מה יגידו אזובות הקיר?

על אמזונות, וונדר וומן וקדושות במכנסיים: העצמה נשית אינה חידוש של דורנו, אבל המאבק עוד ארוך וקשה ואין ראוי ממנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בקונקורד, מסצ'וסטס, ב־19 באפריל 1775, נורתה הירייה שנשמעה סביב העולם, והראשונה מבין המהפכות הגדולות של המאה ה־18 החלה. הדיה הגיעו לכל קַצווֹת אירופה, שעקבה בחשש ובדריכות אחר גורלה של הקולוניה הבריטית שהכריזה על עצמאותה. הרפתקנים, לוחמי חירות, אצילים מובטלים ושאר גברים צמאי דם עשו את דרכם לחופיה בתקווה לקצת אקשן. רבים מהמגויסים הזרים הללו הביאו איתם משאב יקר ערך שחוואי הטבק מווירג'יניה, מגדלי הכותנה מג'ורג'יה והסוחרים מבוסטון חסרו אותו – ניסיון. המצביא הפרוסי פרידריך וילהלם פון שטויבן חיבר עבורם את "הנהלים של שטויבן לסדר ולמשמעת עבור כוחות ארצות הברית", המדריך הסטנדרטי של הצבא עד 1812; המרקיז דה לה פאייט ברח ממעצר כדי ללחום עמם שכם אל שכם, והרוזן הפולני קזימיר פולסקי הכריז במכתב לוושינגטון: "באתי לכאן, למקום שבו מגינים על החירות, לשרת אותה ולחיות או למות למענה". ואכן, הוא מת למענה. במהלך המצור על סוואנה נפצע "אבי חיל הפרשים האמריקאי" אנושות ומת כעבור יומיים, בגיל שלושים וארבע. רק ב־2019 זוהו עצמותיו בוודאות, באמצעות ניתוח דנ"א מיטוכונדרי של אחייניתו מדרגה ראשונה. אך לא רק זהותו התבהרה לחוקרים שבדקו את שרידיו. "זה השלד הכי נשי שיכול להיות", דיווחה האנתרופולוגית שבדקה אותו. האם היה פולסקי אינטרסקס שבבעלותו חרב וגם נדן, כלומר מאפייני מין זכריים ונקביים כאחד? או שמא היתה אישה? הממצאים אינם ודאיים, אך אם אכן החליטה האצילה הפולנייה להפסיק לשבת לבד בחושך, לעטות בגדי גבר ולצאת לקרב, היא בהחלט לא היתה הראשונה.

היו די נשים אמיתיות שלבשו בגדי גברים כדי לצאת לקרב. פיבי הסל עשתה זאת למען האהבה. היא הצטרפה לצבא הבריטי באמצע המאה ה־18 כדי להישאר לצד בן־זוגה, ומינה התגלה רק כשהפשיטו אותה כדי להצליף בה על עברת משמעת

"אני מסירה את מדי מלחמתי ולובשת את בגדי הישנים. לצד החלון אני מברישה את ענני שערי מרקותי, לצד המראה אני מפדרת פני באבקת פרחים צהובה", אומרת חוּאָה מוּ־לָאן בבלדה שנכתבה עליה במאה ה־6. "היא יוצאת מביתה ורואה את רעיה לנשק", מספר המחבר האנונימי על הלוחמת הסינית האגדית, שהצטרפה לצבא הקיסר כדי להציל את אביה הזקן מגיוס כפוי, "וחבריה המומים כולם. בעשר שנות מסעות משותפים הם לא ידעו כי היא אישה". אך בניגוד לסיפורה נעדר המקורות ההיסטוריים, ששועבד לתעשיית הנסיכות של דיסני בסרט "מולאן", היו די נשים אמיתיות שלבשו בגדי גברים כדי לצאת לקרב. פיבי הסל עשתה זאת למען האהבה. היא הצטרפה לצבא הבריטי באמצע המאה ה־18 כדי להישאר לצד בן־זוגה, ומינה התגלה רק כשהפשיטו אותה כדי להצליף בה על עברת משמעת. היא העיפה מבט בסמל ההמום מעבר לכתפה וסיננה, "הכה ולך לעזאזל". לעומתה, היו מי שעבורן היו חיי הצבא מפלט מחיי המשפחה, כמו נדייזדה דרובה, שהותירה מאחוריה את בעלה ובנה הקטן כדי להצטרף לצבא הרוסי ב־1806, ופירסמה את ספר זיכרונותיה, "עלמת הפרשים", בעידודו של פושקין. היו מי שעבורן היתה התחפושת כלי להשגת מקום בשורה הראשונה של תאטרון הקרב, כמו כתבת המלחמות דורותי לורנס, שהסוותה את עצמה כגבר כדי לדווח מחזית מלחמת העולם הראשונה. היו גם מי שהצבא הוציא אותן גברים, כמו קתרינה מרגרטה לינק, ששירתה בצבא הפרוסי כגבר בראשית המאה ה־18, ואחרי שחרורה נישאה לאישה, שלא ברור אם ידעה שבעלה שונה מאלה של חברותיה. החותנת החשדנית היא זו שחשפה את מינה, והשתיים הועמדו למשפט. כאשר התברר במהלכו כי הסתייעה ב"פין עשוי מעור ממולא שאותו קשרה למבושיה ברצועות", הואשמה לינק במעשה סדום והוצאה להורג ב־1721.

