נכסים מתים

על נסיעה ארוכה ומילים כתובות. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כשעברו את המשאית הראשונה, הפוכה על צדה, ואת הכביש המתעקל כולו, מנוקד בעשרות אריזות ממתקים צבעוניות מפוצצות, מרוססות, התמלא הגבר הצעיר ברגש נדיר: סיפוק גדול ולא מוסבר. הוא פתח את החלון החשמלי. האישה שלצדו, מגובסת ביד ימין, בחולצת כפתורים רחבה בצבע לילך, נדרכה במושב ואמרה, "אולי כדאי שתאט", בהרימה מעט, בתנועת צבת אטית של כף היד, את הגבס. האספלט הכהה התמלא נקודות-נקודות של עיגולים ורודים, צהובים, ירוקים, כתומים, כחולים זוהרים.

ניידות משטרה כבר הגיעו למקום, אבל הם עוד לא ראו אותן. אורות הצ'קלקות שלהן הבהבו מרחוק, בהמשך הכביש המהיר, באוויר הערפיחִי של שעת אחר הצהריים המאוחרת.
"אנחנו לא נגיע בזמן לאסוף את אשתי", הוא אמר. הוא היה רגוע מאוד בדבריו. "תחשבי מה זה לחכות באמצע בית קברות, בזמן שכולם כבר הלכו". היא ניסתה להשתתף בבדיחה שחשבה שהציע, אבל לא ידעה איך. תחת גלגלי הרכב התפצפצו עיגולים פריכים. בהגנב המבט, הבחינה בקעקוע של כוכב סוגר סביב תנועת המרפק שלו. דוחה ומושך בו בזמן.
"הודעת לה אבל שנאחר?"
"סימסתי לה".

היא המהמה והתמקמה מחדש במושב, וכך, במושבים הקדמיים, הפרש הגובה ביניהם כמעט השתווה. היא השתדלה להפסיק את הכרסום בציפורן.
"שתביני, הכול אנחנו עושים באסמסים. עד שמגיעים הביתה. זה יותר משתלם לנו מבחינת החבילה". הוא קיווה שתבין עוד רמז, וכשפקפק בכך, חזר שוב: "זה פשוט לחסוך את מה שאין".
הזרוע כאבה לה. היא העוותה את פניה ובזרועה הבריאה נגעה בגבס החדש. זה היה הרגע הראשון והאחרון שבו הבינה שהאינסטינקט הזה, לשלוח יד, מיותר. בבוקר שברה את היד, ובמקום להגיע בעצמה ולפגוש אותם, נאלצה לנסוע איתו. ועוד באיזו מכונית מטונפת. לאוויר ברכב היה טעם: של מרכך כביסה וכרובית.

הם שמעו סירנה של אמבולנס מאחוריהם, צווחת סירנה דומה לזו ששמעו מהמשך הכביש. "תדליק רדיו, אולי נשמע מה קרה". ריח הפלסטיק התחזק. הוא לחץ על הכפתור הקפיצי השחור, זה שליד פתח האִוורור הדומם, אבל מה ששמעו היה רק חספוס תחנה בערבית.
הוא הבחין בטיפת זיעה ארוכה סמוך לקו השיער שלה. הוא האט עוד וסגר את החלון. "תסתכלי, תסתכלי קדימה". הוא פתח אותו שוב. רוח חמה עכורה וריח של צמיגים חרוכים נכנסו פנימה.

המכשיר הסלולרי שלה נפל ממקומו על המושב, בין רגליה, אל רצפת הרכב. היא הִטתה את שתי רגליה לצד ימין והתכופפה כדי להרים אותו, בוחשת בסוליות בשקיות ניילון ריקות. העקבים שלה החליקו עליהן, ולא בפעם הראשונה בנסיעה הזאת. הוא לא רחץ את הרכב, ועשה זאת בכוונה. כשהרימה את הראש, חטפה מכה מלוח המחוונים. הוא המשיך בנסיעה האטית, שותק.
"הנכס היה שייך לאִמי", היא אמרה, והוא חשב, "'אִמי', מה קרה ל'אמא שלי'".
"היא הייתה גרה שם לבד", והוא חשב, "'לבד', למה לא 'בגפהּ'".

הם התקרבו בנסיעה אטית אל שוטר כבד גוף שעמד בין שני הנתיבים, מזיע, והורה בזרועו, והוא פתח שוב את החלון כדי לקבל הנחיות או הבהרות.
"טוב, נגמרה ההצגה", אמר השוטר בעד החלון הפתוח. "תחזרו למאוּרוֹת שלכם".
הוא סגר את החלון בפניו של השוטר.
בעלת הדירה גיחגכה קלות וליטפה את קצה שפתה התחתונה. "היא הייתה אומרת לנו את זה כשהיינו קטנים", וכיוונה אליו אצבע מורה, שבקצהּ ציפורן מחודדת לא מטופחת. "'תחזרי למאורה שלך'".
מכיוון שלא העז לשאול איך קיבלה את הגבס, שתק, ומכיוון שנהג לפלוט שטויות ולהיכשל בלשונו עם זרים, שתק עוד יותר, והיא הבינה שהפעם היא תעשה דברים אחרת. כנות לא עזרה לה עד עכשיו. הדירה לא נמכרה. אפילו לא קרוב.
הרכב המשיך להתקדם לאטו, לפי תנועת הרכבים האחרים על הכביש, בעקבות לאנטיס תכלת שנכנסה לעקיפה מהנתיב השמאלי שלפניהם. "פעם היה לנו כזאת", אמרה.
"מה, לאנטיס?"
"לא, מכונית תכלת".

