נופר

סבתא מרלן מתה.

הדוד פטריק מכחכח. מילים דגושות וברורות עולות בקולו החזק, כמעט בס, מָדוּד־מדוד, כבקי בעניין.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

הספר, הסידור, בידו הימנית, צבוט בין אצבעותיו. פטריק, הבן הצעיר של סבתא, בן חמישים ומשהו ועדיין נערי, רזה ושמור בלי להתאמץ. שָאסי חזקה, יד ראשונה. ודווקא הוא מתחזק.

ואִמרו אמן.

ראשו וכתפיו נעים, פאותיו האפורות עולות ויורדות לקצב התפילה. הוא נראה כמו בחור ישיבה. על מצחו טיפות זיעה, המזגן לא מספיק, זה סלון גדול.

אמן.

בסלון חם. גם הפרח הרקום על הכרית החומה מרכין את ראשו.

כמה זמן עובר עד שכל מה שצברת, שבעים שנה, שמונים שנה, עף לרוח? כמה עד שֶכָּלים כל הבגדים והכלים והכיסאות והתיבות? ואחר כך גם הסיפורים, וכל הזיכרונות שעדיין חיים אצל אחרים שמדמך, מזרעך, או כאלה שסתם התחבבת עליהם, כמה זמן עד שגם הם יימוגו לרִיק הגדול? מי יזכור את מרלן בעוד חמישים שנה? בסופו של דבר יזכרו רק את איינשטיין והיטלר. אבל... אבל...

ובינתיים הזיכרונות כמו מפל, בתלת־ממד, הרי הכול עוד פה: הספה שעליה נרדמה. אחר הצהריים סבתא מרלן קמה, מושכת רגל ימין, לקראת ערב מרתיחה מים לחליטה, יותר נכון כשמחשיך, ואחר כך הסלט, ניחוח לימוני, ואם מתקרבים אז עוד משהו, תבלין אקזוטי, כמו צבע בורדו שנטעם בחלק האחורי של הלשון, ובלילה ערוץ ארטה שנדלק לדיון חשוב בבעיות החברה, הטבע, המוזיקה והאדם. "בואי בואי... ויאֵן אִיסִי..." נופר היתה מטפסת אליה למיטה. היא היתה אז בת שש? אולי שבע. מי עוד יצפה בתוכניות האלה? גם נופר לא תצפה.

ועוד לפני כן, בבאר שבע, יחד במיטה הגדולה, בים של ציפה משובצת, נופר מכורבלת בחיקה של סבתא, הטלוויזיה דולקת, סבא מציץ בדלת חדר השינה והיד של סבתא חמה ומלטפת בגב.

בחופש הגדול זה היה, מול ״זהו זה״, עם הצחוקים הלא מתוסרטים ובראבא, סבתא ונופר שזורות זו בזו, שתי חתיכות פלסטלינה מהודקות לאחת.

ומה עוד? עמוק יותר, מתחת לזה, מה היה שם, לפני האכילה מעץ הדעת? שלושים שנה עברו מאז.

הכרית החומה האהובה. כמעט בכל יום נופר היתה באה לסבתא אחרי בית הספר, ואחרי שישבו במטבח (קציצות התרד היו טעימות, אבל חוץ מהן לא ידעה לבשל הרבה, בעצם רק קוסקוס, אולי),

אחרי האוכל היתה פושטת בנופר עייפות נעימה והיא היתה

מניחה את הראש על הכרית, אוחזת בה, ממשמשת באצבעותיה

את קפליה, מטמינה את עצמה בצלילת ראש לתוך הרכּוּת. גירד בזווית העין הנדחסת, התעקם הפרח העצוב הסרוג. אחר כך סבתא כיסתה. עכשיו הכרית הרכה הקרמלית מתחפצת לזרה, העולם שוב השתנה. שוב מפסידים, שנה אחר שנה: פחות סבא, פחות סבתא, פחות ילדוּת, פחות חברים מבית הספר, מהצבא. אנשים נעלמים. וההתלהבות שדועכת והציניות שעולה, ועוד חרא שנגלה ועוד שקרים ואכזבות.

בינתיים סבתא עדיין כאן, קצת. בתוך המשפחה. כולם מחייכים לחיקויי ה"שֶרי... שֶרי..." שכל אחד מהם מנסה בתורו, ורק פטריק מצליח להרים את הגבה הימנית בדיוק כמוה, לעגל את ה"אוּ אָה" כמוה, ומספיק שנופר תלטף קצת את הכרית ותקרא לה, כמו לג'יני, מספיק שתנסה לחקות את האישה הקטנה הזאת בראשה, וטי לי לה — תופיע סבתאל'ה מרלן. אָ וּוי. לא בטוח, אבל יכול להיות שהכרית עם הפרח היא עוד מהדירה הקטנה בבאר שבע?