היא לא היתה היחידה ששילמה בחייה על תעוזתה ללבוש בגדי גבר. בגיל שלוש־עשרה שמעה בתו של איכר אמיד את המלאך מיכאל, נושא החרב המתהפכת, את קתרינה הקדושה מאלכסנדריה, גבירתו של גלגל העינויים, ואת מרגרט הבתולה מאנטיוכיה, שיצאה ללא פגע מקיבתו של דרקון, מבשרים לה שנבחרה לשחרר את ארצה מהכיבוש האנגלי ולהושיב את הדוֹפן, יורש העצר, על כס צרפת. בגיל שבע־עשרה ולאחר שנשבעה לא להינשא לאיש ולהקדיש את חייה לשירות האל, צעדה קוממיות לחצרו של שארל ה־4, דרשה שריון, סוס וחרב, ורכבה בראש הצבא לשחרר את אורליאן מידי כובשיה. סביר להניח כי החיילים שעליהם פיקדה לא שמעו על תומס אקווינוס, שבפרשנותו לַפָּסוק מספר דברים, הקובע "לא יהיה כלי גבר על אישה", מציין כי, "לעתים ניתן לעשות כן ללא חטא, במקרים של צורך גדול, אם כדי להסתתר מפני אויבים או בהיעדרם של מלבושים אחרים". אך הם הכירו את ההגיוגרפיה של הקדושות שהתחפשו בבגדי אחיהן האדוקים כדי לחיות כנזירים, וראו בז'אן ד'ארק את יורשתן, בתולה לוחמת אלוהית. בניגוד אליהן, שהחביאו את מינן לחלוטין, ז'אן לא הסתירה את "סממניו הבולטים של הטבע", כפי שהגדירו זאת האנגלים שלכדו אותה. העובדה שלא העמידה פנים שהיא גבר אלא לחמה וניצחה כאישה, הפכה אותה מנערה בהפרעה ששומעת קולות למי שפורעת את הסדר החברתי הפטריארכלי, "נקבה מפלצתית, סוררת וידועה לשמצה, זונה עטויה בגדי גבר". בפרוטוקולים של משפטה הצהירה ז'אן כי כשחיים בין חיילים, מכנסיים הם האפשרות הצנועה יותר, אך פעולותיה מעידות שהיה משהו עמוק יותר בהעדפתה. היה לה רגע של שבירה, לז'אן. היא הודתה באישומים נגדה, ובהם כישוף, קשירת קשר למשוח מלך כופר ולבישת בגדי גבר, וב־24 במאי 1431 חתמה על הודאה מלאה ולבשה שמלה. אך כששופטיה ביקרו אותה בכלא יומיים או שלושה לאחר מכן, הם מצאו אותה מתייפחת במכנסיים. "אין בנמצא דבר עלי אדמות שבעבורו אשבע שלא לחמש עצמי כגבר", הכריזה. העובדה שחזרה בה מהודאתה ו"נפלה" שוב למנהגיה הישנים היתה סיבה מספקת לחרוץ את גורלה. ז'אן ד'ארק הועלתה על המוקד ב־30 במאי, שש שנים בלבד לאחר ששמעה את קול האל דובר אליה.

