נופלת לאהבה

לשחרר את ההקדשה מכלאה

אלף עומדת במרחק כמה צעדים מחנות ספרים קטנה. חוסה בגגון של חנות אחרת. גשם מצליף על המזגן, מצליף על סככת הברזנט, מצליף על קורת הבטון, מצליף כמו פזמון חוזר. עליה לסדר את מחשבותיה. לשמור על איפוק. לא להתנפל. יש זמן. גברים נבהלים בקלות. תופסים רגליים ובורחים. ערב כבר אבוד לאוהבים, היא חושבת. וזה למשל משפט שאין בו היגיון. גם עליו היא חושבת.

משורר נערץ כמוהו אומרות החברות שבראשה, לא יתעניין בךְ. גבר מרשים כמוהו לא רואה אותך אפילו. את לא קיימת בשבילו. ציצ תחת ציצ, חושבת אלף. וזה מה שהיא אומרת לזמזום שבראשה. תחת תחת תחת. אבל מה זה אומר בעצם? מומ תחת מומ, אומרות החברות. את מקללת והוא מקולל. זה מה שזה אומר. ותשכחי מפלינדרומים.

בחנות הספרים הקטנה טרם כבו האורות. אפשר לחזור. באמתלה כלשהי. לחזור כדי לקחת דבר מה שנשכח. לכאורה. מטרייה למשל. אנשים שוכחים. עדויות נשכחות מאחור כמו פירורי הלחם שפיזרו הנזל וגרטל. נאכלות. אם לא מטרייה אזי כובע ואם לא כובע כפפות. כן, כפפות שנשכחו על הכיסא. כפפותיה. אם רק תזרז את מחשבותיה. לחנות, לחנות. וכבר נעמדת שאלה על קצה הלשון – מישהו ראה כאן כפפות? נדמה לי ששכחתי כאן זוג כפפות. בצבע שחור... כן, שתיים. שתי כפפות לשתי ידיים. לא, לא מעור. כפפות צמר. רגילות כאלה. מישהו יחוש לעזרתה או מישהי. אולי אפילו דוד עצמו. בלי יוד אחרי הוו. בגלל. נו טוב. זה מובן למה.

אבל ריבונו של עולם, אומרות החברות שבראשה. את הלא לובשת אותן. לא הסרת את הכפפות ולוּ פעם. לא כפפות יצילו אותך, הן אומרות. לא כפפות ולא כפכפים.

אני יודעת מה. הקדשה תציל אותי. גבָּה לא תוּרם. פה לא ייפתח. וממילא אישה לא שמה לב שהלכתי, ואם שמה? לא תשים שחזרתי. מתעודדים צעדים אל החנות הזוהרת באור של ספינת תענוגות.

אלה שעומדות על מקומן עומדות. מעגל ראשון של חובבות שירה עברית בכלל ומשוררי עברית בפרט לא התפזר. ומעגל שני צפוף בירכתיים, שם מתנהלת שיחה ערה. מרכלים בענייני ספרות. והרוחות סוערות בגלל כתבת תחקיר בעיתון. של אחת, סופרת. אבל איך היא קשורה לפרשת הצוללות? שואל מישהו. אלף שומעת בלבול יוצרות. ובלבד שהמבטים ממנה והלאה.

דוד מביט בשעון, מביט בכניסה, ושוב בשעון ושוב בכניסה ובשעון ושוב. מחשב צעדי מילוט. ובין מבט למבט נכנסת אלף ונעמדת במקום שעמדה בו לפני צאתה. ספר אחוז בידה. ספרו. אמָּה מכסה על שמו ורק איור, תחריט אקווה טינטה למעשה, מציץ מעל ומתחת. אם ובנה. כלומר פייטה. כלומר אם שעל ברכיה מוטל בנה והוא מת. והיא רחמי העולם,  והיא צערו. משהו לא מסתדר, וגם אם אלף אינה מבינה למה, האינטואיציה שלה מבינה.

מתחת לאמָּה (המכסה את שם הספר ואת שם מחברו) בוערת כותרת: אתה הבן - שומעים שאלה בסוף אף כי סימן אַין. אתה הבן? היא רוצה לשאול כבר מרגע שגמרה לקרוא. ראה מה זה, ואני הבת.