עדיין אותה התפילה או שכבר חדשה? פטריק לוקח בעלות. קצת מעצבן, סבתא היתה מוותרת על כל הטקס הזה בכלל. תראו איך מתנהלים העניינים האלה, הנעשים מאליהם, כמו חיכו

בתוכם מעלמי עלמיא, תראו איך פטריק שולט. הוא מבקר בקביעות בבית כנסת? בלי אומר, כמימים ימימה, הסלון הוכרז כשטח של הגברים. זִכְרֵי המשפחה קוראים לעילוי נשמתה של סבתא מרלן בחלל שהוא עכשיו ציבורי, הסלון הבורגני עם התקרה הגבוהה שעיצובו נרקח מפרסומות לבתים צרפתיים בז'ורנלים משנות השבעים. זה סבתא רצתה כזה או שסבא? בעצם הוא לא הספיק לגור כאן, הבית כבר היה כמעט מוכן כשהוא נפטר, האביר הזעיר סיים לבנות לנסיכתו את הטירה בת שתי הקומות ומסר את נשמתו עם המפתח.

הנשים והילדים צריכים לעבור לחדר אחר. כמעט עשרים משתתפים בצער, זה הרבה לגילה? הגברים בסלון עומדים, פונים למזרח, הטלוויזיה מכוסה בבד שחור, ורגל זרה כמעט נתחבת לאח. האח המצחיקה הזאת, האם אי־פעם בערה בה אש? כאילו, מה חשבתם? בית עץ בעיירה לבנה לרגלי האלפים? כאן זה בטון ולבנים במדבר. אח וערוץ ארטה ביישוב משופר למשתפרי הנגב ששפר מזלם והבנק אוהב אותם. אלטנוילנד. וילה בג'ונגל. "סבתא, תפסת בעל מהנדס," נופר אמרה לה פעם. "את שלא יכניסו לך לראש," סבתא ענתה. שוב ושוב הן היו עוקצות זו את זו. "מה יכניסו לי לראש, סבתא?" אבל סבתא כבר שכחה מה רצתה לומר. "רק כלבים לא מתגרשים." "טוב, לא צריך לצעוק."

רוב הזמן הן היו רק שתיהן, נופר וסבתא, אבל בחגים היו באים כולם, בני הדודים הפראיים, רצים בבית כמו משוגעים.

"למה ככה?" סבתא היתה ממהרת בעקבותיהם במדרגות לקומה השנייה.

עכשיו נופר, בת כמעט שלושים וארבע, מטפסת לשם לאט. מצד ימין התמונה הזאת. אלוהים. חִי חִי. מוֹן דיוּ. העיניים של דודה דינה מעבירות עליה וִיש. נופר קלטה אותה משתהה להרף עין מול הפָּרָש בצד סוסו ומקמטת לחיים בחיוך הסרקסטי שלה. אָ וּוי, בואו בואו, היכנסו, הניחו מגפיכם, פשטו מעיליכם, נשב מול האח ונחלק את שלל הציד. התמונה הפאתטית, קיטש או קאמפ או מה שזה, שמכריזה על עצמה מיד אחרי הטיפוס הדרמטי בגרם המדרגות ההוליוודי. פרש נפוליאוני עומד לצד סוסו. מי תיכנן לסבא וסבתא את הבית? קצת מוזר, אם חושבים על זה. מוזר שסבתא לא שמה לב. הרי לא סבלה קיטש, סלדה משירים של אייל גולן ומאדום וזהב, והיתה מלכת המודעות העצמית. ואיך היתה צוחקת על בתה הקפוצה שלומית, האימא הרצינית הקורקטית והמנומסת של נופר. "הבת שלי הזאת, מי חינך אותה?"

מימין החדר הגדול, הנשים מחכות. זה החדר של השטיח הבדואי עם התריס שאחר הצהריים מצליל קלידי שחור־לבן על הקיר, החדר שהפך בחגים למעין חצר משחקים של הנכדים, מלא בלגו מתפזר ובצהלות. ההמונים פלשו לממלכה של סבתא ושלה, זה הרגיש ככה גם אז. ואיפה עכשיו הבני דודים? והבנות דודות? היא מציצה למטה. בסלון פטריק כמו רעם קטן אבל אפילו שמרית בתו איננה.

אימא שלומית זקופה כמו תמיד. ארבעה ילדים נולדו לסבתא אבל רק שלומית היא כזאת.

"אימא, הן התקשרו?" נופר שואלת. עכשיו גם נופר כבר אימא לילדה. שירה. ככה זה.