גנרל פולסקי, קזימיר פולסקי, אינטרסקס

בול אמריקני משנת 1931 לכבודו של אבי חיל הפרשים האמריקני, שאולי היה בכלל אם חיל הפרשים האמריקני. תצלום: משרד הדואר של ארה"ב, ויקיפדיה

האישה שרכבה על סוס עטוית שריון כדי לעמוד לפני חייליה על חוף טילברי, כמאה ושישים שנה אחר כך, היתה יורשתם של הגברים שרדפו את ז'אן עד חורמה. אליזבת ה־1, מלכת אנגליה, היתה בת חמישים וחמש כאשר הארמדה הספרדית הבלתי מנוצחת איימה על אפריה המוריקים של אלביון, והמורל היה בשפל חסר תקדים. אבל אז היא הפציעה בראש גבעה, על גבו של רמך לבן, השמש מתברקת בקסדתה הממורטת ועטורת הנוצה; מזדהרת בשיער האדמוני שזרם על גלימת הקטיפה הצחורה שלה כמפל של אש; משתברת בשריון החזה המצוחצח. לעיניהם של נתיניה ההמומים הרימה את שרביטה והרביצה בהם את נאום חייה: "אני נחושה בדעתי, בעיצומו של קרב, לחיות ולמות ביניכם כולכם, להניח את כבודי ודמי באבק למען אלוהי, ממלכתי ועמי... אני יודעת כי גופי הוא זה של אישה חלשה ורפה, אך לבי וקרבַי הם של מלך, ולא סתם מלך, מלך אנגליה". לקול תרועות החיילים המעריצים, שעבורם היתה אליזבת, בדומה לז'אן, בתולה קדושה, סובבה המלכה את רכובה במיומנות – וחזרה למבטחי חצרה. מן השמים נלחמו בעבורה. בעוד החיילים מתאבקים בעפר רגליה, באה רוח סערה אדירה וסיכלה את מאמציהם של הספרדים. הצי שהפליג לא הגיע מעולם אל החוף. אליזבת נתנה, כפי שידעה, שואו מחושב לעילא. היא, שאסרה על הפצה לא מורשית של דיוקנאותיה, הכירה היטב את כוחו של הדימוי. המצג המדוקדק היה אמור להעלות על דעתם של הצופים את פאלאס אתנה, אלת החוכמה והמלחמה היוונית, המתוארת כשהיא עטוית שריון וחובשת קסדה, ושערה האדמוני המתנופף נועד להדהד את זה של מלכה אחרת, ילידת האי האנגלי ולוחמת נועזת נגד כוחות הפלישה הזרים – בודיקאה.

אני תובעת נקמה על אובדן חירותי, גופי המצולק, צניעותן המחוללת של בנותי... זוהי נחישותה של אישה. באשר לגברים, הם מוזמנים לחיות ולהיות לעבדים

בגרסה שלה לנאום טילברי, שאותה מביא ההיסטוריון הרומי, טקיטוס, מכריזה בודיקאה בפני אנשי שבטה, "אני תובעת נקמה על אובדן חירותי, גופי המצולק, צניעותן המחוללת של בנותי... זוהי נחישותה של אישה. באשר לגברים, הם מוזמנים לחיות ולהיות לעבדים". דיו קסיוס, שמוכר לנו בעיקר כמקור מידע מרכזי על מרד אחר, זה של בר כוכבא, מתאר את בודיקאה כאישה גבוהה, בעלת שיער אדום ארוך, קול רועם וחנית חדה, וכותב על הזוועות שצבאה חולל בלונדוניום, בקאמולודונום ובוורולאמיום (לונדון, קולצ'סטר וסנט אולבנס של ימינו): כיצד שיפדו את נשות האצולה, כרתו את שדיהן ותפרו אותם לפיותיהן, "בלוויית זבחי תודה, משתאות והפקרות". תעמולת האימים הזאת נועדה לטשטש במידת־מה את אחריותם של אנשי השלטון המקומי להתקוממות, שכן עד למותו של בעלה, פרסוטאגוס, היתה משפחתה של בודיקאה נאמנה לשליטים הזרים. אך כאשר גובה המסים מטעם הקיסר ביקש להחרים את אחוזתה של האלמנה עבור אדונו נירון, התנגדה מלכתם של בני שבט האיקני. בתגובה הורה הנציג להפשיט אותה, להצליף בה ולאנוס את שתי בנותיה, למען יראו וייראו. בודיקאה כבר הראתה לו מה זה.

