מי גונב את הארוחות שלנו וצוחק?

צוחק ומאיים, דוחה ומסקרן, זכר ונקבה ומטעה מכל בחינה: הצבוע, פלא של הטבע ואתגר לאדם
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

"הצבוע, זולל המתים ההרמפרודיטי, האוכל את עצמו, המתחקה אחר עקבות של פרות ממליטות, מורט הירכיים, העשוי לנגוס בשר מפניך בלילה בהיותך ישן, המֵיליל העצוב, המתנהל אחר המחנה, המסריח, המסואב, בעל המלתעות המפצחות את העצמות שמותיר האריה, הגורר כרסו, הנושא רגליו במרוצה ובורח במישור השחום, המביט לאחור, עורמת כלב–בן–כלאיים על פניו". 

ארנסט המינגווי, "הגבעות הירוקות של אפריקה", 1935 (תרגום אהרן אמיר, הוצאת ספרים קרני, ירושלים, תשט"ו)

הצבוע ידוע לשמצה בשל אי אמיתות שערורייתיות עוד יותר מאלה המיוחסות לעצלן. הצבועים נחשבים לבריונים של הטבע – מוּקעים לאורך ההיסטוריה ובתרבויות וביבשות שונות בתור פחדנים רפי שכל, האורבים בסמטה אחורית של ממלכת החי ומתנפלים על חיות אציליות יותר לארוחת הערב.

ישנם ארבעה מינים בעלי סגנונות חיים שונים למדי, אבל הנפוץ בחבורה, וזה המובן שלא כהלכה יותר מכולם, הוא הצבוע הנָקוּד (Crocuta crocuta). אכן, עם פרווה הנראית כעשויה טלאים, עם גב כפוף ומעוקםועם חיוך רחב ומזיל ריר, אפשר להודות כי הצבוע הזה, המכונה הצבוע הצוחק, אולי אינו היפה שבבעלי החיים. אבל הבוז שלנו חודר אל מתחת לעור. הוא אישי. חיטוט בקרביו מגלה יריבות עתיקת יומין בין האדםלבין אחווה של טורפות נבזיות ופיקחות כמו שֵׁדות, בעלות נשק סודי אנטומי מדהים נגד שליטה של זכרים.

צבועים מתמחים בבלבול של הביולוגיה. לפנינו בעל חיים שנראה וצד כמו כלב, אבל בעצם הוא חבר משופר במשפחת הנמייתיים, ולכן בעל קשרי קרבה הדוקים יותר לחתול. הצבוע מצחקק בפרצופו של הצורך האנושי הכפייתי להטיל סדר בקרב בעלי החיים

צבועים מתמחים בבלבול של הביולוגיה. לפנינו בעל חיים שנראה וצד כמו כלב, אבל בעצם הוא חבר משופר במשפחת הנמייתיים, ולכן בעל קשרי קרבה הדוקים יותר לחתול. הצבוע מצחקק בפרצופו של הצורך האנושי הכפייתי להטיל סדר בקרב בעלי החיים, ומעורר תרעומת לבלי סוף אצל חברי שבט הטַקְסוֹנוֹמים, שהעומד בראשם, קארוֹלוּס לינֵיאוּס הדגול, נאלץ לסייג את אבחנותיו במקרה של הצבוע הנקוד. בתיקונים שהכניס בהדפסות החוזרות של ספרו "סיסְטֵמָה נאטוּרָה" סיווג השוודי המאורגן להחריד את הצבוע בתחילה בתור חתול, ומאוחר יותר בתור כלב. הוא ובעל החיים הזה בהחלט לא הסתדרו.

אחרים תייגו את הצבוע כסוג כלשהו של בן כלאיים – עלבון כבד, שכן על פי הניתוח של סר וולטר ראלי בזמנו, בני כלאיים לא נמצאו ראויים להיכנס לתיבת נוח. בספרו הקלאסי "היסטוריה של העולם" מהמאה השבע–עשרה נאבק ראלי, באורך רוח ובכובד ראש, בשאלה כיצד הכילה סירת ההצלה האלוהית גם את ממלכת החי כולה, גם את משפחתו של נוח וגם מזונות מספיקים לכולם. זאת הייתה, הוא שיער, הפלגה צפופה למדי. לשם חיסכון במקום זרק ראלי את הצבוע לים, זנח אותו לאנחות (שהרי האמין שמדובר בצאצא מרושע של שועלים וזאבים): "את החיות בעלות הטבע המעורב," הוא הטעים, "לא היה שום צורך לשמר. בהתחשב בכך שיוכלו להיווצר מחדש בידי בעלי חיים אחרים."

אבל מבלבלת אפילו יותר מהשאלה איזה סוג של בעל חיים הוא הצבוע הייתה השאלה הבסיסית בנוגע למינו. "זוהי הדעה הרווחת בקרב עם הארץ, ולפיה הצבוע משתייך כשלעצמו לשני המינים, והוא זכר בשנה מסוימת ונקבה בשנה שלאחריה," כתב פְּליניוּס הזקן באנציקלופדיה שלו על בעלי חיים.

