מסרגה ביד ימין נגד השנייה בשמאל

הרשו לי להתחיל בלומר משהו על עצמי ועל תפקידי כשאני מדבר אתכם על נושאים פילוסופיים. מפני שאני רוצה שיהיה מובן לחלוטין שאני לא גורו. במילים אחרות, אני מדבר על מה שאנחנו קוראים לו "הדברים האלה" – תחומי עניין רבים כמו פילוסופיה של המזרח, פסיכותרפיה, דת, מיסטיקה וכולי – מפני שאני מתעניין בהם ונהנה לדבר עליהם, וכל אדם נבון מתפרנס ממה שהוא נהנה לעשות. וזה מסביר אותי. אז כשאני אומר שאני לא גורו, אני גם מתכוון שאני לא מנסה לעזור לכם או לשפר אתכם. אני מקבל אתכם כפי שאתם. אני לא עושה את זה בשביל "להציל את העולם". כמובן, כאשר מי הנחל זורמים מן ההר, הם עושים את שלהם, ואם מטייל צמא מתכבד, זה בסדר גמור. כשציפור שרה, היא לא שרה בשביל לקדם את המוזיקה, אבל אם מישהו עוצר להקשיב ונהנה, זה בסדר גמור. ואני מדבר באותה הרוח.

המטרה שלי היא למען האמת להיפטר מכם – כדי שלא תצטרכו אותי או כל מורה אחר

אין לי קבוצה של חסידים; אני לא מנסה להקיף את עצמי במעריצים. כי אני עובד על העיקרון של רופא ולא של איש כנסייה. רופא תמיד מנסה להיפטר מהמטופלים שלו ולשלוח אותם הביתה בריאים, ואילו איש כנסייה מנסה להפוך אותם לחברים במסדר דתי כדי שהם ימשיכו לתרום, לשלם את המשכנתה על איזה בניין יקר, ובאופן כללי להשתייך לכנסייה, להגדיל את מספר החברים בה, וכך להוכיח את אמִתוּת משנתם של השוכנים בה. והמטרה שלי היא למען האמת להיפטר מכם – כדי שלא תצטרכו אותי או כל מורה אחר. אני חושש שחלק מעמיתיי לא יסכימו עם הגישה הזאת, מכיוון שכבר דובר רבות בכך שכדי להתקדם בחיים הרוחניים – מה שזה לא יהיה – חיוני שיהיה לך גורו ושתנהג כלפיו בצייתנות מלאה.

איזון. אפשר לבד. תצלום: קרל ניוטון

לכן אני נשאל רבות: "האם זה הכרחי שיהיה לי גורו?" אני יכול לומר רק: כן – זה הכרחי – אם אתה חושב שזה הכרחי. באותה הרוח שבה נאמר שכל מי שהולך לפסיכיאטר צריך שיבדקו לו את הראש. ברור שיש באמירה הזאת יותר ממה שנדמה. מכיוון שאם אתה באמת ובתמים מודאג מעצמך ומבולבל כל כך שאתה מרגיש שאתה חייב ללכת לפסיכיאטר לדבר על מצבך, אז ברור שאתה צריך ללכת. כך גם אם אתה מרגיש שאתה צריך מישהו שיאמר לך מה לעשות, לתרגל מדיטציה או להגיע לשחרור, נירוונה, מוֹקשה או איך שלא תקרא לזה, ואתה מרגיש את זה בעוצמה עזה, אז אתה צריך לעשות זאת. עם זאת, אני רוצה לשאול את השאלה הבאה: מהו מקור סמכותו של הגורו? הוא יכול לומר לך שהוא מדבר מניסיון, שהוא חווה מצבי תודעה שהפכו אותו למאושר באמת או למבין או לרחום או למה שזה לא יהיה, והוא מוכן להישבע בכך. וגם אנשים אחרים מוכנים להישבע בכך, והם מסכימים אתו, אבל כל אחד מהם וגם אתה מסכימים אתו על פי דעתכם שלכם ועל פי השיפוט שלכם. וכך אתה המקור לסמכותו של המורה. וזה נכון בין שהוא מדבר כאינדיווידואל, ובין שהוא מדבר כנציג של מסורת או כנסייה.
אתה יכול לומר שאתה מקבל את התנ"ך כסמכות או את הכנסייה הקתולית הרומית, והכנסייה הקתולית הרומית נוטה לומר שאסור להסתמך על החוויה המיסטית של האינדיווידואל כי עלולים לפרש אותה באופן גחמני ופרטי, ושצריך להישמר מפני חריגה מהמסורות האיתנות והאובייקטיביות של הכנסייה. אבל המסורות האלה נחשבות איתנות ואובייקטיביות רק משום שחסידיהן תופסים אותן ככאלה. הם אומרים כך! ואם אתה חסיד שלהם, אתה אומר כך! אז השאלה חוזרת אליך: לָמה אתה מאמין? לָמה אתה מגבש את הדעה הזאת? מה הבסיס של כל זה?
כמובן, כמעט כל אחד מחפש עזרה. "כשהייתי צעיר, צעיר הרבה יותר מהיום, לא הייתי צריך עזרה מאף אחד בשום מקום". אבל קיימת ההרגשה הזאת של חוסר אונים מסוים, של בדידות ובלבול בעולם חיצוני מלא התרחשויות בלתי צפויות והפכפכות. ועולם ההתרחשויות הזה כולל הרבה סבל וטרגדיות, ואנחנו תוהים למה אנחנו כאן, איך הגענו לכאן, ובקיצור, מה לעשות בנוגע לבעיית החיים. וכמובן גם בנוגע לבעיה של המוות. כי עושה רושם שכולנו נמות, ושמוות יכול להיות תהליך מכאיב, ושאלו שאנחנו אוהבים ימותו. אז מה עושים בעניין? האם יש איזושהי דרך להשתלט על המצב.

