משמעות החיים

טעם החיים

23/12/1982
פרופ' ליבוביץ היקר,
זה עתה סיימת את הרצאתך בפני קצינים צעירים שאני אחת מהם. עמדתך והשקפתך לגבי החיים גרמו לי להרגיש שסוף סוף נמצא אדם שמביט בעולם כולו, ולא רואה אותו מתוך עולמו הקטן המצומצם והיומיומי.
עובדת מותו של אדם, בסופו של דבר, גורמת לי לא להבין מהו הטעם לעצם קיומנו, שהרי הוא מסתיים ולא נותר ממנו דבר, אלא אם כן יש לאדם המשכיות לאחר המוות.
הייתי מאוד מעוניינת לשמוע במה אתה מאמין ומהו הטעם שאתה מוצא בחיי האדם כפרט, ובקיומו.
מהי הישות האלוהית לדעתך? האם היא מתערבת בחייהם של בני האדם?
בגילך המבוגר, שאלת המוות מפחידה אותך?
האם אתה מאמין בחיי העולם הבא?
אני יודעת שאלו שאלות קשות ומסובכות בכדי לענות עליהן במכתב, ובכל זאת בשל נפשי המתענה בשאלות אלו יום יום, הייתי רוצה לקבל כמה מילים חזרה מאדם חכם ומיוחד כמוך.
בצפייה לתשובה ובהוקרה רבה,
ש'

02/01/83
שלום,
שאלותיך הנראות כיוצאות מהלב ודאי ראויות לתשובות, וכל תוכנו של מכתבך שנכתב בכנות רבה מחייב אותי למתן תשובה לפי מיטב הבנתי ויכולתי. אלא שאת עצמך מציינת במכתבך עד כמה קשה לתת במכתב את התשובה הנדרשת, כשהמכתב מוכרח להיות קצר. אולם אם תוכלי להתפנות לשעות אחדות ולהגיע לירושלים נוכל לקיים בינינו שיחה רצינית על העניינים הגדולים שאת מעוררת – וברצון אעשה זאת. הפעם אני מוכרח להסתפק ברמזים על מה שיש להגיד בהרחבה ובהעמקה.
התודעה ש"אני אמות" היא לאדם נכס נפשי ורוחני גדול, והיא מן הדברים המבדילים בין האדם ובין הבהמה. תודעה זו – לא זו בלבד שאין היא מטילה צל על החיים, אלא שדווקא ממנה האדם נעשה מודע לאנושיותו ולהערכת שנות החיים שניתנו לו. לא מה שאחרי החיים צריך להעסיק את האדם ולא "אם נותר ממנו דבר" (כלשונך), אלא מה יש בחייו ומה הוא עושה במתנת-חינם זו שניתנה לו – ודיו בזה.
יש בני אדם – והם רבים – שעצם קיומם הפיסי הוא בשבילם תוכן חייהם, והם אלה ש"מפחדים מפני המוות". אבל יש בני אדם היודעים לשוות משמעות ערכית ל"מספר ימי חיי ההבל" (לשון קהלת), בין אם המספר הוא קצר ובים אם הוא ארוך, בין אם יש לחייהם המשך אחרי המוות בין אם אין. ובזה יש הבדלים עצומים בין בני אדם.
יש בני אדם שמוצאים טעם בחייהם החולפים בהעמדת צאצאים, שאותם הם מגדלים ומחנכים ואותם הם מכשירים להמשיך אחריהם את שרשרת החיים.
ויש שממלאים את חייהם החולפים ברדיפה אחרי הנאות ותענוגים, שהם בשבילם תוכן משמעותי לחיים אלה.
ויש שניתן להם סיפוק מלא אם בחייהם החולפים הם מצליחים לעשות משהו טוב ומועיל לאחרים בני דורם או בני דורות שאחריהם.
ויש שניתן להם סיפוק ע"י השגת כבוד ושלטון, או תהילה המוסיפה להתקיים גם לאחר מותם.
ויש שמוצאים טעם בחיים בהשגת ידע וחוכמה לעצמם, גם אם ההישג הזה קיים רק עד מותם.
ויש שמוצאים את הטעם לחיים בהישגים מדעיים או ספרותיים או אומנותיים, שאותם הם יכולים להנחיל גם לדורות הבאים אחריהם.
ויש שתופסים שהחיים הם עובדה מקרית וחולפת ולכן גם לא מציאות אמיתית ("הבל הבלים", כדברי קהלת), אבל הם משווים ל"הבל" הזה משמעות ערכית ע"י כך שבחיים אלה הם עובדים את ה' – שהוא האמת והנצח. תפיסה זו אינה תלויה כלל באמונה ב"עולם הבא" (שהוא מושג מעורפל מאוד). הוא הקובע את יחסו של האדם הדתי לחיים ולמוות. אין ספק שהביטוי העילאי של האמונה הדתית בעולמה של היהדות הוא יום הכיפורים – והנה בכל עבודת-ה' ביום הכיפורים אין אפילו זכר לחיים אחרי המוות או לעולם הבא – כל עניינו של היום הגדול הזה הוא השאלה: כיצד אתה, בן אדם, עומד בחייך בעולם הזה מול פני אלוהים? וזוהי המשמעות של האמונה הדתית.