חוקר הטבע הרומי אינו הראשון – או האחרון – שטען כי הצבוע הוא הֶרְמַפְרוֹדיטי ומסוגל להחליף את מינו על פי חילופי העונות. השמועה נְפוצה בפולקלור אפריקני ונדונה אצל אריסטו, והֶרְמַפְרוֹדיטיוּת אינה תופעהבלתי מוכרת בטבע. מינים רבים של תולעים, חשופיות וחלזונות הם גם זכרים וגם נקבות. יש אפילו מחלקה שלמה של דגי גרם שיכולים להחליף בין שני המינים ברצונם או שלא ברצונם. למעשה, המדע המודרני מעריך את מספר המינים הביולוגיים מצליבי המין (cross-sexual) ביותר משישים וחמישה אלף. הצבוע אינו אחד מהם.

התמריץ למיתולוגיזציה המינית של פְּליניוּס היה אולי איברי הרבייה החריגים עד מאוד של נקבת הצבוע הנקוד, שהם העתק מדויק כמעט בשלמות של אלה של הזכר. הדגדגן אצל נקבת צבוע נקוד מגיע לאורך מרשיםשל עשרים סנטימטר ומעוצב וממוקם בדיוק כמו פין זכרי (ועל כן מכונה בחוגים ביולוגיים בעלי נימוסים "פין מדומה"). לנקבות האלה יש גם זקפה. כדי להשלים את אחיזת העיניים הטְרַנְסית הזאת, נקבת צבוע נקוד גם נראית כמתהדרת בזוג אשכים משלה: שפתי הנרתיק שלה, הממולאות בתפיחות של רקמות שומניות, מתמזגות ויוצרות כיס אשכים כוזב, וכך יוצרות בבירור רושם מוטעה, של בלוטות מין זכריות. לא פלא שהיא צוחקת ככה.

מחבריו של מאמר מדעי על חקיינות מינית אצל צבועים נקודים הכריזו כי המראה החיצוני של זכרים ונקבות "דומה כל כך עד שאפשר לקבוע בוודאות את מינם רק על ידי מישוש של כיס האשכים." לא ממש בשבילי. משמוש הביצים הרכות של צבוע נקוד נראה לי תחביב מסוכן שלא לצורך לכל מי שאינו חפץ להיפרד מידיו, אבל זה בהחלט עוזר להסביר את טעותו של פְּליניוּס: הוא היה גנב ספרותי שופע, וסביר עד מאוד להניחשמעולם לא ראה במו עיניו איברי רבייה של צבוע נקוד, ובוודאי שלא גיפף כאלה. רק בשלהי המאה התשע–עשרה מזמז האנטומיסט הבריטי מוריסון ווטסון את איבריהם המוצנעים של צבועים נקודים, והשמועהההֶרְמַפְרוֹדיטית הופרכה סוף–סוף. למרבה מזלו של ווטסון, הוא יצא בחיים מהמפגש האינטימי.

כיום, נקבת צבוע נקוד היא היונקת היחידה הידועה לנו שאין אצלה פתח חיצוני לנרתיק. במקום זה, היא מוכרחה להשתין, להזדווג וגם ללדת מבעד לפין המדומה המוזר ומרובה המשימות שלה

כיום, נקבת צבוע נקוד היא היונקת היחידה הידועה לנו שאין אצלה פתח חיצוני לנרתיק. במקום זה, היא מוכרחה להשתין, להזדווג וגם ללדת מבעד לפין המדומה המוזר ומרובה המשימות שלה. את המִבצע הכביר האחרון מבין אלה אפשר לדמות אולי לדחיסה של מֶלון דרך צינור גמיש, ואחת מכל עשר אימהות צבוע נקוד מתה בלידה הראשונה שלה. גורל הגורים מצוי בסיכון רב עוד יותר, מאחר שחבל הטבור קצר מכדי לנווטאת דרכו בתעלת לידה, שלא זו בלבד שהיא ארוכה פי שניים מזו של כל יונק אחר בגודל דומה, אלא יש בה סיבוב חד ומחוצף באמצע הדרך למטה. קרוב ל–60 אחוז מהגורים נחנקים בדרכם החוצה.

קל לראות איך מראה של צבוע "זכר" היולד דרך הפין הוביל למיתוס ההֶרְמַפְרוֹדיטי (והוליד גם כמה ביעותי לילה עקשניים). ובכל זאת, עם מקרי מוות רבים כל כך במהלך הרבייה, רק טבעי הוא להתקשות בהבנהמדוע איברי המין החיצוניים של הצבוע פנו מלכתחילה בנתיב אבולוציוני ייחודי שכזה.

"כיפופי המִגדר" של הנקבה לא מסתכמים בפאלוס הכוזב שלה. צבועים נקודים נבדלים מכל היונקים האחרים בכך שהנקבות גדולות מן הגברים במידה ניכרת, ותוקפניות הרבה יותר.

"לא היית רוצה להיות צבוע נקוד זכר," אמרה לי קיי הוֹלְקאמְפּ – והיא אמורה לדעת. הוֹלְקאמְפּ היא פרופסור לביולוגיה אבולוציונית ולאבולוציה של ההתנהגות באוניברסיטה של מדינת מישיגן, ובילתה יותר משלושים שנים במעקב אחרי צבועים נקודים בטבע, מה שאִפשר לה לצייר דיוקן רענן של היצורים האלה המלוהקים שלא כהלכה לתפקידיהם, ולהיעשות מעין ג'יין גוּדוֹל של הצבועים.

