מסע לתודעת הטבע

צבי ינאי, אשר הלך השבוע לעולמו, יסד בין השאר את כתב העת "מחשבות", במידה רבה ההשראה לאלכסון. אנו מביאים כאן את הפרק הראשון מתוך ספרו "מסע לתודעת הטבע" (הוצאת עם-עובד), ובו העלה את השאלות הנצחיות באשר לסקרנותו של האדם
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

אפשר להשקיף על המדע במאה העשרים משני כיוונים: מצד ההישגים המדעיים  ומצד התקוות הנכזבות. המאה החלה בסדרה מרשימה של תגליות מדעיות שירשה מהמאה ה-19. הבולטות שבהן היו: גילוי המבנה האטומי של היסודות הכימיים, גלגולי האנרגיה, ההתנהגות החשמלית והמגנטית של החומר, חוקי השימור, איחוד הכוח המגנטי עם הכוח החשמלי, ושלל ממצאים חדשים שעתידים היו להבשיל לתגליות ולתאוריות מדעיות במאה ה-20. בסוף המאה ה-19 נרשמו שלוש תגליות חשובות בתוך שלוש שנים בלבד: ב–1895 נתקל וילהלם קונרד רנטגן בקרינה אלקטרומגנטית, העתידה להיקרא על שמו; שנה לאחר מכן גילה אנטואן אנרי בקרל רדיואקטיביות בטבע; וב–1897 חשף ג'וזף ג'ון תומסון את האלקטרון — החלקיק התת–אטומי הראשון. בעקבות תגליתו איבד האטום את מעמדו עתיק היומין כישות חומרית בלתי נחלקת. חסידי ההשגחה האלוהית ראו בגילוי האלקטרון אישוש לעמדתו של דקארט, שאסור לבני אדם להציב גבול סופי לאפשרות התחלקותו של החומר, פן תשתמע ממנו כוונה לגרוע מכוחו הכל יכול של האלוהים.

צבי ינאי

צבי נאי ז"ל. צילום: באדיבות דליה הוכברג

גם המאה ה-19 לא טמנה ידה בצלחת, לא בתחום המדעי ולא ביישומיו הטכנולוגיים. ב–1825 עברה רכבת נוסעים את המהירות המרבית של מרכבות סוסים בשני קמ"ש. עשר שנים לאחר אותו תמרור היסטורי הופרכה אזהרת המומחים, כי בנסיעה מעל חמישים קמ"ש עלולים נוסעי הרכבת למות בחנק מהריק שייווצר בחזית הקטר, עקב הבקעה מהירה מדי של האוויר. שנות הארבעים של המאה ה-19 היו עדות לפיתוחה של המצלמה הראשונה, המצאה שנודעה לה השפעה עמוקה לא רק על האמנות, על המדע ועל הטכנולוגיה, כי אם גם על תפישת המציאות ותובנת הזמן.

ב–1858 הושקה אוניית הקיטור הראשונה בבריטניה. באותה שנה הופעלה מערכת טלגרף אלקטרומגנטית שהעבירה אלפיים תווים בדקה — פי מאה יותר ממהירותו של הטלגרף האופטי שקדם לה. בשנת 1879 הזמין אדיסון אורחים למשרדו לחזות במופע תאורה של 25 נורות חשמליות. היתה זו הפעם הראשונה שמיצג חשמלי כזה הוצג בפני הציבור הרחב. בשנת 1885 נבנתה המכונית הראשונה בעלת מנוע שריפה פנימי. "הישגיו הנפלאים של המדע", כתבה ברברה טוכמן, "העלו את הגזע האנושי לשלב של רווחה חומרית, כהוכחה לכאורה לאמונתה של המאה התשע–עשרה, שככל שייטב מצבו של האדם כן תפחת אלימותו. הוא [האדם] נהנה עתה ממים זורמים ומרחובות מוארים, ממערכות ביוב, ממזון משומר ומקורר; היו לו מכונות תפירה, מכונות כביסה, מכונות כתיבה, מכסחות דשא, פונוגרף, טלגרף, טלפון […] ". הישגיו המופלאים של המדע הותירו רושם עמוק על הוגי הדעות של התקופה. אלפרד ראסל ואלאס, בן דורו של צ'רלס דארווין ועמיתו לניסוח עקרונות האבולוציה, העריך כי המאה ה-19 עולה מבחינה טכנולוגית על כל קודמותיה; הוא ראה בה את ראשיתו של עידן חדש של קידמה.

ב–1874 כתב הזואולוג והוגה הדעות ארנסט הקל, כי מאחורי דגלו הבהיר של המדע ניצבים חירות המחשבה והאמת, השכל והתרבות, האבולוציה והקידמה. דברים נלהבים אלה היו הד לאמונתם של מייסדי החברה המלכותית הבריטית ב–1660 ביכולתו של המדע לחשוף את פלאי הבריאה האלוהית ולחתור לשיפור מצבו של האדם. אוזן רגישה לא תתקשה לגלות בהם את צליליה של האוטופיה האפלטונית, אשר גרסה כי האושר יושג עלי אדמות כאשר גורל העולם יופקד בידי אנשי מדע
ופילוסופים.

המדע הצטייר אפוא לא רק כמחולל תובנות חדשות על טבע העולם, כי אם גם כמפתח להבנת טבע האדם. הבטחה זו מילאה את הבריות באופטימיות יתרה

מה עומד מאחורי אמונה ארוכת ימים זו בכוחו הבלתי מוגבל של המדע? תשובה חלקית אפשר למצוא בספרו של ישעיה ברלין, הדן בשורשיה ובמשנותיה החברתיות והפילוסופיות של האינטליגנציה הרוסית במאה ה-19. "עיקר אמונתה של ההשכלה במאה ה-18", כותב ברלין, "היה שהסיבות הראשיות למצוקה, לעוול ולדיכוי נעוצות בבערותו של האדם ובסכלותו". וביתר פירוט: "הידיעה המדויקת של החוקים השולטים בעולם הגשמי, אשר נתגלתה ונוסחה על ידי ניוטון האלוהי, עתידה לתת לבני האדם את האפשרות להשתלט בבוא השעה על הטבע". הואיל וכך, "הם יחיו בטוב ובאושר ככל שאפשר לחיות בעולם כפי שהוא".

המדע הצטייר אפוא לא רק כמחולל תובנות חדשות על טבע העולם, כי אם גם כמפתח להבנת טבע האדם. הבטחה זו מילאה את הבריות באופטימיות יתרה. הד לכך אפשר למצוא בספר אחר של ישעיה ברלין. הוגי התקופה, כותב ברלין, האמינו שאפשר לשפר את החיים עלי אדמות אם האדם ייעשה "רציונלי יותר, ולפיכך חכם יותר, צדיק יותר, משופע יותר במידות טובות ומאושר יותר". יעקב טלמון מציג את הסופר והוגה הדעות הרוסי, איש המאה ה-19, ניקולאי צ'רנישבסקי, כמי שתלה את תקוותו במדע המודרני, שיעשה את האדם טוב יותר, שכן מדעי הטבע התפתחו במידה כזו, "שאפשר לשאוב מהם חומר רב כדי להגיע לידי פתרון מדויק של בעיות מוסר".

אליזה רקלי, אחד ממנהיגי האנרכיסטים במאה ה-19, כתב על ציפיותיו ללידתו של סדר חדש: "המאה שראתה תגליות כבירות כה רבות בעולם המדע אינה יכולה לחלוף בלי להנחיל לנו כיבושים גדולים עוד יותר". נקל להבין תחושה זו, במיוחד לאור אירועי טבע דרמטיים, כמו הופעתו של כוכב שביט גדול בשמי אנגליה ב–1682. אדמונד האלי (Halley) חקר את עברו של כוכב כזה (העתיד להיקרא על שמו), אשר נזכר לראשונה בכתבי התוכנים הסינים משנת 240 לפסה"נ והותיר רושם גדול על תושבי אנגליה בשנת 1067. האלי חישב את מסלולו, מצא שהוא מופיע במחזוריות של כ–75 שנה (1531 ,1456, 1607 ו–1682) וניבא את ביקוריו הבאים בשנים 1758 ו–1835.