יש הרבה דרכים לנסות להתחמק מהמצב האנושי הקשה של קיום כמודעות בודדה ומבודדת, במרכזו של ה"לא-עצמי" העצום וההפכפך הזה

טוב, יש הרבה דרכים לנסות להתחמק מהמצב האנושי הקשה של קיום כמודעות בודדה ומבודדת, במרכזו של ה"לא-עצמי" העצום וההפכפך הזה. אנחנו כמובן יכולים לנסות לנצח במשחק על בסיס חומרי, בכך שנהפוך לעשירים מאוד או לחזקים מאוד. אנחנו יכולים להשתמש בכל מיני טכנולוגיות כדי להיפטר מהסבל שלנו – רעב, כאב, מחלה וכן הלאה – אבל כדאי שנשים לב שגם כשאנחנו מצליחים, אנחנו לא מסופקים. במילים אחרות, אם אתם מרגישים עכשיו שתוספת בהכנסות שלכם תפתור את הבעיות שלכם ואז אתם מקבלים תוספת כזאת, תרגישו טוב למשך כמה שבועות, אבל אז, כפי שאתם ודאי יודעים אם זה אי-פעם קרה לכם, ההרגשה הטובה נמוגה, ואתם אמנם מפסיקים לדאוג בגלל החובות, אבל אתם מתחילים לחשוש לבריאותכם. תמיד יש בקשר למה לדאוג. וגם אם אתם עשירים מאוד, אתם עדיין חרדים מחולי וממוות, וגם ממהפכות ומכך שמס הכנסה ייקח מכם את כל זה או יתפוס אתכם מעלימים מס או יכניס אתכם לכלא ללא שום סיבה. תמיד יש מקור לדאגה שם בחוץ.
וכך אתם מבינים שהבעיה של החיים לא באמת מורכבת מהנסיבות החיצוניות, כי אתם דואגים בכל מקרה. הבעיה קיימת במה שאתם קוראים לו התודעה שלכם. האם, באיזושהי שיטה, אתם יכולים לשלוט בתודעה שלכם כך שלא תדאגו? ואיך למען השם עושים את זה? אז יש אנשים שיאמרו לכם שהדרך הטובה ביותר היא לחשוב מחשבות חיוביות, להיות שלֵו, לנשום באטיות, להמהם ברכּות ולהיכנס למצב תודעה של שלווה באמצעות חזרה על מנטרות כמו "הכול אור", "הכול אלוהים", "הכול טוב" או מה שזה לא יהיה. אבל לרוע המזל, זה לא תמיד עובד, מפני שבמעמקי התודעה שלך מציק החשד שאתה פשוט מהפנט את עצמך, משכנע את עצמך. הגרמנים קוראים לזה Hintergedanken – מחשבה נסתרת הרחק-הרחק במעמקי התודעה שלך אך מנקרת בהתמדה: "מה אם?".
וכך אתה מבין שהמשימה הזאת, לשלוט בתודעה שלך, היא משימה קשה, כי גם אם תצליח להחליק את קמטי המודע שלך, מתחתיו מסתתרים המון זרמים של תת-מודע שמתפרצים באופן בלתי צפוי כמו אירועים בעולם החיצוני. ואז אתה שוקל ברצינות לעשות פסיכואנליזה; לרדת ולחדור לעומקים האלה ולנסות להשקיט את הסערה. ואז כמובן אתה נכנס לעסקי-הגורו. אתה צריך ללכת למישהו שמול המראה שלו תוכל לשקף את ההיבטים של עצמך שאתה לא מודע אליהם.

מה יחליק את הקמטים? תצלום: אוליבר קול

אז כשהתהליך נמשך, אתה מגלה שיש בזה משהו מוזר, ושאת המוזרות הזאת ניתן לבטא בדרכים שונות. אחת מהן היא זאת: איך למען השם אתה אמור לתפוס את עצמך, לעשות משהו בנוגע לעצמך; כי זה לא שונה מלנסות לחורר את חוד הסיכה בחוד של אותה סיכה.
במילים אחרות, אולי אתה מרגיש שאתה יכול להשתנות באמצעות איזשהו כלי פסיכולוגי או רוחני, אבל אתה זה שאמור לחולל את השינוי הזה. ואם אתה זה שצריך להשתפר, איך תוכל לבצע את השיפור? זה כאילו תנסה להרים את עצמך מהרצפה במשיכת השׂיער שלך. וכולכם יודעים שלא ניתן לעשות זאת, ושאם תנסו לעשות זאת אתם פשוט תיפלו על התחת. ותהיו נמוכים יותר משהייתם בהתחלה.
אז הבעיה הזאת ממשיכה לצוץ, והיא צצה במשך כל ההיסטוריה בכל המסורות הדתיות הגדולות. תמצאו אותה בנצרות, בדיון בין אוגוסטינוס הקדוש לבין פלגיוס. פלגיוס אמר שאלוהים ציווה עלינו לאהוב אותו ולאהוב את שכנינו, ושהוא לא היה מצווה זאת אילולא יכולנו לציית. ואוגוסטינוס ענה: "כן, אבל המִצְווה לא ניתנה כדי שאנשים יצייתו לה, אלוהים לא ציפה מעולם שיצייתו לה. מכיוון שאנחנו יכולים לאהוב את עצמנו בלבד. לכן המצווה ניתנה כדי לשכנע אותנו בטבענו החוטא, שנוכל להימלט ממנו רק על ידי חסד עליון, כלומר על ידי מיזוג הנשמות שלנו עם כוח שמעבר להן". וזו הייתה פחות או יותר הדוקטרינה שהכנסייה התבססה עליה. לכן התעלומה הייתה תמיד איך להשיג חסד עליון. מפני שחסד כנראה מוצע בחופשיות לכולם, אבל עושה רושם שיש אנשים שמקבלים אותו ויש כאלה שלא. אצל חלק התרופה עובדת, ואצל חלק לא. למה? טוב, יש לנו כנראה כוח להתנגד לחסד עליון. אבל אם כך, יש לנו גם כוח לא להתנגד לו. לכן אנחנו רוצים לדעת איך לא להתנגד לו ולהיפתח אליו.
והנה, אתם רואים? חזרנו בדיוק לאותה בעיה שהתחלנו בה. זה כמו לומר: "אתה חייב להירגע, לעזאזל אתך. תשחרר! תיכנע!" ואני יודע שאני חייב להיכנע, אני יודע שעליי לשחרר ולנטוש את רצוני לרצון האלוהי, אבל כפי שפאולוס הקדוש ניסח יפה:

"אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה" (איגרת שאול אל הרומים ז, 18–19).

במילים אחרות, כולנו מגיעים לבסיס בתוכנו, שמאחר שאנחנו בבית כנסת יהודי נכנה אותו "יצר הרע" או רוח השטות שאלוהים שם ככתוב בנשמתו של אדם הראשון או בתרגום שלי, אלמנט הפרחח חסר התקנה, שלפיו כולנו בבסיסנו נוכלים. ואם לא גיליתם את זה, אתם די חסרי מודעות. אני מכיר כל מיני אנשים שכלפי חוץ מלאים באהבה, אבל כמובן תמיד מתברר בסוף שהם צריכים כסף, וכשזה מגיע לכסף, המידה הטובה נעלמת מהחלון. אז האלמנט הזה אכן קיים בנו. אנחנו יודעים את זה טוב מאוד, ולכן שוב עולה השאלה "איך אפשר לשנות אותו?" אבל אם זה שמבצע את השינוי, הוא זה שמושפע מהשינוי, מי משנה את זה שמחולל את השינוי? זו הבעיה העתיקה: מי שומר על השומרים? מי הם השוטרים של השוטרים? מי מושל בממשלה? ונראה שזה מעגל אכזרי, ולו רק מהסיבה הזאת.

אנחנו מנסים להשתפר. אנחנו מחפשים אחר החוויה הזאת שנקרא לה החיובי, הטוב, האור, החי, ומנסים לברוח מהשלילי, מהרשע, מהחשוך ומהמת. אבל לרוע המזל, החוויה האנושית, התודעה האנושית, "יודעת" רק על פי ניגודיות

מדברים הרבה גם על שני "עצמי"; העצמי התחתון או האגו, והעצמי העליון שנקרא הרוח או אַטְמָן, וניכר שתפקידו של האַטְמָן הוא לשנות את האגו הקטן והזדוני. ולפעמים הוא אכן משנה אותו, אבל הרבה פעמים הוא לא. אז אנחנו שואלים: מדוע האַטְמָן של ג'ון לא מצליח לחדור? האם האגו שלו חזק מדי? אם כן, מי יחליש אותו? האם האַטְמָן שלו חלש מדי, ואם כן למה? הרי כל ה"אַטְמָן" ודאי שווים. והתעלומה נותרת בעינה.
אז בואו נתבונן במה שאנחנו מנסים להשיג. אנחנו מנסים להשתפר. אנחנו מחפשים אחר החוויה הזאת שנקרא לה החיובי, הטוב, האור, החי, ומנסים לברוח מהשלילי, מהרשע, מהחשוך ומהמת. אבל לרוע המזל, החוויה האנושית, התודעה האנושית, "יודעת" רק על פי ניגודיות. אנחנו מצוידים במערכת עצבים שהנוירונים שבה יורים או לא יורים. כל מה שאנחנו יודעים עשוי מסידור מורכב מאוד של "דלוק" ו"כבוי". וזאת כמובן הפילוסופיה של "ספר התמורות" הסיני, "אי-צ'ינג", שמייצג את כל מצבי החיים במונחים של צירופים של יאנג, העיקרון החיובי, ויין, העיקרון השלילי. מעניין לציין שהפילוסוף לייבניץ קרא תרגום של "אי-צ'ינג" ללטינית, ובהשפעתו המציא את המתמטיקה הבינארית, שאפשר לייצג בה את כל המספרים על ידי 0 או 1. וזאת מערכת המספרים שמחשבים דיגיטליים משתמשים בה, שעומדת מאחורי כל ההמצאות האלקטרוניות: השלוחה הכבירה הזאת של מערכת העצבים שלנו המבוססת על אותו העיקרון.