האנציקלופדיה של טוֹפְּסֶל אובדת עצות אל מול הצבוע. אולי הוא דוב, או כלב. אבל
הזנב הקצר הזכיר לאיש הכמורה זנב של קוף אדם, והרגליים הן רגלי אישה. הוא טען גם שצבועים זוקרים ללא הפסק את הזנבות הקצרים שלהם כדי לחשוף את עכוזם
ומציגים לראווה את טבעם ההֶרְמַפְרוֹדיטי.

כל להקה של צבועים נשלטת באופן מַטריארכלי בידי נקבת אלפא. על פי יחסי העוצמה החמורים בלהקה, השלטון עובר הלאה אל הגורים של נקבת האלפא. זכרים בוגרים מדורגים אחרונים בהיררכיה, והם לא יותרממנודים כנועים המשוועים להכרה, למזון ולמין. כאשר שלושים צבועים או יותר מתחרים על ליטרת הבשר שלהם סביב נבלה משותפת, זכרים בוגרים אוכלים אחרונים – אם נשאר משהו – או שהם מסתכנים בתגמול אלים מצד אחוות הצבוֹעוֹת.

הוֹלקאמפּ סבורה כי הדחיפה העיקרית לתוקפנות ולשליטה של נקבת הצבוע הנקוד מקורה בתחרות העזה הזאת על נבלות. המון פרוע כזה של צבועים אחוזי תזזית יכול להפוך זברה בוגרת במשקל של 250 קילוגרם ללא יותר מכתם של דם על הקרקע בתוך פחות מחצי שעה. צבוע בוגר יכול לזלול עד לשליש ממשקל גופו בכל סעודה – בין חמישה–עשר לעשרים קילוגרמים של בשר. זהו מחזה קדחתני, תזזיתי, ולעיתים מפחיד למדי. לנקבה גדולה יותר ומרושעת יותר יש סיכוי טוב יותר להבטיח מקום טוב יותר ליד השולחן לגורים שלה שנשארו בחיים, ולוודא שלא ייפגעו תוך כדי כך.

שלא כמו רוב היונקים, גורי צבוע יוצאים לעולם בעיניים פקוחות, עם שרירים מתואמים ועם שיניים שכבר בקעו מהחניכיים ולהוטות לנגוס

לנקבות דומיננטיות יש עוד תכסיס שמקנה יתרון תוקפני לגורים שלהן. מחקר שנערך לאחרונה הראה כי ככל שהנקבה היא בעלת עוצמה רבה יותר נחשפים העוּבּרים שלה לטֶסְטוֹסְטֵרוֹן רב יותר בשלב הסופי של ההיריון. האַנְדְרוֹגֵנים האלה מיוצרים בשחלות של האם, עניין בלתי רגיל בפני עצמו, אבל הוֹלקאמפּ סבורה כי גורות נקבות רגישות להשפעות שלהם יותר מזכרים. תקופת ההיריון של נקבות צבוע נקוד ארוכה במידה בלתי רגילה, ולשרִייה באמבט האַנְדְרוֹגֵנים ההורי הזה יש השפעה ניכרת על התפתחות מערכת העצבים של הגורים, באופן שהם מחוּוטים להילחם כבר מרגע היוולדם, וכבר יש להם הכלים הנחוצים: שלא כמו רוב היונקים, גורי צבוע יוצאים לעולם בעיניים פקוחות, עם שרירים מתואמים ועם שיניים שכבר בקעו מהחניכיים ולהוטות לנגוס. לעיתים קרובות היילודים השׂשׂים אלי קרב האלה נלחמים עד מוות על ארוחה, ורצח אחים הוא תופעה רגילה.

מדענים הניחו שהמידה המופלגת הזאת של טֶסְטוֹסְטֵרוֹן הורי היא שגרמה גם לצמיחה המסחררת של הדגדגן אצל נקבת הצבוע, אבל כאשר אותם חוקרים נתנו לנקבות הרות החיות בשבי תפריט דחוס באנטי–אַנְדְרוֹגֵנים (שחוסמים את הורמון המין הגברי), הם הופתעו לראות גורות נקבות מגיחות מתעלת הלידה מצוידות ב"פאלוס גדול ומתנדנד" ו"כיס אשכים מדומה נורמלי."

לדברי הוֹלקאמפּ, הציוד המיני היוצא מגדר הרגיל של נקבות צבוע נקוד הוא עדיין "אחת התעלומות הכי מעניינות בביולוגיה." כמה מדענים הציעו שנקבת הצבוע פיתחה בהדרגה את הפין המדומה שלה כדי שהנחותות ממנה במעמדן יוכלו ללקק אותו, שכן ליקוק הוא האופן שבו נקבות צבוע נקוד נוטות לברך לשלום זו את זו (ולהעריך שליטה). אבל כל כמה שעשויה התיאוריה הזו למצוא חן בעינינו, הוֹלקאמפּ אינה משוכנעת שדבר מעין זה יכול להיות כוח מניע אבולוציוני חזק מספיק ליצור מבנה כה מזיק מבחינת הרבייה כמו פין מדומה. "אני משוכנעת שאפשר לפסול את כל ההשערות שרווחו בספרות המדעית עד כה: זאת בהחלט לא סתם 'תופעת לוואי' של היחשפות של נקבות לאַנְדְרוֹגֵנים, המתקיימת רק כדי לאפשר החלפת ברכות."