שאלתך "מהי הישות האלוהית" היא מן העניינים שעליהם יש לומר במליצת התנ"ך: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ולא במכתב זה אענה לך. כאן אסתפק ברמז שעצם השאלה הזאת היא מן הדברים שעובד אלילים שואל בדבר אלוהיו. המאמין בה' יודע את שלוש המילים בתורה: "אהיה אשר אהיה" ואת שלוש המילים האחרונות של יום הכיפורים: "ה' הוא האלוהים". הוא יודע ש"ה' ית' אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף (ז.א. איננו מושג בקטגוריות של החשיבה האנושית) ואין לו שום דמיון כלל. יחסו של האדם המאמין לה' איננו ידיעה שיש לו על ה' אלא קבלת החיוב לעבוד את ה', ז.א. קיום התורה והמצוות.
כבר אמרתי בראשית המכתב הזה שאני מוכן לשוחח עמך על שאלותיך בעל פה. אם תרצי, ואם תוכלי, לבוא לירושלים, הודיעיני על כך ימים אחדים לפני בואך, במכתב או בטלפון, כדי שנוכל לקבוע זמן לשיחה.
הטלפון שלי: 02-233449
בברכה,
ישעיהו ליבוביץ

למה לחיות אם אין חיים לאחר המוות?

02/01/92
שלום לך פרופסור ליבוביץ,
שמי נ' ואני נער בן 15 מרחובות. שמעתי על עיסוקיך הרבים בתחומי המדע השונים, וקראתי מדבריך בעיתון, ולכן ברצוני לשאול אותך מספר שאלות שמטרידות אותי זה זמן רב, ואני חושב שתבין אותי. שאלותי עוסקות בנושא המוות. לפני כחצי שנה חשבתי על הנושא רבות, והגעתי, לדעתי, להבנת המושג בצורה מעמיקה. "עיכול" המושג "מוות" זעזע אותי, והתעוררו במוחי שאלות שהתשובות שקבלתי עליהן מהסביבה (הורים, חברים...) לא סיפקו אותי, ולכן אני פונה אליך, כאיש חכם ובעל ניסיון-חיים עשיר. שאלותי הן: האם יש חיים לאחר המוות? אם אין (ומבחינה הגיונית נראה שאין) אז למה לחיות? האם יש איזו הוכחה בעולם או עדות לקיומו של כוח עליון? כיצד אתה כאיש דת ומדע "מסתדר" עם הנושא הזה? אודה לך רבות אם תענה לי על מכתבי, שכן אני מעריך מאוד את דעתך, אך אבין גם אם לא תשיב לי, כי אני מתאר לעצמי שאתה אדם עסוק מאוד.
בכבוד רב,
נ'