הופעתו ב–1759 היתה בעיני רבים עדות מובהקת לקיומו של סדר קוסמי, וליכולתו הבלתי מוגבלת של המדע. שכן, אם בכוחם של חוקי ניוטון לחשוף את הסדר האלוהי שמאחורי תנועתם של גרמי השמים במרחבים האינסופיים של היקום, אפשר שהמדע מחזיק בידו גם את המפתח להבנת הגורל המתעתע באדם, המצוקות הפוקדות אותו, העצב, החולי ואולי גם הזיקנה והמוות. משעה שמצוקות אלה ניתנות להבנה, לא מן הנמנע שיימצא להן פתרון, תיקון, מענה, משהו. ואמנם, "בכל ימי המסורת המרכזית של המחשבה המערבית" היתה סברה "שכל השאלות הכלליות הן מסוג לוגי אחד: שאלות עובדתיות — לפיכך ניתנות לתשובה".

השימוש במדע לביסוס משנות פוליטיות, חברתיות, אמנותיות ופילוסופיות, שב ומופיע לסירוגין במרוצת המאה ה-19. גנרלים גרמנים ראו במלחמה בעמים "נחותים" את זכותו וחובתו של הגזע האציל, החזק והנעלה יותר, להחיל את שלטונו עליהם. ברברה טוכמן מציינת כי תורת דארווין סיפקה את הבסיס הפילוסופי לתזה מיליטנטית. המלחמה אינה רק מובנית בטבע כי אם גם מרוממת את בעליה, באשר היא מייצגת עימות ששורד בו הגזע החזק והנעלה יותר, "ובכך היא [המלחמה] מקדמת את התרבות". ברוח דומה התייחס הסופר הנודע תומס מאן למלחמת העולם הראשונה שזה עתה פרצה. "הוא ראה בה הזדמנות להתעלות, לטהר את הנפש ולהימלט מה'חומרנות' וה'רקק האינטלקטואלי' של 'עולם השלום הנורא'". שנה לפני פלישתו לאתיופיה (1935) הכריז מוסוליני: "המלחמה לגברים [היא] כמו האמהות לנשים, ורק היא עשויה לגלות את סגולות היסוד של הגזע האיטלקי".

הואיל וכך, אמר כעבור זמן, איטליה תוכל לשמור על חוסנה רק אם תצא למלחמה מדי 25 שנה. פיוטר קרופוטקין, נסיך רוסי, גאוגרף ומהדמויות הבולטות בתנועה האנרכיסטית הבינלאומית, דגל באנטיתזה לתפישה זו. לא היריבות עומדת ביסוד היחסים בין בעלי החיים, כבהשקפה הדארווינית, אלא עזרה הדדית ושיתופיות. שתי אלה, גרס קרופוטקין, הן עקרונות הפעולה המרכזיים של החיים בטבע. ספרו על עזרה הדדית בעולם החי והאדם זכה לתהודה נרחבת בזמנו, אך לקורא בן ימינו נראים טיעוניו לא יותר ממשאלות לב משוללות בסיס עובדתי. עם זאת, קרופוטקין הצביע בעקיפין על ההטיה התרבותית החבויה בתאוריות המתיימרות לאובייקטיביות גמורה.

ואכן, פראנס דה ואל מראה (New Scientist, 15 December 2001) עד כמה התאוריה הדארווינית נגועה בהטיה כזו. המערב, אומר דה ואל, נוטה לתאר את הטבע כעשוי משיניים ומטפרים אדומים, בניגוד לראייה ההרמונית ונטולת ההיררכיה של המזרח. אולי לא מקרה הוא שרעיונות השוק החופשי, מאבקי הקיום והקפיטליזם צמחו באותו זמן ומקום, וכך גם ניסוח השאלות האבולוציוניות בהיבטים של רווח והפסד. ההיסטוריון יהושע אריאלי מייחס אף הוא למדע תפקיד מרכזי בעיצובן של השקפות עולם פוליטיות. "התקופה המודרנית, למן ההשכלה הרציונליסטית של המאה השמונה–עשרה", הוא כותב, "נטעה באדם את האמונה שבכוחו להיות אדון לגורלו ולעצב את עתידו. המדע והטכנולוגיה נועדו לאשש אמונה זו. על חזון זה קמו התנועות ההומניסטיות הגדולות, הדמוקרטיה הליברלית, הסוציאליזם, התנועות לשחרור עמים ולהבטחת זכויות האדם. על חזון זה קמה גם הציונות."

כוח ההרתעה של הפצצה הגרעינית אפשר שמנע מלחמת עולם שלישית, אבל הותיר כתם מכוער על מצחו של המדע. דבריו של רוברט אופנהיימר,  ("אם אתה מדען אינך יכול לעצור דבר כזה"), החמירו את קלונם המוסרי

ב–1895 הודיע אלפרד נובל על כוונתו להקדיש נתח מהונו לייסוד פרס שיוענק מדי חמש שנים לאדם אשר יתרום את התרומה היעילה ביותר לשלום באירופה. נובל העריך כי חלוקת הפרס תסתיים אחרי שישה מחזורים. הוא סבר שאם תוך שלושים שנה החברה האנושית לא תבריא, היא תשקע באורח בלתי נמנע ביוון הברבריות. מאז פרצו שתי מלחמות עולם הרסניות, אבל האמונה בכוחות הנאורים הגנוזים במדע לא התפוגגה, אולי אף התחזקה.

ב–1928 כתב הביולוג הנודע הולדיין, כי אם אנו רוצים לשפר את מצבה העלוב של החברה האנושית אין תקווה אלא במדע. באופן פרדוקסלי הוא צדק, שכן משאלתו של נובל, "ליצור חומר או מכונה שיהיו יעילים בגרימת השמדה המונית במידה כזאת שהמלחמה תיהפך לדבר בלתי אפשרי לחלוטין", התממשה חמישים שנה אחרי מותו לא על ידי הדינמיט שהמציא, אלא באמצעות פצצת האטום. כוח ההרתעה של הפצצה הגרעינית אפשר שמנע מלחמת עולם שלישית, אבל הותיר כתם מכוער על מצחו של המדע. דבריו של רוברט אופנהיימר, שהצדיק את השתתפות עמיתיו הפיזיקאים במיזם הגרעיני ("אם אתה מדען אינך יכול לעצור דבר כזה"), החמירו את קלונם המוסרי.

הפיצוץ המוקדם, שנערך במדבר ניו מקסיקו ב–16 ביולי 1945, הוכיח הלכה למעשה את האמת המדעית בדבר הפיכת חומר לאנרגיה. אמת זו היתה אכן כפויה על הפיזיקאים, אבל להטלת הפצצה על הירושימה ב–6 באוגוסט 1945, לא היה שום קשר למדע. בצדק אפוא ניקה אינשטיין את משוואתו המפורסמת (E=mc2) מכל אחריות לפיתוחה של פצצת האטום, בעוד אדוארד טלר ניסה לפטור את הפיזיקאים מאחריותם המוסרית לפיתוחה של פצצת המימן בהנמקה מתחסדת, שהם "אינם אחראים לחוקי הטבע". תפקידם, אמר, "למצוא איך חוקים אלה פועלים". ניסיונם של אופנהיימר וטלר להציג את הפיזיקאים כשליחי האמת המדעית או, לחלופין, כשבויים תמימים בידי יצריהם המדעיים, היה לא רק מופרך כי אם גם מביך.

לא הכל נהגו כמותם. במארס 1945 שלח אינשטיין איגרת שנייה לנשיא רוזוולט, ובה התריע מפני התוצאות ההרסניות של הטלת פצצת האטום. אחד הפיזיקאים הבכירים בפרויקט מנהטן, יוג'ין ויגנר, העיד כי רבים מעמיתיו לא רצו שהפצצה תוטל על הירושימה ונגסאקי, אלא מעל שטח פתוח, כדי שהמדענים היפנים יוכלו להתרשם מהנשק הנורא שבידי האמריקאים ולשכנע את ממשלתם לחתום על הסכם שלום. אפילו טלר גילה בשלב מסוים אחריות לתוצאות מחקרו. במהלך פיתוח פצצת האטום הוא ערך חישובים כדי לבדוק אם כדור האש מהפיצוץ האטומי מסוגל להצית את האטמוספרה של כדור הארץ ולשרוף אותה כליל. תוצאות חישוביו הותירו רושם קשה על עמיתיו. אחדים חששו שלא יהיה אפשר לשלוט בהתפוצצות וכי היא עלולה לקרוע לגזרים את כדור הארץ, אם לא מעבר לו. החרדה התפוגגה לאחר שהנס באתה הראה כי טלר טעה בחישוביו וכי כדור האש שייווצר מהפיצוץ האטומי לא אמור להתפשט אל מעבר לרדיוס מסוים. ללמדך שאפילו טלר לא באמת חשב שהפיזיקאים אחראים רק לחוקי הטבע.