"שמרית ביקרה בבוקר. תמר של מוריס תגיע עוד מעט."

תמר עם השיער שעשו לו צמות. סבתא היתה יושבת מולן, ממש כאן. "את נראית יבשה, נופרי." אימא כמעט דוחפת את כוס המים לתוך פיה ונושפת, "חם." באמת חם. המזגן, זקן נרגן ושחפתי, לא מספיק. החדר הזה, חוץ מהצעקות ומההקנטות ומהילדים שבאו והלכו ומהצעצועים המוחבאים, החדר הזה היה מלא גם בהתעסקות עם שיער. והגילוי, העובדה המפתיעה שבכלל צובעים שיער, שגם סבתא צובעת, וכל הפעמים שהתיישבה וצבעה לנופר, המריחה הרכה, כריות האצבע הקמוטות שהיפנטו את הרקות כשלמעלה התקרה. חומרי הצביעה עדיין באחת המגירות האלה שמלאות בדברים נסתרים וסודיים של גדולים. של סבתא.

מישהו העביר כמה מהספרים לאחור, למרפסת הקטנה. אין אבק. האצבע שטה חופשי על לובן המדף ועור האגודל שמח. ספרים בצרפתית. מולייר. ז'אק דרידה. "הוא נולד באוראן. ז'אק זה יעקב." סבתא חזרה על זה שוב ושוב, ונופר לא רצתה לקלקל ולגלות לה שהוא נולד במקום אחר בכלל. גם אלבר קאמי לא נולד בעיר הזאת, בכרך המופלא שהכול בו מושלם עם אופרה וים ונערות צוחקות ושמש ומאכלי תאווה, ושקאמי תיאר דווקא כמרחב אפור וכעור. דרידה, בּיֵין סוּר. לא משנה, כולם מאוראן, כל מה שחשוב בעולם מקורו מאוראן. קצות הדפים הידקקו מרוב דפדוף, וסבתא הצמידה את הספר עד שכמעט נגע באפה. "את מבינה כמה הוא חכם?" בני האדם, היא הסבירה, מוּבְנים לחשיבה בינארית, הם בונים את השפה כך שהעולם יהיה נוח, שחור־לבן, ולא כמו שהוא באמת. נוח למישהו שיהיה גבר מול אישה. שיהיו הם ואנחנו. והיא צדקה. השיחות האלה, כמו של המנחה הצרפתי האינטלקטואל ההוא, מה שמו, כל זה בא אחרי השלב של סבתא המצחיקה, סבתא זפטה, הפמיניסטית הגדולה שרצה אחרי בעלה עם מרק, ושבחטיבת הביניים גם הפכה למורה הפרטית לפילוסופיה של נכדתה. "זה פילוסוף מאלג'יריה, ז'אק דרידה, שמעת?" כמו סטודנטית בת עשרים, מתלהבת. הספרים שלו בצרפתית היו קשים מדי, וגם אלה של סימון דה בובואר. ועוד יש: "בישול כפרי צרפתי", "בישול צמחוני". וגם עבודת המאסטר, מגישה נופר אסולין: "מכיבוש להצלה: השתנות תיאורי הטבע בכתבי עת גאוגרפיים לאורך המאה העשרים". תצלומים מלפני מלחמת העולם הראשונה, אנשי הסְפָר האמריקאי חוצבים באדמה ונלחמים בזאבים אחרי שלא נותרו עוד אינדיאנים לגרש. שנות החמישים, משלחת למערות בקמבודיה חושפת את המסתורין שבבטן האדמה. גברים הרפתקנים עם חיוך מלא שיניים. ואחר כך, אחרי המהפכה של האהבה, השתמשו במילים החדשות, הרכות. "אימא אדמה". "גאיה". הנושאים השתנו. כתבות על גסיסת האקוסיסטם, מות היערות, הפשע של האדם הלבן. היא אפילו עזרה לנופר לתרגם מצרפתית איזה מאמר על פולינזיה. למדה רק עשר כיתות אבל ידעה יותר מפרופסור בסורבון.

תכף תגיע הבת דודה. לשטוף פנים בשירותים. תסתרקי קצת, נופר. שמת דאודורנט? יהיו פה אנשים שלא ראו אותך שנים.

מתוך הפרק "המבדיל" ברומן "זרעי מלח", מאת יובל ירח. ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה".

תמונה ראשית: טבעת כסף מסורתית, אלג'יריה. תצלום: חוסאם קוריצ'י, unsplash.com

Photo by houssam korichi on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יובל ירח.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערטבעת כסף מסורתית, אלג'יריה. תצלום: חוסאם קוריצ'י, unsplash.com

תגובות פייסבוק