עטיפת הספר

02/02/92
לנ' שלום,
מכתבך מתוארך 02/01/92, אבל הוא לא הגיע לידי אלא ב-30/01. מכאן האיחור של תשובתי.
ש"שאלות מטרידות אותך" (כלשונך) – סימן טוב הוא לך: סימן שאתה חושב. עיקר חוכמתו של אדם הוא לדעת לשאול, בין אם יודע או אינו יודע לענות או להשיג תשובה. ויש מן השאלות הגדולות והחמורות ביותר שאין לנו תשובות עליהן. אתה יודע שבהגדה של פסח הניגוד ל"חכם" הוא "Aאינו יודע לשאול".
מקוצר זמן אין לי אפשרות לדון במכתב זה בעומק השאלות הגדולות, ומוכרח אני להסתפק ברמז.
(1) דע, שכל בעיות האדם, תפקידיו וערכיו, מתייחסים לחייו בלבד ולא למה שאחריהם – בין אם יש או אם אין "חיים לאחר המוות". היודע אתה שביום הכיפורים, בנעילה, שהיא הביטוי העליון לחשבון-הנפש של האדם, אין רמז למשהו שהוא מעבר לחיים, והשאלה המוצגת שם אינה אלא: מה אתה עושה בחייך, וכיצד אתה בחייך עומד לפני אלוהים? האדם הוא המשווה משמעות וטעם לחייו כשהוא משתדל ומתאמץ להגשים בהם משהו שבו הוא רואה ערך – ובני אדם נבדלים זה מזה במה שהם מכירים כערכים.
(2) אתה שואל על "קיומו של כוח עליון". כוח הוא מושג פיסיקלי: אנו מכירים 4 כוחות – הגרעיני-החזק, הגרעיני-החלש, האלקטרומגנטי והגרוויטציה, ואין בהם משום "עליונות", ז״א, אין להם משמעות ערכית. אם נתכוונת לאלוהים – הוא איננו כוח אלא אלוהים, והאדם המאמין מכיר בערך העליון בחייו את העבודה שהוא עובד את האלוהים.
(3) אתה שואל על "מדע ודת". המדע מספק מידע (אינפורמציה) על העולם, ואינו מחייב את האדם לכלום, משום שהעולם ריק ממשמעות ומטעם. הדת אינה מטריחה את עצמה לספק משהו לאדם (מידע מספק פרופסור באוניברסיטה), אלא היא מציגה לאדם את הדרישה לעבוד את האלוהים, ויש מי שמכיר כחובתו את ההישמעות לדרישה זו – והוא המכונה האדם המאמין, ויש מי שאינו מכיר בחובה זו, וזה וזה אינם תלויים בשום ידע – או בהיעדר ידע – על העולם. האמונה אינה מסקנה שהאדם מסיק מן העולם ומחקר העולם, אלא היא ההכרעה הערכית הגדולה שמכריע האדם.
אני מפנה אותך לספרי הקטן "על מדע וערכים" (הוצ' האוניברסיטה המשודרת), שבו נידונות קצת משאלותיך, ואם יימצא לך להזדמן לירושלים באחד הימים בעתיד הקרוב, אפשר שתבוא אלי לשליחה עמי.

בברכה,
י.ל.

מטרת החיים – האם יש לכך תשובה מדעית?

31/07/94
אל מר ישעיהו ליבוביץ שלום רב!
אבקש את כבודו להאיר בפני בעיה שנתקלתי בה בקוראי את הספרון "פסיכופתולוגיה" מאת יהודה פריד בה מציין המחבר בתחילת הפרק הי"א שבספרו  את השאלה מהי מטרת החיים? שאלה כבדה לכל הדעות. אך בכל מקרה מבין אני לפי רוח מאמרו שיש הסוברים שפסיכולוגים אמורים לתת תשובה לשאלה זו.
באותה עת נזכרתי בספרון שכבודו חיבר "שיחות על מדע וערכים", שבו נאמר ללא הבנה דו-משמעית שהתשובה לשאלה זו היא החלטה ערכית, היינו אינה ניתנת לפתרון ע"פ הידע המדעי הנתון ברשותנו כיום. מתוך שרואה אני את הפסיכולוגיה כמדע, מתלבט אנוכי להסיק האם מסכים כבודו עם מר פריד בקטע זה של חיבורו או שמא חולק עליו.
אשמח אם יבהיר לי כבודו את תשובתו בסוגייא.

בכבוד רב,
מ'

08/08/94
למ' שלום,
עובדת היותך חי (+קיומך) היא עובדה נתונה, שאינה בדר החלטתך או הכרעתך ("על כורחך אתה חי"), וממילא – גם לא בגדר הכרת מטרה המתגלמת בה: אתה מקבלה כמציאות או מואס בה – ומתאבד.
אין מושג המטרה תופס אלא לגבי דברים בחייך (לא לגבי החיים עצמם!) שאתה בוחר בהם בהכרעת רצונך, בין אם אתה מצליח או אינך מצליח להגשימם.

י.ל.

האם הדת אומרת מהי משמעות החיים?