בודיקה, ווסטמינסטר, לונדון, גיבורה

ממשיכה במלחמתה: בודיקה, פסל במזח ווסטמינסטר, לונדון. תצלום: ogoco

האם אכן נטמנה גופתה של בודיקאה מתחת למקום שבו עומדת כיום תחנת "קינגס קרוס", בין רציף תשע לעשר, בנקודה שממנה הוציאה ג'יי־קיי רולינג את הרכבת להוגוורטס? כנראה לא. אך קברים אחרים באנגליה, ששויכו בעבר לפושטים ויקינגים מסוקסים והכילו את חרבותיהם ושריונותיהם, נחשפים בשנים האחרונות, ולאחר מבט לא משוחד במבנה השלדים מתגלים כמקום מנוחתן האחרונה של נשים חמושות היטב. עד התגליות הללו היו הסיפורים על הלוחמות הצפוניות בחזקת אגדות פרועות: פריְידִיס אריקסדוטיר, אחותו למחצה של קולומבוס הוויקינגי; ליף אריקסון, מסתערת על תושבי וינלנד בשדיים חשופים, חרבה מונפת גבוה מעל לבטנה ההרה; לגרת'ה, רעייתו של רגנאר לודברוק, מובילה מתקפה ומושיעה אותו מתבוסה; שלוש־מאות עלמות מגן שלחמו בצד הדני בקרב ברוולה, שעליהן כתב סקסו גרמטיקוס כי "הטבע העניק לאלו, אשר חוננו בגוף של אישה, את נשמותיהם של גברים". הדת שבה האמינו הנורדים הקצתה מקום של כבוד לנשים במערכה, מהוולקיריות שבחרו עבור אודין את הלוחמים המובחרים ביותר בשדה הקרב וליוו אותם לוולהאלה לאחר מותם, ועד עלמות המגן העשויות עשת, שעליהן ביסס ג'ר"ר טולקין את דמותה של איאוון, נסיכת הרוהירים, המתחפשת לגבר ומצליחה להביס את אויבה, מפקדם של רוחות הרפאים אשר לטבעת, המתרברב כי לא יוכל לו "גבר יילוד אישה".

בתלי קבורה אחרים, שהתגלו מצפון הים השחור ועד סיביר, שוכנים, לצד עצמותיהן של נשים "רגילות", גם שלדים כמו זה של צעירה שרגליה מקושתות מחיים על גב סוס, לשמאלה פגיון ברזל ולימינה אשפה, ובה ארבעים ראשי חץ מברונזה