כלום אפשר אחרת? אם פיזיקאים פטורים מכל אחריות לתוצאות מעשיהם, גם ביולוגים וכימאים אינם אמורים לסרב לפתח חומר המסוגל להמית באורח סלקטיבי תינוקות וקשישים של מדינת אויב. ניסיון כזה של מדענים לרחוץ בניקיון כפיהם עומד במרכז מחזהו של דירנמאט, הפיזיקאים, המתרחש במוסד סגור לחולי נפש. אחד החולים, המתחזה לניוטון, פוטר עצמו מאחריות לתוצאות החוקים שהוא מגלה בטבע, בטענה שהוא עוסק בנוסחאות מופשטות.

מישהו אחר בונה מהן מכונה, ואחר כך בא אדם שלישי, היודע רק ללחוץ על הכפתור ומפעיל את המכונה. דירנמאט מציב מולו את מביוס, המתחזה למשוגע כדי להימנע ממימוש תגליתו העלולה להמיט אסון על המין האנושי. דירנמאט לועג לניוטון, אבל אינו מתפתה לפתרון הקל של מביוס. ברי לו שאי אפשר לשמור רעיונות ותגליות בסוד ולאורך זמן. במוקדם או במאוחר המדינה משתלטת על רעיונותיהם של אנשי המדע ועושה בהם שימוש כראות עיניה. מסקנתו של דירנמאט פסימית, אבל איננה מחויבת המציאות.

פול ברג, ביוכימאי מאוניברסיטת סטנפורד, הוכיח ב–1973 שאפשר אחרת. ברג, מאבות ההנדסה הגנטית, עסק בניסויי הצרפה (רקומבינציה), שבהם החדיר גנים זרים לחיידקים ולתאי אדם באמצעות גן של נגיף קופים מסוג SV40. נגיף זה אינו מזיק לקופים, אבל כאשר הועבר לתרבית של תאי אדם ואוגרים גרם להם ,(Escherischa Coli) להתמרה סרטנית. מאחר שחיידק הניסוי היה מסוג אי. קולי ששכיחותו גבוהה במעיהם של בני אדם, חשש ברג שהחיידק הטרנסגני עלול להסתנן דרך מערכת הביוב אל מחוץ לכותלי המעבדה ולחולל מגפת סרטן המונית. הוא שיגר מכתב אזהרה לעמיתיו, ולאחר מכן יזם ועידה בינלאומית של ביולוגים ומשפטנים באסילומר, קליפורניה, כדי לגבש פרוטוקול חדש של אמצעי זהירות בניסויי הצרפה מסוג זה.

אחד הביולוגים, סידני ברנר, הגיע לכינוס לאחר שערך ניסוי בגופו. הוא שתה חלב מזוהם בחיידקי קולי מהונדסים, ומצא כי הדנ"א של הגן הנגיפי מתפרק בקיבה של בני אדם ועל כן לא נשקפת ממנו כל סכנה. אולם רוב משתתפי הכינוס לא השתכנעו. הנהלת הכינוס ניסחה תנאים מגבילים לביצוע ניסויים בהנדסה גנטית בהתאם לחומרת הסכנה העלולה לנבוע מהם. בכך הוכיח ברג שהוא לא רק היפוכו של דוקטור מורו, כי אם גם הפרכה חיה להשקפתו המפלצתית, ש"חקר הטבע גורם לאדם להיות נטול נקיפות מצפון כמו הטבע".

אין פילים ירוקים על הירח

האסטרונאוט באז אולדרין על הירח, יולי 1969.

האסטרונאוט באז אולדרין על הירח, יולי 1969.

ההנדסה הגנטית היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות המדעית, ואין מחשבה נואלת יותר מזו שניתן לבטלה או לאסור על פעילותה. אבל אפשר לדחות טכנולוגיות מסוימות ולקצוב להן מכסת זמן נוספת למחקר ולניסוי, כדי למזער את סכנותיהן ולתת שהות לחברה לבחון את שיקוליה המוסריים לשקול את מכלול השלכותיהן על החברה, על הסביבה, על הכלכלה ועל איזונים גאו–פוליטיים. גם אם טכנולוגיות שנויות במחלוקת חברתית נראות בטוחות לחלוטין, יש לתת לחברה פסק זמן להבשלת מוכנותה לקבלן. עם זאת, יש לקצוב גם לחברה מועד נקוב לסיום תהליך המוכנות וההבשלה, שאם לא כן הקיים יקודש והקיפאון המדעי–טכנולוגי יונצח. אל לנו לשכוח את ההתנגדות הציבורית העזה להשתלת הלב הראשונה של כריסטיאן ברנרד ב–1967, ויותר מזה ללידת תינוקת ראשונה בהפריה חוץ–רחמית ב–25 ביולי 1978.

קשה לראות היום הצדקה מוסרית להבאת ילדים לאוויר העולם במטרה להיות כפיליהם של תורמי תאים, או לשמש להם מחסן חלפים חי של רקמות. איש אינו רוצה לחיות בצל הידיעה שקיומו נועד מלכתחילה למלא חלל שהותיר אחריו בן שנפטר

התקשורת הרעישה עולמות, ורבים חרדו לבריאותה של התינוקת וליכולתה להתמודד בעתיד עם נסיבות לידתה. בשנת 2003 מלאו 25 שנה ללואיז בראון, תינוקת המבחנה הראשונה, והיא נראית בריאה מבחינה גופנית ונפשית ככל בנות גילה. ייתכן מאוד שגם טכנולוגיית השיבוט תעבור תהליך דומה של הבשלה רפואית ושל מוכנות חברתית, שהוא לעולם ארוך ואיטי יותר מהיכולת הטכנולוגית. לראיה, ההתנגדות העממית לשיבוט נוטה להתמקד דווקא בטעמים הלא נכונים, דוגמת החשש מיצירת כפילים אנושיים זהים בהתנהגותם ובתוארם. באשר לחששות האחרים משיבוט בני אדם, כגון פיחות הערך האנושי, פגיעה במשמעות החיים וסכנה לשלמות התא המשפחתי, ימים יגידו.

התא המשפחתי עובר בימינו שינויים מרחיקי לכת, וכלל לא בטוח שכולם לרעה. במקרים רבים השפעת ההורים על ילדיהם היא הרסנית ומאמללת יותר מכל מה שאפשר לייחס בשלב זה להשפעה הגנטית. ספק גם אם צריך לקחת ברצינות את אזהרתו של לאון קאס, מדובריה הבולטים של הביו–אתיקה, כי "השיבוט מאיים על כבודה של הרבייה האנושית, בכך שהוא נותן לדור אחד שליטה גנטית חסרת תקדים על הדור הבא". קאס אמור היה לדעת שהרבייה האנושית שואבת את כבודה מעצם הבאת יצור אנושי חדש לעולם ומכיבוד זכויותיו — ולא מטכניקות רבייה. אין להבין מכך שיש להקל ראש באפשרות של הולדת ילדים בשיבוט.

די לציין כי ילד משובט הוא בה בעת אח והורה לאחיו, בן ואח להוריו. אבל טעות היא לחשוב שהרגישות האתית מוגבלת אך ורק לשיבוט. ב–1987 ילדה פונדקאית מדרום אפריקה שלושה תינוקות מביציות של בתה שהופרו בידי בעלה, והיתה בכך לאישה הראשונה בהיסטוריה שילדה את נכדיה. בחודש יולי 2003 הוצאו ביציות מנפלי עוברים אנושיים לשימוש בטיפולי הפריה. בכל אותם מקרים שטיפולי ההפריה הצליחו, נולדו לאותן נשים תינוקות שהם ילדיהן הביולוגיים של אמהות שלא ילדו. עם זאת, השיבוט פותח אפשרויות רחבות יותר מהקיימות בטכניקות האחרות, מה שמחייב משנה זהירות ביישומו.

