מערבונים משנות השלושים

אהבתו למערבונים ישנים לא היתה הדבר היחיד שהרחיק בינינו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בשתיים בלילה נחום שוב הלך להשתין, ואני שוב התעוררתי. בסך הכול שש שעות שינה היו לי, וגם את זה הוא הצליח להרוס. זה היה הלילה השלישי ברציפות שהוא מעיר אותי, נכנס למיטה ונרדם תוך דקה, ואני נשארת לבהות בתקרה.
הוא יצא מהשירותים בלי להוריד את המים, כאילו מתוך התחשבות בי. הסתובבתי במיטה בשקט וניסיתי לחזור לחלום שנקטע לי. כמעט והצלחתי עד שהוא נכנס לחדר והשתחל למיטה בכזאת כבדות שגרמה לה לחרוק.

"אתה לא חושב שאתה צריך לבדוק את זה"?
"אה! התעוררת?" הוא שיחק אותה מופתע.
"עם פיפי כמו שלך, איך אני לא אתעורר? זה כמו שעון מעורר פלופלופלו... פלופלופלו."
"טוב, טוב, בסדר, שמענו אותך," הוא הפנה אליי את הגב וגיחך. הפעם לא ויתרתי לו.
"אתה צריך ללכת לרופא, זה לא בסדר שאתה לא מצליח להשתין ברצף."
"מה זה? לא מצליח להשתין ברצף?" הוא צחק ובקושי הסתובב אליי.
"זה חדש סימה? לא מצליח להשתין ברצף..." הוא הדגיש כל מילה ושוב פרץ בצחוק.
"נכון," עניתי בתקיפות. "אני שומעת אותך כבר כמה לילות ככה. "
"סימה, תני לי להגיד לך משהו," הוא הנמיך את הטונים ודיבר לאט, כאילו שהייתי ילדה בת ארבע. "כשאני משתין, אני לא עומד ישר, אני ככה מתנדנד לי, אז גם הפיפי שלי מתנדנד. ולפעמים הוא לא פוגע רק במים, הוא פוגע פעם באסלה ופעם במים."

עשרים ושלוש שנים שאני חיה איתו וכל שנה התירוצים הופכים למטופשים יותר. בחיים הוא לא יודה שיש לו בעיה. כמו שעשה לי אז עם השיניים שלו לפני שהם הלכו לעזאזל. הייתי מביאה לו לאכול עוף והוא היה לועס כל ביס אולי שעה, ובסוף מוציא מהפה עיסה לעוסה ומקטר על זה שעובדים עליי באטליז ומוכרים לי עופות זקנים. אפילו שעועית ירוקה הוא היה מקלף ואז נואם על זה שהירקות של היום הם לא הירקות של פעם. אבל אם הייתי אומרת משהו על השיניים שלו, או רק מזכירה את המילה רופא, ישר היה מתנפל עליי ואומר שאני מדברת שטויות.

"אז איך את מסבירה את זה שאצל אימא שלי אני כן אוכל?"
לא רציתי להגיד לו שאני לא חושבת שאימא שלו בכלל יודעת להכין אוכל. ממה שאני זוכרת, האשכנזייה הזאת יודעת רק להפוך הכול למרק. דמיינתי אותם יושבים ביחד והיא מאכילה אותו, ממש כמו פיליפינית שמאכילה זקן סיעודי בדייסה.

בשש בבוקר הריח של הפיפי הציף את השירותים והסריח כמו הגיהינום. הורדתי את המים, פתחתי חלון וחיכיתי שיתאוורר. נחום קם קצת אחריי, נכנס למטבח והרתיח לו מים לקפה.
"תעשה לי טובה נחום, כשאתה עושה פיפי בלילה, תוריד את המים אחר כך."
"אני לא רוצה להעיר אותך." הוא שפך ארבע כפיות סוכר לכוס.
"אבל אתה גם ככה מעיר אותי." עניתי בעצבים.
"בסדר, בסדר, אין בעיה מעכשיו אני מוריד את המים." השתיק אותי.
לא יכולתי להישאר שם איתו. הנחתי לו את רשימת הקניות על השיש והלכתי לחדר העבודה כדי להרגיע את עצמי. הרופא אמר שאסור לי להתעצבן יותר מדי, כי זה לא בריא ללחץ הדם שלי, וגם אני החלטתי שיותר אני לא מתעצבנת בגללו. עד הבריאות שלי.
הדלקתי את המחשב, הפעלתי משחק סוליטייר ושקעתי בו עד שנחום סיים לשתות ויצא מהבית.