שלא כמו רוב בעלי החיים, שאצלם הזכרים מתכתשים והמנצח זוכה בעלמה, בלהקות של צבועים נקודים הנקבות מכתיבות מי יזדווג, היכן ומתי

הניחוש המלומד של הוֹלקאמפּ – ובכל זאת בגדר ניחוש – הוא ש"כיפוף המִגדר" של הנקבה הוא תוצאה של המלחמה משכבר הימים בין המינים. שלא כמו רוב בעלי החיים, שאצלם הזכרים מתכתשים והמנצח זוכה בעלמה, בלהקות של צבועים נקודים הנקבות מכתיבות מי יזדווג, היכן ומתי. מין הוא עניין מחפיר שמאלץ את הזכר לכרוע סמוך לאחוריה של הנקבה ולנסות "על עיוור" לנעוץ את הפין האמיתי הזקור שלו לתוך הפין המדומה הארוך והתלוי ברפיון שלה. זה קצת כמו זכר שמנסה להזדווג עם גרב – תרגולת מתעתעת למדי ובלתי אפשרית לחלוטין ללא שיתוף פעולה מלא מצד הנקבה. כוח הזרוע לבדו פשוט לא מועיל, שלא כמובמקרים של מיני יונקים אחרים, למשל דולפינים, שאצלם מין ללא הסכמה הוא עניין שגרתי במידה מפתיעה. וכך ייתכן שהפין המדומה של נקבת הצבוע משמש תחבולה מונעת אונס ומאפשר לה לבחור עם מי תזדווג.

הדבר שימושי למדי, שכן נוסף על הסכנות המקופלות בתעלת הלידה הבלתי בטוחה, נקבות צבוע נקוד ניצבות מול כמה אתגרי רבייה אחרים. בשחלות שלהן יש כמות מעטה יחסית של זקיקים, והן מייצרות ביציות מעטות יחסית, ולכן, מבחינתן, הבררנות משתלמת. אם כי, אם צופים בהתנהגות שלהן, בשום פנים אי אפשר לדמיין שזוהי האסטרטגיה, שכן נקבות צבוע נקוד הן מתירניות למדי. הוֹלקאמפּ משערת שהפין המדומהמאפשר לנקבה לבחור לא רק עם מי היא מזדווגת אלא – מרשים עוד יותר – מי באמת יפרה את הביציות יקרות הערך שלה, כלומר הוא מהווה צורה של פיקוח ילודה מובנה. מערכת הרבייה הזאת, המוארכת בצורהמוזרה, על הפיתולים והעיקולים שבה, מאיטה את תאי הזרע השוחים לעבר היעד. אם הנקבה משנה את דעתה לגבי הזכר אחרי ההזדווגות, היא פשוט משתינה, וכך שוטפת את הזרע. כל הכבוד, אחותי!

"אני יכולה לדמיין מרוץ חימוש אבולוציוני שבמסגרתו זכרים אינם יכולים יותר להשתמש בכוח כדי להבטיח אבהות, ונקבות רוצות לוודא שהן מאפשרות רק לזרע הטוב ביותר (או המתאים ביותר) להפרות את הביציות המעטות שלהן," הסבירה הוֹלקאמפּ. "יכול להיות שמרוץ החימוש הזה הוביל להגדלה ולמיקום החיצוני יותר של הדגדגן אצל הנקבה. אני חושדת שזה רק חלק אחד במערכת רבייה משונה מאוד, ארוכה מאוד ומפותלת מאוד שהתפתחה בהדרגה ובאופן מאוחד אצל נקבות, והיא מלאה סמטאות ללא מוצא ומבואות סתומים לרוב תאי הזרע."

*

המיניות החשודה של בעל החיים הזה הביאה להצגתו כ"חיה רעה ומלוכלכת", וצבועים שימשו תדיר לאזהרה מפני הרעות החולות של ההומוסקסואליות

אני תוהה אם הדימוי החדש הזה של נקבת הצבוע הנקוד כפמיניסטית חלוצית המתהלכת בשחצנות ברחבי הסָוואנה עם זין מזויף, מרביצה לזכרים כנועים ושולטת בגורלה המיני היה נחשב בעיני המחברים הזכרים שלספרי החיות לחילול קודש חמור פחות מהמיתוס ההֶרְמַפְרוֹדיטי המקורי. אצל הכתבנים הדתיים האלה, המיניות החשודה של בעל החיים הזה הביאה להצגתו כ"חיה רעה ומלוכלכת", וצבועים שימשו תדיר לאזהרה מפני הרעות החולות של ההומוסקסואליות.

מצב הדברים הזה הכשיר את הקרקע לדיוקן מרשיע נחרצות של הצבוע, אשר לעיתים קרובות כלל סיפורים מבעיתים על שוד קברים. המנהג הנתעב הזה הוצג לראשונה אצל אריסטו, אבל המחברים של ספרי החיות הפגינו להיטות להפליג בסיפורים מעין אלה כדי לספק את הצרכים המוסרניים שלהם. סוּפּר על הצבוע שהוא "חי בכוכי הקבורה של המתים וזולל את הגופות שלהם." אין זאת אלא שמדובר ברשע מרושע "נטול רחמים על החיים ומבשר רעות למתים."

