מטרהורן

כיצד נראו חיי היומיום של החיילים האמריקאים שנשלחו למלחמה בווייטנאם? משעממים ומלאי אימה בעת ובעונה אחת. 40 שנה לנפילת סייגון
X זמן קריאה משוער: כשעה

מֶלאס עמד תחת ענני המונסון האפורים על רצועה צרה של אדמה מבוראת, בין פאתי הג'ונגל לבין מקום המבטחים היחסי שמאחורי גדר המתחם. הוא ניסה להתמקד בספירת 13 הנחתים האחרים של הסיור שחזרו מהג'ונגל בטור עורפי, אבל התשישות הקשתה עליו להתרכז. לשווא ניסה להתעלם מריח החרא המשכשך במים שמילאו למחצה את בורות בית השימוש הפתוחים מעליו, מעבר לגדר התיל. טיפות גשם נשרו משולי קסדתו, חלפו לפני עיניו והתנפצו על אריג הזית החלקלק של השכפ"ץ החדש והמסורבל שלו. חולצת הטי ותחתוני הבוקסר שאמו צבעה בירוק כהה רק לפני שלושה שבועות דבקו לעורו, כבדים, לחים וקרים תחת מדי ההסוואה שלבש. מלאס ידע שהוא עתיד למצוא עלוקות דבוקות לרגליו, לזרועותיו, לגבו ולחזהו תחת הבגדים הרטובים, אף על פי שלא הרגיש אותן עכשיו. ככה זה עם עלוקות, חשב. כאלה קטנות ודקות לפני שהן מתחילות למצוץ לך את הדם, עד שאתה כמעט לא מרגיש אותן אם הן לא נופלות עליך מהעצים, ואתה לא מרגיש בכלל כשהן מנקבות את עורך. יש איזה חומר אִלחוּש טבעי ברוק שלהן. אתה מגלה עלוקה רק אחר כך, כשהיא מתנפחת מדמך ומבצבצת על עורך כמו בטן הרה קטנה.

כשנכנס אחרון הנחתים למבוך השבילים העקלקלים והשערים בגדר התיל, נד מלאס בראשו לפישר, מפקד הכיתה – אחד משלושת מפקדי הכיתות שתחת פיקודו. "אחד עשר, ואנחנו שלושה," אמר. פישר החזיר הנהון, זקף אגודל לאות הסכמה ועבר את הגדר. מלאס נכנס אחריו, ובעקבותיו הקַשר שלו, הֶמִילטוֹן.

הסיור יצא מהמבוך, והנחתים הצעירים טיפסו לאט במדרונו של בסיס סיוע האש החדש, מַטֶרהוֹרן, שחוחים מרוב עייפות, גוררים את רגליהם בזהירות סביב גדמי עץ מרוסקים ועצים מתים, שלא סיפקו כל מחסה. צמחיית הסבך השופעת קוצצה בכידונים כדי לפנות שדות אש לקווי ההגנה, ומקרקעית הג'ונגל, שהייתה גדושה בעבר בפלגי מים, נותרה עכשיו רק חרסית דביקה. הרצועות הדקות והרטובות של שתי חגורות התחמושת העשויות כותנה שחגר מלאס חרטו חריצים בעורפו, תחת כובד משקלן של עשרים מחסניות אם-16 טעונות במלואן.

הרצועות האלה שפשפו את עורו עד זוב דם. כל מה שרצה עכשיו היה לחזור להוּץ' שלו ולהסיר אותן, יחד עם נעליו וגרביו ספוגי המים. ועוד רצה לאבד את הכרתו, אלא שזה לא היה בגדר האפשר. הוא ידע שיהיה עליו לטפל סוף סוף בבעיה המטרידה שגלגל אליו בבוקר באס, סמל המחלקה שלו, ושממנה התחמק באמתלה שעליו לצאת לסיור. בחור שחור שהוא לא זכר את שמו, מקלען מכיתה 3 – התעצבן על הרס"פ, שגם את שמו לא הצליח לזכור. היו ארבעים שמות ופרצופים חדשים רק במחלקה שלו, וכמעט מאתיים בפלוגה, וכולם, שחורים או לבנים, נראו אותו הדבר. זה היה יותר מדי בשבילו. מהסקִיפֶּר עד למטה, כולם לבשו את אותם מדי הסוואה מטונפים ובלויים, בלי שום סימני דרגה, ולא הייתה שום אפשרות להבדיל ביניהם.

גם בסגנון הדיבור לא היה הבדל. כולם השתמשו בשם העצם זין, או בשם תואר, בפועל או בשם פועל הכולל את האותיות ז', י' ונ', מדי ארבע מילים. שלוש המילים האחרות ששולבו בשיחותיהם נגעו לקיטורים על האוכל, הדואר, הזמן שעשו בשטח והבחורות שהשאירו מאחור, בבית הספר התיכון. מלאס נשבע שהוא לא יסגל לעצמו שום דבר מכל אלה.

הבחור השחור הזה רצה לעזוב את השטח כדי שיבדקו את כאבי הראש הבלתי פוסקים שלו, ואחדים מהאחים שלו עשו רעש כדי לעזור לו. הרס"פ חשב שהבחור הוא ארטיסט וזקוק לבעיטה בתחת. והיה גם עוד בחור שחור, שסירב לקצץ את שערו, ואנשים התחממו גם בגלל זה. מלאס היה אמור להילחם נגד האויב. אף אחד בבסיסי לא אמר לו שהוא יצטרך להתעסק עם הגורים של מלקולם אקס ועם רֶדנֶקים מג'ורג'יה. איזה חרא, למה החובשים לא יכולים פשוט להחליט אם אלה כאבי ראש אמיתיים או לא? הם אמורים להיות המומחים לרפואה. האם מפקדי המחלקות באִיווֹ-גִ'ימָה נאלצו גם הם להתעסק עם זבל כזה?

בעודו משרך את דרכו במעלה הגבעה, עם פישר לידו והמילטון נגרר אחריו אוטומטית עם מכשיר הקשר, הוא חש אי-נעימות בגלל הקולות שהשמיעו נעליו כששלף אותן מהבוץ בכל צעד, וחשש שיבחינו מיד שהן עדיין נוצצות ושחורות. הוא חיפה על כך במהירות כשהתלונן באוזני פישר על המקלען הכיתתי, הִיפִּי, שעשה יותר מדי רעש כשהתבקש להעביר את המקלע קדימה לראש הטור הקטן, לאחר שאיש החוד חשב שהוא שומע קולות תנועה. עצם הדיבור על הכמעט-היתקלות האחרונה, עם אויב שמלאס עדיין לא ראה בעיניו, החל לבחוש שוב את קרביו, אותו רטט של פחד שדומה לפוטנציאל חשמלי גדול שאין לו היכן להתפרק. חלק ממנו חש הקלה על שהייתה זו רק כמעט-היתקלות, אבל חלק אחר התרגז על הרעש ההוא, מפני שהוא אולי שלל מהם הזדמנות לפעולה, והרוגז הזה עצמו עצבן את פישר.

כשהגיעו למיקומה הרגיל של הכיתה בקו הפלוגתי הבחין מלאס שפישר מתקשה לכבוש את רוגזו שלו, וזאת מהאופן שבו זרק ארצה את שלושת הענפים שקיצץ במהלך הסיור לעצמו ולשני חברים. ענפים אלה היו חומר הגלם למקלות פז"ם – מקלות הליכה מגולפים ביד אמן, כשני סנטימטרים וחצי קוטר ומטר עד מטר וחצי אורך. חלקם היו לוחות שנה פשוטים, אחרים היו יצירות של אמנות עממית. כל מקל סומן כך שיָראה כמה ימים הצליח בעליו להישאר בחיים בסבב השירות של 13 החודשים, וכמה ימים עוד נשארו לו. מלאס הודאג בשעתו גם בגלל הרעש שעשה פישר בעת שקיצץ את שלושת הענפים האלה במָאצ'טָה, אבל לא אמר דבר. הוא נמצא עדיין במצב רגיש: להלכה הוא פיקד על הסיור, כמפקד המחלקה, אבל עד שימצא את מקומו, ועל פי הוראתו של סגן פיץ', מפקד הפלוגה, עליו לעשות כל מה שיגיד לו פישר.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מלאס השלים עם הרעש שעשה פישר משתי סיבות, שתיהן פוליטיות. פיץ' אמר שפישר הוא האחראי, אז למה לו לערער על פקודתו של פיץ'? פיץ' הוא האיש שיוכל לקדם את מלאס לסמ"פ כשתגיע שעתו של סג"ם הוֹק לעזוב את השטח בתום הסבב שלו. זה יכשיר אותו לפיקוד על הפלוגה – אלא אם כן ירצה הוק בתפקיד הזה. הסיבה השנייה היא שמלאס לא היה בטוח שהרעש היה מסוכן, והוא חשש לשאול שאלות טיפשיות יותר משחשש לגלות את התשובות. יותר מדי הערות טיפשיות ושאלות מטומטמות בשלב זה יקשו עליו מאוד לזכות בהערכת חייליו, וידוע שהרבה יותר קשה להתקדם אם החפ"שים לא מחבבים אותך, או חושבים שאתה טמבל. קודמו בתפקיד, הוק, זכה ביחס קרוב להערצה מצד המחלקה, וזה בכלל לא עזר למלאס.

מלאס והמילטון השאירו את פישר בקו השוחות של כיתה 2 והמשיכו לטפס לאטם במדרון שהיה כל כך תלול, עד שמלאס החליק אחורה בבוץ ובקושי הצליח לסובב את ברכו כדי לבלום את עצמו. המילטון היה כמעט מקופל לשניים תחת משקל המ"ק, והאנטנה שלו נתקלה שוב ושוב במדרון לפניו. הערפל שהתאבך סביבם הסתיר מעיניהם את היעד: מחסה מאולתר ושקוע שהם יצרו על ידי חיבור שכמיות מצופות בגומי ותלייתן על כבל טלפון שנמתח רק מטר ומשהו מעל הקרקע, בין שני שיחים מפוצפצים. ההוּץ' הזה, עם עוד שניים שנמצאו מטר או שניים ממנו, יצר את מה שנקרא – לא בלי אירוניה – המפי"ק, מוצב הפיקוד המחלקתי.

מלאס רצה לזחול לתוך ההוּץ' שלו ולהתעלם מהעולם, אבל ידע שאין טעם. אם יזכה במנוחה, היא תהיה קצרה. בעוד שעתיים-שלוש תשתרר חשכה, והמחלקה צריכה להניח מוקשי תאורה, למקרה שאנשי צבא צפון וייטנאם – ה"צפונים," במלעיל – יתקרב לעמדותיה. אחר כך יהיה על המחלקה להציב את הקלֵיימוֹרִים, מוקשים נגד-אדם שיונחו לפני השוחות ויופעלו באמצעות כבל חשמל; הם שיגרו 700 כדורי פלדה בפרישת מניפה, בגובה החלציים. מלבד זאת היה צורך למלכד את קטעי גדר התיל שלא הושלמו. אם ירצה מלאס לחמם את מנת הקרב שלו, יהיה עליו לעשות זאת באור יום, כי הלהבה תיצור נקודת מִכוָון מושלמת בחושך. ועוד יהיה עליו לבדוק את רגליהם של ארבעים הנחתים במחלקתו מחשש לרגל טבולה, ולוודא שכל אחד מהם לקח את המנה היומית של דַפּסוֹן כנגד ריקבון הג'ונגל ואת המנה השבועית של כלוֹרוֹקִין כנגד מלריה.

הוא והמילטון נעצרו מול באס, הסמ"ח, שישב חשוף לגשם לפני ההוּצ'ים והכין קפה בפחית שימורים מעל חתיכת חומר נפץ פלסטי סי-4 שהדליק. הסי-4 לחשש והפיץ ריח חריף באוויר, אבל זה היה עדיף על הסירחון צורב העיניים של טבליות החימום התקניות העשויות טריוֹקסָן. באס היה בן 21, וזה כבר היה הסבב השני שלו. הוא הריק כמה מעטפות קטנות של אבקת קפה ממנות הקרב למים הרותחים והציץ לתוך הפחית. שרוולי חולצת ההסוואה שלו היו גלולים למשעי מעל מרפקיו וחשפו זרועות גדולות ושריריות. מלאס צפה בבאס שבחש את הקפה והשעין את האם-16 ששאל ממנו בבוקר על בול עץ. באס לא צריך היה להתאמץ יותר מדי כדי לשכנע את מלאס שיהיה זה טיפשי להסתמך על אקדח 0.45 התקני, שחיל הנחתים החליט בחוכמתו שהוא מספיק לקצין זוטר. הוא הסיר מעליו את חגורות התחמושת הרטובות והניח להן לצנוח ארצה: עשרים מחסניות, כל אחת מלאה בשתי שורות כדורים בסידור זיגזג. אחר-כך חילץ את עצמו מהחגור והצניח גם אותו לבוץ, עם האקדח האוטומטי, שלוש מימיות של ליטר כל אחת, תחמושת לאקדח, כידון, תחבושות שדה לעצירת דימום, שני רימוני רסס אם-26, שלושה רימוני עשן ומצפן. הוא שאף אוויר בהקלה בלי לגרוע עין מהקפה, שריחו הזכיר לו את הקומקום המונח דרך קבע על התנור במטבחה של אמו.

הוא לא רצה לבדוק את נשקם של אנשי המחלקה ולא לנקות את שלו. הוא רק רצה לאכול משהו חמים ואחר כך לשכב לישון. אבל החושך התקרב, ולא היה זמן לכל אלה. מלאס פרם את החותלות שהצמידו את קצות מכנסיו במהודק לנעליו, להגנה מפני עלוקות, וגילה ששלוש מהן הצליחו בכל זאת לטפס על רגלו השמאלית. שתיים עדיין היו צמודות אליה, ופס של דם יבש נותר במקום שעלוקה שלישית התמלאה לגמרי ונשרה. מלאס מצא אותה בגרבו, ניער אותה ארצה, רמס אותה ברגלו השנייה וצפה בדמו המתפרץ מתוך גופה. הוא הוציא את התרסיס דוחה החרקים שלו והתיז קילוח על שתי העלוקות האחרות, שעדיין היו דבוקות לעורו. הן התפתלו בכאב ונשרו. קילוח דק של דם נשאר מאחור.