הוא ליטף את כיסוי ההגה, העשוי חומר סיליקוני מוקצף, ונשף אוויר דרך הרווחים בין שיניו הקדמיות. למה לא באה עם בעלה, שאל את עצמו, עם אח או איזה חבר עורך-דין. "זה לא קל", היא סיננה, "לא קל". היא ליטפה באגודל כף ידה הלא שבורה את המכשיר הסלולרי ואמרה, "יש לי להתקשר לעוד שלושה שרוצים לראות את הדירה", ואז הוסיפה, "שתדעו, חמים עליה ממש".
התור בנתיב הפקוק התארך, והם עצרו עצירה מוחלטת שוב. הוא היסס אם להפעיל בכל זאת את המיזוג, ופתח את החלון. "אתה יכול לעזור לי עם זה?" שאלה.

ביד אחת החזיק את ההגה וביד השנייה פתח את התיק שלה ושלף מתוכו, לפי הנחייתה, קופסת פח קטנה. על המכסה צוירה נערה צעירה שרועה במיטה ורדרדה, ריסיה מאופרים בקפידה. NOT GIVING A SHIT HAS WORKED WONDERS FOR ME נכתב מתחתיה, אבל הוא לא יכול היה להבחין בכך. היא הציעה לו סוכריית מנטה.

כשעברו את עיקול הכביש הריח היכה מיד, והיא שלחה את ידה המגובסת כדי לכסות על האף. הוא הסיט את המבט כדי לקבור את הנחיריים בצווארון החולצה, אבל הם לא אמרו דבר. רסיסי עשן ופיח ריחפו לתוך חלל הרכב, והוא סגר שוב את החלון.
"מה יש להם שמה", הוא אמר. הרכב התקדם, והמראֶה שנגלה לעיניהם בצדו השני של הכביש היה שונה מזה של משאית הממתקים ההפוכה: משאית גדולה הרבה יותר, מפלצת של ממש, שהובילה כלובים ובהם תרנגולות חיות, התהפכה אף היא. במשאית הממתקים ההפוכה עוד היה משהו קומי, אפילו חמוד ואולי משחרר, גם אם הנהג ועוד אנשים שהיו מעורבים נפצעו. אבל זה כבר היה מוגזם, מחריד: לצד שלוליות כהות קטנות של דם ונוצות שנדבקו לכמה מהן, התעופפו נוצות נוספות, ואחרות נכלאו בין משב הרוח לגדר הבטון המפרידה. הם הבחינו בתרנגולות בעשרותיהן מנפנפות בכנפיהן בתוך הכלובים, מבעד לסורגי המתכת הדקים.

האישה פלטה אנחה ששרקה בגרונה, והסיטה את מבטה לכיוון השני. אולי היה פולט אנחה דומה, או אפילו זהה, אבל הגבר הצעיר תפס בשיניו את לשונו, צקצק בה וחזר ללטף את כיסוי ההגה. המכשיר הסלולרי צלצל מתוך כיס המכנסיים שלו. הוא התאמץ כדי להוציא אותו, הביט במסך, אמר, "זה היא", והחליק את המכשיר לתוך המחיצה שמעל המאפרה.
"אתה לא רוצה לענות?"
המכשיר המשיך לצלצל, עד שפסק.
"אתה רוצה להודיע לה שאנחנו מאחרים?"
"כבר רשמתי לה", אמר. "באסמס זה בחינם".
"אולי זה חשוב? אין לך דיבורית?"
הוא נעזר בה עד שחיברה את המכשיר לדיבורית ששכבה מקופלת במגירת הכפפות.
"מאמי, אנחנו בדרך", אמר וניתק.

המכשיר צלצל שוב.
הם שמעו את הרוח הנושבת סביבה ואז, "תקשיב".
"מאמי, אני פה באוטו עם הבעלת-דירה".
"תקשיב. נילי הייתה הורגת אותי אם הייתי מתקרבת לשולחן שלה". היא דיברה ובכתה.
הוא החליף עם האישה מבט, לראשונה. "מאמי, אנחנו עוד מעט אצלך", אמר.
"זה לא צחוק. היא כזאת. ברבע האחרון של המשמרת עדיין היה עמוס אבל רגוע, וביקשתי שיכינו לי פֶטה ופלפל קלוי, ובצד גם מלפפון חמוץ. אין את זה בתפריט, אבל זה בסדר, יכולנו לבקש מה שאנחנו רוצים, גם אם זה מיוחד".
"תקשיבי–"
"אחרי כל כך הרבה שעות על הרגליים לא רעבים בכלל, בגלל כל הריחות של כל המנות שיוצאות–"
הוא הניח כף יד על המצח. "מאמי, בשביל מה את מתקשרת?"
"ומה שמתיז על הידיים, והריח שנשאר בשיער, אבל לחזור הביתה אחרי משמרת בלי לאכול זה לא טוב, ועוד אחרי זה צריכים להכין משהו, ואתה יודע איך אני אוכלת ו–"
"אולי נדבר על זה אחר כך ש–"