המיתוס על שוד הקברים התמיד בקיומו גם במאה התשע–עשרה. חוקר הטבע הוויקטוריאני פיליפ הנרי גוֹס כנראה שאב השראה מהצבוע והעלה על הכתב פרוזה מליצית במיוחד, הקרובה יותר למרי שלי ולאופנה הוויקטוריאנית של ספרות האימה הגוֹתית מאשר לאמת. "בחצר הקברות נוצצות שתי עיניים יוקדות," הוא כותב בספרו הפופולרי מאוד "רומנסה על תולדות הטבע", "והמפלצת המגונה, בעלת הרעמה הסמורה והשיניים החשופות בחיוך רחב, רושפת מבט ומתרה בך לסגת בבטחה בעיתוי הנכון." חוקרי טבע אחרים בני התקופה היו מעט מאופקים יותר, ובכל זאת תיארו את הצבוע כ"בעל חיים מסתורי ונורא מאין כמוהו," "מבאיש וחסר עידון" ובעל "הרגלים מעוררי סלידה." היצור הזה, הם החליטו, "הסתגל כך שיוכל למלא את כרסו בבשרם המבחיל ביותר של בעלי חיים, מתים או חיים, טריים או רקובים," ובתור שכזה הוא "מעורר תיעוב עמוק אצל הילידים בכל הארצות."

צבוע, ימי הביניים, בסטיאריום

צבוע כפי שהוא מתואר בבסטיאריום (קטלוג בעלי חיים) אברדין, המאה ה-12. תצלום: The Aberdeen Library Project, ויקיפדיה

קיי הוֹלקאמפּ סיפרה לי כי ידוע שצבועים נקודים במזרח אפריקה אמנם חופרים ומוציאים מקברן גוויות אדם. לבְּנֵי הנוּאֶר בסודן יש אִמרה ולפיה הדרך היחידה לגן עדן עוברת במעיו של צבוע. ושבטים אחדים מנסים באופן פעיל לעודד צבועים לאכול את מתיהם, מכסים גוויות בשומן ומשאירים אותן תחת כיפת השמיים במקומות שבהם אפשר למצוא אותן בקלות – מסורת שמיסיונרים מערביים עמלו קשות כדי לצמצם את קיומה. אבל הוֹלקאמפּ מתעקשת שצבועים מפגינים התנהגות כזאת רק ב"זמנים קשים". השתמרותה של האגדה הנתעבת הזאת היא בעיקר סימן לתחושת שאט הנפש שלנו כלפי כל בעל חיים אוכל נבלות.

הצבוע הוא משאית האשפה של המישורים האפריקניים, ומשתמש בלסתותיו רבות העוצמה ובחוּמצות הקיבה שלו כדי לעכל מה שרוב בעלי החיים אינם יכולים לעכל - ולכן נחשב בתרבויות רבות לבעל כוחות פלאיים

החברה המערבית נוטה להתפעל מבעלי חיים שנתפסים כמסורים לעבודה מפרכת, למשל בונים, ואשר מתקיימים על ציד או על ליקוט. אלא שאכילת נבלות, כפי שנראה ביתר פירוט בסיפור חייו של הנשר, היא משלחיד מכובד בהחלט, כזה שממחזר אנרגיה ומונע התפשטות של מחלות.

והצבוע מצטיין מאוד בעבודתו. הוא משאית האשפה של המישורים האפריקניים, ומשתמש בלסתותיו רבות העוצמה ובחוּמצות הקיבה שלו כדי לעכל מה שרוב בעלי החיים אינם יכולים לעכל. העובדה שאינו נתקף בשום מחלה אפילו אחרי זלילת פגר מרקיב ושורץ נבגי גחלת (אַנְתְרַקְס) עשויה להסביר מדוע בתרבויות רבות נחשב הצבוע לבעל כוחות פלאיים.

במונחים של כמות הבשר הנצרך, צבועים הם אוכלי הבשר היבשתיים המשמעותיים ביותר בכוכב הלכת שלנו. מכל מקום, רק הצבוע החום והצבוע המפוספס הם בראש ובראשונה אוכלי נבלות. צבועים נקודים הםטורפים יעילים ביותר, והורגים 95 אחוזים מהמזון שהם צורכים. קבוצות ציד יכולות להפיל אל הקרקע בעלי חיים מסוכנים הגדולים מהן פי כמה, למשל תאו מים, אבל אפילו צבועים בודדים נודעים ביכולתם לתפוסטרף מרשים בגודלו – אסטרטגיה בוטה אחת היא לנעול את הלסתות על אשכיו של בעל החיים, תוך התחמקות מסוללה של טלפיים מתגוננים, ולא להרפות עד שהקורבן מתחיל לדמם.

