מעלית הזמן

בין המבט החודר לבין הגשר. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אני חושבת על זה שזו הפעם האחרונה שהיא מחייכת את החיוך המתכתי המתוק והילדותי הזה, ושבעוד שעה בדיוק, כשהאורתודנטית תסיר את הגשר משיניה, תעמוד לפני יפהפייה בת ארבע עשרה עם חיוך של נערה. כי השבוע, אולי בשל ההתרגשות, ואולי כי זה גנטי - (אצלי זה הופיע באיחור, כשהייתי בת חמש עשרה, האחרונה בבנות כיתתי) - היא קיבלה את המחזור הראשון והפכה רשמית מילדה לאישה צעירה.

זה יום כזה של בנות. בבוקר הלכנו ביחד לקוסמטיקאית למרוט שערות מהרגליים בשעווה חמה. חשבתי שזה מוקדם מדי ושחבל שתסבול בגיל כה צעיר, אבל מסתבר שכל הילדות בכיתה כבר עושות את זה מגיל שתים עשרה. אחר כך הלכנו לקנות לה חזייה ועכשיו הגיע התור לאורתודנטית. המרפאות של קופת חולים ממוקמות בקניון וקבוצה לא קטנה מחכה למעליות האיטיות שמגיעות אחת לשלוש דקות בממוצע.
ואז אני מרגישה במבט.
מבט אינטנסיבי, מאוד לא נעים. חודר, חצוף, בוטה. אני לא מחזירה מבט. לא רוצה להגיב, לעודד, כאילו משהו מבשר רעות עומד להתרחש. אבל מזווית העין אני מציצה ונדהמת לגלות שאני מכירה את האיש.

אני לא בטוחה ולכן מתעכבת עוד מעט בטרם אני מפנה אליו את ראשי: גבר נמוך קומה, בחלוק מעבדה, משקלו מוטל על רגל אחת בוהה בי ללא בושה. חלוקו הלבן מהווה ניגוד לא נעים לעיניים השחורות בעלות האישונים הענקיים שגם המשקפיים העבים לא מצליחות להסתיר. שערו שהיה פעם שחור, שזור עתה באניצים לבנים רבים אבל עדיין מלא וכמו אז מסורק הצידה בסגנון התסרוקות של הילדים הקטנים הטובים והצייתניים מצילומי שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.
אני נצמדת לבתי ומשפילה מבטי לרצפה.

לרגע אחד לא יציב נדמה לי שאני שוב בת ארבע עשרה, עומדת עירומה למחצה במכון שלו ברמת גן, סמוך לבית אבות שמאוחר יותר תתגורר בו סבתי ואז, כשאלך לבקר אצלה אעצום את עיני כשאעבור ליד המקום ההוא.
זה באמת הוא? עדיין מזהה אותי, אחרי שלושים שנה? עזב את המכון שלו ועובד עכשיו בקופת חולים? לפי החישוב שלי הוא צריך להיות בן...

בקומה השנייה המעלית עוצרת. כמה יוצאים, כמה נכנסים. אנחנו צריכות לצאת בקומה החמישית. בקומה השלישית המעלית עוצרת ברעש מוזר. הדלת לא נפתחת.
אני סופרת חמישה אנשים. הוא עומד בפינה המרוחקת של התא התקוע ונושף בקוצר רוח. אישה אחת נכנסת לפניקה ואישה אחרת מנסה להרגיע אותה. אני אומרת לבתי שלא תדאג, זה קורה לפעמים וזה בניין גדול ותיכף יעלו על התקלה וישחררו אותנו. היא דווקא נשארת רגועה אבל מושכת בידי ולוחשת: אימא, האיש הזה מסתכל עליך כל הזמן. הוא קצת מוזר.
כשהיא נוגעת בי אני מרגישה ששרירי קפואים ושאינני מסוגלת לזוז ממקומי. אני עוצמת את עיניי אבל המצב רק מחמיר. עכשיו אני רואה הכול ברור כאילו התרחש אתמול: נערה רזה נוסעת באוטובוס לרמת גן יורדת בתחנה השלישית אחרי כיכר אורדע, הולכת ארבע מאות מטרים ונכנסת למכון שעל דלתו רשום "מכון הרנטגן". גבר נמוך קומה, בחלוק לבן, עיניים שחורות עצומות, משקפיים עבים ושיער שחור מסורק הצידה מפנה אותי באדישות ובמבטא קל ומוזר שאני לא מצליחה לזהות את מקורו לעבר לוח המתכת שגדול מגופי. תורידי את החולצה, הוא אומר. אני נשארת עם החזיה.
גם את החזיה בבקשה. קולו קר ומתכתי.

אני חייבת? הרי אתה מצלם את הגב עד לחזה, אני ממלמלת בהיסוס.
הוא בוחן אותי בזלזול, כבר בזבזתי לו יותר מדי זמן הוא אומר ואין לו כוח לוויכוחים.
אני מסתכלת סביב ולא רואה עוד לקוחות בתור, אבל המבט שלו שחור וחמור מאוד והקול מקפיא. אני מורידה את החזיה.
תעמדי ישר לא לזוז. הוא לא צריך לומר כלום, גם כך אני לא נושמת.