באס הושיט לו קפה בפחית ריקה של קוקטייל פירות ממנת קרב ומזג עוד פחית להמילטון, שהניח את המ"ק לפני ההוּץ' שלו ושל מלאס והתיישב עליו. המילטון קיבל את הקפה, הרים את הפחית בברכה לעבר באס וכרך את אצבעותיו סביבה לחימום. "תודה, סמל באס," אמר מלאס. הוא הקפיד להשתמש בתואר שבאס זכה בו ביושר, משום שידע עד כמה חשובה לו תמיכתו של האיש. הוא התיישב על בול עץ רטוב ורקוב. באס סיפר על מה שקרה בעת שמלאס היה בסיור. הבָּאקמֶן – זה היה כינויים של כל בקרי האוויר הקדמיים הפלוגתיים – שוב לא הצליח להנחות את מסוק האספקה דרך העננים, ולכן זה כבר היום הרביעי שעובר עליהם בלי תספוק. עדיין אין מידע ברור על קרב האש שהתנהל ביום הקודם בעמק שמתחתיהם בין פלוגה אלפא לבין יחידה צפונית בגודל לא ידוע, אבל אומתה השמועה שארבעה נחתים נהרגו בו.

מלאס הידק את שפתיו וחשק את שיניו כדי להסתיר את הפחד שמילא אותו. אבל הוא לא היה יכול שלא לשלוח את מבטו מטה, אל הרכסים מכוסי העננים שנמתחו מתחת להם לעבר צפון וייטנאם, רק ארבעה קילומטרים מהם והלאה. שם למטה נפלו ארבעה חללים, ארבעה נערים מתים. אי שם באפלולית האפורה-ירוקה הזאת, פלוגה אלפא אכלה אותה. עכשיו מתקרב תורה של בראבו. כלומר, מתקרב תורו שלו, דבר שהיה רק בגדר אפשרות כשהתגייס לחיל הנחתים מיד עם סיום הלימודים בבית הספר התיכון. הוא הצטרף לתוכנית מיוחדת להכשרת קצינים ובמסגרתה למד במכללה, התאמן בחופשות הקיץ, קיבל את המשכורת שהייתה כל כך נחוצה לו, ובדמיונו ראה את עצמו מספר לאנשים מלאי הערצה – אולי אפילו למצביעים – שהוא נחת לשעבר.

הוא לא תיאר לעצמו שהוא עתיד להשתתף בקרב, במלחמה שאיש מחבריו לא חשב שראוי להילחם בה. כאשר הגיעו הנחתים לדָא נָאנג בעת שהיה בשנה ג', היה עליו להסתכל במפה כדי לראות איפה זה. הוא רצה להצטרף לזרוע האוויר של חיל הנחתים ולעבור הכשרה כפקח אוויר, אבל כמה סיבות, ביניהן גם ציוניו במכללה, ציוניו בקורס הקצינים הבסיסי והמחסור בקציני חי"ר – כל אלה דחפו אותו בכוח שאין לעמוד בפניו למקום שבו הוא נמצא עכשיו: קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול שלא לחזור הביתה כלל.

הוא התקשה לכבוש את הפחד שמילא אותו כל אימת שחשב על כך שהוא עלול למות, אבל עכשיו התעורר הפחד שוב. אם יצליח להחליף את הוק בתפקידו כסמ"פ, הוא יישאר במקום מבטחים, בתוך המתחם. ואז לא יהיו עוד סיורים; הוא יטפל במנהלה ויהיה מועמד לתפקיד מ"פ. כדי שיזכה בתפקידו של הוק, יהיה על מפקד הפלוגה הנוכחי, סגן פיץ', לחזור הביתה בתום הסבב שלו, ואז יתפוס הוק את מקומו של פיץ'. וזה דווקא היה צפוי בהחלט. כולם, במעלה שרשרת הפיקוד ובמורדה, אהבו את הוק. מצד שני, פיץ' היה די חדש בתפקיד, ופירושו של דבר המתנה ארוכה, אלא אם כן ייהרג פיץ' או ייפצע, כמובן.

ברגע שחלפה המחשבה הזאת בראשו, הרגיש מלאס איום ונורא. הוא לא רצה שיקרה משהו רע למישהו. הוא ניסה להפסיק לחשוב, אבל לא הצליח. עכשיו עלה על דעתו שהוא יצטרך לחכות עד תום הסבב של הוק, אלא אם כן יקרה משהו להוק. מלאס נדהם והתבייש. הוא הבין שיש בתוכו משהו שמוכן לרצות כל דבר שהוא, ואולי אפילו לעשות כל דבר שהוא, ובלבד שהוא יוכל להתקדם ולהציל את עורו. הוא ניסה לכבוש את המחשבות הללו.
"איך הולך הגידור?" שאל מלאס. לא היה כל-כך אכפת לו מהמשימה הזאת, מתיחת גדר תיל דוקרני לפני השוחות, אבל הוא ידע שהוא אמור להתעניין.
"לא רע, המפקד," אמר באס. "כיתה שלוש עובדת על זה כל היום. אנחנו קרובים לסיום." מלאס היסס, אבל נכנס בכל זאת לבעיה שממנה התחמק באותו בוקר כשיצא לסיור. "הבחור ההוא מכיתה שלוש ניגש אליך שוב בקשר ליציאה לעורף?" הוא עדיין התקשה לזכור את שמותיהם של כל האנשים, הם היו רבים מדי.

"קוראים לו מָלוֹרִי, המפקד," אמר באס בנהמת ביטול. "ארטיסט מזוין, פחדן."
"הוא אומר שיש לו כאבי ראש."
"ולי יש כאבי תחת. יש מאתיים נחתים טובים על הגבעה הזאת שרוצים לחזור לעורף, וכל אחד מהם שווה יותר מהחריין ההוא. יש לו כאבי ראש מאז שהוא יצא לשטח. ואני לא מוכן לשמוע ממך שום זיבולים כמו 'תשים לב אליו בגלל שהוא אח,' כי יש כאן המון ספּליבּים טובים שאין להם כאבי ראש. הוא סתם פחדן עלוב." באס לגם ממושכות ונשף הבל באוויר הצונן והלח. "כן, עוד דבר," הוסיף, וחיוך קל עלה על שפתיו, "דוק פרֶדרִיקסוֹן השאיר אותו על-יד ההוּץ' שלו. הוא מחכה עד שתחזור."
מלאס חש איך הקפה החם והמתוק ניגר במורד גרונו ושוקע אל קיבתו. הוא כשכש בבהונות רגליו המקומטות מרטיבוּת כדי שלא להירדם. חמימות הקפה מבעד לפחית הִנעימה לכפות ידיו, שכבר החלו להתמגל – הסימן הראשון לריקבון הג'ונגל. "חרא," אמר לשום אדם מסוים. הוא הצמיד את הספל לעורפו המשופשף עד זוב דם בגלל חגורת התחמושת.
"אתה אמור לשתות אותו, המפקד, לא להזדיין איתו." אמר באס, נטל את האולר שלו והחל לגלף עוד חריץ מסובך במקל הפז"ם שלו. מלאס הביט בו בקנאה. לו עצמו נותרו עוד 390 ימים לתום הסבב שלו.
"אני מוכרח לטפל בזה עכשיו?" שאל והתחרט מיד על השאלה אחרי שהבין שהוא נשמע כמו קוּטר.
"אתה המם-מם, המפקד. יש דרג ויש זרג."
מלאס ניסה לחשוב על תשובה שנונה כששמע צריחה מאזור כיתה שתיים. "אלוהים! תקראו לדיונון! תביאו את דוק פרדריקסון!" באס השליך מיד את המקל מידיו ופתח בריצה לעבר הקול. מלאס נשאר יושב, קהה חושים מרוב עייפות עד כדי כך שלא הצליח לשכנע את עצמו שעליו לקום. הוא הביט בהמילטון, שמשך בכתפיו וסוף סוף לגם מהקפה שלו. הוא צפה בג'ייקובס, מפקד צוות האש הגמגמן מכיתה שתיים, שעלה בריצה במדרון הגבעה ונבלע בהוּץ' של פרדריקסון. מלאס נאנח והחל לגרוב את גרביו המוכתמים בדם ולנעול את נעליו הרטובות, כשיצאו ג'ייקובס ופרדריקסון, החובש איש חיל הים, וירדו שוב במדרון, גולשים ומחליקים. כעבור כמה דקות חזר באס בהליכה אטית במעלה הגבעה, פניו קפואות כאבן.
"מה קרה, סמל באס?" שאל מלאס.
"אתה צריך לראות את זה בעצמך, המפקד. הדבר הכי משוגע שראיתי בחיים שלי. לפישר נכנסה עלוקה ישר לחור הזין שלו."
"אלוהים," אמר המילטון. הוא נשא את מבטו אל העננים, החזיר אותו לקפה המהביל בידיו והרים את הפחית. "לחיי העלוקות המזוינות."
מלאס חש בחילה, אבל גם הקלה. איש לא יוכל להאשים אותו בדבר כזה. הוא לא שרך את נעליו לפני שהחל ללכת לעבר עמדותיה של כיתה שתיים, מועד בבוץ, שואל את עצמו בדאגה כיצד ימצא תחליף למ"כ מנוסה כמו פישר, כשהוא אינו מכיר כמעט שום איש במחלקה.
שעה לפני כן תהה גם טֶד הוֹק כיצד ימצא מחליף למפקד מנוסה. אבל מי שהדאיג את הוק היה מלאס, שהחליף אותו כמפקד מחלקה אחת אחרי שהוא התמנה לסמ"פ. הוק היה בארץ מספיק זמן כדי להתרגל לפחד התמידי – זה היה חלק מכל פעילות – אבל לא היה רגיל לדאוג, וזה מה שהדאיג אותו עכשיו.

הוא לקח מקל מבוקע והחל לשרטט בהיסח הדעת בבוץ. הוא חזר על תבנית הכוכב המחומש שוב ושוב, הרגל מימי בית הספר היסודי ששב וחזר אליו כל אימת שניסה לחשוב. המקל היה אחד מני אלפים, כי רק מקלות נותרו מהעצים הענקיים שניצבו פעם על ראש גבעת הג'ונגל הזאת, מרחק שלושה קילומטרים בלבד מגבול לאוס ושניים מהאזור המפורז. הגבעה, אחת מני רבות באזור – כולן חסרות שם, כולן מעל קילומטר וחצי בגובה, כולן אפופות בגשם המונסון הקר ובעננים – הייתה קצת יותר גבוהה מהיתר, לרוע מזלה. מסיבה זו בחר בה איזה קצין מטה שישב 55 קילומטר מזרחה משם, במפקדת אוגדת הנחתים החמישית בדוֹנג הָא. בעקבות זאת נכרתו עציה ופסגתה שוטחה כדי לשמש בסיס לסוללת ארטילריה של הוביצרים 105 מ"מ. אותו קצין גם נתן לה שם, מָטֶרהוֹרן, מפני שהייתה זו עכשיו האופנה לקרוא לבסיסי סיוע אש על שם הרים שוויצריים. הפקודות חלחלו במהירות מטה, עברו דרך החטיבה והגיעו אל גדוד 1, שמפקדו בחר ב-180 הנחתים של פלוגה בראבו לבצען.

החלטה זו היא שהביאה להנחתתה של פלוגה בראבו, לרבות הסמ"פ התשוש שלה, סגן תיאודור ג'יי הוֹק, בעמק מבודד מדרום למטרהורן. משם היה זה מסע מפרך של שלושה ימים בג'ונגל אל ראש הגבעה. במהלך השבוע שלאחר מכן הפכו אותה, בעזרת 200 קילוגרם של חומר נפץ פלסטי סי-4, לישימון עקר של עצים מרוסקים, סבך צמחייה עקורה, משטחי אריזה שבורים של מנות קרב, פחיות שימורים ריקות, קופסאות קרטון ספוגות מים, חפיסות תרכיז זרוקות, עטיפות ממתקים קרועות – ובוץ. עכשיו הם המתינו, והוק היה מודאג.

היו לו דאגות קטנות יותר משאלת כשירותו של סג"ם מלאס. אחת מהן הייתה שהגבעה נמצאה בקצה הטווח של סוללת ההוביצרים 105 הבודדת בבסיס סיוע האש אַייגֶר, יותר מעשרה קילומטר מזרחה. בעיה זו הייתה קשורה איכשהו להמתנה, כי לפני שיהיה אפשר להנחית אותם בעמק שמצפון למטרהורן, הם צריכים לחכות לבואה של סוללה גולף, יחידת הארטילריה שאמורה לתפוס את ראשה הקירח עכשיו של גבעת מטרהורן כדי לחפות על סיורי החי"ר שפועלים מעבר ליכולת הגנתם של ההוביצרים באייגר. הכול היה פשוט מאוד במפקדה. פלוגות אלפא וצ'רלי יֵצאו לעמק תחילה. כשיגיעו אל מעבר לחיפוי הארטילרי של אייגר, תעבור סוללה גולף למטרהורן. פלוגות בראבו ודלתא יחליפו את פלוגות צ'רלי ואלפא בעמק, אבל עכשיו יהיה להן חיפוי ארטילרי ממטרהורן. בדרך זו יוכל גדוד 1 להתקדם הלאה צפונה ומערבה ולהמשיך במשימתו, תקיפת הרשת הסבוכה של דרכים, שבילים, מצבורי אספקה ובתי חולים של שדה ששירתו את אוגדות הפלדה 320 ו-312 של צבא צפון וייטנאם.