הציפורים צהובות כי היתר לא. תצלום: Andreas P

אבל אתם רואים מה אנחנו מנסים לעשות; אנחנו רוצים שיהיה לנו יאנג ללא יין. אנחנו מנסים לארגן משחק חיים שיש בו ניצחון ללא הפסד. אבל איך מארגנים דבר כזה? משחק שכולם מנצחים בו יסתיים – כפי שניסח זאת ויליאם שוונק גילברט – "כשכל אחד הוא איש חשוב, אז כל אחד הוא אף אחד".
אם כולנו שמחים בצורה שווה, יהיה בלתי אפשרי לדעת שאנחנו שמחים, מכיוון שזה משטיח את הכול. אם נגביה את כל העמקים וננמיך את כל ההרים, יהיה לנו מה שהם מנסים לעשות עם בולדוזרים בגבעות הוליווד. מה שמוביל להרס האקולוגיה ולמימוש של הנבואה המקראית: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ, ד). ואני מצטער לומר שישעיהו היה זה שהעיר את ההערה הזאת. אבל הוא אמר גם את המשפט הבא, שנוצרים לפחות לא מצטטים יותר מדי: "אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה" (ישעיהו מה, ו–ז). ועל אף כל זאת, כולם עסוקים כל הזמן בלנסות להיות טובים. בלי להבין שלא נזהה קדושים אם לא יהיו חוטאים, ולא נזהה חכמים אם לא יהיו טיפשים. ואין שום דרך לפתור את הדילמה הזאת.

ההוראות של הבודהה אינן דוקטרינות, במובן שלנוצרים וליהודים ולמוסלמים יש דוקטרינות. הן הצעות, הן הצעדים הראשונים בדיאלוג, ואם תעשה הכול כדי לא להשתוקק, מהר מאוד תגלה שאתה משתוקק לא להשתוקק. וכך אנחנו מגיעים מהר מאוד למצב שאתה מגלה בו שבכל מה שקשור בשינוי של עצמך, כל מה שאתה מנסה לעשות לא עובד

ולכן הבודהיזם מציג את הקיום במונחים של גלגל, שנקרא "בהאוואצ'קרה" – גלגל ההתהוות. גלגל של לידה ומוות. ובראש הגלגל הזה עומדים אנשי "דֶווה", שאנחנו היינו קוראים להם מלאכים, ובתחתית הגלגל עומדים "נאראקה" או אנשים מיוסרים בכור המצרף, ואתה מתגלגל ומתגלגל, עכשיו ככה ועכשיו ככה. זה כמו איזה כלוב ספירלי, שבו אתה רץ ורץ ורץ כדי להגיע לפסגה, ובעצם אתה צריך לרוץ מהר יותר ויותר כדי להישאר במקום. וזאת הסיבה שתמיד, ככל שאתה מצליח, בכל קנה מידה – אם בהתקדמות ארצית ואם בהתקדמות רוחנית – ככה רודפת אותך התחושה שנשארת במקום.
אז אתה חושב: נו, חייבת להיות דרך לצאת מזה. אולי יש משהו שאפתני וגאוותני ושגוי בשאיפה להיות מואר או רחום... אולי יש הרבה מאוד גאווה רוחנית במחשבה שאני, במאמציי שלי, יכול להפוך את עצמי לבודהה או לקדוש... ולכן אולי מה שצריך לעשות זה לנסות לבטל את כל התשוקות שלי, לא רק את התשוקה להצלחה ארצית, אלא גם את התשוקה להצלחה רוחנית. מכיוון שהבודהה טען שההשתוקקות היא שורש הסבל, ולכן אמר לשומעיו שאם הם יבטלו את ההשתוקקות שלהם או את ההיצמדות שלהם הם עשויים להפסיק לסבול.
אבל צריך להבין שההוראות של הבודהה אינן דוקטרינות, במובן שלנוצרים וליהודים ולמוסלמים יש דוקטרינות. הן הצעות, הן הצעדים הראשונים בדיאלוג, ואם תעשה הכול כדי לא להשתוקק, מהר מאוד תגלה שאתה משתוקק לא להשתוקק. וכך אנחנו מגיעים מהר מאוד למצב שאתה מגלה בו שבכל מה שקשור בשינוי של עצמך, כל מה שאתה מנסה לעשות לא עובד. יכול להיות שזה יצליח לגרום לך להרגיש טוב יותר לזמן קצר, אבל שוב ושוב חוזרים לאותה בעיה מטרידה, וזו הסיבה שאנשים שמתעניינים ברוחניות נוטים לעבור מפֶּלֶג אחד לאחר, ממורה אחד לאחר; תמיד מקווים לפגוש מישהו שיש לו תשובה.
כמובן, יש מורים שאומרים: אתם באמת לא יכולים לעשות שום דבר. ולכן תצטרכו לתרגל אי-עשייה, כפי שהדאואיסטים מכנים את זה, "ווּ-וֵי" – אי-מאמץ. אבל אז אתה מגלה שוב שזה קשה מאוד לא להתאמץ, זה כמו לנסות לא לחשוב על פיל ירוק, ומיד אתה חושב על זה, וכך אתה מגיע למסקנה המדכאת שאתה לא יכול להשיג את מה שאתה רוצה – כלומר שחרור ממעבר תמידי בין מצבים הופכיים – על ידי מאמץ, ואתה לא יכול להשיג זאת על ידי אי-מאמץ.
וכך אתה גם לומד שאתה לא יכול להתרכז בכוונה. זה כמו לנסות להתנהג בטבעיות בכוונה או להיות אמיתי בכוונה או לאהוב בכוונה כמו כשאתה אומר: "אני אמור לאהוב". ואז אתה נקלע למלכוד כפול. זה כאילו שנגיד על בן אדם: "טוב, הוא אימן את עצמו להיות לא-מודע-לעצמו בכוונה" או "יש לו ספונטניות מאוד ממושמעת". מה שחיפשנו זה מישהו שהספונטניות שלו היא אמיתית, כדי שלא נראה את הפיגומים. ואנחנו מאמינים שיש אנשים כאלה, כמו ילדים, אבל הם לא יודעים כמה הם מעניינים, וכשהם מגלים את זה הם נעשים פרחחים.