עכשיו תסתובבי לצד, עכשיו לצד השני. לוח המתכת אליו אני צמודה קר ומגעיל. אני מתחילה לרעוד. כיוון שאני כבר לא צמודה אל הלוח אני מבינה שהרעד מגיע מהמבט החודר של הטכנאי. שנינו יודעים על מה הוא מסתכל. אנחנו לא מחליפים יותר מילה. הוא מבקש שאמתין ואז נותן בידי מעטפה לבנה ענקית ובתוכה הצילומים החצי- שנתיים שאקח לאורטופד. האורטופד יבחן את הצילומים ויגיד לי ולהורי שאני צריכה להמשיך וללבוש את החגורה עוד חצי שנה, כי העקמת עלולה להחמיר ואז אזדקק לניתוח. הניתוח הזה מאוד מפחיד. יש סכנה שעמוד השדרה ייפגע ואשאר נכה וגם אם הוא יצליח יהיה עלי לשכב שנה בגבס. תודה רבה. אני מעדיפה חגורה.

אני הולכת שוב אל הטכנאי. כשהאוטובוס מתקרב לתחנה אני מתחילה לרעוד. אולי הייתי צריכה לספר לאימא שלי, אבל אני מתביישת, לא רציתי להעיק כמו תינוקת. כנראה שככה זה צריך להיות.
הוא מקבל את פני בחצי חיוך. תתפשטי.

אני כבר יותר חכמה והחזה שלי קצת צמח. הרנטגן הרי חודר דרך הבגדים, אז למה צריך להתפשט?
הוא מתרגז. יש מתכות בחזייה וזה מפריע.
ורק חולצה בלי חזייה? בחולצה שלי אין מתכות.
הוא נושף בזעם. את רוצה שהצילומים לא ייצאו טוב?

לא אני לא רוצה. אני מתפשטת והמבט השחור שלו שורף אותי. אין שום דבר שיפריד בין מבטו לעורי החשוף. אולי עדיף כבר ניתוח, אני חושבת ואז אני מתעטפת בגלימה שלי. אף אחד לא רואה אותה חוץ ממני. היא עשויה מקורים שקופים של עכביש. קראתי שקורי העכביש מאוד חזקים. אני טווה את הגלימה בסבלנות בין שאיפה לנשיפה. זה תרגיל מצוין. אוכל להשתמש בו בהמשך בכל פעם ש.. . שלוש וחצי שנים, כל חצי שנה, עד גיל שבע עשרה וחצי. החזה שלי מלא והמבט שלו שבע רצון.

אני הולכת לבית ספר, לחוגים, לצופים, אני הולכת ברחוב. אני שמה לב שבכל פעם שמישהו מסתכל עלי יותר מכמה שניות אני מתחילה לזוז בחוסר מנוחה ולרעוד. אני מתאמנת בטוויית הגלימה. אני כבר לא רועדת יותר.

השנים עברו. מזמן הורידו לי את החגורה ואני חופשיה. אני מתגייסת לצבא, לומדת באוניברסיטה מתחילה לעבוד במשרד פרסום. יום אחד מישהו מתנגש במכונית שלי מאחור. אני נזרקת קדימה ואחורה והגב והצוואר כואבים. אני הולכת למיון ונשלחת לצילום רנטגן. הטכנאית בגיל העמידה, שיער קצר עיניים טובות, מכוונת אותי בעדינות אל הלוח.
להוריד הכול? אני שואלת. אין צורך, היא עונה, את יכולה להוריד את החזייה ולהישאר עם החולצה. הרנטגן מצלם דרך החולצה. האישה במעלית לוחצת על כל הכפתורים ומנסה להתקשר לבעלה. אנחנו מבקשים ממנה להיות בשקט כי אנחנו שומעים מישהו מדבר אלינו מבחוץ ואומר שהוא מנסה לשחרר את המעלית.

אני שואלת את עצמי אם יש דברים שהבת שלי לא מספרת לי.
אני יודעת שאני צריכה לפנות אליו ולומר לו משהו. אולי להזעיק שוטרים, אם זה הוא, אסור שיעשה דברים כאלו לנערות אחרות. הבת שלי לחוצה, אנחנו מאחרות לאורטודנטית ומה עם הגשר?

אני מתבוננת בטכנאי עד שהוא משפיל את מבטו.
אני פונה אליה מלטפת את שערה הארוך החלק. את תמיד תספרי לי אם מישהו או משהו יטריד אותך, נכון? כשהיא מחייכת המעלית משמיעה רעש חזק ושוב מתחילה לנוע.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלה מושקוביץ'-וייס.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערצילום רנטגן של דג עבור האקדמיה למדעים, סן פרנסיסקו. באדיבות: tbSMITH


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מעלית הזמן

01
ארי

איזה היפוך מצמרר ומטלטל בזמן: האמא הופכת להיות ילדה והילדה הופכת לאמא.
וכל זה קורה במסע מעלית בין כמה קומות שהופך למסע בין נעורים לבגרות ובין טראומת נעורים של אם לבין תקוותה לחיים טובים יותר לביתה. מרגש.

03
תמר מושקוביץ

צמרמורת תקפה אותי. ליבי גם האמא, שלא מעלה בדעתה מה עובר על ילדתה בחדר החשוך ההוא... איזה פחד , כאב , בושה וחוסר אונים...מי יכול לשער ולהבין. תודה על האומץ לחשוף. יעזור אולי לבנות הבאות. תודה. אמא שלך

06
רונית מלכה

תעצומות נפש כבירות נדרשות לכתיבת סיפור כזה,תודה על העלאת נושא משמעותי למודעות שלנו, האמהות לבנות צעירות ואף לבנים.סיפור רגיש המעורר תובנות לחיים.