קשה לראות היום הצדקה מוסרית להבאת ילדים לאוויר העולם במטרה להיות כפיליהם של תורמי תאים, או לשמש להם מחסן חלפים חי של רקמות. איש אינו רוצה לחיות בצל הידיעה שקיומו נועד מלכתחילה למלא חלל שהותיר אחריו בן שנפטר, או שערך חייו נמדד על פי תרומתו לריפויו של אח חולה או להארכת חייו של תורם התא. עם זאת, כשם שילדים הנולדים היום מתרומת זרע ייטיבו להתמודד עם ידיעה זו מקודמיהם לפני שלושים שנה, דבר דומה עשוי לקרות לילדים משובטים. בכל מקרה, עלינו להיות ערים לכך שתהליך העיכול וההבשלה של רעיונות חברתיים איטי יותר מקצב החידושים הטכנולוגיים. המשמעות המיידית היא, שהשאלה שהוצגה לפיזיקאים ולביולוגים, על נכונותם לשאת באחריות למעשיהם, נכונה היום יותר מבעבר, שכן הטכניקות רבות ומגוונות יותר.

בניגוד לעמדתו של ישעיהו ליבוביץ, שפטר את איש המדע מאחריות לתוצאות מחקרו, בטענה שאין "לבלום את ההכרה המדעית מחשש מפני תוצאותיה", ההשלכות מרחיקות הלכת של ההנדסה הגנטית מחייבות את הרופאים והביולוגים במאה ה-21 לקבל על עצמם אחריות לתוצאות מחקרם. המדע והטכנולוגיה הצליחו אמנם עד כה להציע פתרונות, ולו דחוקים, לקלקולים שהם חוללו במו ידיהם.

אבל, כמו באימרה הידועה על ההבדל בין חכם לפיקח, הביולוגים יידרשו לחשוב היטב לפני שישליכו לבאר את המולקולות שלהם — שאך הודות לפיקחותם יוכלו אולי לחלצן משם. לביולוגים במאה זו יתרון בולט על פני הפיזיקאים במאה העשרים. כי בניגוד לדילמה שניצבה לפני הפיזיקאים בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביולוגים אינם עומדים בפני ברירה אכזרית בין המשך מלחמה עקובה מדם לסיומה המהיר באמצעות פצצת אטום. הדילמה העומדת לפני הביולוגים אינה חורבן העולם אלא הגנה על שפיותו.

בפתח המאה העשרים הפיזיקאים היו עדיין חפים מדילמות אלה. קצבם המהיר של התגליות המדעיות והפיתוחים הטכנולוגיים היה לרבים אות וסימן לעתיד ורוד יותר, אבל גם עדות מתמשכת לכישלונם של המדענים לחזות את ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות. "ב–1900", כותב ג'ון מדוקס, "המשוואה E=mc2 טרם נולדה". אבל הוא שכח לציין שגם לאחר ניסוחה, כעבור חמש שנים, איש לא שיער (לרבות אינשטיין עצמו) שהיא תעמוד בבסיס פיתוח פצצת אטום. קרל סייגן עומד על המסלול העקלקל שעובר רעיון עיוני מהמדע הבסיסי ליישום הטכנולוגי. ניוטון לא חלם על טיסות בחלל או על תקשורת לוויינים כאשר הסביר את מסלול הירח, ואילו מקסוול לא חשב על רדיו, על רָדָר ועל טלוויזיה כאשר ניסח את משוואות היסוד של האלקטרומגנטיות.

המחשה ספרותית לקצב ההתפתחויות המדעיות הטכנולוגיות מספק לנו אחד מגיבורי ספרו של אלדוס האקסלי. ידידו של ד"ר זיגמונד אוביספו שואל אותו מנין לו שאין גיהנום, וכיצד יוכל להוכיח את כפירתו. אוביספו יודע כמובן שאינו יכול להוכיח את אי קיום הגיהנום, אבל בטכניקה מוכרת לנו הוא משיב בשאלה: "האם תוכל להוכיח שהצד האחורי של הירח אינו מיושב בפילים ירוקים?" תשובתו מכה את בן שיחו באלם. שבע שנים בלבד לאחר צאת ספרו של האקסלי לאור, ב–1959, התקבלה תשובה חד משמעית מ"לונה 3", החללית הראשונה שהקיפה את הירח: אין פילים ירוקים בצדה האפל של הלבנה.

טבעו העלום של ההליך המדעי, המוליד בדרך עקלקלה פיתוחים טכנולוגיים, היתל לא אחת בתחזיותיהם של הוגי דעות ומדענים מראשיתה של החשיבה המדעית. במאה הרביעית לפסה"נ הודיע אריסטו שהמדע היישומי והטכנולוגיה מיצו את עצמם. למרבה האירוניה הוא קבע באותה עת שהמוח משמש מכל קירור לדם הזורם מהלב, וכי לנשים יש פחות שיניים מאשר לגברים (אף שהיה נשוי פעמיים). בימי הביניים האמינו שהאמת הסופית מיוצגת על ידי שלושה תחומים: כתבי הקודש, הגאומטריה האיקלידית והפיזיקה של אריסטו. באורח פרדוקסלי, תחושה זו של מיצוי הידע התחזקה ככל שתכפו התגליות המדעיות וההמצאות הטכנולוגיות. איזידור אוגוסט קונט, פילוסוף וסוציולוג מהמאה התשע–עשרה, ניבא שלעולם לא נוכל לדעת ממה עשויים הכוכבים, אבל לא חזה את המצאת הספקטרוסקופ, שבאמצעותו גילה הפיזיקאי הגרמני פון פרהונהופר את ההרכב הגזי של הכוכבים כעבור שנים אחדות.

אלברט איינשטיין שנה לפני פרסום תורת היחסות, 1904.

אלברט איינשטיין שנה לפני פרסום תורת היחסות, 1904.

ב–1871 הביע המתמטיקאי הנודע ז'וזף לואי לגראנז' את חששו כי המתמטיקה הגיעה לסוף דרכה. ב–1875 נזכר הפיזיקאי הדגול מקס פלנק (Planck) בימי תלמודו, עת מוריו אמרו לו כי כל הבעיות החשובות בפיזיקה נפתרו. ב–1900 הצהיר הפיזיקאי ויליאם תומסון (לורד קלווין) שלא נותר לגלות שום דבר חדש בפיזיקה, למעט שני עננים המרחפים מעל ראשי הפיזיקאים: התוצאות השליליות שהתקבלו מהניסוי של מייקלסון ומורלי,1 והכישלון של חוק ריילי–ג'ינס לחזות את התפלגות קרינת האנרגיה מגוף שחור.2 דיוויד בוהם כותב: "חייבים להודות שהלורד קלווין ידע לבחור את 'העננים' שלו, שכן שני אלה ייצגו בעיות שהובילו בסופו של דבר לשינויים המהפכניים במושגי הפיזיקה של המאה העשרים בהקשר של תורת היחסות ותאוריית הקוואנטים". ב–1903, שנתיים בלבד לפני פרסום תורת היחסות, שהפכה את רוח הרפאים של האתר לבלתי רלבנטית, כתב מייקלסון, כי כל העובדות וחוקי היסוד החשובים ביותר בפיזיקה נתגלו, והם כעת מבוססים כל כך, עד כי רחוקה מאוד האפשרות שיידחקו הצדה מחמת תגליות חדשות.