אבל כל התוכנית המורכבת הזו לא הביאה בחשבון את היחידה הצפונית שהפילה באש מדויקת של מקלע 0.51 את מסוק האספקה סִי נַייט הראשון שהגיע למטרהורן. המסוק התרסק בלהבות על ראש גבעה סמוכה, שהנחתים מפלוגה בראבו נתנו לה מיד את השם גבעת המסוק וכל הצוות נהרג.
מאז ועד עתה הסתלקו העננים רק פעם אחת נוספת, ארבעה ימים לפני כן, כשמסוק אחר מהקבוצה האווירית 39 של חיל הנחתים עשה את דרכו בקושי רב באוויר ההררי הדליל מהעמק שמדרום אל אזור הנחיתה של מטרהורן. הוא הגיע עם מעט מזון ותגבורות, והסתלק עם כמה חורי 0.51 חדשים ועם פקח העמסה פצוע. זמן קצר אחר כך נמסר שקא"ן 39 רוצה שהמקלע הגוּקי יחוסל לפני שתעביר את סוללה גולף, במיוחד מפני שהמבצע יכלול טלטול הוביצרים כבדים בכבלים מתחת למסוקים, שמלאכתם תהיה מאומצת בלאו הכי בגלל הגובה מעל פני הים – בתנאים אלה, המסוקים בשום פנים לא יוכלו לחמוק מכדורים. בעיה זו, יחד עם עוד אחת מדאגותיו של הוק – גשמי המונסון והעננים, שהפכו את הסיוע האווירי לבלתי אפשרי ואת התספוק לכמעט בלתי אפשרי – העבירה את לוח הזמנים של המבצע בפיגור של שלושה ימים תמימים ועוררה את זעמו של סגן אלוף סימפסון, אות קריאה בקשר ביג ג'ון שש, מפקד גדוד 1.

הוק הפסיק לשרבט ושלח מבט במורד הגבעה התלולה. אבכות ערפל העלימו את חומת הג'ונגל האפורה ממש מאחורי התלתלים הסבוכים של תיל דוקרני שהקיפו את השטח המבורא. הוא עמד מעט מאחורי קו השוחות של מחלקה אחת, שנמסרה זה מקרוב לידי מקור הדאגה הראשי שלו, סגן משנה וֵיינוֹ מֶלָאס ממילואי חיל הנחתים של ארצות הברית. אחת מתצפיות הפלוגה הודיעה בקשר שהסיור של מלאס עבר זה עתה לפניה באוכף שבין מטרהורן וגבעת המסוק, ויחזור הביתה בקרוב. הוק רצה להתרשם ממלאס דווקא כשהוא תשוש אחרי המתח גדוש האדרנלין של סיור שלא מצא כלום. כבר מזמן למד הוק שהדבר החשוב באמת בקרב הוא איך מתנהגים אנשים כשהם תשושים.

הוק היה בן 22, עורו מנומש ושערו השחור העבות אדמוני במקצת, צבע שהלם היטב את שפמו האדום הגדול. הוא לבש חולצת סווטשרט ירוקה, הפוכה מפנים החוצה, כך שהבד נראה מרופט ומלוכלך כמו אריג כותנת פוּסטיאן עתיקה. החולצה הייתה מוכתמת בזיעה והיו עליה כתמים כהים מהשכפ"ץ המשוריין שלו. מכנסיו היו מכוסים בבוץ שהתייבש, עם חור באחת הברכיים. הוא חבש כובע מצחייה, משום שבז לכובעי השטח בצבעי הסוואה שנראו לו כמו יומרנות גַנג'ית. הוא סרק במבטו את קו העצים, ועיניו התרוצצו הלוך ושוב בתבנית החיפוש של לוחם מנוסה. המדרון היה תלול למדי, והוא יכול היה להשקיף מעל העצים על ראש שכבת העננים הכהה שהסתירה את העמק, הרחק מתחתיו. העמק ההוא היה חסום ברכס נוסף של הרים גבוהים מצפון לו, בדיוק כמו הרכס שמדרום למטרהורן. אי שם בעמק הצפוני ספגה פלוגה אלפא זה עתה ארבעה הרוגים ושמונה פצועים והייתה רחוקה מכדי שתוכל לקבל סיוע ארטילרי אפקטיבי מאייגר.

הוא נאנח מעומק לבו. מבחינה טקטית, הפלוגה נמצאה במצב מסוכן ביותר. הרחק מכל עזרה, לפני יציאה לקרב כשבראש כל שלוש המחלקות שלה טירונים שטרם נוּגב החלב משׂפתותיהם. "זין" הוא אמר בשקט רב, הסתובב לאחור והשליך את המקל המבוקע שלו אל סבך העצים הכרותים והצמחייה שהפריד בין אזור הנחיתה לבין קו השוחות המגונן עליו. ואז חזרה והתנגנה בראשו נעימת הבּלוּגרָאס שהתמקמה לו בראש במשך כל היום. הוא שמע שוב ושוב את ה"קאנטרי ג'נטלמן" – הרמוניות גבוהות, פרקי ידיו הזריזים של צ'רלי ווֹלֶר הפורט על הגיטרה שלו – שרים על משלחת שלמה שמתה באחד הניסיונות הראשונים לטפס על המטרהורן בשוויצריה. הוק הצמיד את כפות ידיו לאוזניו כדי להפסיק את המנגינה, ומוגלה מפצע פתוח של ריקבון ג'ונגל ניגרה מידו לתוך אוזנו הימנית. הוא מחה את היד במכנסיו המלוכלכים, ואגב כך ערבב מוגלה חדשה בישנה, בדם מעלוקות מעוכות, בשומן מפחית ספגטי וכדורי בשר שנשפכה עליו ובציפוי העפר הרטוב והחומר הצמחי השמנוני שכיסה את הכותנה הנרקבת של מדי הג'ונגל שלו.

אנשי הסיור הגיחו בזה אחר זה מתוך הג'ונגל: נחתים שחוחי גב, ספוגי זיעה וגשם. הוק פלט נהמה דוממת של שביעות רצון כשראה שמלאס נמצא ממש מאחורי רב"ט פישר, שם היה אמור להימצא עד שהמ"פ, סגן פיץ', יחליט שהוא מוכן לתפוס את הפיקוד. הוק לא ידע איך לנהוג במלאס. הוא היה מישהו שציפית למצוא במקום הלא נכון, אבל עכשיו הוא היה דווקא במקום הנכון. רס"ל סִיבֶרס, הנגד הפלוגתי, הודיע לו בקשר הגדודי מקוואנג טרי שמלאס למד באיזו מכללה פרטית יוקרתית וסיים את הבסיסי במקום השני במחזור שלו, אבל גם זה הדאיג את הוק: אולי הוא קיבל מישהו שחושב שמה שמלמדים במכללה עדיף על הניסיון ועל הלב. מדאיגה יותר הייתה ההערה שהוסיף רס"ל סיברס על כך שמלאס התייצב בשלישות האוגדתית בראש השנה, רק שישה ימים לפני כן, וביקש מחלקה מסייעת ולא מחלקה רובאית. מסקנתו של סיברס הייתה שמלאס מנסה להתחמק ממשימות סיור, אבל הוק לא היה כל כך בטוח. הוא חשב שמלאס לא פחדן, אלא אולי רק פוליטיקאי. מפקד המחלקה המסייעת, הכוללת בדרך כלל את שלוש המרגמות 60 מ"מ ואת תשעת המקלעים של הפלוגה, משתייך לחבורת הפיקוד הפלוגתית. לפיכך הוא בא במגע הדוק עם המ"פ – בניגוד למפקדי המחלקות הרובאיות, הרחוקים ממנו יותר, מפני שהם נמצאים בקווים. אבל עכשיו לא היו מספיק סגנים אפילו בשביל כל המחלקות הרובאיות, ומכיוון שרוב הפעילות בוצעה על ידי מחלקות בודדות, או יחידות קטנות יותר, הועברו המקלעים בקביעות למחלקות הרובאיות, אחד לכל כיתה, ונשארו רק המרגמות, שרב"ט יכול להסתדר איתן.

עם זאת, מלאס לא התאים לדימוי הקצין השאפתן. קודם כול, הוא לא נראה מבוגר יותר מהילדים שהיה אמור לפקד עליהם. כמו כן, הוא לא נראה מתוקתק במיוחד, לא כמו אלה שאצלם כל דבר מונח במקומו הראוי, ומטפח את מה שהיה נקרא בפי קצין שאפתן נוכחות פיקודית. מצד שני, מראה רשלני עלול להעיד על היחס הטיפוסי של בוגרי אוניברסיטאות היוקרה שלא שמים קצוץ, בדומה לנעילת נעלי בית עטופות בסרט הדבקה או מכנסי ג'ינס עם חורים, בידיעה מראש שהם עושים את דרכם מכאן היישר לוול סטריט או לוושינגטון ולחליפות שלושה חלקים. ועוד דבר: מלאס היה יפה תואר – דודו האירי של הוק, אַרט, היה אומר עליו שהוא נושא את סימני עבודת היד של אלוהים – וזה יכול להיות פלוס באזרחות, אבל בחיל הנחתים זו כמעט מגבלה. זאת ועוד, הוא עמד בניגוד בולט לסג"ם החדש השני, גוּדוִוין, שאותו היה הרבה יותר קל לפענח. גודווין לא הצטיין בבסיסי, אבל הוק ידע שיש לו עסק עם צייד טבעי. הוא הגיע להערכה הזו בעשר השניות הראשונות של המפגש עם שני הסג"מים החדשים. המסוק שהביא אותם לגבעה ספג אש מקלעים כל הדרך. שני הקצינים זינקו מהפתח האחורי וצללו למחסה הקרוב ביותר, אבל גודווין שרבב את ראשו בניסיון לראות מנין יורה המקלע הצפוני. ובכל זאת, הבעיה של הוק עם גודווין הייתה שאינסטינקטים טובים הם אמנם דבר הכרחי, אבל בלוחמה המודרנית הם לא מספיקים. המלחמה נעשתה יותר מדי טכנית ויותר מדי מורכבת – והמלחמה הזאת, במיוחד נעשתה גם יותר מדי פוליטית.

דוק פרדריקסון הפשיל את מכנסיו של פישר והשכיב אותו על גבו בבוץ לפני ההוּץ' שלו. הנחתים מכיתה שתיים שלא היו בתורנות שמירה בשוחות עמדו בחצי גורן מאחוריו. פישר ניסה להתלוצץ, אבל חיוכו היה מתוח מאוד. דוק פרדריקסון פנה לג'ייקובס, מפקד צוות האש הכי ותיק של פישר. "לך תגיד להמילטון להתקשר עם הדיונון הבכיר. תגיד לו שאנחנו כנראה צריכים פינוי חירום."
"חי-חי-חירום," חזר אחריו ג'ייקובס בגמגום קשה מהרגיל והחל לעלות בגבעה. פרדריקסון פנה למלאס, ומפניו הצרות נשקף מבט רציני ודרוך. "לפישר יש עלוקה בתוך הפין. היא זחלה פנימה דרך השופכה בזמן הסיור, ואני לא חושב שאני יכול להוציא אותה."
פישר שכב על גבו בידיים שלובות על עורפו. בדומה לרוב הנחתים בשטח הוא לא לבש תחתונים, בניסיון למנוע את ריקבון המבושים. עברו כבר כמה שעות מאז שהשתין.

מלאס שלח מבט אל הערפל המתערבל והחזיר אותו אל פניו המחייכות והרטובות של פישר. הוא אילץ את עצמו לצחוק. "מתאים לך למצוא עלוקה חולת מין," אמר. הוא הביט בשעונו. פחות משעתיים לחשכה. פינוי רפואי לילי בגובה כזה ובמזג אוויר כזה לא יהיה אפשרי.
"כדאי שתלבש את המכנסיים בחזרה, פישר," אמר פרדריקסון. "אל תשתה מים. זה לא דבר שהיית רוצה שאני אקצץ."
ג'ייקובס חזר, גולש במורד הגבעה, מתנשם בכבדות. באס עצר אותו מחוץ למעגל חבריו הסקרנים של פישר. "ה-ה-העברתי את ההודעה, סמל באס."
"אוקיי," אמר באס. "לך תארוז את הציוד של פישר. תחלק את התחמושת ואת מנות הקרב שלו בין כולם. תן את הרובה שלו למ"מ כדי שהוא לא יצטרך לקחת את שלי. הייתה לו תורנות תשמוע הלילה, או משהו אחר?"
"ל-ל-לא, היום היינו בסי-סיור," אמר ג'ייקובס. פניו הארוכות, הרגועות בדרך כלל, נראו מודאגות עכשיו, וכתפיו הרחבות היו שחוחות. כמה שניות לפני כן היה מפקד צוות אש; עכשיו קיבל כיתה.

מלאס התכונן להודיע על החלטתו מי ימלא את מקומו הזמני של המ"כ, אבל ראה שבאס כבר קיבל את ההחלטה, ועצר את עצמו. הוא ידע שאם ינסה לכפות את סמכות דרגתו, יאבד את מעט הכבוד שאולי רוחשים לו אנשיו. פרדריקסון פנה למלאס. "אני חושב שכדאי להעביר אותו לאֶל-זִי. הוא יתחיל להרגיש את זה עוד מעט. אי-אפשר לדעת מתי המסוק יצליח להגיע אלינו." הוא השקיף על האובך הכהה שהסתחרר סביב. "אם הוא לא מגיע הנה במהירות, אני לא יודע מה יהיה. אני מעריך שמשהו מוכרח לקרות בפנים, ואם זה דופק לו את הכליות או משתחרר ומתפוצץ בתוכו..." הוא נד בראשו והשפיל את מבטו אל כפות ידיו. "אני פשוט לא יודע מספיק על מה שיש בתוך הגוף של אנשים. לא לימדו אותנו על זה בקורס חובשי שדה."
"מה עם הדיונון הבכיר?" שאל מלאס. הוא דיבר על סמל החובשים שֶׁלֶר, החובש הפלוגתי שהיה ממונה על פרדריקסון.
"לא יודע. הוא סמל, אבל נדמה לי שהוא עבד במעבדה כל הזמן. הוא הגיע הנה רק בגלל שעצבן מישהו בבית חולים 5 ונמצא כאן רק שבוע יותר ממך."
"הוא לא שווה כלום," ירק באס.
"למה אתה אומר את זה?" שאל מלאס.
"הוא בנזונה שמן."