בתלי קבורה אחרים, שהתגלו מצפון הים השחור ועד סיביר, שוכנים, לצד עצמותיהן של נשים "רגילות", גם שלדים כמו זה של צעירה שרגליה מקושתות מחיים על גב סוס, לשמאלה פגיון ברזל ולימינה אשפה, ובה ארבעים ראשי חץ מברונזה. מטמונים אלה עשויים להצביע על קיומן הפיזי של הלוחמות הגדולות מכולן, האמזונות. התלמוד הבבלי מספר איך מצא אלכסנדר מוקדון את נשות החיל הללו, ואיזידורוס מסביליה טען כי הן כורתות את שדן הימני כדי שלא יפריע להן לדרוך את קשתן. בסוף המאה ה־15 כתב גרסי רודריגס דה מונטלבו שהן דרות באי "קליפורניה" האגדי, שצבע עורן שחור וכי הן רוכבות על ג'ירפות, וקולומבוס היה משוכנע שראה אותן; בוקצ'ו מזכיר אותן ב"דקמרון" שלו; ג'פרי צ'וסר משתעשע בהן ב"סיפורי קנטרברי"; ובסדרת ספרי "האולימפיים" של ריק ריירדן הן הכוח האמיתי מאחורי אימפריית הקניות המקוונת "אמזון". אך עוד קודם לכל אלה התקיימו האמזונות המיתולוגיות כקהילה של נשים לוחמות, שאינן נזקקות לגברים אלא למטרות רבייה – האנטיתזה המוחלטת לחברה הגרקו־רומית הפטריארכלית, שבזה לנשים וראתה בהן יצורים נחותים. המטריארכיה שלהן היתה מעין ספרטה מהופכת, ששכנה בשוליו הגאוגרפיים והרעיוניים של העולם היווני – לימינלית בכל מובן. ממקומן על הסף איפשרו האמזונות לגיבורים להגדיר את גבולותיהם ולנסות את כוחם. כך חוטפים הרקולס ותסאוס את היפוליטה, מלכת האמזונות, ונענשים על כך מידה, וכך נלחם אכילס באחותה, פנתסילאה, ומתאהב בה בעודה גוססת. כי האהבה והמוות ליוו את האמזונות בכל אשר הלכו, כראוי – לפי אפולוניוס מרודוס – לבנותיו של אָרֵס, אל המלחמה, ושל הנימפה הרמוניה. ברבות מהעלילות האתגר האמיתי אינו להכניע אותן בשדה הקרב אלא בחדר המיטות, כשהמלחמה היא רק משחק מקדים.

אמזונה פצועה, פסל שיש

אל תתעסקו איתה: פסל של אמזונה פצועה, המוזיאונים הקפיטולינים, רומא. תצלום: GFDL, ויקיפדיה

גבר שהיה מנסה לכפות את עצמו על אחת מ"האמזונות של ספרטה השחורה", כפי שריצ'ארד ברטון הנפעם כינה אותן, היה עלול לאבד חלקי גוף, כך גילו הצרפתים שלחמו בהן ב־1890. "צורתן כה גדולה ושריריהן כה מפותחים", כתב ברטון, גבר שהכיר נשים רבות באופן אינטימי, "עד שבמקרים רבים ניתן היה לזהות אותן כנשים רק על ידי שדיהן". ששת אלפים הלוחמות העזות של ממלכת דהומי (כיום בנין), נישאו למלך בטקס סמלי, נותרו בבתוליהן עד שפרשו מהשירות, עברו אימונים מפרכים מגיל שמונה והתמחו בעריפת ראשים במאצ'טה. בני עמן קראו להן "מינו", כלומר "אמותינו". הן, לפי תפילת הקרב שלהן, הגדירו את עצמן אחרת: "כפי שהנפח מניח מטיל ברזל באש כדי לעצבו, כך אנו עיצבנו את טבענו. איננו עוד נשים, כי אם גברים". החוקרת מייב אדאמס טוענת כי לוחמות הדהומי לא רק "הפכו את תפקידי המגדר. הן שירטטו מחדש את הגבולות המפרידים בין גברים לנשים. הגוף הנשי רב־העוצמה מחק את הגוף הגברי ונטל את מקומו בשדה הקרב".

להיות חזק זה נהדר, להיות נדיב זה נפלא, אבל על פי הקודים הגבריים, להיות עדין ואוהב נחשב פחדני... אפילו בנות לא רוצות להיות בנות כל עוד המודלים הנשיים שלהן משוללי כוח ועוצמה

