נובמבר

חודש נובמבר טיפס עליה כמו צמח קיסוס מעצבן שנטפל אל קירות הבניינים בספר של בלזק. נטפל אל חומות האבן וגם אליה הקוראת שרוצה כבר, בקוצר רוח, להתקדם בספר. ככה מטפס עלי נובמבר, היא חשבה, בדיוק ככה. הוא לא אמור לעניין אף אחת, החודש הזה, אבל הסופר מתעקש לשים אותו שם, מטפס על קירות הראש שלה ומתפרש על פני פסקאות ארוכות. תמיד דמיינה את הסיפורים של בלזק מתרחשים בחושך, וכל הגיבורות לובשות שחור-אפור, וכל הצמחים, הרחובות והבתים, המתוארים לפרטי פרטים, שטופים בכל מיני גוונים של ירוק כהה-חום-כחלחל, כמו צבע של עלי שלכת שנרקבו בגשם. חודש נובמבר הזה נתקע על קירות האכסניה המהוגנת של מדאם ווֹקֶה וסגר על הדיירים הסועדים את לבם במרק התפל שבישלה להם בעלת הפנסיון הקמצנית. איך אפשר לשבוע מכל כך מעט, צלחת מרק ופרוסת לחם. ומה עשתה אורחת שרצתה תוספת? אי אפשר כך סתם לבקש עוד. יש כללים. הלוא מדאם ווקה לא אהבה את האורחים העניים כי "הם אכלו יותר מדי לחם".

היא קראה אותן סועדות בחושך, את הנשים שם. רסטיניאק ומה שמו, הנבל, על השאיפות החברתיות והכלכליות שלהם, פחות עניינו אותה. בעצם גם האלמנות המבוססות שגרו באכסנייה לא כל כך עניינו אותה פרט לשתיקה שהן פיזרו לכל עבר. השקט הזה סביב השולחן שעליו צלחות המרק וסלסלות הלחם, הקיסוס המחניק והשחור שסוגר עליהם מכל העברים, המועקה הזאת שב"בית האכילה" המדיף ריח רע, משכו אותה והיא קראה את עמודי הפתיחה של "אבא גוריו" שוב ושוב.

כי לְמה היא כבר מסוגלת בחודש נובמבר. רק לקרוא את כל פרטי-הפרטים האלה ולהתעצבן. לשלוח מייל לחבר, סופר, ולהסביר לו למה אין לה כוח לבלזק ולטרחנות שלו. הוא מעייף אותה. והיות שהיא מותשת גם ככה אז היא נשארת במיטה ולא נראה לה שייפגשו לקפה. אולי מחר. אולי בדצמבר. עיניה נתקעו בעמוד של ויקטורין, שהחזיקה בכל מה שהיא ביקשה לעצמה בנעוריה: חיוורון, חולשה, נאמר אנמיה קלה, מתנים צרות, חיוּת על אף העצב בעיניים, ובעיקר ההבטחה שאותה בלזק דווקא קיים לקוראותיו: אילו רק נלביש אותה בשמלה הנכונה ונפדר את לחייה באבקה ורדרדה, תוכל ויקטורין להכניס את שאר הבנות בכיס הקטן. או לפחות להיות מצודדת כמותן. "היא חסרה מה שבורא את האשה בריאה שניה: שמלות נאות ומכתבי אהבה", כתב הסופר. באמת חשוב מאוד, מילמלה לעצמה. היא ניסתה להיזכר מתי קראה את בלזק בפעם הראשונה ואם הקריאה ההיא קשורה לחלום ילדותה לחלות בשחפת; לשכב במיטה על הכרים הלבנים, כותונת דקה לגופה הרזה והחיוור, משתעלת קלות כשרוק ודם נוזלים על שפתיה, וכולם מכרכרים סביב מיטתה – מרכז העולם. רק בלזק יכול לתאר טמטום כזה בכישרון כה רב והיא שוב התווכחה עם עצמה אם האמירות האלה שלו הן חלק מהביקורת החברתית הרמה שמייחסים לו או תיאורי מצב ראליסטיים תקופתיים. כך או כך, היא התהפכה במיטתה על מצעיה הירוקים והכחולים, חופנת בידה את אחת ממותניה הלא-צרות, משפשפת את המקום בניסיון להרגיע את השריר שנתפס אתמול כשהתכופפה להרים את פח האשפה, ולבה התכווץ יחד עם ויקטורין והעצב בעיניה, כי הרגישה את מבט הגבר חולף על גופה, נעצר על עורה הרפוי, על עגלגלות ירכיה, על הטרנינג המהוה ועל שערה הסתור ובהינף עפעף מניח אותה בערימת הנשים הלא-ראויות. היא ניסתה להיזכר אם אי-פעם קיבלה מכתבי אהבה אבל הפסיקה כי ידעה שהתשובה היא לא.