תמיד יש עוד מעבר, עוד פתח, עוד שער. תצלום: CJ Dayrit

דמיינו לרגע שזכיתם לקיים ריאיון קצר עם אלוהים שבמהלכו אתם מורשים לשאול שאלה אחת, מה תשאלו? תצטרכו כמובן לחשוב על זה לעומק, כי הזדמנות הפז הזאת תבוא רק פעם אחת ותצטרכו להיזהר מאוד שלא לשאול שאלה טיפשית. אולי תנסו את אלוהים עם קואן זן-בודהיסטי, לדוגמה: "מעֵבֶר לחיובי ולשלילי – מהי המציאות?" ואלוהים יפנה אליכם ויאמר: "ילדי היקר – לשאלתך אין שום משמעות". ולא תהיה לכם ההזדמנות לחשוב על שאלה משמעותית ולחזור.

אז אולי אתה צריך לשאול "אלוהים, איזו שאלה עליי לשאול?", ואלוהים יאמר לך: "למה אתה רוצה שאלה?" הרי עושה רושם שאתה רוצה אחת, לא? מפני שאתה מרגיש שצריך לפתור בעיה

אז אולי אתה צריך לשאול "אלוהים, איזו שאלה עליי לשאול?", ואלוהים יאמר לך: "למה אתה רוצה שאלה?" הרי עושה רושם שאתה רוצה אחת, לא? מפני שאתה מרגיש שצריך לפתור בעיה. כלומר את הבעיה הבלתי ניתנת לפתרון, של לנסות לנצח בלי להפסיד... וככל שתתרכז יותר בשאלה הזאת, תישאר עסוק. אבל רק עד שתראה שלא ניתן לפתור אותה. ויש כל מיני דרכים להציג את הבעיה הזאת, בדרך שלא תראה שהיא חסרת משמעות. וגורואים טובים מציגים את הדרכים האלה בתחכום רב.
לדוגמה, אם תוזמנו לתרגל ריכוז אינטנסיבי, תוכלו לראות שלאחר זמן-מה תמצאו את עצמכם חושבים על להתרכז, ולכן הריכוז שלכם במידה מסוימת מפוצל. או שאולי הוא ישאל אתכם: למה אתם מתרכזים? מה המוטיבציה שלכם? ואתם תגלו שזה שוב אלמנט הפרחח חסר התקנה. לכן לאחר שהמורה ראה שלמדת את השיעור הזה, הוא מתחכם ואומר: "בעצם התקדמת, כי בגילוי שאתה לא באמת יכול להתרכז היה ערך; זה התחיל לחשוף את האשליה של האגו שלך, אבל זאת רק ההתחלה. יש הרבה דברים גבוהים יותר ללמוד, ואתה צריך להכפיל את המאמצים שלך".
ואז כמובן אתה משקיע הרבה יותר בכל מיני טריקים שהחבר'ה הזקנים האלה יכולים לחשוב עליהם, ואתה תמשיך בזה רק כל עוד הם יגרמו לך ליפול בפח, אבל בסוף אתה מגלה שהכול טריקים. מאסטר הזן הגדול רינזאי אמר: "הרי ככלות הכול לא היה יותר מדי בלימודי הבודהיזם של אוֹבַּקוּ". והוא המשיך והסביר לתלמידיו שאמנות הזן או הוראת הזן היא כמו להטעות ילד באמצעות יד קמוצה ריקה. אתם יודעים עד כמה אפשר לסקרן ילד כשאתם מעמידים פנים שיש לכם משהו מיוחד מאוד ביד. ואתם יכולים לשחק שעה – לאתגר את הילד להתלהב יותר ויותר לגלות מה יש לכם. ובסוף הוא מגלה שאין שם שום דבר.
כל כך הרבה אנשים אומרים במהלך הכשרת הזן שלהם: "הבנתי שאין מה להבין. הכול היה שם מההתחלה". מכיוון שכשאתה מכיר באמת בכך שאין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, וגם שאין שום דבר שאתה יכול להימנע מלעשות בעניין, אתה מתעורר להבין שהסיבה לכך היא שאין אתה נפרד מאתה. במילים אחרות, כשאתה מנסה לשלוט במחשבות שלך או לשלוט ברגשות שלך, אין שום הבדל בין המחשבות והשולט, מפני שמה שאתה קורא לו החושב הוא בסך הכול המחשבה שלך על עצמך. החושב הוא מחשבה בין מחשבות, והמרגיש הוא רגש בין רגשות. לנסות לשלוט במחשבות באמצעות מחשבות זה כמו לנסות לנשוך את השיניים שלך. אז אתה מגלה את זה. ואז הצד השני של המטבע הוא כמובן שאם אתה אכן מגלה את זה, אתה מגלה גם שהפרויקט של לשלוט בעצמך לא היה הכרחי, מכיוון שמלכתחילה היית אתה עצמך הבודהה.

שמיים למעלה, הארץ למטה, שלווה ושליטה בפנים. תצלום: סמואל אוסטין.