בתו של מי? שואל דוד. כלומר, למי ההקדשה? אני...  סליחה, הוא אומר, אני עייף מאוד. אני כבר לא יודע מה אני אומר. לְאלף, אומרת אלף. אלף?! אלף כמו אולפן? שואל דוד, ושער של חיוכים נפתח בפניה. בעוד כמה פסקאות יעברו בסך.

אלף מבית הנשיא, אומר סתם מישהו, בחור בן עשרים ומשהו, וצוחק מעצם צחוקו. קוראים לי... לא משנה... היא אומרת ונסוגה, וכפות ידיה מזיעות בתוך כפפות שתיים לשתי ידיים, וגברת ישישה -  כמו בסיפור לילדים - שָׁה, שה. אלף זה כינוי. מעולם לא עבדתי בבית הנשיא. אני לא אלף. כלומר. במובן שהתכוון... כמובן, אומר דוד. ולַבָּחוּר הוא אומר: יש דברים שלא צוחקים עליהם. אבל זה מחזיק בדעה שאפשר לצחוק על כל דבר. כלללל דבר. אפילו, אתה יודע על מה. ולימינו שלום עליכם עם צחוק יפה לבריאות. אני מבקש סליחה בשמו, אומר דוד. אין צורך, אומר סתם בחור. ואם אתה רוצה לשמוע דעה לא משוחדת, אז אני אגיד לך. דוד אינו רוצה. הספר הזה שלך, האחרון, הוא הספר הגרוע ביותר שכתבת. לפעמים נגמר הסוס... צריך לדעת מתי ליפול. גם מדבריו אלה הוא צוחק.

הנה אחד שלא צריך שיצחיקו אותו, חושבת אלף ומושכת בכתפיה כמו האימוג'י שבטלפון. משק אוטונומי של צחוקים, מתעופפת מחשבה מתוך ראשה ודואה מעל ראשיהם של אוהבי השירה בחנות הספרים הקטנה. אילו היה בידיה מערוך הייתה מנחיתה על ראשו כבר מזמן. גם אַלה יכולה להספיק. השאלה הנשאלת היא - מתי בפעם האחרונה החזיקה אלה בידיה. מערוך, לעומת זאת. אילולא הייתה אילו מחשבה שבדמיון היו חיי טובים יותר, מסדרת אלף את מחשבותיה. ואחרי סְדָרוֹת של אילו-אם-לוּ נופלת על אלף שתיקת הקרפיון, וטבעות של גזר נוחתות על ראשה.

דוד עומד מולה נכלם. חלון ההזדמנויות עומד להיסגר. בגלל המאמץ שאני משקיעה בנשיאת חן, היא חושבת ונתקעת לרגע על 'נשיאת', ולא בטוחה בצורת השימוש. הוא משורר, היא מסבירה לעצמה. הוא רואה את הנעשה מתחת. מצויד בעיני רנטגן. פניו של דוד מתחלפות. ואצל אלף, מצמוץ, משיכה, בליעה. מכונת הקללות שלה בתיקון. כך וכך שנים אצל פסיכולוג. ובינתיים, פיצוי על התקלה, רצף לא רצוני של מחוות.

אלף הולכת ומתכווצת. עכשיו היא כבר ראש סיכה בפלנטה ושמה דוד. מה שיכול היה להיות לא היה. מכה בה מחשבה כמו מכה. דוד מחזיר לה את הספר כשהוא פתוח בעמוד הראשון. אלף רואה בדף הלבן את מה שמיכּלאנג'לו ראה בגוש שיש. כל מה שעליה לעשות הוא לשחרר את ההקדשה מכלאה.

חמש דקות הפסקה

ביום מן הימים גם אלף תהיה משוררת. משוררת בזכות עצמה. וגם לה יהיו קוראים נלהבים. דוקטורנטים ידברו בשבחה או דוקטורנטיות. מדובר ביצירה שקשה להפריז ביופייה או בחשיבותה. תמימות ובשלות בכפיפה אחת, תגיד אחת החברות שבראשה, דוקטורנטית לספרות. יפה דווקא, יימח שמה. דוקטורנטית בגימטרייה שווה שבע מאות תשעים וארבע, שווה כרטיס מתנה, שווה אינטליגנציה רגשית. אבן דרך, אפלה ומסתורין, תגיד הדוקטורנטית וידיה יציירו מעגלים של ריבוי ואחדות בחלל הקטן של החנות. מאגיה ומיניות. בת אֶלֶף, חושבת אלף. בהמה מְתַחַחַת. מוטציה תרבותית. פְּרֶטנזיה עיצובית. אחת שזורקת מילים לבלנדר. בלי חשבון. וכל זה על ספר שעוד לא כתבתי, היא חושבת. ורק בקושי היא בולעת נביחה.