טקטיקה מעין זו אינה לרכי הלבב, ובכל זאת, משום מה, שמם של הצבועים הולך לפניהם כחבורת נמושות. "כל הכותבים מסכימים כי לצבוע אין אומץ," כתב חוקר טבע אחד ב–1886. אפשר להתחקות אחר עקבות השמועה הזאת כל הדרך חזרה עד לאריסטו, שפיתח תיאוריה טמירה על האפשרות לנבא אומץ על פי גודל הלב של בעל חיים. בנוסחה שלו, אומץ נתפס כעומד ביחס ישר למידת החוֹם של הדם, המקושרת בתורה לגודל המשאבה המזרימה את הדם בגוף: "כאשר הלב גדול במידותיו, בעל החיים הססן, והוא אמיץ יותר אם האיבר הזה קטן יותר ובעל נפח מתון." כך כתב הסבא של הזואולוגיה בחיבורו הסמכותי "על חלקי בעלי חיים". הוא כלל, באופן לא ממש מתאים, את הצבוע עם "הארנבת, האייל, העכבר", ועימם "כל שאר בעלי החיים המראים הססנות במפורש או שמסגירים את פחדנותם ברצון להרע." וכל זאת באשמת היות חברי הקבוצה בעלי לב גדול באופן חסר פרופורציה, להגדרתו. הפרטים המשכנעים בתיאוריה של אריסטו אולי לא הגיעו לידנו, אבל הדימוי של הצבועים כפחדנים התמיד בקיומו עד לעידן המודרני. אפילו התנ"ך של הביולוגים במאה העשרים, "היונקים בעולם" מאת א"פ ווקר, שראה אור בשנות השישים, קובע בהחלטיות שצבועים הם "פחדנים, ולא יילחמו אם הקורבן המיועד שלהם מתגונן."

הישרדות היא עניין נטול רגשות, ואסטרטגיית הציד של הצבוע מבוססת על סיבולת. הדבר כרוך לעיתים קרובות ב"בחינה" של הטרף כדי לראות באיזו מידה הוא עדיין מסוגל להילחם, התנהגות שניתן לפרשה כפחדנות, אבל נכון יותר להבינה כמרכיב מרכזי ביכולתם של הצבועים לנצח במשחק ארוך

בוקר ערפילי אחד, בספארי ליד אגם נָקוּרוּ בקניה, ראיתי להקה של צבועים נקודים רודפים אחרי זברה, הטרף האהוב עליהם. אני מודה שמדובר במחזה קשה. עד שהתקרבתי לזירת ההתרחשות הצבועים כבר קרעו אתהעור מצד גופה הימני של הזברה, בין הצלע התחתונה והמותן, והעור נשרך מאחוריה כמו בגד קרוע למחצה, חושף את קרביה כמעין פסל אנטומי חי ונושם של גינתר פון הָאגֶנְס. הצבועים רק עקבו אחרי החיה המחוסלת למחצה, חיכו לקריסה הבלתי נמנעת. קשה היה שלא להאניש את הנפשות הפועלות לפניי: הזברה נדמית כלא מוחלת על כבודה נוכח המוות, הצבועים אכזריים ופחדנים. אבל הישרדות היא עניין נטול רגשות, ואסטרטגיית הציד של הצבוע מבוססת על סיבולת. הדבר כרוך לעיתים קרובות ב"בחינה" של הטרף כדי לראות באיזו מידה הוא עדיין מסוגל להילחם, התנהגות שניתן לפרשה כפחדנות, אבל נכון יותר להבינה כמרכיב מרכזי ביכולתם של הצבועים לנצח במשחק ארוך. אין טעם להסתכן בפציעה קטלנית מבעיטה או מטופר כאשר כל מה שנחוץ הוא סבלנות.

גם הסברה שלפיה צבועים מבלים את זמנם בהתגנבות ובגנבה של שלל ציד מבעלי חיים "אציליים" יותר, למשל האריה, היא בגדר תפיסה מוטעית. מחקרי שטח מצאו כי אריות למעשה גונבים יותר טרף מצבועיםנקודים מאשר להפך. אבל האיבה בין בעלי החיים האלה אמיתית מאוד: שני המינים הביולוגיים הם אויבים מרים הלוחמים עד חורמה על טריטוריה ומזון. האריות נהנים אולי מיתרון הגודל, אבל הצבוע מפצה על כךביכולת שכלית. "אריות הם לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר," מנסחת זאת קיי הוֹלקאמפּ. אל תספרו לדיסני, שתיאר את הצבוע כטומטום מעורר רחמים ב'מלך האריות', אבל הפמיניסט הזרוק הזה הוא המוח של הסָוואנה, ופיקח יותר מאוכל הבשר הממוצע.

צבוע מנוקד, צבוע

צבוע מנוקד, מבט מקרוב. תצלום: ikiwaner

*

לפני כמה שנים הזדמן לי לבלות ימים אחדים בצפייה בצבועים נקודים במָסַאי מָארָה עם ד"ר שרה בנסון–עמרם, מומחית לאינטליגנציה של צבועים. "אני חושבת שיצא להם שם של טיפשים בעיקר בגלל צורת ההליכה שלהם," אמרה לי. "הם רצים במין דילוגים ארוכים, סופּר יעילים ומחוכמים מאוד מבחינת כמות האנרגיה שצריך להשקיע. הם יכולים לרוץ ככה מרחקים ממש ארוכים, אבל זה נותן להם מין מראה מגושם, מסומם."

כדי לברר את האמת המציאה שרה את המבחן הראשון למדידה של מנת משכל אצל אוכלי בשר – קופסת חידה (קופסת קסם) ממתכת ובתוכה פיסת בשר מפתה, שאפשר להוציא אותה רק בעזרת כוח המוח. היא השליכה את הקופסה אל טורפים שונים, מדוב קוטב ועד פנדה, במטרה לאמוד את כישורי פתרון הבעיות שלהם. היא גילתה כי בעלי החיים שביצעו היטב את המטלה נוטים לחלוק חיי חברה עשירים. שרה מאמינה כי חברוּתיוּת עשויה להיות הכוח האבולוציוני האחראי ליכולת השכלית הגבוהה של הצבוע.