ז' סיון תשמ"ח 23/05/88

כבוד פרופ' ליבוביץ,
הייתי נוכח בשיחה שלך בערב שבועות ברח' החי"ש ואציג, ברשותך, שאלה בעקבות דברך:
אמרת, בין היתר, שהיהודי נבדל מהגוי ב-3 תחומין: אוכל, מין, עבודה ; זאת אומרת, בכל סדרי חייו. כלומר, הדת היהודית משפיעה או מסדרת את פרטי חיינו מאידך, השואה לא השפיעה על הדת היהודית; כ"כ גם כיבוש י-ם ב-1187, גם החורבן וגם, אם זכרוני לא מטעה אותי, הקמת המדינה לא עשו רושם על הדת (האם אפשרי להוציא מכלל זה את גוש אמונים ואנשי שלומם?).
מעניין איזו השפעה היתה צריכה להיות לשואה. האם, לדעתך, זה רק המצוי או שמא גם הרצוי שלא היתה למאורעות אלה השפעה? אבל שאלתי העיקרית מתקשרת לשאלת משמעות החיים. הרי יהודי, ככל אדם, לא רק אוכל, עובד, ומספק את דחפו המיני, הוא גם מחפש משמעות, מנסה להשיב על שאלות פילוסופיות קשות בנושאי מוות, הימצאות הרע בעולם, קיום עם ודת. האם מסקנתנו תהיה שהדת שלנו דואגת יפה לסדרי חיים ולא למשמעות-חיים? שהיא לא מצליחה להאיר לנו את דרכנו בבואנו לחפש את המשמעות, לא מתייחסת לחרדתנו וזעזועינו בפני שואה וכד'?
אני מודה לכבודו מאוד מראש ומקווה שאני לא גוזל מזמנך (בכל אופן, לא יותר מדי!) ואם אין באפשרותך להשיב, אבין.

בתקווה להשתמע ושוב, תודה מראש
ז'

ירושלים, 09/08/88

ל-ז' שלום וברכה,
תחילה אני חייב לך התנצלות רבה ועמוקה על שלא עניתי לך עד היום על המכתב שכתבת לי לפני יותר מחודשיים. כנראה הכנסתי את המכתב ההוא בשעתו לאחד התיקים של כתבי – ושכחתיו, ועמך הסליחה. רק היום חזרתי וגיליתי אותו, ובאיחור רב אני עונה על שתי שאלותיך.
(1) השואה מזה והקמת מדינת ישראל מזה הן מאורעות עצומים – עצומים ביותר – בתולדות העם היהודי. וחשיבותן עצומה – ואפשר מכרעת לגבי קיומו ועתידו של העם היהודי. אבל שניהם – כרוב-רובם של האירועים בהיסטוריה האנושית - חסרי משמעות אמונית-דתית: בשואה לא היה משום מסירות נפש על קידוש השם, אלא היא היתה תוצאה של הימצאם של חסרי ישע בידי רשעי עולם; ואילו הקמת המדינה היתה פרי מאבק למען אינטרס אנושי-לאומי ולא פרי מאבק לשם שמים. בשני המאורעות העצומים ההלו לא היה דבר המתייחס למעמדו של האדם לפני ה', ואך לא למודעותו למעמדו זה – והרי מודעות זו היא-היא התוכן והמהות של האמונה הדתית. ואם לאנשי גוש אמונים המדינה היא ערך דתי, הרי זאת היא עבודת אלילים גמורה.

(2) אשר לחיפוש "משמעות החיים" – האמונה היהודית עונה על השאלה הזאת: משמעותן של 60 או 70 השנים הניתנות לאדם היא – שבשנים אלה, ורק בהן, הוא יכול להגשים את התכלית העליונה, שהיא עבודת ה', והיא מתגלמת ביום המצוות המעשיות. בזה האדם המאמין נבדל מן החילוני, המוצא את משמעות החיים בסיפוק הצרכים והאינטרסים של האדם, אישיים או קולקטיביים, חומריים או נפשיים, מבחינת ההכרה והתודעה הדתית – כל הצרכים והאינטרסים הללו הם הבל.

(3) אתה מכיר, כמובן, את יום הכיפורים, שהוא הביטוי המוחשי העילאי של האמונה בעולמה של היהדות. והנה הסיכום של יום הכיפורים (בנעילה) הוא: מצד אחד – "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל", וכנגדו – "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". רק מעמדו של האדם לפני ה' מקנה ערך לחייו, ואלמלא זה אין ערך לאותן 60 או 70 השנים העלובות. ואל לאם להשתעשע במושג של "העולם הבא", שהרי ביום הכיפורים אין עולם הבא נזכר כלל!
בברכה
ישעיהו ליבוביץ