קואדריל בקצב הרוקנ'רול

המציאות, כמנהגה, היתלה במומחים. ב–1903 המריא וילבור רייט במטוסו מול רוח נגדית של 43 קמ"ש ונחת כעבור 59 שניות ו–260 מטר, כשהוא מקרקע את הכרזתו של לורד ריילי (העתיד לזכות כעבור שנה בפרס נובל בפיזיקה), כי אין להעלות על הדעת טיסה במכונה כבדה מהאוויר. ריילי לא היה בודד בדעתו. האסטרונום האמריקני סימון ניוקומב הצהיר כי הטסת מכונה כבדה באוויר תהיה אפשרית רק אם יֵדעו כיצד לנטרל את כוח הכבידה. טיסתם המוצלחת של האחים רייט לא נטרלה את כוח
הכבידה, אבל סימנה את ראשיתו של אביב מדעי וטכנולוגי חסר תקדים. ב–1905 הראה אינשטיין שהאור בנוי מזרם של חלקיקים, ביסס באמצעות התנועה הבראונית את קיומם של האטומים, הכריז על המרה חופשית של חומר לאנרגיה, בהראותו שאנרגיה וחומר הם פנים שונות של אותו דבר, קבע כי החומר אינו יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור, והציג את תורת היחסות המצומצמת.

קביעה זו סתרה את תחושתו העמוקה של האדם שהזמן הוא אחד, אחיד ומוחלט בכל מקום ביקום. ב–1911 הפציץ ראתרפורד עלה זהב בחלקיקי אלפא. החלקיקים התפזרו לכל עבר והעידו כי מסת האטום אינה מחולקת באורח שווה על פני כל שטחו, כפי שסברו, אלא מרוכזת בגרעינו. ראתרפורד לא העלה בדעתו שתגליתו תסלול את הדרך לפצצות האטום שיוטלו על הירושימה ונגסאקי. ואמנם, עוד ב–1932 הוא התייחס לאפשרות של שחרור אנרגיה מביקוע גרעין האטום כאל "שטויות במיץ עגבניות". חיזוי שגוי היה גם מנת חלקם של הביולוגים.

ב–1969 ראה אור ספרו של גונתר סטנט, שניתח את קצב התגליות בתחומי המדע השונים וקבע כי גם אם רמת הידע המדעי בשנות השישים מייצגת אלפית מהידע המדעי המלא, נגיע בשנת 2160 לגבול הסופי של הידיעה המדעית. גם ריצ'רד פיינמן, מגדולי הפיזיקאים של המאה העשרים, הגיע למסקנה דומה. את אמריקה, הסביר פיינמן, אפשר לגלות רק פעם אחת. קרי, כל תגלית חדשה מקטינה את סך כל התגליות העתידיות האפשריות. הנה לקט קטן של תחזיות ביולוגיות שהתבדו עוד בימי חייהם של מי שהגו אותן: "הבנת הטבע האמיתי של הגן היא מעבר ליכולתם של בני אלמוות" )1935(; "אין אפשרות לקבוע את הרצף המלא של הגנום האנושי" )1974(; "לא ניתן לשנות גן ספציפי בעובר" )1984(; "אין שום אפשרות לקרוא את המידע הגנטי המיוצג בתא עוברי בודד" )1985(; "בלתי אפשרי לשבט אנשים מתא בוגר" )1996(. אכן, קצב הגילויים המדעיים והפיתוחים הטכנולוגיים במאה העשרים הותיר גם את המומחים פעורי פה.

האחרים רייט ב-1910

האחרים רייט ב-1910

במרוצת המאה הקודמת חדרנו לנבכי האטום עד עומק של טריליונית הסנטימטר ויצרנו במעבדה עשרים יסודות כימיים חדשים שלא קיימים בטבע. המאה העשרים נפתחה עם יקום בן 500 מיליון שנה וגלקסיה אחת בת מיליון כוכבים, ונחתמה עם יקום בן 14 מיליארד שנה, שקוטרו 156 מיליארד שנות אור ותכולתו מאה מיליארד גלקסיות, שכל אחת מהן מכילה בממוצע מאה מיליארד כוכבים. היקום, שבתחילת אותה מאה נחשב נייח ונצחי, התגלה כעולם דינמי, סוער ואלים, שבו גלקסיות גדולות בולעות את אחיותיהן הקטנות. עולם המאוכלס כוכבים בעלי שמות משונים (ענקים אדומים, ננסים לבנים, גמדים חומים, חורים שחורים), וגרמי שמים קטנים יחסית (קוואזרים), המפיקים אנרגיה פי מאה עד פי אלף מגלקסיית שביל החלב. יקום שכוכבים מתים בו מיתות שונות ומשונות: חלקם גוועים בלחישה איטית, חלקם מתאיידים בהתפוצצויות אדירות המאירות את השמים בעוצמה גדולה מאורה של גלקסיה שלמה, ומספקות אגב כך חומרים לבניית כוכבי לכת וליצירת חיים. התפוצצויות אלה מותירות אחריהן כוכבי ניטרונים זעירים ודחוסים, שמשקל סמ"ק שלהם שקול למיליארד טון, או לחלופין מתאיינים ב"חורים שחורים" שמסתם משתווה למיליארד שמשות.

ב–1932 גילה ג'יימס צ'דוויק שגרעין האטום מורכב מפרוטון בעל מטען חיובי ומניטרון ניטרלי, נטול מטען חשמלי. התמונה היתה פשוטה וברורה להפליא. הטבע מתממש באמצעות שני כוחות: כוח הכבידה והכוח האלקטרומגנטי. החומר עצמו בנוי משלוש אבני יסוד: אלקטרונים, פרוטונים וניטרונים. אלא שהתמונה הפשוטה והבהירה הזאת לא התיישבה עם המציאות. ראשית, האנרגיה שמספקת השמש גדולה לאין ערוך מזו שיכול הכוח האלקטרומגנטי להפיק באמצעות בעירה כימית. שנית, העובדה שהפרוטונים בעלי המטען החשמלי החיובי נשארים מלוכדים בגרעין, למרות הדחייה החשמלית ביניהם, וכן העובדה שהניטרון הניטרלי מבחינה חשמלית כבול לפרוטונים בגרעין (בעלי מטען חשמלי חיובי), העלו חשד לקיומו של כוח אחר הקושר אותם יחד.

אולם פתיחת השערים לצירופים גנטיים בלתי נדלים עוררה חששות כבדים מפני מדרון חלקלק. בסיומה של המאה הקודמת ידענו על הטבע לאין שיעור יותר מאשר בתחילתה. במהלכה הוכפל המידע המדעי כל שבע שנים

כך היתוסף לטבע כוח שלישי, "הכוח הגרעיני החזק", הקושר יחד את חלקיקי הגרעין. יתרה מזאת, שמו לב שהאטומים פולטים אלקטרונים לא ממעטפות האלקטרונים הסובבים את גרעין האטום, אלא מתוך הגרעין עצמו. למעשה, ניטרון פולט אלקטרון והופך עקב כך לפרוטון. ומאחר שאלקטרונים אינם מגיבים לכוח החזק, צריך להימצא כוח נוסף בגרעין האחראי לפליטת האלקטרון מהניטרון. כוח זה, שהוא חלש מהכוח הגרעיני החזק ובעל טווח פעולה קצר יותר, כונה "הכוח הגרעיני החלש". הפיזיקאים ניצבו, אם כן, לפני תמונה חדשה של טבע, הכפוף לארבעה כוחות.

אך השאלות לא תמו: האומנם בנוי החומר משלוש אבני יסוד בלבד — אלקטרונים, פרוטונים וניטרונים? ב–1947 עלה מספר החלקיקים האלמנטריים לשישה, וב–1951 עמד מספרם על 15. עם הפעלתם של מאיצי חלקיקים בשנות החמישים נפרץ הסכר, ועל ראשי הפיזיקאים נחת מטח של חלקיקים חדשים, עד כדי חשש שלא יהיה להם סוף. הנה כי כן, מה שהיה מקשה אחת בראשית המאה נתפש בסופה כ ֵמחם רוגש וקוצף של חלקיקים, של אנטי חלקיקים ושל נושאי כוח, הנפרדים ומתחברים ללא הרף, במין מחול קואדריל בקצב הרוקנ'רול, אשר טיב יחסיהם רחוק מלהיות מובן וברור. אפילו המטען החשמלי של האלקטרון, שנחשב מאז ומתמיד ליחידת יסוד בלתי נחלקת, עשוי בתנאים מסוימים להתחלק לשברים.