ואיזה מחשוף יש לה, ממשיכות החברות שבראשה, ואיזה שסע. והרגליים?! כמו נלקחו ממכון כושר. והשדיים?! משולחנו של פלסטיקאי. הסחורה כולה מוצגת לראווה. אישה שמתלבשת כמוה זאת לא חידה שצריך לשבור. אילו רק סתמת את הפה, הן אומרות. אילולא היית מטורללת. גבר כמוהו, אומרות החברות, כל אישה תחטוף. מה חשבת, שהוא יושב כל היום ומחכה לך?

יום יבוא ואלף תכתוב הקדשות לקוראיה. אני יודעת, היא אומרת לחברות שבראשה. אם אתן לא תאמינו בי, אישה לא תאמין בי. כל מה שעלייך לעשות הוא להאמין בעצמך, מסבירה הדוקטורנטית לאלף. להאמין ולכתוב. לכתוב ולהאמין. זבל אנושי, זין בעין, בידידות ובהערכה. לךְ ולךָ שיר וברכה.

אבל בינתיים, יכולים להיקשר בין אלף ודוד קשרי חברות. אחוות משוררים, מלגלגות החברות שבראשה. אבל אלף אינה רוצה קשרי חברות. אלף רוצה מאהב. מאהב שהוא בן זוג. בן זוג שהוא בעל. בעל שיהיה צמוד אליה. צמוד כמו נייר ערך ליוקר המחייה.

הכול צפוי והרשות נתונה, ורק האבֵּל שבמרומים יודע.

אין דבר שאלף אוהבת יותר ממילים. ואין מילה שהיא אוהבת יותר מדוד. כלומר שם שהוא מילה בעצם. למילים יש מעמד מיוחד בראשה של אלף. בגלל זה נבחר דוד. דוד מדבר בשירים. שירים שמדברים. כשאלף קוראת שירים של דוד היא יודעת. הוא מדבר אליה, זה מה שהיא אומרת לחברות שבראשה. בשיר הזה הוא פונה אליי. הוא כתב אותו עליי. אתן לא יכולות להבין.

אלף היא עכשיו תלמידה בסדנה לשירה של דוד. והיא לא בת יחידה. לומדים יחד איתה שישה תלמידים. אלף לא לבד. יש לה מתחרים. מתחרות בעיקר. אלף מתחרה על לבו של דוד. מתחרה על מילה טובה. מתחרה על נקודה בסוף משפט. בסוף פסקה. בסוף סיפור. להיות הטובה ביותר, מתעופפת מחשבה. להצטיין! הצטיינות בגימטרייה שווה חמש מאות ושמונים שווה צילה דראפקין. אפשר להתעלף מרוב יופי. הגימטרייה מציעה פיתויים. גימטרייה היא כמו אמונה תפלה, אומרות החברות שבראשה ובראשן הדוקטורנטית. אמונה בצירופי מקרים. אמונה באלילי מספרים. איש לא יתייחס אלייך ברצינות, הן אומרות. אלף רוצה להירגע, והיא נושמת ונושפת. נושמת ונושפת כמו בלידה שלא נולד ממנה מה שהובטח.

זיכרונות ילדות, אומר דוד. נתחיל עם זיכרונות ילדות. אירוע מצער שקרה. עלבון, הוא אומר. בושה. דחייה. שקר. סוד. דוד מונה אפשרויות. פחד. קנאה. ניצול חושב דוד ולא אומר. התעללות חושבת אלף. התעללות. התעללות. משהו רודף אותו או מישהו. דף אינו חלק. כישלון. רצף של כישלונות, חושבת אלף. על זה אני אכתוב. קקה פיפי, קקה פיפי, נמרחות המילים בין דפיה של אלף ומשתרכות כמו ילד החוזר מהגן.