לכך מתכוונות האופנישדות כשהן אומרות בפשטות טאט-טוואם-אסי – אתה הוא זה. אתה כפי שאתה. אבל איך תוכל לקלוט את זה?
נניח שאתם נותנים דרור לדמיון שלכם ובאמת חושבים לעומק מה אתם רוצים שיקרה. דמיינו את האושר המופלא ביותר שאתם יכולים להעלות על הדעת; אין דאגות, אין חרדות, אין עתיד לוט בערפל; אתם בשליטה מוחלטת על הכול, ואתם יושבים על פרח הלוטוס שלכם, מרוצים לחלוטין, ואני שואל אתכם ברצינות: האם זה באמת מה שאתם רוצים? אתם בטוחים לחלוטין שזה מה שאתם רוצים? דמיינו שיש לכם עכשיו כל מה שאתם רוצים, אתם במצב הרוחני הגבוה ביותר שאתם יכולים לחשוב עליו, ועדיין, לא הכנעתם את עצמכם לחלוטין, כי אתם יודעים את כל זה! אבל יש משהו שאתם לא יודעים, אז זה משאיר מקום להפתעה. אתם יודעים מה יקרה?
אתם תמצאו את עצמכם יושבים כאן, הערב, מרגישים בדיוק כפי שאתם מרגישים עכשיו. זאת התשובה שלכם. מפני שכשחושבים על זה לעומק, האם אין לכם כבר הכול? הרי יש לכם את התחושה של עצמכם. אבל כדי לחוש את עצמכם, אתם זקוקים כמובן לניגוד, לתחושה של הזולת.
תראו, לָעצמי יש תחושה מסוימת של שליטה בחיים באמצעות פעולות רצוניות. עושה רושם שלרצון יש חופש מסוים, אבל יש לזה מגבלות, ונראה כי בסוף החיים סוחפים אותנו ואנחנו המומים מהלא-רצוני, ובכל זאת, הרצוני ממשיך להופיע; רצוניים חדשים באים לעולם עם כל תינוק, אז אתם רואים? לא יכולה להיות לכם החוויה שאתם קוראים לה "עצמי רצוני" בלי הניגודיות של המקריות הבלתי רצונית.
האם אתם רוצים לוותר על המקריות הבלתי רצונית? רוצים להיפטר ממנה? טוב, אם תיפטרו ממנה לא תהיה לכם החוויה של העצמי הרצוני. או שאתם רוצים להפוך את זה? האם אתם רוצים את החוויה של עצמי לא-רצוני, ושהכול רק יקרה לכם? ואז תגידו: טוב, אני לא בטוח. כי אז אני ארגיש בהתחלה שאני צף, שאין לי מחויבויות יותר, שאני הולך על אוויר. ואנחנו באמת מרגישים ככה מדי פעם – אם אתה לוקח את הרעיונות של דטרמניזם ופטליזם עד הסוף, אתה אכן מקבל את התחושה הזאת של חופש – חופש מכל המחויבויות, חופש מדאגה ומאכפתיות, ואתה צף למשך זמן-מה, אבל זה עובר. איכשהו אתה לא מצליח ליישם את הפילוסופיה הזאת בעקביות. במיוחד אם יש לך ילדים. כי החברה מתחילה ללחוץ עליך להיות אחראי, כפי שהיא לוחצת על ילדים להיות אחראיים. וכך הדואליות המציקה הזאת חוזרת ומופיעה: אני לא יכול לתפוס את המצב הנחמד חסר האחריות של התנהגות לא-רצונית, אלא אם כן קיימת בניגוד לזה האפשרות של הרצוני, ולהפך.אז מה זה אומר? זה אומר כמובן ששני הצדדים האלה של החוויה שלנו, שאנחנו יכולים לקרוא להם הרצוני והלא-רצוני, היודע והידוע, הסובייקט והאובייקט, העצמי והאחר, אפילו שהם נראים כשניים, הם בעצם אחד. כי לא ייתכן האחד בלי האחר. וכשמשהו כזה קורה אתה יודע מיד שיש קנוניה, ששני דברים שנראים הפוכים לגמרי, הם בדיוק בגלל זה – אותו הדבר.
ואתה יכול להבחין אפילו מתחת לפעולות האלה שלך שאתה קורא להן רצוניות – התנועה הרצונית של השרירים או של התודעה – שישנם תהליכים שהם לא רצוניים: אתה לא פוקד על הדם שלך לזרום, אתה לא שולט על הסינפסות במערכת העצבים שלך, ובכל זאת לא היית מסוגל לשום פעולה רצונית, אם התהליכים הלא-רצוניים האלה לא היו מתרחשים ברקע. אז אתם רואים? שני הדברים האלה הולכים ביחד. ואתה מתחיל לקלוט משהו שקשה מאוד לתאר, שמה שאתה קורא לו החוויה שלך, הוא בעצם עשייה-התרחשות.

העובדה שאתה לא יכול לתפוס לחלוטין את הקיום של גוף חי ללא סביבה היא רמז לכך שהשניים הם בעצם אחד. כמו שני הקטבים במגנט; הצפון שונה לחלוטין מהדרום, ובכל זאת הכול מגנט אחד. וכך בדיוק אתה הוא גם מה שאתה עושה וגם מה שקורה לך.