תהליך דומה אירע בביולוגיה. בעשור הראשון של המאה התגלו מחדש חוקי התורשה של גרגורי מנדל. גורמי התורשה העמומים שלו שויכו תחילה לכרומוזומים ולאחר מכן לגנים. בשנות העשרים והשלושים התגבש הנאו–דארוויניזם, אשר קיבל בשנות הארבעים את ניסוחו הסופי ב"סינתזה המודרנית". תהליך הנאו– דארוויניזם הושלם ב–1953, עם פיצוח הקוד הגנטי בידי ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק. חשיבותה של "הסינתזה המודרנית" היתה בשילוב תורת האבולוציה הדארווינית, שבמרכזה ניצבת הברירה הטבעית, עם תאוריית הגנים מיסודם של מנדל, ויסמן, מורגן, דה פריס (De Vries) ואחרים. בעקבות תגליתם של ווטסון וקריק חשו הביולוגים כי הם מחזיקים במפתח המיוחל להתפתחותן של תכונות פיזיולוגיות והתנהגותיות חדשות בקרב בעלי החיים, לרבות היווצרותם של מינים חדשים. למפתח זה היו שלושה ראשים: שינוי אקראי בחומר הגנטי באמצעות מוטציות ושחלוף גנים המשנה את תדירות הופעתם של גנים מסוימים באוכלוסייה נתונה של אורגניזמים, התאמה לסביבה וברירה טבעית. במרוצת המאה ה-20 נעשתה התמונה האבולוציונית יותר ויותר מורכבת.

ב–1899 ראתה אור המהדורה הראשונה של המדריך הרפואי המהולל, מרק. המדריך, שמנה אז 192 עמוד, המליץ לחולי אסטמה לעשן סיגריות כדי להקל על קוצר נשימה, ולבעלי קרחות הציע למרוח את פדחתם באמוניה

תרמו לכך גילוי המוטציות הנגרמות מסיבות פנימיות (כגון טעויות בשכפול הדנ"א), ובעיקר התפקיד המרכזי שממלאים גורמים לא גנטיים ביצירת תכונות חדשות ובשינוי דפוסי התנהגות. הביולוגיה, שהתנהלה עד הרבעון האחרון של המאה הקודמת בצלה הגדול של הפיזיקה, התעוררה לחיים וסיפקה כותרות מרעישות. בעיקר עשתה זאת ההנדסה הגנטית, שפרצה מחסומים טבעיים בני מאות מיליוני שנים ואיפשרה שינוע דו–כיווני של גנים בין חיידקים, בני אדם, נגיפים וצמחים. אולם פתיחת השערים לצירופים גנטיים בלתי נדלים עוררה חששות כבדים מפני מדרון חלקלק. בסיומה של המאה הקודמת ידענו על הטבע לאין שיעור יותר מאשר בתחילתה. במהלכה הוכפל המידע המדעי כל שבע שנים. יותר מ-50 אחוז ממיליון המאמרים שפורסמו עד היום בתחום המתמטיקה ראו אור ב–25 השנים האחרונות שלה. 90 אחוז מכלל המדענים בכל הזמנים חיים אתנו היום, ומפרסמים 25,000 מאמרים מדעיים חדשים מדי יום, חלקם הגדול בתחומים ובנושאים שאיש לא חזה אותם לפני מאה שנה.

ב–1899 ראתה אור המהדורה הראשונה של המדריך הרפואי המהולל, מרק. המדריך, שמנה אז 192 עמוד, המליץ לחולי אסטמה לעשן סיגריות כדי להקל על קוצר נשימה, ולבעלי קרחות הציע למרוח את פדחתם באמוניה. ב–1999 יצאה המהדורה ה–17 של המדריך. 2,833 עמודיו משקפים את כברת הדרך שעשתה הרפואה. הגידול המרשים בידע המדעי והטכנולוגי שהושג במאה ה-20 היה אמור לקרב אותנו לנקודת השיא של מעטפת הוודאות, ולהציב אותנו כמטחווי קשת מהתשובות הסופיות של הטבע. בפועל, רבות מתשובות הביניים חשפו דלתות סתרים לתהיות חדשות ולמסלולי מחקר עצמאיים. התמונה היום מורכבת יותר, ובמקרים לא מעטים גם עמומה וחסרת ודאות יותר. כדברי הקוסמולוג מייקל טרנר, "אנחנו יודעים הרבה, אבל מבינים מעט מאוד".

התער של אוקם

תרשים של תא איקריוטי המתאר את האברונים והמבנים השונים: 1. גרעינון   2. גרעין התא 3. ריבוזום  4. בועית 5. רשתית תוך-פלזמית גסה  6. גולג'י  7. שלד התא 8. רשתית תוך-פלזמית חלקה 9. מיטוכונדריון  10. חלולית 11. ציטופלזמה   12. ליזוזום 13. צנטריול

תרשים של תא איקריוטי המתאר את האברונים והמבנים השונים:
1. גרעינון 2. גרעין התא 3. ריבוזום 4. בועית 5. רשתית תוך-פלזמית גסה 6. גולג'י 7. שלד התא 8. רשתית תוך-פלזמית חלקה 9. מיטוכונדריון 10. חלולית 11. ציטופלזמה 12. ליזוזום 13. צנטריול

מורכבותן הגדלה והולכת של התאוריות המדעיות, שנועדו לתאר את המציאות, אינה מתיישבת עם אחד הכללים החביבים על אנשי המדע, "התער של אוקם".3 על פי כלל זה, כאשר עומדות לפני המדען שתי השערות לאותה תופעה, עליו לבחור בפשוטה יותר. אבל אם המודלים התאורטיים של המציאות מתאפיינים במורכבות גדלה והולכת, התער של אוקם חדל להיות רלבנטי. יתרה מזאת, אחת הבעיות בסוגיית המורכבות היא איך למדוד את המורכבות עצמה. בריאן גודווין20 קושר את המורכבות באסימטריה. דהיינו, ככל שהסימטריה גדלה המורכבות קטנה (ועמה קטנה גם כמות המידע הנדרשת לתיאורה).

לדוגמה, ביצית מופרית היא מבנה בעל סימטריה גבוהה, אך שיעור הסימטריה שלה קֵטן ככל שמתפתחים בה האברים והמבנים המורכבים של העובר. מדד הסימטריה עולה בקנה אחד עם אלה הרואים במורכבות מדד להיררכיה של המינים בתהליך האבולוציוני, תהליך שראשיתו בחד–תאים וסופו במורכבותו העילאית של היצור האנושי. אלא שמוסכמה זו מעלה קושיות לא קלות. האומנם מפתחת האבולוציה אורגניזמים מורכבים יותר ככל שהיא מתקדמת בזמן? האם מורכב יותר משמעו מתקדם יותר מבחינה אבולוציונית? מעבר לכך, מהי המשמעות האבולוציונית של מושגי הקידמה והמורכבות? האם היונקים מורכבים יותר מהציפורים שקדמו להם, ואלה מורכבים יותר מהזוחלים שהתפתחו לפניהם, ואלה מורכבים יותר מהדו–חיים ומהדגים שהופיעו לפניהם? דומה שאין לשאלות הללו מענה חד–משמעי, בראש ובראשונה משום שאיננו יודעים כיצד למדוד מורכבות.

במהלך המאה ה-20 הבנו שלעולם לא נוכל להגיע לידיעה מלאה של המציאות החומרית. לא רק בגלל אי–הוודאות המובנית בטבע, אלא גם מפני שתאוריות מדעיות, אשר רק באמצעותן מתפרשים העובדות, התופעות והאירועים, הן לעולם ארעיות

יש המציעים למנות את מספר סוגי התאים באורגניזם (ומכאן מספר הפונקציות השונות שהוא יכול לבצע) כדי לקבוע את רמת מורכבותו. (New Scientist, 5 February 1994) מאוניברסיטת מישיגן (McShea) דן מקשי החליט להעמיד סוגיה זו למבחן באמצעות עמוד השדרה של יונקים. בקרב בני מחלקה זו קיים שוני בחוליות באזורים השונים של עמוד השדרה. אבל כאשר הוא בדק את עמוד השדרה של חמישה מינים של יונקים, הוא לא מצא בו מגמת עלייה במורכבות בשלושים מיליון השנים האחרונות. מקשי אינו כופר בעובדה שהטבע היום מורכב יותר מאשר לפני 500 מיליון שנים, עת הופיעו האורגניזמים הרב– תאיים הראשונים, אך הוא טוען שמגמה כללית זו אינה משתקפת באופן עקבי בכל קווי ההתפתחות של משפחות בעלי החיים. יתר על כן, יש תופעות של מורכבות יתר בבעלי חיים, שאינן תורמות תרומה חיובית לכושר הסתגלנות של בעל החיים, ובמקרים לא מעטים אף גורעות ממנו. כאלה הן, למשל, תכונות המתפתחות בלחץ התחרות המינית. זנבם המפואר של טווסים ופסיונים יעיד על כך. תוספת מרהיבה זו תורמת תרומה חשובה לכשירותם הדארווינית, בכך שהיא מצליחה לפתות נקבות להזדווג עם זכרים בעלי זנבות זוהרים וארוכים יותר. אבל הצלחתם המינית לא עושה אותם מתקדמים יותר מבחינה אבולוציונית.