מלאס לא השיב, ותהה בלבו מה דרוש כדי לקבל נקודות זכות אצל באס. ביומו הראשון של מלאס כאן, כשהשתוקק עד ייאוש שכולם יחבבו אותו, באס לא הקל עליו. באס פיקד על המחלקה כמעט חודש בלי שום קצין, והזדרז לציין שבזמן שמלאס החל ללמוד במכללה - הוא כבר גמר את הסבב הראשון שלו בווייטנאם.
"הנה הוא בא," אמר פרדריקסון. שלר, שכּוּנה כמו כל החובשים הפלוגתיים "דיונון בכיר," ירד מתנשף במדרון. נעלי הג'ונגל שלו היו שחורות עדיין, כמו נעליו של מלאס, ומדיו עדיין לא דהו מהגשם והרוח הבלתי פוסקים. פניו היו עגולות. הוא הרכיב משקפיים תקניים של חיל הים במסגרת שחורה, חבש כובע ג'ונגל חדש לראשו, ונראה לגמרי לא במקומו בין הנחתים הכחושים והמגוידים.
"מה הבעיה?" שאל בעליצות.
"זה פישר," ענה פרדריקסון. "יש לו עלוקה בתוך השופכה."
שלר כיווץ את שפתיו. "זה לא נשמע טוב. שום אפשרות להגיע אליה, אני מתאר לעצמי. הוא יכול להשתין?"
"לא, ככה גילינו את זה."
"אם הוא היה יכול להשתין, לא היינו צריכים אותך," נהם באס.
שלר הביט לרגע בבאס ומיד השפיל את מבטו. "איפה הוא?" שאל את פרדריקסון.
"הנה הוא שם, אורז את הדברים שלו."
שלר פנה לכיוון. פרדריקסון הביט בבאס ובמלאס, משך בכתפיו כמבקש לומר "זה מה יש," ופנה ללכת אחריו. "בנזונה שמן," נהם באס בשאט נפש.
שלר הורה לפישר להוריד שוב את המכנסיים, שאל כמה זמן עבר מאז ההשתנה האחרונה, ואז שלח מבט לשמים, הציץ בשעונו ומיד פנה למלאס. "אנחנו צריכים פינוי אווירי. חירום. אני ניגש לסקיפר."
"תתחיל לזוז, פישר," אמר באס. "אתה יוצא מהשטח. תעביר את התחת שלך לאל-זי."
פישר גיחך והחל לחזור להוּץ' שלו, תוך שהוא מושך את מכנסיו מעלה בלכתו. באס פנה לעבר השוחות, קירב את כפות ידיו לפיו וקרא בקול. "אם יש למישהו דואר יוצא, תביאו אותו לפישר. הוא מתפנה." מיד החלה התרוצצות כללית. אנשים נבלעו בתוך הוּצ'ים ושוחות, חיטטו בתרמיליהם והוציאו את עטיפות הפלסטיק ששמרו על יובש מכתביהם.
"ג'ייקובס," צעק באס, "לך תגיד לפּוֹלִינִי השמנמוך להחליף חולצות עם פישר. הוא נראה כמו ג'ו-חרא הסמרטוטר. ותגיד לקרווין מכיתה שלוש להחליף אתו מכנסיים." ג'ייקובס, אסיר תודה על שנמצא לו משהו לעשות, פנה והחל ללקט את הבגדים המרופטים ביותר בכיתה כדי להחליפם בבגדיו הפחות מרופטים של פישר.

שלר חזר לבאס ומלאס והשפיל את קולו. "צפויים לו כאבים נוראים. אני יכול לסמם אותו, אבל אני לא יודע מה יקרה לשלפוחית שלו, או לכליות."
"טוב, גם אנחנו לא יודעים," אמר באס, "אבל אנחנו לא למדנו בשום בית ספר מפואר לרפואה של חיל הים." שלר הביט בבאס והחל לומר משהו, אבל חזר בו. פניו הזעופות תמיד של באס, כתפיו הרחבות וזרועותיו העבות לא עודדו תשובות עוקצניות.
"תעשה בשבילו כל מה שאתה יכול," אמר מלאס במהירות, בניסיון לשכך את המתיחות בין השניים. הוא פנה לבאס. "אתה הולך לשים סוף סוף את הרומן שלך בתיבת הדואר?"
באס צחק. הוא התאהב בדודניתו של פרדריקסון, תלמידת י"ב, לפי תמונתה בספר המחזור. הוא החל לכתוב לה לפני כמה ימים, ואורכו של המכתב כבר הגיע ל-15 עמודים. "אני לא מאמין," אמר מלאס. "כמעט-סמל-ראשון באס הקשוח, מתאהב דרך הדואר."
"זה רק בגלל שאין לך למי לכתוב חוץ מאמא שלך," החזיר לו באס.
העקיצה הכאיבה. מלאס נזכר באַן, בלילה האחרון שבו הפנתה אליו את גבה במיטה. הוא נזכר בטיולם במקסיקו, כיצד פרצה בבכי בכיכר הכפר מפני ששאיפתו להגיע למקום הבא ולראות אותו הייתה מעבר לכוחותיה. הוא הביט בה מבולבל, כי אהב אותה, אבל לא ידע מה לעשות.
מלאס הזדחל לתוך ההוּץ' שלו וחיטט עד שמצא נייר מכתבים ועט. הוא החליט לנסות לכתוב לה. המכתב שיצא מתחת ידו היה עליז, בסגנון "הנה אנחנו במקום שנקרא מטרהורן, אני בסדר גמור, וכו'." הוא הדביק את שולי המעטפה המצופים בדבק מיוחד. הלחות בג'ונגל הייתה כזו שמעטפות רגילות היו נדבקות מאליהן לפני שהספקת להשתמש בהן, ובקיץ המים היו יקרים מפז והאנשים לא היו מוכנים לבזבז רוק על כל דבר שהוא.
"היי, מר מלאס." מפעם לפעם השתמש באס בצורת הפנייה הרשמית שהייתה חלק ממסורת חיל הים, כדי להדגיש שמלאס הוא עדיין קצין טירון.
מלאס לא היה יכול להתרגז. הצדק היה עם באס, לחלוטין. "כן, סמל באס."
"אם הציפור לא מגיעה ופישר לא יכול להשתין, מה קורה? הוא פשוט יתמלא עד שיתפוצץ?"
"אין לי מושג, סמל באס. משהו כזה, אני מתאר לעצמי."
"איזה עסק מושתן," מילמל באס. "אני הולך לראות אם סקוֹש עוד לא שכב לישון."
מלאס לא חייך, משום שידע שמשחק המילים לא היה מכוון. הוא זחל אחרי באס למעמקיו החשוכים של ההוּץ' שלו, שם היה סקוש, הקשר בן ה-18 של באס, בתורנות קשר. הוא היה רזה מאוד, ומלאס שאל את עצמו איך הוא מצליח לסחוב את מכשיר הקשר הכבד בסיורים. סקוש ישב לו, מגבת ירוקה כהה כרוכה סביב צווארו, וקרא רומן פורנוגרפי שנראה כאילו עבר דרך ידיו של כל אחד מקשרי הגדוד.

"אני רוצה לדעת מה קורה עם הפינוי," אמר באס והחל לזחול פנימה למעמקי ההוּץ'. מלאס זחל אחריו על גבי בטנות שכמייה מניילון שהדיפו ריח עז, וברכיו פגעו בחוזקה בקרקע כששקעו לתוך מזרן הגומי המתנפח של באס.
סקוש לא ענה, רק לקח את המע"ד והחל לדבר. "בראבו בראבו בראבו, בראבו אחד קורא לבראבו."
"כן בי"ת גדול," רשרש המכשיר. "דבר."
"מה קורה עם הפינוי האווירי? עבור."
"המתן קטנה." הייתה הפסקה קלה. מלאס התבונן בסקוש, שחזר לקרוא את הספר בעודו מאזין לרשרוש הרפה שבוקע מהאפרכסת. נשמע פרץ של רעש לבן כשמישהו בצד השני לחץ על המע"ד. קול חדש עלה על הגל. "בראבו אחת, כאן קודקוד בראבו שש. תעלה את הקודקוד שלך." קודקוד שש הוא הסקיפר, סגן פיץ', שביקש לדבר עם מלאס אישית – עם הקודקוד, המפקד, ולא עם מישהו אחר.
מלאס לקח את המע"ד מסקוש ולחץ על הלחצן, לא בלי חשש. "כאן קודקוד בראבו אחת, עבור."
"המצב לא נראה טוב מבחינת הציפור. העמק מלא מרק אפונה מבסיס סיוע אש שֶׁרפָּה והלאה. שלחו ציפור אחת לנסות והיא לא הצליחה למצוא אותנו. מכיוון שיש לנו שעתיים לפני שהאיש שלך פוקסטרוט יהיה במצב ממש קשה, הם מחכים בשרפּה לראות אם יתבהר. עבור."
"חשבתי שזה פינוי חירום," ענה מלאס. "עבור."
"דיווחנו על זה בעדיפות. זה לא ישודרג לחירום לפני שהמצב יהיה כזה שהוא ימות אם לא יוציאו אותו, עבור."
מלאס ידע שהפיקוד אינו מוכן לסכן את הציפור ואת הצוות אם אפשר לחכות שעתיים, ואולי מזג האוויר ישתפר. "רות, בראבו שש. קיבלתי. המתן קטנה." באס אותת בידיו למלאס. מלאס הרפה מלחצן המע"ד.
"תשאל אותו אם יש לנו פקודה לסוג שש כלשהו," ביקש באס.
"מה זה סוג שש?"
"רק תשאל אותו."
מלאס שב ולחץ על הלחצן. "בראבו שש, משנה אחת רוצה לדעת אם אנחנו מקבלים איזה סוג שש, עבור."
כשלחץ פיץ' שוב על המע"ד שלו, שמע מלאס קול צחוק שנמוג במהירות בצד השני. "תגיד למשנה אחת שההזמנה בדרך."
"רות, תודה על המידע. סוף."
מלאס פנה אל באס. "מה זה סוג שש?"
"בירה, המפקד." פניו של באס היו התמימות בהתגלמותה המאובנת.
מלאס הרגיש מטופש ולא מקצועי. לסתו נקפצה בכעס. הוא עשה את עצמו אידיוט לפני כל החפ"ק.

באס רק הביט בו וחייך. "חייבים להזכיר להם כל הזמן, המם-מם, אחרת הם שוכחים ממך."
הוק צפה ברב"ט קונולי, מפקד כיתה אחת של מלאס, ששירך את רגליו הקצרות והחזקות במעלה הגבעה, בבוץ ובין גדמי העצים. הוא ניחש שקונולי יקבל על עצמו מאמץ שכזה רק למען דבר אחד: בירה.
קונולי נעצר כדי לנשום עמוק וצעק, "היי, גֵ'ייהוק, עכשיו יוצא לך להתברבר בלי לעשות כלום אחרי שנהיית סמך?"

הוק חייך לשמע המבטא הבוסטוני הזהה לשלו. הוא פלט נהמה ממעמקי גרונו וקימר את אצבעותיו כמו טפרים – כל אנשי הפלוגה ידעו שהדבר נועד לסמל את כוחו בתור נץ, כפרודיה על סמל האגרוף של הכוח השחור או על סימן השלום של מתנגדי המלחמה, תלוי מהי התנועה הפוליטית שהוק ביקש ללגלג עליה באותו רגע. "קונמן," הוא שאג, "אני יכול לעשות כל מה שמתחשק לי. אני סגן משנה." הוא החל להתאגרף עם האוויר, ולבסוף הניף את שני אגרופיו לאות ניצחון וצעק, "אני וילי פֶּפּ. אני בסיבוב ה-13 בקרב ההגנה על התואר שלי." ואז פצח בריקוד, בזרועות מונפות מעל ראשו, ושתיים מאצבעותיו עדיין היו קמורות כמו טפרים.
כמה נחתים בקו מתחתיו פנו להביט. משראו שזהו ג'ייהוק בריקוד הנץ שלו, חזרו להשקיף מעל קני רוביהם לעבור חומת הג'ונגל. הם כבר התרגלו אליו.

הוק עצר. עיניו נאטמו, נעימת הבלוגראס חזרה לנקר בראשו: "אנשים ניסו ואנשים מתו בטיפוס על המטרהורן." הבנג'ו בעל חמשת המיתרים הצטרף בעוצמה אל יבבת הכינור ואל הקולות האפלאצ'יים הגבוהים בקינה הזאת ממזרח טנסי, "מטרהורן. מטרהורן." הוק רצה לצאת מהשטח. הוא רצה לחבק בחורה רכה למגע, בחורה שריחה טוב. הוא רצה לחזור הביתה אל אמא ואבא. אבל ידע שהוא לא ישאיר את פיץ' ואת שאר פלוגה בראבו עם שלוש קוביות חמאה טריות, לפני שייכנסו לתלם או ימותו – שתי האפשרויות היחידות שיש לסג"ם צעיר בקרב.
קונולי הגיע סוף סוף אל הוק ושאל תוך-כדי התנשמות כבדה, "תגיד, מתי אנחנו מקבלים קצת סוג שש?"
"ידעתי שזה מה שאתה רוצה, קונמן. אני נראה לך כמו מגדת עתידות?"
"המסוק יצליח להגיע?"
"עכשיו אני יודע שאתה חושב אותי למגדת עתידות," ענה הוק. "ואם הכיתה שלך הייתה מסוגלת לעשות משהו חוץ מללכלך את הג'ונגל עם חבילות תרכיז ועטיפות ממתקים, אולי היינו מוצאים את המקלען הגוּק ההוא, ואז אולי היו מטיסים לנו קצת בירה."
"אני לא רוצה ללכת לחפש שום מקלען גוּק."
"בחיים לא הייתי מנחש."
"תגיד, ג'ייהוק."
"מה?" להוק לא היה אכפת שחפ"שים יפנו אליו בכינויו, כל עוד הם נמצאים בשטח.
"מגיע לחיילים לקבל דואר."
"תודה. מה אתה, אֶבִּי היקרה1 המזדיינת או משהו?"
"הלוואי שאבי היקרה הייתה מזדיינת איתי."
"היא זקנה מדי בשבילך. לך תחזור לעדר שלך, קונולי."
"רק נהיית סמך ופתאום אנחנו בהמות."
"תתמודד עם זה."
"איך זה שלא עשו אותך סקיפר? יש לך יותר זמן בשטח מפיץ'."
"בגלל שאני סגן משנה והוא סגן לגמרי."
"זה לא עושה עלי רושם."
"טוב, אתה לא ביג ג'ון שש, אז לאף אחד לא אכפת מה אתה חושב. ואתה גם לא תהיה קודקוד ביג ג'ון בראבו אחת אחת אם לא תפסיק לבלבל לי את המוח."
"אז תדיח אותי מהפיקוד ותשלח אותי הביתה בקלון." קונולי פנה לרדת מהגבעה, מושך את מכנסיו הגדולים מדי בחזרה אל מותניו. קצותיהם שנגררו בבוץ היו מרופטים ומטונפים.
הוק חייך בחיבה לעבר גבו של קונולי. אבל כשתחב את ידיו לכיסי מכנסיו התחלף חיוכו בהעוויה: קצות הכיסים שיפשפו את ריקבון הג'ונגל. הוא צפה בקונולי החוזר לקו בחשכה היורדת ועובר ליד מלאס, שטיפס בגבעה לעברו. הוא נאנח והחל, בשיטתיות אבל בחוזק רב, לרסק את המקל שבידיו כנגד בול עץ, עד שנשבר. מה שבאמת רצה היה לצאת מבגדיו הרטובים והמטונפים, להתכרבל לכדור קטן ולאבד את ההכרה. אבל השיר חזר אליו שוב.
מלאס ידע שהוק ראה אותו כשעלה לשוחח אתו, אבל הוק הפך את גבו אליו והמשיך בלעדיו למעלה, אל האל-זי, אזור הנחיתה המשוטח. הוא חש דקירה של כעס על היחס שקיבל מטיפוסים כמו הוק ובאס, רק משום שהגיעו לכאן לפניו. כל אחד חייב להיות חדש מתישהו. כשהמשיך לטפס, הרגיש כמו ילד שמנסה להדביק את אחיו הגדול. הוא ראה את הוק מצטרף לקבוצה קטנה של נחתים שהתאספה סביב פישר, וביניהם מישהו שהוא זיהה בתור הגָאנִי הפלוגתי: סמל ראשון... משהו. אלוהים, כל השמות האלה. הוא צריך לרשום אותם בפנקס ולשנן אותם.