אבל עכשיו נובמבר בחוץ והחודש הזה חדל מזמן לתפקד כחודש והפך לישות עם נוכחות מטרידה מאוד. כמו דודה שאף אחד לא רוצה לראות בארוחה משפחתית שאף אחד לא רוצה לאכול. כל ערב בישלה מדאם ווקה מרק דלוח והגישה אותו לאורחיה, ולה לא היה ספק שבסוף הארוחה הבלזקית נשארו כולם רעבים. היא דמיינה את אבא גוריו רעב יותר מכולם. מכווץ על כיסאו, שקוף מרוב לובן, שורט בכף את קרקעית הצלחת, מוחה את שוליה בקרום הלחם. בכל פעם התעורר בה דחף לקפוץ פנימה אל תוך הספר ולהגיש לו עוד מרק. רעב זה משהו שהיא לא יכולה לסבול. "איך אפשר להמשיך לקרוא כשמישהו ככה רעב?" היא אמרה בקול וסגרה את הספר. כל העולם נרעש מילדים רעבים בארצות עניות ואף אחד לא חושב על אבות מורעבים. אבות שהבנות שלהם צימצמו אותם לכדי נקודה. אבות שלא מסוגלים לטפל בעצמם ושהלכו לאיבוד, כמו אבא גוריו, כמו אבא שלה. בכל פעם שחשבה עליו נזכרה בו עומד במטבח, מכין לעצמו את אחת מהסעודות הליליות שלו, של חביתה  ופיתה עם זיתים, וחצי בקבוק יין, או בירה. הוא תמיד אכל בעמידה, ככה אהב. עם הפנים לכיור והגב לבית. היא נזכרה בלילה אחד, בילדותה, כשקמה ממיטתה אחרי חצות ומצאה אותו עומד במטבח. היא נעצרה להתבונן בו כשגבו אליה. היא העבירה עכשיו יד על ברך ימין הכואבת ושִחזרה בעיני רוחה את עמידתו הכפופה מעט, ידו נשענת על השיש ועשן סיגריה מיתמר ממנה. את הרגע ששמע אותה וסובב את ראשו אליה אבל נעצר כשהגיע לכתף ושאל בחצי-פה: "אז באיזו כיתה את?"

ומה הקשר בכלל בין אבא גוריו לאבא שלה, פרט לכך שלשניהם קוראים "אבא"? לשניהם שתי בנות, שניהם חיו את שנותיהם האחרונות ברעב מתמשך ומתו בסוף.

היא לא צריכה שיגידו לה שנובמבר כאן, הוא אצלה בעצמות. הן מתחילות לחרוק כמו צירים שזקוקים לשימון. ברך ימין כואבת, אצבעות כף היד בקושי נסגרות על עכבר המחשב, הנעליים לוחצות, היא לא יכולה ללבוש שום דבר פרט לטרנינג וחזיית ספורט, ואינסטינקט חד מפלח את גופה ומזהיר: הימנעי ממגע עם בני אדם. היא ידעה שנובמבר בא כמו שזקנות עם שיגרון מנבאות את בוא הגשם. מבלי משים היא ניגשת אל ספריית ביתה, משוטטת על פני המדפים, מרפרפת עליהם באצבע ושולפת במעין טקס את כל אלה עם האבות בכותרת : "אבא ארך-רגליים", "אבות ובנים", "אבות ישורון", "מכתב אל האב", "אבא גוריו". השנה היא שמה לב שבמהלך השנים, לאט-לאט, היא כינסה את כולם על אותו המדף, והתביישה. זה כמו לסדר ספרים לפי צבע העטיפה, או לפי הגובה, חשבה, רעיון מטופש. אם יש מקום שבו היא זקוקה לסדר זה בספרייה הפרטית שלה. מקור ותרגום לחוד, כל שפה במדף משלה. מדפי הכבוד, אלה שנמצאים בגובה העיניים ושאפשר להבחין בהם מיד כשנכנסים לדירה, נשמרו לקבצי שירה, כתבי עת ספרותיים וספרי עיון. והנה, בעומק המדף התחתון, מוסתרים מעיני כול מאחורי כורסה רחבה ומנורת קריאה, שכבו להם מתבוססים באבק כל פרקי "מסכת אבות", כפי שכינתה אותם בינה לבין עצמה. זנוחים, מוחבאים, כאילו היו ערמה של הגדות של פסח שלא מעניינות אף אחד, או ספרים פורנוגרפיים שמתביישים בהם. "פורנו פרקי אבות", אמרה בקול רם. הצירוף הזה הצחיק אותה.