ומה עם זיכרונות טובים? שואלת סתם מישהי. מה אם אני זוכרת משהו יפה? שירה לא אוהבת משהו יפה, אומר המשורר. מה כבר אפשר לכתוב על היפה?!  אבל דוד... אומרת סתם מישהי אחרת, מה עם לורד ביירון? לא מוסרי לתקופתו. ומה עם קולרידג'? דיכאוני. מספיק, הוא אומר. די עם השאלות. שקט. כותבים. אלף ממצמצת בעיניה ומושכת באפה וממשיך הניגון וממשיך (קקה פיפי), מכונת הקללות לא עוצרת לשנייה. בשעה שדוד מחפש בחומר אלף מחפשת בצורה ובזה נעוץ ההבדל. דוד מתרוקן מאוויר כמו סופלה שלא רוצה.

מי שרוצה יכול לעצום עיניים, לשכוח שהוא כאן, אומר דוד. תחת שמי ניאון - ממשיכה אלף, וכותבת במחברת. צמצום, נוחתת מילה על דף. צמצום יש להם פה בשפע בבית הסופר. דלוּת צרצרית. ריח של בית הורים. מושב זקנים. כאן נחוצים מטאטא ויעה, דלי ומגב. דמיינו מִקלט, אומר דוד ואלף תולשת עמוד מהמחברת שלה לקמט, לקמט, ומשליכה לסל שבפינת חדר. דמיינו משתנה ציבורית, ממשיך דוד. חצר בית ספר. דמיונותיה של אלף מסרבים להתדמיין אבל זיכרונות צפים בכל זאת. אם לא מבית ספר, יש לאלף זיכרונות מבית חולים. בית יולדות בעצם.

ילדוּת שלא נולדה, מצטרפות המילים כמו קרונות של רכבת בחדר ילדים. ילדות שלא נסעה. ילדות מוקדמת. ילדות תוך רחמית. מינוס שבעה חודשים. ילדות טרום אפס. ילדות מימית. ילדות זימית. אלף כותבת וכותבת. אצבע בפה זה לא יפה. זאת תמונה שמתבהרת עכשיו. אצבע בפה בשחור לבן. מניפת אולטרה-סאונד נפתחת כמו תת-הכרה. ומילים רודפות זו אחר זו, משתינות זו על זו, מחרבנות זו על זו. זהו. בית יולדות - אותיות מתחלפות - יילוד תותב. באקדמיה הוחלט: טריפת אותיות.

לידה שקטה שווה ארבע מאות שישים ושלוש מדוזות. כן, מדוזות בנות אלמוות. כמו מדוזה אחת שיצאה לה מהבטן. כי מפוליפ באת ואל פוליפ תשובי. העט חורט באפשרויות לא-מוגבלות. היד נמשכת אחרי המילים כמו עגלה רתומה. ענק רץ אחר צלו. ומעל ראשה נערמים דבריו של דוד. בלי חשבון. צריך להרוג שעתיים. חמש דקות הפסקה.

כשאת מחייכת

מפגש שלישי ודוד שומר על מרחק בטוח. כל כך בטוח שאלף מתחילה לחשוד שמעולם. לא היו דברים מעולם. כל כך בטוח שהיא תוהה האם היה או חלמה חלום. תוהה?! אומרות החברות שבראשה. מה יש כאן לתהות. דוד שלך לא היה ולא נברא. דוד שלך אינו שלך.

סליחה, אתה נשוי? שואלת אלף, ולא בעומק המחשבה. עיני החדר מביטות בפה המדבר. אני עוד לא גמרתי היא אומרת, אתם מוזמנים  לעפעף, היא רוצה להגיד. אבל האימה משתקת. תחת זאת היא מפנה את עיניה לדוד. חשבתי על משהו אחר. וכל משפט שחוצה סף שפתיה מטלטל בצחוקים את החדר שבבית הסופר. אני לא מבינה, מה מצחיק כל כך? היא אומרת וסומק עז פורח בלחייה כמו סקרלטינה.

חמש דקות הפסקה, אומר דוד, ואלף נשארת בכיתה. כיתה שאינה אלא חדר מאוס בבית הסופר. חדר שמתקיימות בו ישיבות הנהלה מפעם לפעם. חדר שאינו אלא שולחן ישיבות, וניאון מרצד. שולחן ישיבות שישבו סביבו מי יודע כמה עסקנים, ובמשך כמה שנים. ישיבות שריח של בורקסים ורוגלך עולה מהן. ריח של נס עם שתיים סוכר. צלצול של קופָּה קטנה.