בדיוק אז נתקף המחשב באיזה באג. פתאום קפצו מולי תמונות של נשים עירומות בכל מיני תנוחות דוחות שכאלה עם רגליים פסוקות. בזמן האחרון יש הרבה התקפות של הבאג הזה וגם נחום נתקל בזה. אפילו טכנאי מחשבים אחד שהזמנו לא הצליח להוציא את זה, זה רק נעלם לתקופה קצרה וחזר כעבור כמה ימים.
נחום יכול להתעצבן נורא מדברים כאלה, במיוחד כשזה קופץ לו באמצע משחק סוליטייר. הוא כל כך מרוכז כשהוא משחק, למרות שאף פעם לא ראיתי אותו מסיים משחק, תמיד הוא נתקע ומתחיל אחד חדש. אני יודעת כשהוא נתקע, כי הוא פולט אנחה מיואשת כזאת, וופפוףףףף.

כשנחום חזר עם הקניות, בדיוק סיימתי את המשחק השישי. הוא נכנס מכופף כולו מרוב שקיות כבדות ואני קמתי לעזור לו. סידרנו ביחד את המצרכים, כל אחד במקומו. נחום סידר מהר בשביל לתפוס לי את המחשב ולנסות לנצח סוף סוף. ביום שזה יקרה, בטח כל הבניין ישמע.

בינתיים, אני בישלתי לנו ארוחת צהריים, וכשסיימתי הנחתי שתי מנות על השולחן. נחום ששמע את הרעש שעשיתי, כבר ידע לצאת ולהתיישב מול המנה הגדולה יותר. רעב כמו תמיד, וטוב שכך. אחרת היינו מבלים כל היום בחדרים נפרדים כמו שני רוחות רפאים. לא שהוא חסר לי כל כך, גם ככה אנחנו בקושי מדברים. את ארוחת הצהריים אכלנו בדממה מוחלטת. פעם דממה כזאת הייתה יכולה להטריף את דעתי, עכשיו כבר הבנתי שאין לנו על מה לדבר. מילא היה לנו אותו טעם במוזיקה, אבל הוא שומע רק נעימות קלאסיות שמרדימות אותי בשנייה, או שהיינו אוהבים את אותם הסרטים, אבל נחום אוהב רק מערבונים משנות השלושים.

כשסיים לאכול, חזר נחום למקומו מול המחשב, כרגיל משאיר לי את כל הכלים ועל הדרך גונב לו עוד קצת זמן משחק. "ווופווףף," שמעתי אותו נאנח פעמיים. סיימתי לרחוץ את הכלים והלכתי אליו. נעמדתי מאחוריו והסתכלתי עליו משחק. סתם כי שיעמם לי וריחמתי עליו קצת, רציתי לעזור לו לנצח פעם אחת. "שבע שחור," אמרתי. והוא סרק את המסך מימין לשמאל עד שמצא את הקלף ולחץ עליו. בדיוק באותו רגע קפצה מולו תמונה של ישבן גדול מציץ מתוך חצאית ולמעלה כתוב "מעודדת צעירה מקבלת זין גדול." נחום ניסה לסגור את התמונה, אבל אחריה קפצה אחת אחרת, לטינית עם ישבן משומן מזדיינת עם כושי.
"תדליק את המחשב מחדש," אמרתי.
"כן, כן." הוא ענה ואז הסתובב אליי. "את שוב מתכוונת לעמוד פה מאחוריי ולהגיד לי מה לעשות?"
"לא, אני סתם רוצה להסתכל עליך משחק, אסור לי"?

הוא הסתובב בחזרה וחילק לעצמו את הקלפים. הוא שיחק לאט ולי לא הייתה הרבה סבלנות.
"נסיך אדום," פלטתי והוא התרגז ויצא מהחדר בכעס. תפסתי לו את המקום ולחצתי על הנסיך האדום. ניצחתי במשחק הזה ובעוד אחד אחריו. בשלישי שוב נתקף המחשב בבאג. ניסיתי לסגור את התמונות כמו שנחום עשה, וזה לא הצליח. נשענתי אחורנית ולאט לאט התחלתי להרגיש מסוחררת, הקלפים והאיברים התערבבו לי בעיניים וכל גופי כוסה בזיעה קרה, הרגשתי רע. רציתי לקרוא לו אבל לא היה לי כוח. בחוץ התחיל להחשיך ואני ישבתי שם אולי שעה בלי לזוז. כל הזמן הזה חשבתי שיכולתי לקבל התקף לב והוא אפילו לא היה שם לב.