אין עם גיבור

02/12/80
לפרופ' ליבוביץ שלום רב,
נכחתי בערב העיון בבית התפוצות ביום א' 30/11 וכרגיל גרמו לי דבריך לעיין בצורה מעמיקה בנושאים מסוימים. הנקודה הראשונה בה אגע היא "זולות" גבורת המלחמה. אתה קבעת בצורה חד משמעית כי הגבורה של עם לוחם היא הצורה הזולה ביותר שבה באה לידי ביטוי גבורה אנושית. ומשום כך אין לה ערך, ובוודאי לא ערך אנושי יהודי. ההבדל בין צורות הגבורה השונות, דהיינו כיבושי היצר השונים הוא בכך שיצר הקיום הוא היחיד שהתגברות עליו נעשית בחברה, צבא, או יחידה צבאית מתגברת על הפחד בצוותא, ובכך ניתן בצורה ברורה לדבר על גבורה של עם במלחמה וכד'. המשתמע ממה שאני רוצה לטעון הוא שאי אפשר לדרג בקנה מידה אחד, ולהעניק ציונים לסוגים שונים של גבורה. אינני חושב שגבורת מלחמה נעשית זולה רק משום שלאורך ההיסטוריה היא הופגנה ע"י מספר רב של עמים אשר לחלקם איננו רוחשים חיבה.
[...] נדמה לי שהמשמעות של הציונות היא שהעם היהודי רוצה לנהל את חייו באופן ריבוני, ועל רקע מערכת הערכים שהיתה בגולה המשתמע הוא שבחברה שלנו אנו פוסלים את התפיסה של "כצאן לטבח יובל" ואין מנוס מכך.
[...] נראה לי בסיכומם של דברים שהגישה האומרת שגבורת הלחימה היא הזולה שבגבורות, ואימוץ הערכים הקשורים לעם המאמין בדרך של "כצאן לטבח יובל", איננה גישה רצויה ובוודאי לא ישימה.

בכבוד רב,
ש'

07/12/80
לש' שלום,
שאלותיך וטענותיך הן ענייניות וחשובות, והן ראויות לבירור יסודי ולתשובה מפורשת. אולם מחמת טרדותי המרובות בימים אלה אני נאלץ להסתפק בתשובות קצרות, שאינן אלא ראשי פרקים – ועמך הסליחה.
1) אתה מבחין בין גבורת הלחימה ובין צורות אחרות של גבורה, באשר – לפי דעתך – גבורת הלחימה, שהיא כיבוש יצר הקיום הפיסי, היא תופעה קולקטיבית, ואילו גבורות כיבוש יצר הקנין או יצר הכבוד והשלטון או היצר המיני הן תופעות אישיות. בזה אתה טועה טעות גמורה: "עם" ו"צבא" הם ישים מושגיים בלב – שמות לקבוצות של בני אדם שהם בני העם או חיילים בצבא. אין "עם לוחם" ואין "צבא לוחם", ואין מובן למונחים "עם גיבור" או "צבא גיבור". כוונת הביטויים האלה היא שיש בעם ההוא הרבה בני אדם הלוחמים בגבורה או שיש באותו צבא הרבה חיילים הלוחמים בגבורה. כל גבורה היא סגולה אישית. אני חוזר ומטעים שגבורת העמידה בקרב היא הזולה שבגבורות: היא מצויה בהמוני בני אדם בכל העמים, בכל החברות והתרבויות, ובדרך כלל אין היא עדות מספקת לרמתו האנושית – המוסרית או האינטלקטואלית – של בעליה. לא רק ישרים ונבונים מסוגלים להיות גיבורי מלחמה אלא גם מנוולים וטפשים. לעומת זה, הגבורה שבעמידה בניסיון פיתויי יצר הקנין או יצר הכבוד והשלטון או היצר המיני היא עדות נאמנה לרמתו האנושית של בעליה, והיא נדירה מאוד.
2) אינני מקבל כלל את הערתך שיש עמים הפסולים בעיניי. אינני מכיר אלא בני אדם הפסולים בעיני, והם מצויים בכל העמים, גם בעם היהודי.
3) כיצד עלה על דעתך לייחס לי את הדעה ש"ללכת כצאן לטבח" הוא ערך? אני רק ציינתי את העובדה שהיו צדיקים וחסידים ותמימים – גיבורים אמיתיים – שהלכו כצאן לטבח. אני מתעב את הפאשיסטים – הקיימים גם בקרבנו – הבזים לחלש שלא התגונן בפני הרשע התקיף ממנו ו"הלך כצאן לטבח", ובהקשר זה הזכרתי את ישעיהו הנביא. אין אני מבדיל בין יהודים "גלותיים", שאותם אתה רואה כשפלים, ובין יהודים "חופשיים", שאותם אתה רואה כגיבורים, ליהודים (או ליהדות) מעולם לא היתה לי אידיאולוגיה של "הליכה כצאן לטבח". אולם אני מעדיף את היהודים שעליהם אומר הסדור שהם "מאריות גברו", אעפ"י שהלכו כצאן לטבח, על יהודים גיבורים בנדיטיים מסוגם של אריק שרון וחבריו.
בברכה,
י.ל.

מכתבים אלה רואים אור בהוצאה המחודשת של הספר ״רציתי לשאול אותך, פרופ׳ ליבוביץ״, שרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר, לרגל 20 שנה למותו.