אין לנו מילים מתאימות לתאר את זה. יש לנו כמה מילים שיש להן משמעות דומה, כמו המילה cleave שפירושה לדבוק או להצמיד וגם לפצל. והמילה sacre בלטינית, שפירושה קדוש וגם קללה. ולכן הייתי רוצה להציע שנמצא איזושהי מילה לעשייה-התרחשות, מכיוון שהכול זה עשייה-התרחשות. לכך בודהיסטים מתכוונים כשהם מדברים על קארמה. פירוש המילה "קארמה" הוא פעולה, וכשמשהו קורה לך, בין שטוב ובין שרע, הם אומרים: זאת הקארמה שלך, ומתכוונים לומר בכך שאתה עושה את זה. ואתה אומר: אבל זה לא מה שהתכוונתי לעשות.
אסכולה אחת תגיד שעשית משהו בגלגול קודם או בזמן אחר, ושזאת התוצאה שלו עכשיו. אבל זאת תפיסה שטחית מאוד של קארמה. אתה לא צריך להאמין בגלגולי נשמות כדי להבין קארמה. קארמה זה פשוט שאתה לא נותן ליד שמאל לדעת מה יד ימין עושה. שמהיבט מסוים אתה "הסביבה", ומהיבט אחר אתה "האורגניזם", ה"אני", הגוף החי הזה. אבל העובדה שאתה לא יכול לתפוס לחלוטין את הקיום של גוף חי ללא סביבה היא רמז לכך שהשניים הם בעצם אחד. כמו שני הקטבים במגנט; הצפון שונה לחלוטין מהדרום, ובכל זאת הכול מגנט אחד. וכך בדיוק אתה הוא גם מה שאתה עושה וגם מה שקורה לך.
אז יש לך משחק קטן, שאתה מעמיד בו פנים שאתה לא אחראי על מה שקורה לך; שזה לא אתה. אתה אחראי רק לצד שלך. ואז אתה יכול להתחרות עם הצד השני. זה דומה קצת לדוגמה הבאה: קחו שתי מסרגות, אחת בכל יד, ונהלו קרב סיף עם עצמכם, ונסו באמת ובתמים לדקור את היד השנייה. אבל היד השנייה מנסה גם היא לדקור את הראשונה וגם להגן על עצמה; זה כמו לשחק שח עם עצמך, וזה לא יעבוד. אתה מגיע למעין מבוי סתום, אלא אם כן אתה מחליט בשביל יד ימין שלך שהיא זו שבאמת תנצח, אבל אז הפרת את כללי המשחק.

אלה השתיים. תצלום: כריסטיאן ניומן

אתם רואים? זה מה שאנחנו עושים. לזה ההינדואיסטים והבודהיסטים קוראים "אָוִידְיָה", בוּרות או יותר נכון התעלמות (ignorance). אז התוצאה היא שבדיוק כמו שהסמכות של הגורו היא הסמכות שלך – אתה עשית את זה! כך גם המקום שאתה נמצא בו בחיים הוא המקום ששמת בו את עצמך. ובדיוק כפי שעל פני שטח הכדור ניתן להתייחס לכל נקודה כאל מרכז השטח, כך ניתן להתייחס לכל מקום כאל המקום הנכון; וכל אחד נמצא במקומו הנכון. כולם הם התגלמות האלוהי או איך שתרצו לקרוא לזה. כולם משחקים את המשחק הזה או את המשחק ההוא. והעובדה שאתה לא יודע את זה, אם אתה באמת לא יודע את זה, היא חלק מהמשחק; הופכת את העניין להרבה יותר כיף. כמו שילדים אוהבים לשחק במחבואים, ללכת לאיבוד. כמו שכולנו אוהבים ללכת להצגה, לראות סרט אימה, להצטמרר כי אנחנו חוששים שמשהו נוראי שלא נוכל לעמוד בו עומד להתרחש על המסך. "וואו, זה יהיה מרגש אם זה יקרה". כולנו חושפים את עצמנו לזה, בדיוק כמו שילדים ואנשים צעירים חושפים את עצמם תמיד לדברים נוראיים, וההורים מפתחים מזה חרדות. הם חושבים: "אם הם לא משתכרים או משתתפים במירוצי מכוניות, הם לוקחים סמים. והם עלולים להשתגע לכל החיים, וזה עלול להיות נורא ואיום. ואם הם לא יקחו סמים, הם יעשו משהו אחר. הם תמיד ימתחו את הגבולות!" אבל החיים הרבה יותר מתוקים אם משחקים אותם באופן מסוכן.

כשאחד מהמאסטרים של הזן הלך למורו ושאל: "מהי הדרך לשחרור?" המורה ענה: "מי כובל אותך?" והוא אמר: "אף אחד", אז המורה שאל: "אם כך מדוע אתה מבקש להשתחרר?"

אז אני אומר לאלו מביניכם שהם הכי מקובעים, כלומר לא-רוחניים ומרובעים – ברכותיי! אתם מבינים? אתם משחקים משחק קיצוני מאוד. אתם כל כך אבודים שאתם לא יודעים היכן אתם נמצאים. לקחתם על עצמכם סיכון עצום. מה, אולי בגללכם אפילו נפוצץ את הפלנטה. כמה קרוב נגיע לזה?
ממש כמו שנהג המירוצים רואה את מד המהירות עולה ועולה ועולה, יש אנשים שמרגישים יותר ויותר צדקניים, נחושים בדעתם שהטוב ינצח, מסתכלים על המד הזה עולה, הולך ומתחמם, עד שהם עולים השמימה בפיצוץ מרהיב. וכשהאבק שוקע הם אומרים: וואו, זה היה קרוב. התעוררנו מחתיכת חלום. לאן נמשיך מכאן?
אז אתם רואים? זאת בדיוק הנקודה. זאת הסיבה שאני אומר שהתפקיד שלי הוא משחרר. אני רוצה שתראו שאלה אתם, לא אני. זה לא סוואמי זה וזה או בודהה זה וזה או קדוש זה וזה. זה אתם. אתם עושים את זה. סר אדווין ארנולד ניסח את דברי בודהה: "אתה סובל מעצמך. אף אחד אחר לא מכריח אותך. אף אחד אחר לא מחזיק אותך שתחיה או תמות ותסתובב על הגלגל; שתחבק ותנשק את חישורי הייסורים שלו, את צמיג הדמעות שלו ואת טבור כלומיותו". וכשאחד מהמאסטרים של הזן הלך למורו ושאל: "מהי הדרך לשחרור?" המורה ענה: "מי כובל אותך?" והוא אמר: "אף אחד", אז המורה שאל: "אם כך מדוע אתה מבקש להשתחרר?"