כשהגיע מתנשם בכבדות לאל-זי, ראה מלאס שפישר סובל מכאבים עזים. קודם הוא ישב על תרמילו, אחר כך שכב על הצד לידו, אחר כך קם ועמד, ואחר כך חזר על תנועותיו מההתחלה. הוק סיפר משהו וכולם צחקו חוץ מפישר, שניסה לחייך באומץ. מלאס קינא בהוק על יחסו הנינוח לאנשים. הוא היסס ולא ידע איך להודיע על נוכחותו. הוק פתר את בעייתו בכך שפנה אליו ראשון. "היי, מלאס. היית מוכרח לבוא לראות איך פישר הצליח לסדר לעצמו פינוי רפואי בלי שום שריטה אפילו, מה?" פישר העלה על פניו חיוך מאולץ. "אני יודע שאתה מכיר את הגאני שלנו, סמל ראשון קָסִידי." הוא הצביע על גבר שנראה למלאס כמתקרב לגיל שלושים, בהתחשב בפניו הנוקשות ובדרגתו. קסידי נחתך איפשהו, והחתך נעשה דלוק והזיל מוגלה מימית. לאור גון עורו האדמדם והמנומש, שמו והמבטא ההררי שלו, סיווג אותו מלאס כרֶדנֶק סקוטי-אירי.

קסידי רק נד בראשו לעברו ונעץ בו מבט אומד בגלוי מעיניו הכחולות הצרות.
הוק פנה אל השאר. "לאלה מכם שלא בעדר מספר אחת, תכירו את סג"ם מלאס. הוא אפס-שלוש." כשנדחתה בקשתו של מלאס לתפקיד פקח אווירי בזרוע האוויר, ניתן לו המקצוע הצבאי 0301, קצין חי"ר חסר ניסיון. אם יהיה בחיים בעוד חצי שנה יזכה לסיווג 0302, קצין חי"ר מנוסה. כל מקצועות הרובאות בחיל הנחתים צוינו במספר אפס-שלוש ואחריו שתי ספרות נוספות: 0311, רובאי; 0331, מקלען. אפס-שלוש היה המקצוע שרוב הנחתים ביקשו להתרחק ממנו, משום שפירושו היה שירות קרבי בוודאות. כמעט כל מקצוע צבאי אחר נועד לסייע לאפס-שלוש – לבו ונשמתו של חיל הנחתים. לא רבים זכו להגיע לתפקיד פיקוד בכיר אם לא החזיקו בסיווג זה מתישהו.

נשמעו מלמולי נימוס, "המפקד" ו"שלום המפקד," והורגשה הקלה כללית על שמלאס הוא קצין חי"ר ולא עוד קצין אפסנאות או תובלה. גנרל נִיצֶל, האוגדונר הנוכחי, החליט שהואיל וכל נחת הוא רובאי מיומן, ההיגיון מחייב שכל קצין נחתים ירכוש ניסיון כמפקד מחלקה רובאית במשך שלושה חודשים לפחות. הפגם בהגיונו של האוגדונר היה פשוט: אחרי שהקצין שאינו איש חי"ר ישגה את השגיאות הבלתי-נמנעות ששוגה כל קצין טרי בקרב, ושאת מחירן ישלמו החיילים שתחת פיקודו, הוא יועבר בחזרה לעיסוקו הצבאי העיקרי בעורף, ואז יהיה על החיילים להכניס לתלם קצין חדש נוסף ולמות בגלל שגיאותיו של זה.
מלאס ידע שהוק עשה לו טובה כשהודיע לקבוצה שהוא ירוק כמו כולם. משהו מהרוגז שחש קודם כלפיו התנדף והוא החל לתפוס שזוהי התגובה הרגילה כלפי הוק: אנשים פשוט לא יכולים לכעוס עליו יותר מדי זמן.

מלאס הצטרף אל הוק וקסידי שעמדו והביטו בפישר השוכב לרגליהם. הוק המשיך לדבר חרש, אבל עכשיו פנה רק אל מלאס וקסידי אם כי כל הנוכחים, כולל פישר, יכלו לשמוע אותו. "הרגע שלחתי את פרדריקסון למטה לבקש פינוי חירום. אם אנחנו לא מוציאים אותו מכאן תוך שעתיים, אני לא יודע מה יקרה." פישר הביט בהוק ובמלאס במבט נוקב.
מלאס פנה אל פישר. "תחזיק מעמד, נמר." הוא ניסה לדבר בעליצות, אבל התקשה לכבוש את רוגז על שהוא מאבד מ"כ מנוסה.

"מחזיקים, המפקד. אבל מה שבטוח זה שהייתי רוצה להשתין. לפחות אני מוציא סוף-סוף את לִינדסִי שלנו להונג קונג." פישר דיבר על נחת גלמוד למראה ממחלקה שלוש, שלבש גם הוא סמרטוטים בלויים.
לינדסי חייך אל פישר. הוא ישב באזור הנחיתה כבר שלושה ימים, מחכה למסוק שייקח אותו לרגילה. "הבנאדם צריך לדאוג שיישפכו לו את המעיים ולכתוב צוואה לטובת הטייס לפני שאחד מהם יהיה מוכן לבוא להר המזורגג הזה."
"מה שנכון נכון," ענה פישר. הביטוי הזה היה שגור בפי הנחתים, שלמדו לקבל כל דבר בשלווה סטואית. אבל המילה האחרונה נקטעה בעווית, והוא החל לגנוח. מלאס הפך את מבטו. לינדסי התבונן בפישר. היה ברור שזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה כאב.
הוק התיישב על עקביו ליד פישר. "אתה תהיה בסדר, בנאדם. כואב, מה? הרגע ביקשנו פינוי חירום. עכשיו הם מוכרחים להוציא לכאן ציפור. אתה לא חושב שאחד הכחולים האלה יהיה מוכן להפסיד את הסרט שלו במועדון הקצינים בקוואנג טרי, נכון?"
פישר חייך, אבל גבו התקמר בעווית בלתי-נשלטת, בניסיון להקל את הלחץ.
"למה לעזאזל לקח להם כל־\-כך הרבה זמן לבקש פינוי חירום?" שאל מלאס.
הוק הביט בו בחיוך קל. "או-הא. אנחנו קצת עצבנים היום." הוא התרכך. "אתה מזעיק יותר מדי פינויי חירום ויוצא לך שם של הילד שצעק זאב-זאב. הבקר הופך כל חירום שלך לעדיפות, וכל עדיפות לשגרה. ואז, אם יש לך חירום אמיתי, אתה לא מקבל שום ציפור. אם אתה חושב שאני צוחק, תישאר כאן כמה זמן ותראה."
"יש לי בררה?"
"בחור שלי, אתה טרי אבל אתה לומד בזריזות." הוא אמר את זה בחיקוי לקומיקאי ו"ס פילדס, וזה הרגיז את מלאס, אם כי השאר צחקו.
"תמיד הייתי זריז."
הוק פנה אל הנחת שחיכה לרגילה שלו. "היי, לינדסי, לך תביא את הדיונון הבכיר."
לינדסי קם בלאות על רגליו והביט בפישר. "מה להגיד לו?" שאל את הוק.
"תגיד לו שהמצב של פישר נהיה קשה." מסתבר שלא היה אכפת להוק להסביר דברים שנראו למלאס כעובדות ברורות מאליהן.

לינדסי ירד בריצה קלה במדרון לעבר המפי"ק. "איך זה שלינדסי יוצא מהשטח אבל מלורי לא?" הנחת ששאל את השאלה היה עגול-פנים, שחור, בעל שפם הו צ'י מין משתפל וכתמים בהירים על פניו, בגלל בעיית עור כלשהי. כולם השתתקו. האנטנות הפוליטיות של מלאס נמתחו מלוא אורכן.
"אתה אומר 'המפקד' כשאתה מדבר עם קצין," אמר קסידי. קולו היה מלא בסמכותו של מדריך טירונים בחיל הנחתים, בשילוב עם סלידה גלויה.
הנחת עילע והיסס. הוק התערב במהירות ונעץ בו מבט ישיר. "צַ'יינָה, זה לא הזמן ולא המקום."
"נכון מאוד. אף פעם זה לא הזמן ולא המקום בשביל האדם השחור."
"המפקד," אמר הוק בשקט, לפני שהספיק קסידי לפצות את פיו. מלאס ראה שקסידי כועס אבל שומר על פה סגור, משאיר להוק את ניהול השיחה.
צ'יינה התלבט ובסופו של דבר אמר, "המפקד."
הוק שתק. הוא רק הביט בצ'יינה שעמד איתן, ממתין לתשובה. שניים מחבריו של פישר, שחורי-עור שעמדו בקרבת מקום, התקרבו בלי משים זה אל זה.
"המפקד," אמר צ'יינה. "בכל הכבוד הראוי, המפקד, טוראי צ'יינה מבקש לשאול למה טר"ש מלורי, שסובל מכאבי ראש ואולי מפגיעה מוחית, לא נשלח מכאן יחד עם טר"ש לינדסי, שסובל ממחסור בחברה נשית."
השאלה נשארה תלויה באוויר האפור, ההולך ומחשיך. קסידי הצמיד את פרקי אצבעותיו למותניו וזע מעט קדימה, על סף ההתפוצצות, כשהצטחק הוק ונד בראשו. מישהו אחר ציחקק. "בחייך, צ'יינה, למה אתה מזבל לנו את השכל בגשם המזוין הזה כשאתה יודע טוב מאוד ש..." הוק זקף אצבע אחת – "אחת, אף אחד מאיתנו לא יודע על-בטוח אם יש למלורי בכלל כאבי ראש, וזה כולל אותך, אם לא קיבלת בזמן האחרון תואר ברפואה בלי ששמתי לב. ושתיים" – הוא זקף אצבע שנייה – "גם אם כואב לו הראש, הוא עדיין מסוגל לתפקד בקרב טוב מאוד, או בכל אופן עד כמה שמלורי מסוגל בכלל לתפקד בקרב. ושלוש" – עכשיו נוסף האגודל – "מה שאמרתי קודם בקשר לזימון פינוי כשהוא לא ממש דרוש. וארבע" – הוא קיפל שוב את האגודל ופרש ארבע אצבעות – "הוספת עוד 70 קילו לא כולל ציוד בגובה הזה בלי מושג כמה עומס כבר יש על הציפור, זה סיכון שאף אחד לא יצא מהשטח."
"לינדסי שוקל 70 קילו."

"המפקד," הוסיף הוק. לא היה בהתעקשותו של הוק על "המפקד" שום שמץ של איבה אישית, הוא נשמע יותר כמו אם שמתקנת את בנה שאמר "שלוש ספרים".
"המפקד," אמר צ'יינה.
"דווקא יש בזה משהו," אמר מלאס. לא יזיק אם השחורים ידעו שאין לו דעות קדומות.
הוק פנה אל מלאס בפה פעור מתדהמה. גם צ'יינה הביט בו בהפתעה גלויה, אם כי הצליח להסתירה טוב יותר. למרות זאת הבחין מלאס שזכה כאן בנקודה, אבל הפסיד אחת אצל הגאני, קסידי. פניו של קסידי החווירו, ועיניו נראו כמו אבנים כחולות קטנות.
הוק לא ניסה להסתיר את מורת רוחו. הוא פנה אל מלאס וצ'יינה גם יחד. "לינדסי היה בשטח 11 חודשים, מלורי שלושה. לינדסי מחכה באל-זי הזה כבר שלושה ימים, ואם הוא לא עוזב לפני שאנחנו יוצאים לפעילות, הוא מפסיד את הרגילה שלו לגמרי. לינדסי בחיים לא קיטר על שום דבר וכל מה ששמענו ממלורי זה רק קיטורים. אם אנחנו נותנים למלורי לצאת, אז כל אחד אחר יוכל לצאת לעורף מתי שיתחשק לו להגיד לנו שכואב לו איפשהו. אלוהים, לכולנו כואב איפשהו. אתה יודע בדיוק כמוני למה זה לא הולך קורה." שלוש המילים האחרונות של הוק, בחיקוי של מבטא וייטנאמי, הושמעו לאט והופנו במישרין אל צ'יינה.
מלאס הרגיש איך פניו מסמיקות, ומכיוון שרצה כל-כך שזה ייפסק, הן הסמיקו עוד יותר. צ'יינה הביט בו ומלאס שמר על פנים נטולות ארשת ועל שפתיים קפוצות בחוזקה.
צ'יינה היסס רגע לפני שנכנע. "בסך הכול מצביע על חוסר עקביות, סג"ם הוק."
"בטח, שמעתי אותך."