דיוקנאותיהם המכורסמים, זאת אומרת של ביאליק ושל ברנר, מביטים סביב. אצל ברנר נכלא יתוש בין התצלום לזכוכית. ביאליק מצפצף עליה, כך היא חושבת. אפילו לא מישיר מבט. עיניו נשואות אל אופק מדומיין. סנטרו אסוף בין אגודל לאצבע. ביאליק הזקן, ממלמלת אלף, מהרהרת מבטה אל האופק של ביאליק. איש חושב עם כפות ידיו היא חושבת, כובד מחשבותיו נח בין אגודלו ואצבעותיו. אישה חושבת פוכרת אצבעותיה עד לובן.

דוד חוזר ראשון, תופס את אלף לא מוכנה. אגודל ואצבעות נאספים צ'יק צ'אק, מונחים עכשיו על ירכיה. אני חושב שכבר ראיתי אותך באיזה מקום, הוא אומר. לא יכול להיות, אומרת אלף ורואה את השקר מחליק מפיה כמו מפה של מונֶה סדרתי. אני אפילו יודע איפה - היינו באמצע הקדשה. אני נזכר עכשיו בכל הפרטים, היה שם איזה בחור גס רוח... את אלף!

ראיתי מיד. הזיגומטיקוס שלך נכנס לפעולה. המה שלי? שואלת אלף מרובת תדהמה. השריר שגורם לנו לחייך, אומר דוד. הזיגומטיקוס. אצלך השמאלי קצר יותר, מכאן גומת החן שלך בלחי השמאלית. נו. כשאת מחייכת.

זיגומטיקוס

דוד מסתובב ברחובות העיר העברייה. ברחובות העיר היפהפייה. ברחובות העיר האביבית. ברחובות נווה יפו. ברחובות יפו החדשה, הלא היא אלטנוילנד שהועתקה ללשון מקומית ושם ניתן לה -  תל אביב. גם לעיר שרירי זיגומטיקוס, חושב דוד ואין ביכולתו להחליט אם מצפון לדרום או ממערב למזרח. לאן מופנה חיוכה של תל אביב?

כך או כך שריר לא זע בפניה של העיר בבוקר זה. לא נמתח ולא מתרפה. לא מתארך ולא מתקצר. ואין פניה נפתחים לחיוך. וגם אצל דוד סגור לרגל התלבטות. יום חדש מתחיל, ועבודה אַין. כי שירה אינה עבודה המכבדת את בעליה. ובהנהלת חשבונות אין הוא רוצה לעבוד, שם דווקא יש עבודה, מכרה סידרה לו שלושת רבעי משרה, משכורת טובה פלוס תנאים. אך להזין מספרים לספר תקבולים ותשלומים אינו רוצה. וזה עולה לו ביוקר.

דוד אוהב להלך בשדרות המוצלות של תל אביב שבהן מותרת רכיבה לצד הליכה. בשדרות שנמתחות מדרום לצפון מותרת הליכה בשביל מערב ואילו רכיבה בשביל מזרח. בשדרות שנמתחות ממערב למזרח מותרת הליכה בשביל צפון ואילו רכיבה בשביל דרום. ואין הולכי רגל ואין רוכבי אופניים מקפידים על הסדר. אלה נכנסים בגלגליהם של אלה ואלה נכנסים ברגליהם של אלה. ויש נופלים בצד הדרך. ויש נופלים לאהבה. ואין נופלים כנופלים.

מחשבותיו של דוד רודפות אחר צעדיו ומקץ הליכה שאינה קצרה אך גם אינה ארוכה מתלכדים הצעדים והמחשבות והוא מתקרב אל הספסל שלו מזה ימים ימימה. שם יתרווח כפי יכולתו ויצית אחת משתיים או שלוש הסיגריות שנותרו לו (ובקושי התחיל היום) בקופסה הרכה שפינותיה נמחקו.

הספסל תפוס. אישה יושבת עליו. אישה שאינה אלא אלף. אלף מערב הקריאה, אלף מסדנת הכתיבה. אלף שאת נפשה אפילו לא יודעת. אלף שהיא אודליה. היום אתוודה בשמי, חושבת אלף אילו רק יתיישב לצדי. ממרחק כמה צעדים נראה דוד ארכני וכפוף. אנקולי, היא חושבת וכבר היא רוצה להיתלות עליו. אלף היא עכשיו אנטרקוט מיושן על אנקול, מדממת מחשבה. נתח טוב לצלייה על גריל. שומן ובשר, אחוזים בעצם, שניטלו מהם כל רגש.