באחד מחודשי נובמבר, לפני שנים, היא ישבה על הספה עם הגרוש לה, שאז עוד היה בעלה, וכל אחד מהם עסק בענייניו. הם גרו בדירת חדר וחצי ונהגו להתחבר כל אחד בתורו לאוזניות כדי להגדיל סימלית את מרחב המחייה המשותף. כשצילצל הטלפון היה תורה להיות מחוברת והיא האזינה לרדיו. הוא שיחק באחד ממשחקי המחשב שלו. הטלפון צילצל והיא אמרה "הלו". היא שמעה את קולה של אחותה בוקע ואומר לה "אבא מת". היא ניתקה. היא התבוננה בבעלה ממשיך במשחקו, הוא לא הפנה אליה את מבטו ולא שאל מי זה היה. היא ידעה שהוא לא מסתובב ולא שואל כי לא עניין אותו להתבונן בה או לדעת עם מי דיברה. היא גם ידעה שיש לה ביד קלף מנצח. אבא מת בטח יסובב לו את הראש. וזה עבד. "אבא שלי מת", אמרה. "לא!" הוא צעק והשליך מעליו את המחשב הנייד. היא רצתה להפסיק להיזכר והעדיפה להמשיך לעלעל ב"אבא גוריו" אבל הלעג שבו לדמות השפופה של האב, החזיר אותה לזיכרון. הטלפון צילצל שוב "מתי את מגיעה? אנחנו צריכות לתכנן לוויה", שמעה שוב את אחותה. היא נזכרה איך קמה מהספה עם הטלפון, איך בעלה לא גרע ממנה את המבט, איך צעדה כמה צעדים לעבר דלת הכניסה. היא גם זכרה בדיוק על איזו מרצפת עמדה כששאלה: "אבל מה קרה?".

ואחותה שתקה את המילה שלא יכלה להיאמר, שתקה אותה שוב, ושתקה אותה בחוזקה, ורק מילמלה, "השכן מצא אותו באוטו מוקדם בבוקר... יש כאן מלא משטרה."

"מה משטרה?" קראה, על אף שבתוך תוכה כבר ידעה.

אחותה לא ענתה.

"הלו את שם?"

"חייבים משטרה כשמוצאים ככה מישהו, זאת הפרוצדורה", ענתה האחות.

והמילה המושתקת יצאה מתוך הטלפון כמו הבל פה במדינה קרה, והסתלסלה מעלה-מעלה ונחה על ראשה כמו זר קוצים. רגליה שקעו לתוך המרצפת, ראשה נטמן בקוצי המילה.

כבר יותר מעשור שהיא מנסה לחבר את האותיות למילה אחת עם משמעות ברורה: אל"ף, בי"ת, דל"ת. ולא הצליחה לצרף אליהן את הה"א והת"ו הארורות שהפכו את אביה מאיש אבוד לאדם ללא רוח חיים. אפשר לחשוב כמה חיים נשבו בו קודם, חשבה לעצמה, אולי כשהיה צעיר, אולי בימים שבהם נהג לאכול במטבח בעמידה. ועכשיו "אחרי שעשה מה שעשה", כדברי אחותה, הוא השאיר שובל של מילים אפלות ושל אותיות פזורות שהיא לא מצליחה או לא רוצה לצרף אחת לשנייה ולומר אותן בקול רם. הוא גם השאיר אחריו את חודש נובמבר מוטל בשולי הדרך, כמו פגר חיה שנדרסה, כמו חור שחור בלוח השנה. והוא צונח עליה כמו רדת ערב, משכיב אותה במיטה, ולוחש לאוזנה "נוחי". וכל שנה היא משירה אליו מבט, ומסננת בין שיניה את מילות התיגר שקורא רסטיניאק על העיר פריז בפסקה האחרונה: "עכשיו זה ביני ובינך". משחררת אותן לחלל מיטתה ונרדמת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דורית שילה היא מתרגמת, מבקרת ספרות ודוקטור לספרות. מרצה בתכנית לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב וב"אקול נורמל סופרייר" בליון. פרסמה סיפורים קצרים, מסות וביקורות ספרות מעל במות שונות. חברת מערכת ב״המוסך — מוסף לספרות״ באתר הספרייה הלאומית.

תמונה ראשית: "מזג האוויר", תצלום: רנדי רוקמאנה, unsplash.com

Photo by Rhendi Rukmana on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דורית שילה.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"מזג האוויר", תצלום: רנדי רוקמאנה, unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על נובמבר