פישר גנח, והוק וצ'יינה פנו שניהם לעברו, שמחים על שהגניחה קטעה את העימות ביניהם. קסידי הפנה את גבו לקבוצה והחל להתרחק מהאל-זי.
"בחיי אלוהים, סג"ם הוק, כמה שאני מוכרח להשתין. איזה חרא. למה הם לא באים?" פישר היה על סף בכי. "אוף, שיזדיינו המנוולים ההם. שיזדיינו המנוולים ההם." הוא ניסה להתרומם, אולי זה יקל על הלחץ, אבל פלט זעקה קצרה וחדה וקפץ את שיניו כדי לבלום אותה. הוק תפס אותו לפני שהתמוטט. פישר עיווה את פניו, "איזה חרא. אני לא יכול לעמוד וגם לא לשכב."
"תחזיק מעמד, פישר, באים לקחת אותך עוד רגע," אמר הוק. הוא התיישב על תרמילו של פישר, תחב את כפות ידיו תחת בתי שחיו והחזיק אותו כך, במצב שבין שכיבה לבין עמידה, תומך ברוב משקלו.

מלאס חש שוב שהוא הושאר בחוץ – והרגיש שהתנהג כמו מטומטם. הוא ידע היטב מדוע אמר מה שאמר, אבל לא העלה על דעתו שבתרומתו הפעוטה לשוויון בין הגזעים הוא מביא על עצמו את נזיפתו החמורה למדי של הוק ועוד בנוכחות כל-כך הרבה אנשים. אף-על-פי-כן, הוא האמין שהשמועה על מה שאמר תתפשט בפלוגה. הוא לא התחרט על שהביע את עמדתו הפוליטית, אבל הצטער על שעשה זאת באופן כה מגושם. ואז החל לשאול את עצמו האם הוא ייראה טוב יותר אם יישאר באל-זי עם פישר, או שאולי עדיף לחזור לקווים של מחלקתו. ואולי ינסה להצטרף למ"פ, סגן פיץ', כדי לזרז את הפינוי האווירי. בסוף הוא החליט שמוטב לו לשמור על שתיקה ולא לשאול יותר מדי שאלות.
הוק הביט בדאגה בעננים המנמיכים והחזיר את עיניו למטה, לעבר הקווים. "הדואר שלכם מוכן?" שאל בלי להביט במלאס.
עבר רגע לפני שמלאס תפס שהוק דיבר אליו. "בטח, אתה יושב עליו. הכול כבר בתרמיל של פישר."

כעבור כמה רגעים הגיעו לאל-זי שלר, הדיונון הבכיר, וסגן פיץ', הסקיפר, מהמפי"ק הפלוגתי. פיץ' נראה קטן, כמעט חתולי, ליד שלר. כשהגיעו אל פישר, הביט בו פיץ' לרגע חטוף ומיד פנה אל מלאס והוק. ארשת פניו הייתה עליזה למחצה, שובבה למחצה, וחיזק אותה השפם המהודר שטיפח. "יש לי רושם שפישר דפק את עצמו כמו שצריך, מה?" הוא פנה אל פישר. "איך הצלחת לעשות את זה אחרי מה שהבאת בתוך הזין שלך מטאיפיי? אין לך הרבה דרג, אבל הזרג שלך זה משהו-משהו." הוא זז לאחור וחיכה עם השאר בזמן ששלר בדק את הדופק של פישר.

שלר הצטרף אליהם. פניו היו מודאגות. "סקיפר, אם אנחנו לא מוציאים אותו מפה תוך שעה יהיה חושך והוא הולך להתפרק. הלב שלו כבר דוהר, למרות המורפיום. אין לי מה לתת לו חוץ מעוד מורפיום, ויותר מדי מהחומר הזה, טוב... אתה יודע. אז אני מחכה עם הסירֶטה השנייה. על כל צרה."
"מחכה למה?" שאל פיץ'.
"אם אני אצטרך לעשות משהו כאן."
איש לא אמר דבר, עד שפיץ' הפר את השתיקה. "מה אתה עושה אם המסוק לא מגיע?" שאל.
"הדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לנסות לחתוך חור כדי לשחרר את הלחץ. זה לא ימצא חן בעיניו."
"אני לא חושב שיהיה אכפת לו הרבה בעוד שעה," אמר הוק.
"מה הסיפור עם הציפור?" שאל מלאס.
"אותו כנ"ל," ענה פיץ'. "הם יכולים להגיע הנה רק בטיסת שיטוח צמרות תחת העננים ישר עד צלע ההר. נקווה שיהיה להם מספיק מקום." הוא השתהה לרגע. "ומספיק אור," הוסיף חרש.
"אני אצטרך לעבוד עליו במקום נקי יותר מהאל-זי הזה, סקיפר," אמר שלר. "אני לא יכול לעשות את זה בבוץ." הוא נראה חיוור, ונשם בכבדות. "אני אצטרך המון אור, אז זה צריך להיות מקום מואפל טוב."
"תיקח את ההוּץ' שלי. סְנִיק ואני יכולים לאלתר משהו אם הוא יצטרך להישאר במשך הלילה," אמר פיץ' והתכוון לרֶלסנִיק, הקשר הפלוגתי.
"בשום אופן לא, סקיפר." זה היה פישר, שהאזין להם כל הזמן. "אני מוכרח לצאת מכאן."
"אל תדאג," אמר פיץ'. "אם נצטרך לעשות ניתוח, אני אצלם תמונה שלו לפני שנתחיל, כדי שתהיה לך הוכחה לסיפורים שתרצה לספר." פישר הצליח לגחך. מלאס היה עצבני, והעביר את משקלו מרגל לרגל.

פיץ' פנה אל מלאס. "עוד מעט יחשיך. כדאי שנעשה את ישיבת הקודקודים בסביבות שבע-עשרה אפס-אפס, כדי שיהיה מספיק אור בשביל לכתוב."
"כן, סקיפר," אמר מלאס, ושוב התקשה להחליט האם עליו להישאר עם פישר או ללכת עם פיץ'. הוא העיף עוד מבט בפישר. "שיהיה בהצלחה, פישר," אמר. פישר הינהן ומלאס הלך בעקבות פיץ'.

הם החליקו על הצד בנעליהם הכבדות, במין גלישת סקי בוץ במדרון התלול, עד שהגיעו למוצב הפיקוד הפלוגתי. המפי"ק היה הוּץ' ככל השאר, שתי שכמיות תלויות על תיל טלפון. אבל ההבדל בינו לבין שאר ההוצ'ים היה בעפר שנערם על שוליו התחתונים, כדי למנוע את כניסת הרוח ואת דליפת האור, ובאנטנות הארוכות של שני מכשירי קשר 292 שהתנופפו קלות ברוח המונסון.

פיץ' סירק את שערו בעזרת ראי גילוח עשוי פלדה שננעץ בסדק בין שני גדמי עצים מפוצצים. גשם חזק החל לרדת. פיץ' החזיר את המסרק לכיסו האחורי והזדחל לתוך פתח ההוּץ', ומיד אחריו נכנס הוק. מלאס היסס לרגע בחוץ, לא בטוח שהוא מוזמן.
"בחיי אלוהים, מלאס," צעק הוק. "אין לך מספיק שכל בשביל להיכנס? מה אתה נשאר בגשם המזוין הזה?"

מלאס נדחק לתוך המחסה הקטן. היו בפנים גם שני קשרים, אחד מאזין לרשת הגדודית, השני לפלוגתית. נר יחיד הטיל צללים מתנודדים על גג השכמייה השקוע. שלושה מזרני גומי מתנפחים, מכוסים בבטנות שכמייה בצבעי הסוואה, היו מונחים זה לצד זה. שולי ההוּץ' היו גדושים ברובים, במימיות, בתחמושת ובתרמילי גב. ירחון סבנטין, שבועון טיים בן חודש ומערבון של לואי ל'אמור היו פזורים ליד מכשירי הקשר. מלאס לא ידע איפה לשים את נעליו הבוציות. בסופו של דבר נשען בגבו על תרמיל ושירבב את כפות רגליו החוצה דרך הפתח.
פיץ' הכיר למלאס את שני הקשרים, ששמותיהם פרחו מיד מזיכרונו, וביקש מהם לקרוא למפקדי המחלקות לישיבת קודקודים. הפקודות בקשר בין מפקדת הפלוגה לבין שלוש המחלקות, נמשכו פחות מעשרים שניות. מלאס, שהחזיק קודם בדעה שהקשרים הפלוגתיים זקוקים למשמעת הדוקה יותר, התרשם.

הוק פנה אל פיץ'. "קונמן לחש לי באוזן קודם שצ'יינה מסית שוב פעם את האחים, ורק עכשיו היה לי איתו ראש-בראש קטן באל-זי." הוא הביט במלאס. "עם קצת עזרה." מלאס כבש את מבטו בבוץ.
"אוף, זין," אמר פיץ'. "מה עכשיו?"
"ברגע זה, הקצאות רגילה. סתם זיבולים." הוא הביט במלאס. "תגיד, מלאס, רס"ל סיברס אמר לך משהו על זה שרס"ל אנג'ל מפלוגה צ'רלי מוכן להחליף שני טאיפייאים בעד בנגקוק אחד בשביל פרקר?"
קיבתו של מלאס קיפצה בתוך בטנו. הוא זכר במעורפל שסיברס ביקש ממנו למסור משהו להוק בקשר להקצאות רגילה, אבל בשעתו הוא לא הבין כלל במה מדובר, ולא רצה להיראות כמו טיפש ולשאול במה מדובר. "לא, לא זכור לי שהוא אמר משהו כזה," שיקר בקור רוח. הוא לא רצה להיראות שוב טיפש בעיני הוק.
"אה. טוב, אולי נצליח להשיג אותו דרך ממסר ביג ג'ון הערב."
"יש בעיות גזע בפלוגה?" שאל מלאס, כדי להחליף נושא.
"אה, לא ממש," ענה הוק. "טוב, יש כמה טמבלים שמקטרים בלי סוף ומנסים לחרחר מהומות. אבל כאן בשטח, הספּליבּים לא יכולים לקטר יותר מהצ'אקים. אנחנו כולנו כושים מזוינים, עד כמה שאני יכול לראות."
"מי זה הצ'יינה הזה?"
"זה הראפּ בּרָאוּן הפרטי שלנו, הרדיקל השחור המקומי," חייך פיץ', "שידוע גם בשם טוראי ראשון רולנד ספּיד. אבל הוא לא אוהב שקוראים לו ככה. קסידי שונא אותו, אבל הוא מקלען טוב והוא לא עשה שום צרות רציניות עד עכשיו. יש לנו גזענים לבנים, גם כן." פיץ' נעץ את מבטו בשני הקשרים שלו.

הקשר שהאזין לגדוד, רֶלסניק, הביט בפיץ'. "אני לא יכול לעשות שום דבר נגד זה, המפקד. אתה לא גדלת יחד איתם, כמו שאני ופָּלָאק גדלנו בשיקגו. אם היית גר על ידם, היית שונא אותם גם כן. האמת, רוב החבר'ה השחורים כאן בסדר גמור. אני אפילו מסמפט כמה מהם. אבל בתור אנשים פרטיים. בתור גזע, אני שונא אותם."
פיץ' משך בכתפיו והביט במלאס. "אי-אפשר להתווכח עם ההיגיון הזה."
שני הקשרים חזרו לעיתוניהם.

למטה משם, בקו, טוראי טַיירֶל בּרוֹיֵיר, שהגיע באותו המסוק עם מלאס והקצין השני, סג"ם גודווין, השליך את את החפירה המתקפל הקטן שלו לשוחה ושירבב לעברו אצבע משולשת. כפות ידיו ואצבעותיו, שלא הוקשחו עדיין בשטח, היו שרוטות מהטיפול בתיל דוקרני, מכוסות בשלפוחיות אחרי עבודת כריתה במאצ'טה ומבותרות לאורך ולרוחב בחתכים דלוקים ממגע עם עשבי הג'ונגל החדים. הוא חזר ממתיחת גדר התיל לפני קו השוחות, וגילה שהשוחה שלו מלאה למחצה במפולת בוץ קטנה.

הוא נשא מבט אל השמים המחשיכים והסיט את משקפי הפלסטיק הכבדים על גשר אפו. הפחד שמא יישאר לא-מוגן בחושך דחף אותו לחזור במהירות לשוחה. הוא התמלא מיד בושה על הפחד הזה, המשיך לחפור וניסה להתעלם מהכאב שגרמה לו ציפורן שבורה, עד שהרגיש במישהו שהתיישב על הקרקע מעל השוחה. הוא פנה וראה זוג נעלי ג'ונגל שחוקות לגמרי. עיניו נעו מעלה אל הברך שחורת העור שנראתה מבעד לחור קטן במכנסי המדים הדהויים. מבטו נעצר על פרצופו של נחת שחור מוצק בעל שפם הו צ'י מין משתפל. האורח קפץ את אגרופו הימני בברכה, והשניים ביצעו את מחול לחיצת-היד ששימש כברכה המקובלת על כל הנחתים השחורים, נגיעה מסובכת וקצובה של פרקי אצבעות, כף היד וגב היד, במשך כמה שניות.

