרי שירה שראו אור באחרונה בעברית. ואולם, ברוח הימים האלה, אפשר לראות בהן מסרים שנשלחו לאוויר. אם נדמיין חיזר שיושב בתוך לויין מרוחק ומצויד במכשיר הקולט את השפה האנושית, שפת כדור הארץ, ומתרגם אותו לשפתו, זה, בין השאר, מה שהיה קולט מעבר למרחבי החלל והזמן:

"אני כבר מתקמטת ונרקבת / מרוב החרמנות שלך".

"אחרי מותי, שתישרף הארץ! / לא אכפת לי – אני מסודר".

"המתרומם והזונה בראש אחד (...) / תמיד הם מתענגים על מציצה הגונה / של זין אחר זין".

והנה עוד כמה דוגמאות, אולי בנוסח קצת יותר רומנטי, לשם איזון:

"חתן, אין אף אחת כמוה!"

"מה, יש מישהו בעולם / שאת אוהבת יותר?"

"את נחמדה לזרים / אני צמא, תני לשתות"

ולהלן מסר מודע לעצמו למחצה, אבל רק למחצה:

"שלא תברבר ברברית".

ולצדו, ברבריות לשמה:

"ערסים תקפו ת'סלקטור"

השפה פוחתת. מדכא לחשוב על כך. אני מבקש לחזור לדברים שכתב אותו נזיר יפני חכם. אציג אותם כלשונם שוב.

"בכל הנוגע לכתיבת מסרים, הציצו במכתבים ישנים. הם כבר נדמים כשרידים מן העבר הרחוק. מבט אחד, והם מגלים לנו עד כמה נעלה היתה הכתיבה פעם, עד כמה מעולה היתה יכולת הניסוח. גם שפת הדיבור, שפת היום-יום, הולכת ונשחתת בהתמדה, נעשית גסה יותר יותר. פעם נהגו לומר, למשל, 'הרימו את מוטות המרכב'. היום לא יאמרו אלא, 'תרימו את זה'. במקום להגיד, 'קטמו את הפתיל ועמעמו את אור המנורה', אומרים 'תגביר ת'אור' או 'תחליש, תחליש'. במקום לכנות את המקום שבו נישאות באוזני הקיסר דרשות על סוטרת האור המוזהב, 'היכלה של הדרשה הקיסרית', בוחרים היום בקיצור, 'אולם ההרצאות'. איש הגון וכבר-לא-צעיר אינו יכול אלא להגדיר את כל אלה, 'השחתה נקלית של השפה'."

והשפה דורשת דיוק. בואו נדייק איפוא. הכותב הוא יושידה קנקו. קנקו נולד בשנת 1283, ביפן. חישוב קצר יגלה שהוא נולד כמה שנים לפני פיתוח תוכנות המסרים המיידים, אס-אם-אס, איי-סי-קיו, ווטסאפ, הדואר האלקטרוני, הסטאטוס הפייסבוקי, הסאונד-בייט של הפוליטיקאי והפרסמואי, אם יש בכלל הבדל ביניהם. 1283.

על מה הוא התאבל איפוא, קנקו, לפני 750 שנה. מה פשר הקינה שלו. הרי אפילו הדפוס לא היה נפוץ בימיו.
אין זה כי אם טבע האדם: לקונן, להאמין בעבר, להסתייג מההווה, לפחד מן העתיד.

והאין קינתו של קנקו מעמידה באור חדש את אבלנו שלנו, את התחושה שלנו שהשפה פוחתת, פוחתת, פוחתת. שהרוח מידלדלת. שהנוער, מה יהיה על הנוער. שלאנושות אין תקנה.

אינני יודע אם זו המסקנה הנכונה. באמת שאינני יודע. השפה בהחלט פוחתת, אין להכחיש זאת, ואותה רוח, שאולי נכון לכנות אותה שירה, בהנחה שאין הגדרה אחרת והשירה מחזיקה דבר-מה גדול הרבה יותר ממנה, ובכן, אותה רוח, אותה שירה, אכן נתונות כיום תחת מתקפה חסרת תקדים בעוצמתה. אבל אולי אין צורך לדאוג לשירה. התבוננות בודהיסטית, או מדעית-מעבדתית, המבקשות לנקות את התודעה מקבעונות, מתבניות נתונות מראש, ולראות את המציאות נכוחה, תגלה לנו דבר כזה: שירה - אין דבר כזה. השירה אינה קיימת. יש בני אדם. לפעמים הם כותבים, ואז יש דף נייר ועליו סימני דיו. ויש שיקראו באותם סימנים.

יש כותבים, יש קוראים. יש בני אדם. ובני אדם - אולי הם חשובים, אולי הם חשובים באמת. ולרוב, יש להזכיר, בני אדם אינם רואים את המציאות כהוויתה, ונוטים להיאחז בעבר, לקונן על ההווה ולפחד מן העתיד.