צבועים נקודים מתקבצים בקבוצות חברתיות גדולות יותר מאלה של כל אוכל בשר אחר. מספר הפרטים בלהקה יכול להגיע ל–130, והם נצפו מגינים על טריטוריות ששטחן עד אלף קילומטרים רבועים. אפשר לומר שצבועים הם שבטיים יותר מאוהדי כדורגל. הם חיים בלהקות שלהם, וכל דבר שהם עושים אחוז ומנומק בהיררכיה שבראשה הנקבות, אבל הם לא נשארים יחד כל הזמן. במקום זה, הם מבלים רוב זמנם בסיעות קטנות יותר שמתלכדות כדי להילחם, לצוד או לאכול. צורת הארגון הזאת מכונה חברה של פירוד–ליכוד (fission-fusion society), והתקיימותה דורשת כישורים תקשורתיים משוכללים.

הצעקה של הצבועים – קול מובהק בסָוואנה – היא החתימה הקולית שלהם. זהו הד רפאים שיכול להינשא ברוח עד למרחק של חמישה קילומטרים, נושא עימו שפע מידע על הצועק, כולל זהות, מין וגיל

ז'ורז'–לואי לֶקְלֶר הגדול, הרוזן דה–בופון, אולי פטר בזלזול את צעקות הצבוע וסבר שהן נשמעות כמו "יפחות או קריאות לעזרה של אדם בהתקף הקאה קשה", אבל לצבועים הנקודים יש אחד הרפרטוארים הקוליים העשירים ביותר מכל היונקים היבשתיים, כולל הפְּרימָטים. הם משמיעים מבחר רחב של צלילים, כולל הצחקוק המפורסם (לאמיתו של דבר, סימן לקבלת מרות), אבל הצעקה – קול מובהק בסָוואנה – היא החתימה הקולית שלהם. זהו הד רפאים שיכול להינשא ברוח עד למרחק של חמישה קילומטרים, נושא עימו שפע מידע על הצועק, כולל זהות, מין וגיל.

המוח הגדול של הצבוע פיתח בהדרגה את היכולת לשנן את הזהות ואת הדרגה של כל אחד מבני הלהקה האחרים, ונראה שהם מסוגלים לזכור את קולם ואת מעמדם של אלה לכל אורך חייהם – לא מבצע קוגניטיבי של מה בכך, וכזה שמבטיח די תבונה פוליטית להבחין בין עמית לאויב על פי צעקה אחת ולהסדיר את ההיררכיה החברתית הנוקשה שלהם, וכל זה בלי התנגשויות וסכסוכים אינסופיים.

שרה הדגימה את זה בפניי סמוך למאורה משותפת ובה חצי תריסר נקבות וגוריהן, שנחו מחום היום. הבוגרות בעיקר נמנמו בצל עץ שיטה, ואילו הגורים התגלגלו להם כה וכה ונראו חמודים במידה מפתיעה. שרהלחצה על "נגן" באייפון שלה, וצעקה של צבוע זר, לא מהלהקה הזאת, בקעה מהרמקול הנישא. אף שהצעקה המוקלטת הייתה מעוותת מעט, היא העבירה צמרמורת בגופי והעירה פחד קדמון כלשהו הנעול במעמקי המוח הלימְבּי–יונקי שלי. בתוך כמה רגעים הייתה להקה של צבועים עתידה לעשות מאיתנו קציצות. התחזות לחבר בלהקה יריבה הייתה הזמנה לצרות.

שרה לא לקחה שום סיכונים. ערכנו את המחקר שלנו מוגנים בתוך לנדרוֹבר גדול, שעמד במרחק של כמאה מטר מהמשפחה הנחה.

ובאמת, ברגע שנשמעה ההקלטה של שרה, אוזני הצבועות הזדקרו ובן רגע הן נדרכו והביטו בכיווננו. הן נעמדו ורחרחו את משב הרוח הקל, ביקשו עוד מידע. חוש הריח של הצבועים חזק פי אלף משלנו, וכל להקת צבועים מפזרת ניחוח נבדל, דגל ריחני המתנופף ברוח. ואז נקבה חסונה במיוחד התחילה לדלג לעברנו ולצעוק. הלב שלי פעם במהירות, אבל אז היא חלפה בדילוגים ארוכים על פני הרכב, כאילו כלל לא ראתה אותנו. היא חיפשה משהו שנראה ומריח כמו צבוע, והראש המיוזע שלי המבצבץ מתוך גג של רכב ספארי לא ענה לתיאור.

שרה מצאה שצבועים מגיבים באופן שונה כאשר הם שומעים צעקות של פרט אחד, של שני פרטים או של שלושה. משמעות הדבר היא שאחוות הצבועות הנקודות יכולה, במובן כלשהו, לספור – כלי שימושי למישמנסה לאמוד אם כדאי להילחם בלהקה יריבה. היא מראה גם שלהקות יריבות של צבועים משתמשות בכישורי המנייה והתקשורת שלהן כדי לחבור ולהילחם באויב משותף, לדוגמה אריה.