"מאיפה אתה, אחי?" שאל האורח כשסיימו.
"בולטימור." ברוייר השפיל מבט לתוך השוחה הקטנה מאוד, וחש צורך עז לחפור עמוק יותר לפני שייעלם האור והוא יישאר חשוף. משקפי הפלסטיק נשמטו שוב במורד אפו, והוא מיהר לדחוף אותם בחזרה.
"שלא תדאג בגלל השוחה המזורגגת הזאת, בנאדם. אתה עוד תחפור חורים מזוינים כאלה בשנה וחודש שיש לך, שיספיקו לך לכל החיים. יש לך סיגריה?"
"בטח." ברוייר שלח יד לכיסו והוציא חפיסת סיגריות קטנה ממנת הקרב שלו. הוא הציע אותה לבחור הזר, שחייך אליו כאילו נהנה מאיזו בדיחה פרטית. הוא הבחין שהאיש נגוע בבהרת שהשאירה כתמים לבנים על פניו וזרועותיו.
"קוראים לי צ'יינה," אמר האיש. "סתם חשבתי להסתובב ולראות מה קורה עם האחים החדשים." צ'יינה הדליק את הסיגריה ושאף לאטו. "מה השם שלך, אחי?"
"ברוייר."
"בחייך, בנאדם. השם האמיתי שלך, לא השם שלך בתור עבד."
"טיירל," אמר ברוייר ושאל את עצמו אם גם זה שם של עבדים. הוא חש הקלה משלא קיבל תגובה דומה. "אתה במחלקה אחת?" שאל ברוייר.
"מה פתאום. אני בשתיים. כיתה מסייעת. אבל אני מסתובב די הרבה. מין ועדת קבלת פנים, תפסת?" צחוקו של צ'יינה היה גרגור חרחרני. "מה דעתך על שני המם-ממים הצ'אקים שבאו איתך ביחד?"
"לא מכיר אותם. הגיעו לוַונדגריפט במסוק אחרי שכבר הגענו לשם בשיירה."
"מתקבל על הדעת," אמר צ'יינה כלאחר-יד. הוא חיכה לשמוע עוד מברוייר.
"לא נראו גרועים מדי. אחד טיפוס כפרי כזה, מדבר על ציד ודברים כאלה. השני נראה בסדר, אבל קצת שחצן. טיפוס אוניברסיטאי כזה."
"אהא." צ'יינה השקיף אל תוך הג'ונגל, רק עשרה מטרים במורד המדרון מהמקום שבו ישבו. ברוייר עקב אחר חומת הצמחייה. היא נהדפה לאחור בעמל רב, בכידונים ובאתי החפירה של אחרים מאנשי מחלקתו של ברוייר. כמה מהם היו עכשיו בתורנות שמירה בשוחות שלהם, הרובים והמחסניות מונחים לפניהם, והם סרקו בעיניהם את קו העצים החשוך.
"אתה חושב שיכניסו לנו פה?" שאל ברוייר.
"בחייך, בנאדם, אתה חושב שהגוּקים מספיק משוגעים בשביל לרצות את המקום המזורגג הזה? יש להם דברים יותר טובים לעשות בשעות הפנאי שלהם. בחייך, בנאדם." צ'יינה חייך אליו.

ברוייר צחק חרש והביט באת החפירה שלו.
"תשמע, אחי," המשיך צ'יינה, "שלא תהיה מודאג. אני צריך לראות עוד אח חדש אחד לפני שישיבת הקודקודים תיגמר ואני אצטרך לחזור לעמדה שלי, אבל אנחנו נתראה אחר-כך, אוקיי? אתה תיכנס לעניינים במהירות. כולנו מפחדים, אבל פחד זה דבר שמתרגלים לו. אם אתה צריך לדבר עם אח, אתה ניגש אלי." הם ביצעו שוב את מחול לחיצת הידיים. ברוייר שמח על שלילה אחד, כשהיה בתורנות כיבוי, ביקש מחבר בטירונות ללמד אותו איך עושים את זה.
הקודקודים התאספו לאור הדמדומים לפני ההוּץ' של סגן פיץ'. ערפל קל טישטש את ההבדלים בין צלליותיהם והגביר עוד יותר את מצוקתו של מלאס על שלא היה מסוגל לזכור את שמותיהם.

מלאס בקושי הספיק להחליף מילה עם מפקד מחלקה שלוש, סג"ם קֶנדָל, עד לאחרונה מגדוד התובלה 15. פשוט, לא היה להם מספיק זמן כדי לשוחח. שערו של קנדל היה בהיר ומתולתל, והוא הרכיב משקפיים רחבים בגוון צהוב ולא הפסיק לגעת בהם כשדיבר. מלאס הבחין שהוא עונד טבעת נישואים פשוטה.

סג"ם גודווין, שהיה עם מלאס בבסיסי והגיע איתו במסוק, נצמד אל הסמ"ח שלו, סמ"ר רִידלוֹ, והחניק התפרצות של צחוק על משהו. גודווין חבש לראשו כובע ג'ונגל, ומלאס חש צביטה קלה של קנאה. ביום הראשון, כשקיבלו מלאס וגודווין ציוד בקוואנג טרי, החליף גודווין את כובע המצחייה שהביא אתו מאמריקה בכובע הסוואה בעל כיסוי עורף, ועכשיו נראה כאילו חבש אותו כל ימיו. גם מלאס ניסה כובע דומה, אבל אחרי שהביט בעצמו בראי, החליט שהוא נראה מטופש ותחב אותו לקיטבג כדי לקחת אותו הביתה למזכרת, אם יחזור הביתה.

כעבור כמה ימים, מיד לאחר שהגיעו למטרהורן, חש מלאס שוב שהוא מקנא בגודווין. זה קרה כשהסקיפר, סגן פיץ', הודיע לו חד וחלק שהוא יצטרף אל סמל באס. פיץ' הוסיף שבאס עשה עבודה יוצאת מן הכלל בפיקוד על המחלקה בתקופת המעבר שבין קידומו של הוק לסמ"פ לבין הגעתו של מלאס. ואז הציב פיץ' את גודווין במחלקה שתיים עם סמ"ר רידלו, שאותו תיאר כמוכשר אבל קצת עצלן. מלאס תפס מיד שפיץ' חושב שגודווין הוא הקצין הטוב יותר, מפני שהטיל עליו את המשימה הקשה יותר. פיץ' אפילו לא שאל על ציוניהם בבסיסי, באילו מכללות למדו, או כל דבר אחר ומלאס חשב שזה לא הוגן.

הוא חזר באחת לזמן הווה כשהבחין בכלב רועים גרמני בצבע אפור בהיר עם אוזניים מוזרות, אדמדמות, שרבץ בבוץ והלחית, ראשו מורם ומבטו נעוץ בו. הכלבן, נחת צנום עם שפם משתפל גדול כמו של לוחם קלטי עתיק, ישן ליד הכלב, וכובע ההסוואה שלו כיסה את עיניו. אחרים מהחפ"ק – בקר האוויר הקדמי, שנקרא כמו כל חבריו לתפקיד באקמן; הדיונון הבכיר שלר; הקת"ק דניאלס, שהיה למעשה לא קצין אלא בד"א – ישבו בחבורה קטנה ואכלו מנות קרב, קרובים די הצורך כדי לשמוע מה קורה בישיבת הקודקודים, אבל מספיק רחוקים כדי שלא להשתתף בה.

"בסדר, נתחיל," אמר הוק. "תחזית נזק האוויר היא עוד מאותו הכנ"ל." הוק השתהה לרגע. "שוב פעם." כולם צחקו. "אנחנו עדיין לא יודעים מה לעזאזל עושות פלוגות אלפא וצ'רלי בשטח, או מתי דלתא ואנחנו אמורים להתחלף איתם. בטח שמעתם כולכם שאלפא חטפה ארבעה קוּרס." קורס, שם של בירה אהובה, הייתה המלקוד (מילת קוד) להרוּג. "עוד אין לנו שמות. השמועה היא שהם אכלו אותה כשחצו נהר בטור עורפי." הוק המשיך הלאה במהירות, תוך שהוא מעלעל בפנקס כיס ירוק, בעל כריכה נוקשה. "עוד לא שמענו כלום על הקצאות רגילה. מי קיבל את משמר הארמון למחר? כמעט טבעתי באשפה כשהרוח התגברה אחר הצהריים."

קנדל הרים יד.
"בסדר, קנדל. תדאג שזה יבוצע, אחרת יהיו לנו עכברושים." הוק נשא את מבטו למרומים ומיצמץ בעיניו מפאת הגשם הדקיק. "קבל תיקון. עוד יותר עכברושים. כבר יש לנו מלא עכברושים גם ככה." הוא הביט בפנקס וחיפה עליו בחולצתו הלחה. "אמרו לי שהגדוד רוצה לעבור הנה אחרי שנקבל את התותחנים, אז תדאגו שכולם תהיו מגולחים ומסודרים לפני שהם יבואו ויתחילו לצרוח."

רידלו, הסמ"ח של גודווין, התפוצץ בכעס. "אם הם היו מטיסים לפה קצת מים מזורגגים אולי היה לנו איזה סיכוי להתנקות." קולו החורקני דעך למלמול על איזה דפק זה שתמיד חסרים מים באמצע המונסון הדפוק, וכמה דפוקה הארץ הדפוקה הזאת לעזאזל. הוא ירק על הקרקע ומחה בגב ידו הגדולה זיפי זקן בני שבוע. ידו השנייה הייתה צמודה למותן, ליד אקדח סמית את וֶסוֹן מַגנוּם 0.44. הדבר הראשון שגודווין עשה כשהכירו ביניהם היה לבקש לראות אותו; ומאותו רגע הם הפכו לצמד-חמד.

הוק הביט בשמים והניח לרידלו להוציא את כל הקיטור. "טוב," אמר, "מכיוון שאין שום הערות לגופו של עניין, אני חושב שזה כל מה שיש לנו. אה, בטח, תמסרו את רשימות הצרכים שלכם לגאני קסידי כך שכשהציפורים יתחילו להעביר את הסוללה נקבל קצת אספקה. גאני קסידי?"
"שום דבר, המפקד," אמר קסידי. "אני רק רוצה לקבל מכם רשימות מצבה לפני שאתם עוזבים."
"דיונון בכיר?" שאל הוק.
"אה, לא, המפקד. רק תוודאו שהחובשים המחלקתיים יצרפו את דרישות האספקה הרפואית שלהם לרשימות שלכם, כדי שאוכל להודיע לתאג"ד שיעלו את זה על המסוקים."
באס נהם בביטול, "הם עושים את זה אוטומטית."

שלר הביט בבאס והידק את שפתיו בחוזקה. הוק ביקש לסיים את החלק שלו. "אוקיי, יש קיטורים, קובלנות, טרוניות, הפצרות, צרכים או שידולים, לפני שהסקיפר עוזב?"
"מלורי רוצה להגיש שוב פעם בקשת תורן," אמר באס. "אומר שיש לו כאבי ראש שלא עוברים והדיונונים עושים ממנו צחוק בזה שהם משאירים אותו בשטח."
"אם החרא הזה לא היה מנגן את מוסיקת הג'ונגל המחורבנת שלו כל-כך חזק, לא היה כואב לו הראש," מילמל קסידי.
"ג'קסון זה ההוא עם המוסיקה," אמר באס. "מהעדר שלי. הוא נחת טוב." קסידי נעץ מבט יציב בבאס, ובאס החזיר מבט יציב לקסידי. קסידי לא אמר דבר ורק נד קלות בראשו כמבקש לומר, מה שתגיד, סמל באס, כל מה שתגיד. מלאס, שהאנטנות שלו היו זקופות כל הזמן, ידע מיד ששני האנשים האלה נתפרו מאותה יריעת בד ירוקה.
"אולי אנחנו פשוט צריכים לעשות למלורי טובה ולשבור לו את הראש לגמרי," מילמל רידלו. הוא העיף מבט מהיר במ"מ שלו, גודווין, והצטחק. שאר הסמלים וגודווין צחקו אתו. מלאס חייך, אם כי הכוונה שמאחורי הדברים לא מצאה חן בעיניו.

פיץ' נאנח והבין שיהיה עליו לטפל בעניין. "אני אדבר עם מלורי," אמר. "אבל כדאי שתזהיר אותו, מלאס, שחסר לו אם אין לו סיפור ממש טוב."
"מלורי כבר מועמד לפרס פוליצר על סיפורים מצוצים מהאצבע עם הסיפור הקודם שלו," אמר הוק. הוא הסתכל סביבו. "עוד מישהו?" איש לא דיבר. הוא פנה אל גודווין. "תנסה למצוא תעסוקה למקלען שלך צ'יינה, אוקיי? כמה שפחות פנאי לביקורים, ככה יותר טוב."
קסידי נהם בבוז. "הם רוצים לראות כוח שחור? תגיד להם להסתכל לתוך הקנה של הסמית את וסון דגם 29 המזורגג שלי." רידלו ציחקק שוב.
הוק תלה מבט יגע בקסידי וברידלו. "יכול להיות שצ'יינה הוא סתם מטומטם אחד, אבל אני הייתי לוקח אותו ברצינות." רידלו העיף מבט הצדה אל גודווין, והעביר אותו אל קסידי. איש לא אמר דבר. "כולם שלך, סקיפר," אמר הוק.

"בסדר." ראשו של פיץ' התרומם. הוא ישב על בול עץ וטילטל את רגליו באוויר. פניו הקטנות והנאות נראו עייפות. "ביג ג'ון שש משתולל שוב פעם בקשר בגלל המקלען הגוּק ההוא." ביג ג'ון שש היה סגן-אלוף סימפסון, מפקד הגדוד והממונה הישיר על פיץ'. הוא הבטיח מזמן לבוס שלו, מפקד החטיבה אל"ם מוּלבֶנִי, שיוכל להעביר סוללת הוביצרים לאזור מוגן. הוא איבד מסוק אספקה אחרי שהודיע שהאזור מאובטח. זה היה מביך די והותר, אבל בעקבות זאת הוא הבטיח שיפתור את הבעיה בן-רגע, והנה כבר עברו יומיים מאז התאריך המובטח והאזור עדיין אינו מוגן.
"מה הוא חושב לעשות?" שאל רידלו בקולו הרועם. "לקצץ לך את השיער ולשלוח אותך לווייטנאם?"