גם הוא ידע: "השליח פאולוס", רמברנדט, National Gallery, וושינגטון. תצלום: ויקיפדיה

אתם רואים? הכול חוזר אליך; מה אתה רוצה? האם אתה יודע מה אתה רוצה? האם אתה יכול לחשוב על זה עד הסוף ולומר בדיוק מה אתה רוצה? זה יחזיר אותך ללא ספק למקום שאתה נמצא בו עכשיו. כי מה שאתה אומר שאתה רוצה הוא תמיד הסימפטום, הביטוי של מה שאתה עכשיו. אם זהו אכן המצב, אז הכול כבר שם מפני שאתה זה שעושה את זה.

אז להתחבר לעצמך זה להתחבר לרגע. למקום שמתחילות בו כל השאלות האלה. מאין באה השאלה? מאין נובעת התשוקה? ובכן, ממך. והאתה הזה הוא הנקודה שכל היקום הזה נברא ממנה; זורם אחורה אל העבר כמו שובל של ספינה

למה למדוט? למה לעשות כל דבר "בעל טבע רוחני"? אנשים לא מבינים באמת מהי מדיטציה. הם מתייחסים לזה כמו לפסיכותרפיה או לקורס להורדה במשקל. הם עושים את זה כדי להיות טובים יותר. אבל אם זאת הגישה שלך, אתה לא באמת מתרגל מה שנקרא ג'אנה או יוגה או זן. זה בכלל לא זה. מדיטציה היא הפעולה האנושית היחידה שאין לה תכלית.
בודהות, שאומרים שיש להם הכול, נראים לעתים קרובות בתנוחת מדיטציה כזאת או אחרת; למה להם להמשיך ולמדוט? כי זו פשוט הדרך שבה בודהה יושב כשהוא יושב. כשהוא יושב הוא יושב, כשהוא הולך הוא הולך; הוא לא הולך לשום מקום, הוא רק הולך להליכה, מפני שהוא נכנס לזה. זאת אומרת, להיכנס לזה אומר לא רק להעריך, אלא גם לחדור, להגיע ללב העניין, לחדור אל הרגע, להגיע ישירות לשורש הרגע; שזה בדיוק במרכז שלך, במקום שאתה נמצא בו, במקום שאתה מתחיל בו את כל הדבר הזה.
אז להתחבר לעצמך זה להתחבר לרגע. למקום שמתחילות בו כל השאלות האלה. מאין באה השאלה? מאין נובעת התשוקה? ובכן, ממך. והאתה הזה הוא הנקודה שכל היקום הזה נברא ממנה; זורם אחורה אל העבר כמו שובל של ספינה. השובל לא מניע את הספינה – הספינה יוצרת את השובל. והנה אתה יוצר את כל זה. ומדיטציה זה פשוט לשבת ולצפות בזה קורה. וזה לא נעשה כי זה טוב בשבילך, זה נעשה כי זה כיף. אני אפילו ארחיק ואומר שמדיטציה היא דבר כיפי. ואם היא לא – אתה לא מודט.
יש משחק נורא שמודטים משחקים, "תחרות סבל". הם הולכים לאיזה מקום ויושבים שם שעות על גבי שעות, עד שהרגליים שלהם מתקשות וכמעט נופלות. ואז הם חוזרים ומתרברבים על כך שהם שרדו את כל השעות האלה של כאבי הרגליים. טוב, קשה מאוד לזלזל באנשים סובלים, כי הרי יש לנו סימפטיה טבעית לכאב, אבל לפעמים בא לי לומר: למען השם, אל תזרוק את הסבל שלך עליי ככה, אל תתרברב בקשר לזה. אל תוביל במשחק בכך שתאמר "אני סבלתי יותר ממך". אנשים אומרים הרבה דברים כאלה כמו "אני מודע לחסרונות שלי יותר ממך", "אני סובלני יותר ממך", "אני מזהה יותר ממך איזה נוכל אני". כל דרך אפשרית להוביל במשחק שאני תמיד מנצח בו.
אז כשאנחנו עושים את זה עם עולם המדיטציה, אנחנו נכנסים להייררכיות ולדרגות ולתארים, ומי הגיע לרמה 7 ומי הגיע לרמה 9. והגורו המומחה תמיד יציב רף גבוה יותר משמישהו יכול לחשוב עליו, בשביל לראות עד כמה רחוק האמביציה שלך תיקח אותך. וכך זה נמשך ללא סוף, עד שלפתע אתה מתעורר ומתחיל מדיטציה אמיתית בכך שאתה מבין שאתה שם, כלומר שאתה באמת מודט כל הזמן מעצם העובדה שאתה קיים כל הזמן. רק שאתה מפספס את העכשיו הנצחי הזה, בכך שאתה כל הזמן מחפש משהו ברגע הבא; מצפה לתוצאה. ואתה לא יכול לבקש לא לצפות לתוצאה, מפני שגם זה בעצם לצפות לתוצאה. אז אם כך, אתה יכול פשוט לשבת וליהנות מזה...

מתוך: "טבע התודעה – ספר ההרצאות של אלן ווטס", מאת אלן ווטס, שראה אור בתרגום עברי של ניר חכם. לפרטים נוספים: דף הפייסבוק של הספר. לרכישת עותק אפשר לפנות לכאן.

תמונה ראשית: בשלוות הלוטוס. תצלום: שרה בול, unsplash.com

Photo by Sarah Ball on Unsplash