רבים מגבולות אלה שורטטו מחדש בתרבות הפופולרית. מסדרות טלוויזיה כדוגמת "מלכה לוחמת", שבה גילמה שיאן פיליפס הנערצה את בודיקאה, דרך מרידה, הגיבורה הקלטית אדומת השיער וחמת המזג ב"אמיצה" של דיסני, צאצאית הולמת לבודיקאה, המתמודדת על הזכות לזכות בידה שלה, ועד הנסיכה הלוחמת זינה, בגילומה של לוסי לולס, שבמהלך שש עונות שרתה עם אלים (אָרֵס), גיבורים (הרקולס) וקיסרים (יוליוס). היו בהן מי שנענו לקריאת ייעודן, כמו באפי קוטלת הערפדים, או שעוצבו על פי דוגמת לוחמות הדהומי העשויות ללא חת, כמו נשות המשמר של "הפנתר השחור", ביקום של ענקית הקומיקס מארוול. אחת המצטרפות החדשות־ישנות לגדודי הנשים הללו היא קרול דנברס, טייסת ניסוי אמיצה בעברה, ולוחמת בעלת כוחות־על המגינה על גורל הגלקסיה בהווה. אך לדמותה של קפטן מארוול, שהופיעה לראשונה בקומיקס ב־1968, היתה אם קדומה יותר, גלגולן של כל האמזונות כולן. "וונדר וומן", או "אשת חיל", כפי שהוטבלה בעברית, נוצרה ב־1941 על ידי הפסיכולוג וממציא הפוליגרף, ויליאם מורטון מרסטון, אשר בהשפעת רעייתו, אליזבת הולווי, החליט לברוא גיבור־על ממין אחר. המין הנשי. "להיות חזק זה נהדר, להיות נדיב זה נפלא, אבל על פי הקודים הגבריים, להיות עדין ואוהב נחשב פחדני..." אמר, "אפילו בנות לא רוצות להיות בנות כל עוד המודלים הנשיים שלהן משוללי כוח ועוצמה... צריך ליצור דמות נשית עם הכוח של סופרמן והעוצמה הטמונה באישה טובה ויפה". למרסטון היו אחת מכל סוג. אליזבת, משפטנית ועורכת בכירה, ואוליב, סטודנטית שלו לשעבר, בת לשושלת של סופרג'יסטיות וחובבת לבוש גברי, שהפכה לצלע השלישית של בני הזוג. ויליאם ואליזבת טיפחו את הקריירות שלהם, ואוליב טיפחה את הבית ואת ארבעת הילדים שנולדו לה ולשותפתה. מרסטון לא היה יכול להינשא חוקית לאוליב, אך הוא העניק לה צמד צמידים רחבים במקום טבעת. אלה מצאו את דרכם לזרועותיה של וונדר וומן, כפי שקומתה הגבוהה ויציבתה המרשימה העניקו השראה לדמותה החיצונית, וכפי שפלצור האמת שלה התגלגל מניסוייו של מרסטון בגלאי שקר. גם היבטים נוספים של חייהם הלא שגרתיים חילחלו לתוך הקומיקס, כמו מחקריו האישיים והאקדמיים של מרסטון עם אוליב ועם סופרג'יסטית נוספת, מרג'ורי האנטלי, בתחום הבונדג', שהביאו לשלל מצבים שבהם מוצאת את עצמה וונדר וומן כשהיא עקודה – ומצליחה לשחרר את עצמה בכוחה שלה.

וונדר וומן

עד כאן, יש גבול אפילו לסבלנות של וונדר וומן. תצלום: מייקל לי

וונדר וומן "אמורה להיות תעמולה פסיכולוגית לסוג החדש של האישה שבסופו של דבר תשלוט, לדעתי, בעולם", הצהיר מרסטון. ג'יל לפור, היסטוריונית ועיתונאית של הניו־יורקר, בספרה The Secret History of Wonder Woman מתייחסת לדמותה של נסיכת האמזונות כמי ש"סיפקה השראה לגל השני של הפמיניזם, לגלוריה סטיינם ולרבות אחרות". סטיינם אף בחרה בה כדי לעטר את השער הראשון של כתב העת שייסדה, Ms., תחת הכותרת "וונדר וומן לנשיאות". לטענתה, היא מסמלת "עוצמה והסתמכות עצמית; אחווה ותמיכה הדדית; שלווה והערכה לחיי אדם; הפחתת התוקפנות ה'גברית' והאמונה שאלימות היא הדרך היחידה לפתור קונפליקטים". אבל הפופולריות של הקומיקס, סדרת הטלוויזיה שנעשתה על פיו בכיכובה של לינדה קארטר, הופעותיה הרבות והמגוונות של הדמות ביקום של די־סי וההצלחה של סרט הקולנוע בכיכובה של גל גדות, לא הספיקו כדי לפתור את המשבר שאליו נקלעה וונדר וומן באולם מליאת האו"ם. הארגון החליט לבחור בה כשגרירה לשוויון מגדרי ולהעצמת נשים וחגג את החלטתו בנוכחותן של גדות וקארטר, בזמן שעובדיו הפגינו עם שלטים שקראו, "נשים אמיתיות ראויות לשגרירה אמיתית". נוסחה עצומה הטוענת כי הבחירה ב"אישה לבנה בעלת חזה גדול ומידות גוף לא אפשריות, לבושה־בקושי בבגד גוף מבריק וחושף ירכיים עם מוטיבים של הדגל האמריקאי ומגפיים בגובה הברך", היא בחירה בנערת פין־אפ, וכי החלטת האו"ם לגייס לתפקיד "דמות מינית במופגן" מבעיתה. ארבעים וחמש אלף חתימות על העצומה עשו את שלהן. המינוי בוטל אחרי חודשיים.