בואו נחזור לאותן דוגמאות, לאותם מסרים שנשלחו לאוויר מעבר לחלל ולזמן. נעקוב אחר קורותיהם.

"אני כבר מתקמטת ונרקבת / מרוב החרמנות שלך". כתב את זה אָנָקְרֶיאוֹן, משורר יווני, שנולד בשנת 570 שנים לפנה"ס. מבחר משיריו תירגם שמעון בוזגלו בקובץ "שותה אהבה", שראה אור באחרונה בהוצאות אבן חושן (2015). את השורות "המתרומם והזונה בראש אחד(...) / תמיד הם מתענגים על מציצה הגונה/ של זין אחר זין", מייחסים, כנראה בטעות, לאַרְכִילוֹכוּס, שחי כ-100 שנים לפני אנקריאון. אפשר למצוא אותם באסופה המרנינה "שד לילה שחור – השירה הלירית היוונית בראשיתה", אף היא בתרגום בוזגלו. כדאי מאוד לחפש. "אחרי מותי, שתישרף הארץ! / לא אכפת לי – אני מסודר" - זוהי כתובת מצבה של יווני אלמוני משנת 704 לספירה, הלקוחה מאוסף האפיטפים מרומם הנפש "כאן שוכב". וסאפפו, הנהדרת, נולדה במאה השביעית לפנה"ס וכתבה, בין השאר, את הפרגמנטים "חתן, אין אף אחת כמוה", ו"מה, יש מישהו בעולם/ שאת אוהבת יותר?".

ו"ערסים תקפו ת'סלקטור". גם את זה כתב אנקריאון. איני קורא יוונית, אבל בוזגלו מתרגם אותו כך, בתרגום פרשני ללשון ימינו, "ערסים תקפו ת'סלקטור". אפשר שגם הוא עצמו מסתייג מהחירות שנטל לעצמו, ועל כן, הוא מוסיף תרגום חלופי: "פרחחים תוקפים את שומר הסף".

אין זה המקום לפתוח דיון על תרגום, על נאמנות למקור או על מחויבות לרעננות של שפת ההווה. הנקודה, לדעתי, היא אחרת. נדמה לי שבוזגלו מבין בתרגומיו הגסים והיפים משהו חשוב יותר, חשוב מאוד: אין דבר כזה שירה. אנשים כותבים. יש סימני דיו על הנייר. אנשים קוראים. ואנשים, אנשים הם בני חלוף, קלי דעת, נבונים, מבוהלים, מבקשים שעשועי בשר והסחות דעת, מבקשים עומק, חותרים לאמת, קלים להטעיה, נואשים, בורים, וחשובים באמת. הם חשובים באמת.

טוביה ריבנר מבהיר זאת טוב ממני. אולי ראוי איפוא לחתום בבית האחרון של שירו המצוטט לעיל, "כאוס הימים":

"השמש עדיין מרוסנת. נולדים ונפטרים. הנפטרים, מה ראו בחייהם?
הראו אושר? האם היו אנוסים להימלט? האם קבלו? על מה? הידעו אהבה? אהבה שלמה או אהבה למחצה? האם דיברו בקול דממה? האם היו בהם געגועים? חרטה? האם העזו לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, ולא רק מה שראו או שמעו? האם הוכו על שַל? האם האמינו בחיים שאחר המוות? הידעו ליהנות? ואלה הנולדים, מה מחכה להם בתוהו ובבוהו המתפשט והולך? האם יהיו טובי לב, למרות הכל, האם ישמחו על שנולדו? האם יהיו זוממי זדון? חמדנים? נדיבים? גם זה וגם זה? האם יידעו מה פירוש זיכרונות? האם יקומו בבוקר תשושים? ייאלצו להיפרד? מה כן? מה לא?
ציפורים נמלטות כשגשם עז ניתך ומבקשות מחסה."

הנה לכם, הגדרה של שירה, בכל זמן:

"ציפורים נמלטות כשגשם עז ניתך ומחפשות מחסה".

ארז שוייצר הוא מחבר רב המכר האירוטי "צוף".

הדברים המובאים כאן נישאו לראשונה בערב לכבודו של המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו בתיאטרון תמונע בתל אביב. הערב התקיים ב-8.2.2016 בעריכתו של הסופר חגי ליניק ובהנחייתו.

מקורות:טוביה ריבנר, "פרשת הימים", הוצאת קשב לשירה, 2015
אנכריאון, "שותה אהבה", תרגום: שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן,2015"שד לילה שחור - השירה הלירית היוונית בראשיתה", תרגום: שמעון בוזגלו, ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 2006"כאן שוכב" (אוסף כתובות מצבה), תרגום: שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן, 2015סאפפו, "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו", תרגום: שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן, 2009