פיץ' צחק בנימוס לשמע התשובה התקנית והשפיל עיניים לרגליו המתנדנדות. "אני מתאר לעצמי שהוא יכול להגלות אותי לאוקינאווה." כולם ידעו שאוקינאווה הייתה המקום הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת לחופשה רגילה. היחסים עם היפנים נעשו מתוחים במידה כזו שהפיקוד הטיל איסור כמעט על כל פעילות שבשבילה יוצא אדם לרגילה.
כשדעך הצחוק הצביע פיץ' על הערפל המסתלסל מעל העצים מדרום-מערב ודיבר על האויב. "אני חושב שנָגוּליָאן הולך לנוע לאורך קו הרכס הזה מחר. הוא השתמש בו ביום הראשון, והוא לא השתמש בכלל ברכס הצפון-מערבי, אז הוא בטח חושב שאנחנו נצא לחפש אותו בצפון-מערבי. באס, אתה היית שם. איך נראית לך השלוחה הדרום-מערבית הזאת?"
"כמו כל שאר המקום המזוין הזה. לקח לנו שלוש שעות לעבור 800 מטר. הצטרכנו מאצ'טות בשביל זה. די קשה להתגנב בצורה כזאת בלי שמישהו ישים לב."
"בגלל זה הוא יהיה שם. מלאס, תשלח קבוצת בייסבול מעבר לרכס הזה, שיחפשו שם. אם לא תמצא אותם, לפחות זה ירחיק אותם מציר הגישה העיקרי."
"כן, סקיפר." מלאס רשם את הדברים בפנקס הירוק שלו וניסה להיזכר במלקוד הקשר הפלוגתי, ששימש לעתים תכופות גם בדיבור ישיר. קבוצת בייסבול הייתה כיתה של 12 איש, קבוצת כדורסל הייתה צוות אש של ארבעה אנשים, קבוצת פוטבול הייתה מחלקה של 43 איש. "אפשר לקבל מפות בשביל המ"כים שלי?"
כולם פרצו בצחוק. מלאס הסמיק.
"מלאס," אמר הוק, "היה הרבה יותר קל לסדר לך פגישה רומנטית עם בריז'יט ברדו מאשר להשיג יותר מפות ממה שיש לנו. בחיים לא תנחש מה הייתי צריך למכור בשביל זאת שיש לך, ואני לא רוצה לדבר על זה בנוכחות הסקיפר."
"אמת," הוסיף פיץ'. "יש מחסור חמור במפות. מצטער. סתם עוד דפק ירוק אחד." הוא המשיך במהירות. "גודווין?"
"כן, ג'ק?" מלאס עיווה את פניו כששמע את גודווין פונה ברישול אל מפקד הפלוגה בתור ג'ק, מה גם שזה בכלל לא היה שמו. אם פיץ' הרגיש בדבר, הוא התעלם ממנו.
"אני רוצה שתוציא אחת מקבוצות הכדורסל שלך לשלוחה הדרומית הזאת, ואחר-כך תסרוק את העמק הזה בינה לרכס המזרחי. אני רוצה שתבדוק את הציפור המרוסקת ההיא בגבעת המסוק בדרך חזרה. תראה אם נגוליאן בא לרחרח שם. אתם, שני המ"מים האחרים, שולחים את הכלבים האדומים שלכם לאן שיתחשק לכם," אמר. "כלב אדום" הוא כינוי הקשר לסיור בגודל כיתה.
פרדריקסון התפרץ למעגל, מתנשם ומתנשף. "הוא מתחיל לצרוח. לינדסי דחף לו חולצה לפה. עוד כמה דקות הוא יעשה רעש שלא נוכל להשתיק אותו. אנחנו מוכרחים לחתוך."
מלאס הביט בפיץ', והעביר את מבטו אל שלר, שגרונו התכווץ והתרחב שוב תחת סנטרו הכפול. שלר שיפשף את כפות ידיו כאילו ביקש לחמם אותן. פיץ' נעץ בו מבט קשה, ושפתו התחתונה כיסתה את העליונה.
"אנחנו חייבים לעשות את זה, ג'ים," אמר הוק בקול שקט.
פיץ' הינהן, בלי לגרוע עין מהדיונון הבכיר. "מה דעתך, שלר?" מלאס הופתע לשמוע שהוא פנה אל הדיונון הבכיר בשמו.
"אין לי קתטר, סקיפר, ואם אני אנסה לדחוף משהו לשופכה שלו כדי לסלק את העלוקה זה רק יעשה בלגן שלם בתוכו. הדבר היחידי שאני מסוגל לחשוב עליו זה לחתוך לתוך הפין שלו מהצד התחתון. שני חתכים. אפשר לראות איפה השופכה שלו נפוחה, ישר עד העלוקה. חתך אחד קצת למעלה משם לכיוון השלפוחית בשביל לשחרר את הלחץ. אני אשתדל שהוא יהיה קטן כמה שאפשר. דוחפים לתוכו צינורית אינפוזיה בשביל להחזיק את החתך פתוח ולנקז אותו עד שנצליח להוציא אותו מפה." שלר חיטט בכיסו והוציא צינורית שנחתכה זה עתה. "אני צריך לחטא את זה, ואני צריך קצת מקום לעבודה. המפקד. אני יכול לשמן את זה עם בציטרצין בשביל להחליק את זה פנימה לתוך החתך."
"זה היה רק חתך אחד," אמר פיץ'.
"כן, בטח." שלר עילע בגרונו. "חתך שני אני חותך לתוך העלוקה בשביל להוציא את הדם ולהרוג אותה. אנחנו לא רוצים שהיא תתחיל לזחול למעלה." הוא הביט בקבוצה השותקת, ותפס שהכול מונח על כתפיו. "אני צריך את פרדריקסון. פישר ירגיש טוב יותר אם זה יהיה דיונון שהוא מכיר טוב."
הוק נראה קודר אך מרוצה. באס העביר את מבטו בין שלר לסקיפר, בלי שום רגש בפניו.
"בסדר, דיונון. קדימה, תתחיל עם זה." פיץ' דיבר בלי שום נימה של פקפוק. הוא פנה אל הוק. "טד, תעלה למעלה ותגיד להם להעביר את פישר לכאן."
שלר הפך את גבו אליהם והזדחל לתוך הוּץ' המפי"ק בלי לומר מילה והחל לפנות חפצים מתוכו. השאר, מלבד מלאס, הוק, פיץ' וקסידי, חזרו לעמדותיהם.
הגבעה כולה הייתה דוממת, בכוננות הספיגה שהייתה נהוגה דרך קבע בכל יום, באור ראשון ובאור אחרון. מלאס צפה בפרדריקסון ובלינדסי שדיברו עם פישר בעת שהחלו להעביר אותו מאזור הנחיתה על אלונקה מאולתרת משכמייה בין שני ענפי עץ. פישר זעק פתאום, ולינדסי קילל בשקט. הוק, שהלך לצד האלונקה, השתיק בזריזות את הזעקה ביד שסגרה על פיו. מלאס הלך לצדם וחשב שמוטב לו לא לומר דבר.
כשהגיעו למפי"ק, משכו את פישר לתוך ההוּץ' הקטן. שלר פתח את הערכה שלו והדליק נרות ופרדריקסון הוריד את מכנסיו המלוכלכים של פישר וקיפל אותם בקפדנות. מחוץ להוּץ' ישבו שני הקשרים ליד ציודם, ופיץ' ניסה לאטום את הפתח כנגד האור. הוק וקסידי ישבו על הארץ ושוחחו בשקט.

בפנים הביט דוק פרדריקסון בשלר, שסנטרו רטט קלות מתחת לשומן. פישר התפתל מכאבים והתאמץ שלא לצרוח. פרדריקסון זחל מאחוריו והניח את ברכיו משני צידי ראשו, ואחר-כך התכופף והניח את ידיו ואת מלוא כובד משקלו על כתפיו של פישר. הנרות הבהבו ברוח שחדרה פנימה והטילו צללים על השכמיות הפרושות.
"הכול יהיה בסדר, פישר," לחש פרדריקסון והתכופף אל פניו. "הכול יהיה בסדר."
"בחייך, דוק, תעשה משהו בשביל שיפסיק לכאוב לי."
"הכול יהיה בסדר."
פרדריקסון נעץ מבט חד בשלר, כאילו ביקש לדרבן אותו. הדיונון הבכיר גמר לשמן את צינורית האינפוזיה, העביר אותה לידו השמאלית ושלח מבט אל פרדריקסון מעל גופו של פישר. הוא לקח איזמל קטן בידו הימנית, פרש את ברכיו של פישר במרפקו והתכופף ביניהן. הוא העיף עוד מבט בפרדריקסון. פניו היו מיוסרות מדאגה כשהגה בלי קול, "אני לא יודע אם אני עושה נכון."

פרדריקסון נד בראשו בעידוד. "קדימה," הגה גם הוא בלי קול. "תתחיל כבר."
פישר החל לגנוח שוב וקימר את גבו בניסיון להגביה את השלפוחית ואת הכליות שלו מעל הקרקע. הדיונון הבכיר תחב את להב האיזמל לתוך להבת הנר, ואחר-כך שטף אותה בכוהל. נשמע רשרוש קל, וריח הכוהל מילא את ההוּץ'. הוא הרים שוב את הפין של פישר והצמיד אותו בחוזקה לבטנו. אפילו הלחץ הקל הזה מילט צריחה מפיו של פישר.
פרדריקסון הרכין את כל גופו מעל פניו של פישר, סכר את פיו ולחץ בחוזקה על כתפיו ועל זרועותיו.

שלר נעץ את הלהב בפין של פישר. פישר צרח, ופרדריקסון השעין עליו את כל כובד משקלו כדי שלא יתגלגל. דם ושתן ניגרו סביב להב האיזמל, והפרץ הראשוני ניתז על כפות ידיו של שלר ועל חזהו. אז תחב שלר את הקתטר המאולתר לאורך הצד החלק של האיזמל אל תוך החתך, ושלף את הלהב בתנועה זריזה. שתן זרם בקתטר, נשפך על ירכיו של פישר ועל חלציו ומילא את האוהל בריחו החם. הוא התערבב בבוץ והרטיב את בטנות השכמיות העשויות ניילון שהיו תחת גופו של פישר.

"איזה חרא. איזה חרא. אלוהים, איזה חרא," זעק פישר, אבל עוצמת קולו הלכה וירדה עם כל זעקה, ככל שהשתחרר לחץ השתן בגופו, ולבסוף נשמעו רק התנשמויותיו הקטועות וקולות הנשימה העמוקים של פרדריקסון ושלר.
פישר הפר את השתיקה. "מה הייתי אומר אם זה היה סרט?"
פרדריקסון טילטל את ראשו לכאן ולכאן בפרץ של צחוק. "בחייך, פישר," אמר. שלר, שעדיין התקשה לנשום, רק הינהן אל פישר.
פישר עיווה את פניו ושאף אוויר ברטט. הוא עצר את נשימתו לרגע, פלט אותה בבת-אחת והפנה את ראשו הצדה להביט ברצפת ההוּץ'. "חתיכת בלגן."
שלר הינהן. "אהא. חתיכת בלגן," אמר. הוא היה מכוסה בדם ובשתן והבזיק מבט אל פרדריקסון, שנד קלות בראשו. ואז ירד פרדריקסון פתאום על פישר במלוא כובד משקלו. הדיונון הבכיר עט על פישר המופתע ופילח שוב את הפין שלו, הפעם כדי לנקב את העלוקה ולהמית אותה.

פישר הפשיל את שפתיו וצרח. "אלוהים בשמים, דיונון. מה זה לעזאזל?" פרדריקסון המשיך להכביד עליו בניסיון למנוע ממנו לזוז.
"סלח לי," אמר שלר. הדם שבקע מהעלוקה הנפוחה ניגר לאורך להב האיזמל. הוא שלף אותו והתנשם עמוק. דם כהה קלח מהחתך השני והתערבב בדם האדום יותר ובשתן מהחתך הראשון.
שלר השעין את גופו לאחור על ברכיו. "גמרת כבר לעזאזל?" שאל פישר.
שלר הינהן.
בהוּץ' הקטן השתררה דממה.

מבחוץ נשמעה צעקתו של הבאקמן, בקר האוויר הקדמי: "תעלו אותו לאל-זי. הציפור נכנסת."
"מה יקרה עכשיו?" שאל פישר.
"לא יודע," אמר שלר. "לוקחים אותך לבית חולים צ'רלי. התיקונים הרגילים. הבעיה העיקרית כאן זה זיהום. אנחנו לא יודעים מה נכנס פנימה עם העלוקה, ואחר כך, עם הסכין."
"לא, אני מתכוון..." פישר היסס. "אתה יודע, אחר-כך. בבית."
הבאקמן שירבב את ראשו בין השכמיות. "השגתי את הציפור המזוינת, אז תעלו אותו ל-לזי. בשביל מה אתם מחכים, לעזאזל?" הוא חזר בריצה לתוך החשכה עם מכשיר הקשר על גבו, משוחח עם הטייס.

שלר גילגל את גופו הצדה כשנכנסו פיץ' והוק בפתח ההוּץ' ואחזו באלונקה. הוא לא ענה לפישר, והודה בלבו על ההפרעה. כיצד תשפיע הצלקת? כיצד ישפיע הזיהום? האם הוא חתך צינורות שהוא אפילו לא יודע על קיומם? הוא לא ידע מה יקרה, בכנות, אבל ידע היטב שאולי דן את פישר לא רק לחוסר ילדים, אלא גם לחוסר אונים.

מלאס צפה בצללים הנעים בחזרה אל ראש הגבעה. קול השקשוק המוכר נשמע בעמק שמתחתיהם כשטיפס המסוק בעמל כלפי מעלה, חולף מעל ראשי העצים תחת תכסית העננים הנמוכה. ואז פתח ה-0.51 הצפוני באש. כמעט מיד השיבו לו שני מקלעי 0.5 של המסוק בירי עיוור לתוך הג'ונגל החשוך, בתקווה להשתיק את הירי. המסוק הגיח מתוך החושך ונחת בכבדות באל-זי; פקח ההעמסה קפץ מיד החוצה וצרח לנחתים להכניס את האלונקה פנימה.
קסידי, הוק, פיץ' והבאקמן חצו בריצה את האל-זי עם האלונקה ועלו בכבש המסוק, וזמזום כדוריו של המקלע הצפוני נשמע היטב באוויר. מלאס השתוחח ארצה, אסיר תודה על שהוא נמצא מעט מתחת לשולי האל-זי ומוגן מהאש. המסוק החל לעלות עוד לפני שהספיקו ארבעת האלונקאים לצאת ממנו. הוא כבר היה באוויר כשקפצה הדמות האפלה האחרונה ארצה ורצה אל שפת האל-זי.

צלליתו הכהה של המסוק נבלעה באפלה, והזוהר הקלוש של לוח המכשירים נבלע עמה בחשכת הלילה. האש פסקה. מלאס קם ושלח מבט לאחור, לתוך הוּץ' המפי"ק. הדיונון הבכיר עדיין כרע על ברכיו בהוּץ' הריק מאדם עכשיו, חולצתו מוכתמת בשתן ובדם, סכינו בידו. הוא בכה והתפלל בעת ובעונה אחת.

קריאה זו לקוחה מספרו עטור השבחים של קרל מרלנטס ״מטהורן״ אשר מגולל את סיפורם של קבוצת חיילים אמריקאים שלחמו במלחמת וייטנאם. הספר ראה אור בהוצאת כתר ספרים לכבוד ציון 40 שנה לסיומה של המלחמה. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קרל מרלנטס.


תגובות פייסבוק