אף שהם מחוּוטים להפגין תוקפנות, צבועים נקודים משתמשים ביכולת השכלית שלהם כדי לחיות בדרכי שלום ולשתף פעולה. "צבועים מרבים לשתף פעולה עם בני הלהקה שלהם ועם בני משפחה קרובים," היאהסבירה. "את רואה שהאחיות האלה מבלות הרבה זמן יחד, אוכלות, צדות ונחות יחד, ויש ביניהן יחסים קרובים מאוד ולטווח ארוך. הן אמנם עשויות להיות תחרותיות מאוד, אבל מבחינות רבות הן גם כל הזמן משתפות פעולה."

צבוע, צבועים, נבלה, טרף

חבורת צבועים, קניה. תצלום: רלף קלנגל

חיים בחברה מורכבת של פירוד–ליכוד – כפי שחיים שימפנזים וצבועים, כמו גם דולפינים, קופים מסוגים נוספים, וכמובן גם בני אדם – הם גורם מרכזי באבולוציה של מוחות גדולים

בסופו של דבר, ההצלחה היוצאת מהכלל של הצבועים להפיל טרף גדול, להלך אימים על אריות ולגדל גורים בסביבה עוינת תלויה בעבודת הצוות שלהם. מחקרים שנערכו לאחרונה בשטח העלו כי המבנים החברתייםשל הצבוע הנקוד, על כל פרטיהם, מורכבים לא פחות מאלה של בבונים, ובדיקות סי–טי מאשרות כי מוחות של צבועים התפתחו בהדרגה בכיוון פרוֹנטלי דומה לזה של הפְּרימָטים, כאשר האזור המעורב בקבלת החלטות מורכבות מוגדל יחסית. בכמה מבחנים של שיתוף פעולה בפתרון בעיות, הביצועים שלהם אפילו עלו על אלה של שימפנזים. הממצא תומך בהשערה שחיים בחברה מורכבת של פירוד–ליכוד – כפי שחיים שימפנזים וצבועים, כמו גם דולפינים, קופים מסוגים נוספים, וכמובן גם בני אדם – הם גורם מרכזי באבולוציה של מוחות גדולים. מידע זה יכול אפילו לעזור להסביר מדוע המין הביולוגי שלנו פיתח מוח גדול פי שבעהמזה של כל בעל חיים אחר.

הנתיב האבולוציוני המשותף הזה רומז בבירור מהי הסיבה לבוז המתמיד שאנחנו רוחשים ליצורים המחושבים האלה. בני אדם וצבועים הם אויבים ותיקים. לאנתרופולוג האוסטרלי מרקוס בֵּיינס–רוֹק, שבילה שניםאחדות באתיופיה בחקר היחסים בין שני המינים הביולוגיים האלה, יש כמה תובנות מעניינות בעניין.

הוא הסביר לי שגם בני האדם וגם הצבועים הם טורפים חברתיים נבונים במיוחד ובעלי שורשים בסָוואנה האפריקנית, אבל הצבועים היו שם לפנינו, וכך כאשר הקרובים הרחוקים ההוֹמינינים שלנו ירדו מהעצים, הםלמעשה נדחפו אל תחומי המחיה של הצבוע הנקוד. "אין ספק שהייתה שם יריבות עצומה," אמר בֵּיינס–רוֹק. "מספיק להסתכל על היחסים בין צבועים לאריות כיום – הם פשוט שונאים אלה את אלה שנאה עמוקה – ואז לדמיין אותם יחסים בין בני אדם לצבועים בימים ההם – שנאת מוות." הייתה גם סכנה שהצבועים יטרפו את ההוֹמינינים. "מדובר בפְּרימַט גדול, שמן, אכיל מאוד, והדרך היחידה שלו להגן על עצמו היא בהתכנסות בקבוצות גדולות. אין ספק שצבועים קפצו על ההזדמנות לאכול הומו סאפּיינס אם אחד כזה התרחק יותר מדי מהקבוצה."

בּיינס–רוֹק חושב שהנגיסה מפצחת העצמות של הצבוע עשויה אפילו להיות הסיבה לראיות הקלושות לאבולוציה של האדם הקדום. "רוב השרידים מההוֹמינינים הם רק שיניים ועצמות לסת. כשמוצאים שיניים, זאתכמעט ערובה לכך שהמת עבר דרך מערכת העיכול של צבוע, כי זה הדבר היחיד שיוצא אחר כך."

לאבות הקדמונים שלנו היו רק כלי אבן בסיסיים מאוד, וקרוב לוודאי שניזונו מנבלות יותר מכפי שצדו. מן הסתם לא היה בכוחם להדוף להקה של צבועים רעבים ולהגן על ארוחותיהם יקרות המציאות. על פי תיאוריה המסתמכת על עצמות מהתקופה ועליהן סימני חיתוך של כלי אבן קדומים מעורבים בסימני שיניים של צבועים, צבועים צחקקו כלפינו וגם גנבו את הארוחות שלנו במשך לא פחות מ–2.5 מיליון שנים. לא פלא שאיננו מחבבים אותם.

 

מתוך "האמת המפתיעה על בעלי החיים: החיות שאף אחד לא באמת מבין", מאת לוסי קוק, מאנגלית: אמיר צוקרמן, בהוצאת "מודן", 2019

תמונה ראשית: צבועים מזדווגים. תצלום: Londolozi Images/Mint Images, אימג'בנק / גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לוסי קוק.

תגובות פייסבוק