סטיבן ג'יי גולד הקדיש מחשבה רבה לסוגיה זו. אין זה מקרה, הוא טוען, שהתיאורים המופיעים בספרים ובמאמרים על התפתחות המינים בטבע טעונים מסר חבוי של עליונות המין האנושי על פני יתר בעלי החיים. השימוש השכיח במונחים שיפוטיים, כגון "במעלה סולם האבולוציה", רומז בעקיפין על כך שלאבולוציה יש כיוון, ולפיכך ראש הסולם מייצג קידמה רבה יותר מאשר תחתיתו. יתרה מזאת, אם האדם הוא האורגניזם המפותח והמתקדם ביותר בטבע, לא נותר אלא למקם את שאר בעלי החיים "במורד סולם האבולוציה", על פי קירבתם הטקסונומית או הגנטית אליו. אבל, הוא קובל, האבולוציה אינה סולם שרגליו נטועות באדמת האורגניזמים הפשוטים וראשו תקוע בחבורת הפרימאטים. יתר על כן, על פי הקריטריון הדארוויני של הסתגלות (התאמה) לסביבה, ראויים כל המינים המצליחים לשרוד לזכות במעמד פחות או יותר שווה. על פי הנחה זו היה צריך למקם את החרקים, המונים מיליוני מינים, במקום טוב באמצע הסולם ולא בתחתיתו. במקום זאת החוקרים שומרים את המקום המרכזי ליונקים, למרות שהם מונים 4,000 מינים בלבד; ואילו האדם, שהופיע אך לפני 200,000 שנה ומיוצג על ידי מין אחד, מוצג כענף מרכזי בצמרת העץ האבולוציוני ולא כזלזל דק וזעיר בתוך העלווה הסבוכה של היונקים.

זיקה זו בין התאמה לסביבה וקידמה אינה מתחייבת מהדארוויניזם, וודאי אינה מביאה בחשבון את התפקיד שממלאים אירועים מקריים בהישרדותם ובהכחדתם של מינים שונים. דומה שהיא גלויה רק לעינם של המאמינים בשרשרת המושלמת של החיים, מהאורגניזם הפשוט ועד המפותח ביותר, הרואים באבולוציה מסע פרוגרסיבי מרכיכות ליונקים, ומאלה להגמוניה של האדם. אולם הברירה הטבעית מסבירה רק כיצד משתנים האורגניזמים בתגובה לשינויים סביבתיים, ואינה מתייחסת לקידמה. לראיה, היכחדותן של חיות בעלות פרווה קצרה בעידן הקרח אינה מציבה אותן במקום נמוך יותר בסולם הקידמה האבולוציוני מאשר חיות ארוכות פרווה, שהרי המהפך האקלימי שחל מאז החזיר את היתרון ההסתגלותי לחיות קצרות הפרווה. לסוגיית המורכבות נדרש גם מיינרד סמית, מגדולי הביולוגים האבולוציונים של המאה העשרים. הנחת המוצא שלו פשוטה: כשמתחילים, אין דרך אחרת אלא לעלות. הוא דן(The New York Review of Books, 21 December 2000). בשתי גישות מרכזיות לטיפול במורכבותם של אורגניזמים חיים. האחת מייחסת את פעילותם למורכבותם, ולפיכך כל ניסיון לפשטה מעקר אותה מעיקרה (רוצה לומר: אם תפשט את המורכבות לא תבין דבר; אם תתעלם ממה שעשוי להיראות כפרטים, הנך עלול לסיים בהשלכת התינוק ובשמירת מי האמבט).

אינשטיין העיד על עצמו שאין שום מושג בפיזיקה שהוא בטוח בנצחיותו. גם מעמדה של המתמטיקה לא שפר בעיניו. ככל שחוקי המתמטיקה מתייחסים למציאות, אמר אינשטיין, אין הם ודאיים, ואילו ככל שהם ודאיים הם אינם מתייחסים למציאות

הגישה השנייה, הקרובה יותר ללבו, היא לחפש הסברים פשוטים לתופעות מורכבות: "אני מחפש מודלים פשוטים של העולם, אשר את משמעויותיהם אני יכול להבין. אם לשם כך אני צריך להתעלם מפרטים מסוימים, אין לי אלא להצטער." ככלות הכל, אין שום יתרון בהחלפת עולם לא מובן במודל בלתי מובן שלו. עם זאת, דומה כי הבחירה בדרך הפשטות, אשר שירתה להפליא את המדע למן המהפכה המדעית והזניקה אותו להישגים מרשימים, סילקה אמנם את המורכבות מהדלת הראשית, אבל קיבלה אותה בחזרה מהדלת האחורית. יתרה מזאת, במהלך המאה ה-20 הבנו שלעולם לא נוכל להגיע לידיעה מלאה של המציאות החומרית. לא רק בגלל אי–הוודאות המובנית בטבע, אלא גם מפני שתאוריות מדעיות, אשר רק באמצעותן מתפרשים העובדות, התופעות והאירועים, הן לעולם ארעיות. כי יהיה מספר הממצאים הניסויים והתצפיתיים המאשרים תאוריה מסוימת גדול ככל שיהיה, תמיד עשוי להתגלות ממצא קריטי שיקרקע את תקפותה ויביא עקב כך להחלפתה בתאוריה אחרת.

בכל זאת, נוכח הצלחתה הפנומנלית של שיטת החשיבה המדעית למן המאה ה-17, כלום לא נוכל לומר, למצער, שתהליך אינסופי זה של החלפת תאוריות ישנות בחדשות מייצג התקדמות מתמדת לעבר האמת הסופית? התשובה היא, כמובן, לא. כל עוד איננו יודעים מהי האמת הסופית, אין אנו רשאים לומר אם התקדמנו לקראתה או התרחקנו ממנה. אך אם אלה הם פני הדברים, מדוע אנו טורחים להחליף תאוריה קיימת בחדשה? על כך יש תשובות מלומדות רבות, אך אין להוציא מכלל חשבון את תשובתו המבודחת של מקס פלנק: אמת מדעית חדשה, אמר פלנק, אינה מנצחת משום שמתנגדיה משתכנעים באמיתותה, אלא משום שיריביה עוברים בזה אחר זה מן העולם. אינשטיין העיד על עצמו שאין שום מושג בפיזיקה שהוא בטוח בנצחיותו. גם מעמדה של המתמטיקה לא שפר בעיניו. ככל שחוקי המתמטיקה מתייחסים למציאות, אמר אינשטיין, אין הם ודאיים, ואילו ככל שהם ודאיים הם אינם מתייחסים למציאות. בהיעדר תרבויות מחוץ לכדור הארץ, שעשוי להיות להן מבנה מנטלי שונה משלנו, יחידותה של הקוגניטיביות שלנו אוסרת עלינו לקבל כמובנת מאליה אפילו את ההנחה שהמציאות הנגלית לעינינו על פני כדור הארץ היא רציונלית. אפשר שהאפיונים הרציונליים שלה קיימים בתודעתנו בלבד, ולא מחוץ לה. ואם רציונליות זו אכן לא יצאה מעולם מד' אמותיה של התודעה, אין תימה שאנו נוטים, אולי אפילו אנוסים, לזהות תופעות ואירועים בעלי דפוס רציונלי, ולהתעלם מאופני השגה והמשגה אחרים.