כשיצאתי מהחדר עוד הרגשתי את פעימות הלב ברקות. נחום היה ישן בישיבה בסלון ואני הערתי אותו, רציתי לספר לו.
"הכול בסדר?" הוא שאל והתקרב אליי.
"כן, יש לי סחרחורת, אבל זה עובר," עניתי בקושי. נחום לקח את ידי לאט והניח על הכתף שלו, חשבתי שהוא רוצה שאחבק אותו, אבל הוא שוב הפנה לי את הגב.
"תגרדי לי פה קצת," ביקש. התחלתי לגרד, הזזתי את הציפורניים מטה, מעלה, ימינה ושמאלה.
"חזק יותר," הוא דרש ובסוף פשט את החולצה וחשף את גבו הבהיר. המשכתי לגרד ונחום נאנח.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הציפורניים שלי השאירו פסים אדומים לאורך ולרוחב גבו, מתחת לשכמה כבר התחיל לרדת לו דם. הוא באמת לא מרגיש כלום. הפסקתי ומשכתי אותו אחורנית.
"מספיק," אמרתי. נחום נשף אוויר בחוזקה והנהן בסיפוק.
"כבר יורד לך דם, אתה לא מרגיש"?
"לא, לא הרגשתי. אח, אם היו לי ציפורניים כמו שלך סימה..."
הוא התיישר והעביר את ידו על איבר-מינו, כמו שהיה עושה בכל בוקר כשהוא היה צריך להשתין. כמעט מבלי לחשוב העברתי את היד שלי על שלו ותפסתי אותו. הוא היה רך, כמו בלון מים קטן. ליטפתי ומעכתי לפי קצב דמיוני ונחום הסתכל עליי בתדהמה.
"סימה, מה את עושה?" הוא שאל, אבל אני לא עצרתי. המשכתי ללטף ולשפשף בעדינות.
"בוא ננסה שוב," עניתי. רציתי שיישאר איתי עד שהסחרחורת תעבור, ועד אז שלפחות לא יקום להשתין.
"את זוכרת מה קרה בפעם הקודמת שרצית לנסות"?
"זה היה מזמן. "
"את קראת לי זקן," הוא הזיז את ידי ממנו. "זה נכון, אני באמת זקן. אנחנו זקנים".
"מה אתה אומר בעצם"?
"אני אומר שאנחנו עייפים, אין לנו כוח סימה, אנחנו כבר זקנים בשביל זה".
לא עניתי לו. החזרתי את ידי לאיבר מינו ולאט לאט חדרתי לתחתונים. נחום עצם את עיניו וכיווץ אותם כאילו ניסה להתרכז. לא רציתי לחשוב על מה שהוא מדמיין לו בראש. ליטפתי וליטפתי, הרטבתי וליטפתי עוד. שפשפתי. שפשפתי חזק והיד כבר כאבה לי והתחילה לרעוד והסחרחורת גברה, אבל המשכתי, עד שהוא עצר אותי.
"די סימה די, אני אמרתי לך".
"אני לא זקנה, אתה זקן." כמעט צעקתי.

נחום שתק. הוא התרומם מהספה, התלבש ויצא מהחדר. בדיוק כמו בפעם הקודמת.
נשארתי שם שכובה ונתתי מנוחה ליד הכואבת שלי. הבית היה שקט וניסיתי לשמוע רעש מבחוץ. עצמתי עיניים והתרכזתי. שמעתי תקתוקים. אחד, ועוד שניים, ועוד אחד. לחיצות של נחום על העכבר. ספרתי אותם עד שנרדמתי. עוד שניים, ועוד אחד, שלוש פצצות מקבלות בתחת.

בשעה שתיים בלילה התעוררתי על הספה בסלון. הלכתי לחדר השינה ונכנסתי למיטה. נחום לא היה שם. הוא ישב מול המחשב כל הזמן הזה. בסוף הוא קם לשירותים ושוב שמעתי אותו משתין בחלקים. הוא הוריד את המים כשסיים ונכנס לחדר. "ווופוףףף" שמעתי אותו נאנח והסתובבתי. נחום הסתכל עליי, "את ערה?" הוא שאל. לא עניתי. בהתחלה חשבתי לנעוץ בו מבט כזה של "מה נראה לך", אבל הרגשתי שזה מיותר. הסתובבתי בחזרה עם הגב אליו וניסיתי לעצור בכי שהחליט להתפרץ ממני. הדמעות שלי הרטיבו את הכרית והבכי התגבר לאט והרעיד את המיטה.
נחום נכנס מאחוריי והתכסה. הרעש של הניאגרה הפסיק בהדרגה וכמעט שכבר נרגעתי ונרדמתי, עד שהוא התחיל לדבר. "זאת לא אשמתך," הוא אמר. "משהו... לא בסדר אצלי. נראה לי שאני צריך ללכת לרופא".

הסיפור ראה אור באסופת פרוזה ושירה של בוגרי מכללת מנשר לאמנות, ״דיבור 2014״. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שירי בשן.
§ קריאה |
- דימוי שערגבעת כפפת האגרוף המערבית, עמק מונומנט. מבט צפונה מזרחה מאריזונה לעבר יוטה


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מערבונים משנות השלושים