שדות הקרב אולי משתנים, אבל האישה הלוחמת נאלצת תמיד, כך נראה, לצאת למאבק, ולא רק באויבים בשר ודם

כי שדות הקרב אולי משתנים, אבל האישה הלוחמת נאלצת תמיד, כך נראה, לצאת למאבק, ולא רק באויבים בשר ודם. "תמיד נלחמנו", כותבת הסופרת קמרון הרלי במסתה זוכת פרס "הוגו", "העמדת פנים שיש רק דרך אחת שבה אישה חיה או שבה אישה אי־פעם חיה – בהתייחסות לגברים שסביבה – זאת לא מחיקה אחת, כי אם מחיקה פוליטית". אנחנו לא יודעים די על הנשים הללו, טוענת הרלי, ויותר מכך, אנחנו לא כותבים עליהן, לא מנכיחים אותן בתרבות. כשאין להן נראוּת, היא אומרת, הן הופכות לבלתי נראוֹת. למאמרה, הקורא ליוצרות (וליוצרים) לצאת למערכה על הייצוג הנשי, היתה השפעה רבה בזירות המדע הבדיוני והפנטסיה שבה היא פועלת, ואשר מנסות להוביל בעשורים האחרונים לשינוי ולגיוון רבים יותר באופן שבו מיוצגות נשים ככלל, ונשים חזקות בפרט.

הרלי צודקת, כמובן. תמיד נלחמנו. תמיד, כך נראה, היה צורך להילחם ועל מה להילחם. לא רק למען החירות, נגד הכיבוש או בעדו, כנקמה על עוול או בהגנה ובהתקפה על ארץ או על רעיון. נשים לוחמות כי אנשים נלחמים, והן עושות זאת מאותן סיבות שבשלן יוצאים גברים למלחמה. אך הן נאלצות, בניגוד לאחיהן לקרב, לעשות מלחמה בתחבולות ולנהל אותה ביותר מחזית אחת. האישה הלוחמת נתונה בקונפליקט מתמיד עם ההתוויות המגדריות שלה, עם המבנים התרבותיים שבתוכם היא חיה, ולעתים שעבורם היא מתה.

וכאשר אנחנו מפסידות, אנחנו מפסידות יותר. בחברה הפטריארכלית הגלובלית, שבה "גבר" הוא בררת המחדל, על האישה המבקשת ללחום לצדו לנצח בכל החזיתות. כל דבר פחות מזה יוקיע לא רק אותה, אלא ישליך על בנות מינה כולן. את הלקח המר הזה למדו האמזונות על בשרן. היוונים נזקקו להן לא רק כדי לנסות את כוחם מול יריבות כערכם, אלא גם כדי לנצח אותן. הניצחון עליהן היה סמל להכנעתן של כל הנשים כולן, מהלוחמת העזה והאמיצה ביותר ומטה. כי אם בבחורות כארז נפלה שלהבת, מה יגידו אזובות הקיר?

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של רעיונות", מאת נועה מנהיים, שראה אור בהוצאת "גרף" בשנת 2019.

תמונה ראשית: סימון ביילס מבצעת את תרגיל הקרקע בגמר הקבוצתי של אליפות העולם בשטוטגרט, גרמניה, 8 באוקטובר 2019. תצלום: לורנס גריפית'ס, אימג'בנק / גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נועה מנהיים.


תגובות פייסבוק