הערכה זו עשויה להסביר מדוע המתמטיקה העיונית, שאין לה דבר עם המציאות הפיזיקלית, תואמת את המציאות בפועל ואף חושפת מעת לעת את חוקיה ואת מופעיה עוד לפני שהיא מתגלה בתצפיותינו ובניסויינו. שהרי התאוריות הפיזיקליות אינן כתובות בטבע, הן פרי המצאתנו. למעשה, הן הייצוגים החומריים של המתמטיקה שעטינו על הטבע. אלן לייטמן, פיזיקאי וסופר, מציע הסבר לתאימות המפתיעה בין המתמטיקה למציאות הפיזיקלית באמצעות הקבלה למשחק השחמט: "העצמים הפיזיקליים שאנו רואים, כמו האלקטרונים או הגלקסיות, הם המופעים החומריים של תוכנית מתמטית, כפי שמצבי לוח וסידורי כלים במשחק השחמט הם ייצוגים של חוקי המשחק המופשטים". הווי אומר, שכשם שחוקי השחמט מתיישמים לפתיחות משחקים ולמסעי כלים, כך החוקים המתמטיים מתיישמים לתאוריות פיזיקליות ולניסוחים מתמטיים של תופעות טבע. על פי האינטרפרטציה של לייטמן, המציאות המתמטית והמציאות הפיזיקלית הן חלקים של מציאות אחת, אף שהן נראות שונות. ומה באשר לרציונליות שהזכרנו לעיל?

האסטרונום הנודע ארתור אדינגטון, ניסה להגדיר כלל רציונלי אוניברסלי באמצעות משל על גוליבר, שאינו תלוי במבנה חשיבתנו, אלא כפוי עליו. ראייתו של גוליבר את הליליפוטים כגמדים, אמר, וראייתם של הליליפוטים אותו כענק, עולים בקנה אחד עם ההיגיון; אבל אם הוא היה רואה אותם כגמדים והם היו רואים אותו כגמד, זה לא היה מתיישב עם השכל הישר. אף שאין דופי בהיסק הגיוני זה, ניטיב לעשות אם ננקוט לשון זהירה ונאמר "ההיגיון שלנו", שכן איננו יודעים עד כמה הוא תקֵף בתרבויות אחרות ביקום שלנו, לא כל שכן אצל יצורים נבונים ביקומים אחרים, שעשויים להיות להם מבנים קוגניטיביים שונים משלנו, ולפיכך גם רציונליות שונה. הסיפור "עמק העיוורים" מאת ולס23 מספק לנו דוגמה, אם כי חלקית, לאפשרות כזאת. תושבי העמק חיים דורות רבים בבידוד מוחלט מהעולם שמעבר להרים הגבוהים הסוגרים עליו. כעיוורים מלידה, שגדלו וחיו אך ורק במחיצת עיוורים, הם אינם מודעים לעיוורונם ואף אינם מסוגלים להבין את מושג הראייה, שכן אינם חשים בחסרונו, כשם שאנחנו איננו מרגישים בחסרון החושים היחודיים לנחשים, לדבורים ולעטלפים.

אין להוציא מכלל אפשרות שהעולם נראה לנו היום מורכב מאשר בעבר לא משום שהוא באמת מורכב יותר, אלא מפני שחשיבתנו עליו נעשתה מורכבת יותר. הפיזיקאי והוגה הדעות פרימן דייסון כותב שעלינו להביא בחשבון את האפשרות שהמדע, כפי שהוא מוכר לנו היום, לא יתקיים בעוד אלף שנה. זאת משום שצורת החשיבה של מדענים באלף השלישי עשויה להיות זרה לנו, כפי שתורת היחסות של אינשטיין ומכניקת הקוואנטים היו נתפסות בידי תומס מאקווינס במאה השלוש–עשרה בכתב חרטומים, למרות שהמדע המודרני התפתח מהפילוסופיה שלו. סטיבן ויינברג סבור שניבויינו לגבי עתיד העולם אינם ודאיים, בגלל אי–ידיעתנו את החוקים הסופיים של הטבע. אבל לא רק אי–ידיעה זו מסבירה את הקושי לחזות מה נגלה ומתי, אלא גם התהליך המפותל של הגילוי המדעי. שלושה גורמים מרכזיים מאפיינים תהליך זה: הכמוס, הסרנדיפי והמקרי. הכמוס מבשיל ברובו בתת–הכרתנו, בתהליך לא מודע של אינקובציה; הסרנדיפי מגלה דברים היכן שלא מחפשים אותם, בדומה לשאול המלך שיצא לבקש אתונות ומצא מלוכה; המקרי — כשמו כן הוא — נוצר ממצבים מקריים ובלתי צפויים.

קווין דאנבר, מאוניברסיטת מקגיל שבמונטראול, חקר ומצא שעד 60 אחוז מתוצאות המחקרים אינם תומכים בהנחות המוצא של החוקרים בעת תכנון הניסוי. אפילו בתהליך הגלוי והלכיד, לכאורה, של שיטת המחקר הקונוונציונלית, המכונה בפי הפיזיקאי מוריס גולדהבר "שביל כלבי הציד", הבלתי צפוי הוא בן לווייתו של הצייד. בתהליך זה החוקר מזהה ומגדיר כיוון מחקר מבטיח, ומשהוא עולה על השביל הנכון הוא מרחרח אחר כל רמז אמפירי או תאורטי היכול להובילו למחבואה של התגלית הגדולה. הבעיה היא, אם הבנתי את גולדהבר, שהרמזים נשקלים ומנותחים על ידי הצייד בהתאם להנחות המוקדמות שלו. דהיינו, אם הציד נערך בגליל הוא מצפה למצוא עקבות של חיות טיפוסיות לאזור: זאבים, דרבנים, תנים, צבועים, צבאים וכיוצא באלה. אי לכך, גם אם ייתקל בעצים שבורים למכביר משני צדי השביל, לא יעלה בדעתו להניח שעבר שם פיל, שהרי על פי הנחת העבודה שלו אין פילים בגליל.

במילים אחרות, "שביל כלבי הציד" נמנה עם אותם קיבעונות מחשבתיים העלולים לגרום לחוקר להחמיץ את תגלית חייו. זה מה שקרה לאנריקו פרמי, מגדולי הפיזיקאים במאה ה-20. ב–1932 הפציץ פרמי אטום של אורניום בניטרונים. את התוצאה שקיבל פירש כיסוד חדש, כבד מהאורניום. פרמי לא העלה בדעתו שהוא האדם הראשון אשר הצליח לבקע את האטום. קהילת הפיזיקאים סמכה ידה על הפירוש השגוי של פרמי. ליזה מייטנר לא השתכנעה, וככל שבדקה את מאזני האנרגיה של תוצאות הניסוי גברו ספקותיה. בסוף 1938, לאחר מחקר מאומץ שנמשך ארבע שנים, הגיעו ליזה מייטנר, אוטו האן ואוטו פריש למסקנה שפרמי טעה: הוא לא יצר יסוד חדש, אלא ביקע את גרעין האורניום. התוצאות המעשיות של מסקנתם התבטאו בפטריות הלוהטות מעל הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945.

פרשה זו הסתיימה באקורד אישי עצוב בעבור מייטנר, שב–1939 נאלצה לברוח מגרמניה הנאצית. ממקומה בנכר היא שיגרה להאן ולשטרסמן את ההסברים התאורטיים להשלמת התאוריה, אבל תרומתה הוסתרה בשל יהדותה. ב–1944 קיבל אוטו האן פרס נובל לכימיה על גילוי ביקוע האטום. מייטנר נותרה בצל. בגיל תשעים, שלושים שנה אחרי תגליתה החשובה, היא נפטרה ללא הכרה רשמית בתרומתה.

המאמר מבוסס על החלק הראשון מספרו של צבי ינאי "מסע לתודעת הטבע" שראה אור בהוצאת עם עובד ב-2005. ינאי, סופר והוגה אוטודידקט, היה מנכ"ל משרד המדע בין 1997-1993 וזוכה פרס ספיר לשנת 2008. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צבי ינאי .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מסע לתודעת הטבע