מאז שאלף מונעת מעצמה אכילת בשר – בעיקר בשרם של מי שיש להם אמא, עולם מטפורי ממשיך ליהנות מאיסורי עולם של ממש. נסתרות דרכי האדם ונפתלות מחשבותיו. חחח. המוח מפצה את החיך ואולי את עצמו הוא מפצה. חחח בריבוע. חחח בגימטרייה שווה אהובי. גם הציניקנים הגדולים ישפילו עכשיו את ראשיהם בענווה, היא חושבת.

דוד מאט את צעדיו, מסיט את מבטיו, חוכך בדעותיו לעצור או להמשיך. ובין צעד מהוסס אחד למשנהו נפשקות לחיוך שפתיה של אלף, ואין בשעה זו בכל העולם כולו אישה שמחה כל כך לקראת איש. ומרוטשילד מספר אחת ועד מלכי ישראל מספר תשע עשרה מתחייכת תל אביב-יפו, וגומת חן נפערת על הספסל שבשדרות ח"ן. כן, בגלל זיגומטיקוס קצר שבצפון עיר. פגימוּת שכולה יופי, הוא חושב. יום שהתחיל ברע ייגמר בטוב.

דוד נעמד מולה ומביט בה ואומר סליחה, ושואל, אפשר? משנענה בחיוב הוא מתיישב לצדה, מרחק הלכות ונימוסים, וסומק עולה בעיניו. וזה אצלו קבוע. אילו ידעה אלף שיד המקרה תזמן לה את דוד הייתה בוחרת בבגד יפה יותר. אולי אפילו בשמלת החורף שלה. שמלה תכלכלה, סרוגה במסרגה אחת, שמצד אחד משמינה אותה בגלל הצמר העבה והסריגה הצפופה, דברי החברות שבראשה, ומצד שני מדגישה את תכול עיניה. על הצד השני חושבת אלף בכוחות עצמה.

את כחולה, אומר דוד. שתי עינייך... כמו השתקפות של קרחון ימי. סכנה לכלי שיט. טיטניק, הוא מוסיף ואומר, אלף חמש מאות ושבעה עשר נוסעים ואנשי צוות נלקחו למוות. איזה מזל שאני יצור יבשתי, הוא חושב. את אדומה, הוא ממשיך ואומר. שתי לחָייך עוצרות את התנועה. את ירוקה... אומר דוד ואינו משלים את המשפט שהתחיל. ואף על פי כן אלף מאושרת. כשאלף נמצאת במחיצתו של דוד מתהפכים החיים כמו חולצה. כלומר בקלות. אפילו מכונת הקללות שלה מאטה את הקצב. המילים נופלות מפיה ונוחתות על רגליהן. בלא פגע. מעוּדן, נמצצת מילה על שפתיים. את יפה משלים ואומר קול אוהב והוא ערב כמו קול רדיו בשעת לילה מאוחרת.

דוד חופר בכיס המכנסיים לחלץ חפיסת סיגריות, אך זו כבר אחוזה בידו. מעשנת? הוא שואל ומכה בקופסה, דוחק בסיגריה וזו משתרבבת כמו לשון הססנית. לא יישארו לךָ, היא אומרת ודוד מבטל את דבריה במשיכת סנטר ומוציא קופסת גפרורים, מאותו כיס עצמו, ומצית את הסיגריה שבפיה ומצית את הסיגריה שבפיו ועשן סיגריות מתערבב ונעשה לאחד.

אילנה ברנשטיין היא סופרת ועורכת. ספרה "מחר ניסע ללונה פארק" זכה בפרס "ספיר" לשנת 2019.

תמונה ראשית: מתוך "אישה בשולחן האיפור" (1916), ז'אן מצינגר. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אילנה ברנשטיין.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"אישה בשולחן האיפור" (1916), ז'אן מצינגר. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

3 תגובות על נופלת לאהבה

01
שי

סיפור טוב ונוגע, ולא פחות מזה מעשה אמיץ ונכון של אלכסון, לאחר הרדיפה מצד עיתון אחד, כאילו לאנשים חושבים.

    03
    שי

    קראתי והבנתי, את שני הספרים, ולכל הגרוע יש פה תקלה, השפעת יתר, השראה לא מרוסנת. אבל גם קראתי את כל מה שהעיתון ההוא כתב, ולא ראיתי שם הוכחה חותכת, וגם לא מקום הוגן לעמדה הנגדית. חיסול בכיכר העיר נראה בדיוק ככה.