היא רצתה לשלוח יד ולהסות אותו, לומר לו, "היא נסערת עכשיו, תן לה", אבל שותפה למבוכתו לא עשתה דבר. הם חלפו על פני חלקת שדה לא מעובדת בצד הכביש ששלטי פרסומת הוצבו בה, ונעצרו שוב.
קולה המשיך לבקוע מתוך הדיבורית. הוא לחץ על הכפתור האדום, וקולה השתתק.
הוא ליטף את כיסוי ההגה.
הדיבורית צלצלה הפעם בקול רם יותר. על המסך הבהבו האותיות בשחור: "מאמי פלא".
"של מי ההלוויה שהיא ככה?" שאלה כשפסק הצלצול הרביעי.
"זה סתם. אמא של הבוסית שלה". הוא המשיך בנסיעה האטית בעקבות הלאנטיס התכלת.
מאמי פלא צלצל שוב.
היא לא הצליחה ללכוד את המבט שלו, שהתרכז בכביש שנמשך. לא שרצתה להסיט את תשומת לבו מהדרך, תאונה אחת ביום הספיקה לגמרי. היא נגעה ביד המגובסת.

מאמי פלא צלצל שוב. "מה יש לה", הוא פלט, קטע את עצמו וחזר ללטף את ההגה.
"נו, תענה".
וכשלא ענה, לחצה על הכפתור הירוק בידה הבריאה.
רחש של רוח פרצים עלה שוב ברקע.
"לא היה לךָ קליטה?"
"מאמי, את לא מבינה מה קרה פה. משאית אחת התהפכה אבל אז גם–"
"בחוץ ירד גשם מבול", היא בכתה, "ורצינו מצד אחד שהמשמרת תיגמר ונקפל זריז, ומצד שני לא רצינו לצאת לגשם. ירד גשם מבול, לא סתם. ובשולחן ליד קראו לנילי, בתנועה הזאת של היד, שאומרת מרחוק: 'חשבון?'", ולרגע היא צחקקה, "אמרנו שעושים את התנועה הזאת ביד, אבל אומרים בעצם: 'לכי תזדייני?'".
"מאמי, את מחכה לנו בַּבית עלמין?"
"אני מחכה".

הגבר הצעיר שלח יד כדי לנתק את השיחה. "ואז הוא נכנס. הוא לא נורא יפה ולא ממש מכוער, ולא כזה צעיר, אבל לא בגילי ולא ממש מבוגר, אבל יש לו נוכחות כזה, עם מעיל אפור פתוח, והוא מסתכל, ואני מורידה את הראש לסנדוויץ', ואז הוא מתקרב לשולחן, ואני באה לקחת את הצלחת וללכת למטבח. נילי מתקרבת, ואני מסתכלת הצדה, והיא אומרת להם יפה, 'בַ-ק-שה', ומניחה את התחתית עם החשבון, והולכת. פעם היא הייתה מציירת סמיילי ליד השורה שאומרת 'לא כולל שירות'. אבל הוא אומר, 'אכפת לך שאני אשב פה?' אני בולעת את הביס ונזהרת שלא ייפול לי משהו, זה באמת הכי פָדיחה, את יוצאת הכי בהמה. אני אומרת לו: 'אני קמה', והוא אומר, 'לא לא, את תשבי תאכלי', ומסדר את הצווארון של המעיל: 'אני פשוט רגיל לאכול רק בשולחן הזה'. ואני בחיים שלי לא ראיתי אותו".

תנועת הרכבים האטית נעצרה שוב. הגבר הצעיר השעין את הלחי על אגרוף כף ידו השמאלית והמשיך לנהוג כשהוא מחזיק את ההגה ביד ימין. האישה שלצדו, שהפסיקה לכרסם את הציפורניים, הקשיבה בעניין הולך וגובר. "בינתיים ההם בשולחן ליד שמים את הכסף, ואני שומעת אותם, 'כמה צריך לשים?' והחברה שלו אומרת, 'היא הייתה בסדר', והוא זורק עוד כמה מטבעות, אבל לא יותר מדי. ואז הם קמים ויוצאים, ונכנסים שני זוגות, והם מהר מתיישבים כדי לתפוס את השולחן שליד. הבחור המבוגר יותר מזיז את התחתית עם הכסף לצד, שלא יחשבו שהוא לוקח לעצמו או משהו. אני באה לקום, כדי לסדר להם את השולחן, אבל נילי מגיעה, אומרת, 'שא-לוֹם', מורידה ארבעה תפריטים על השולחן, אוספת את הכסף, ואומרת, 'אני תכף באה לנקות לכם'.
"נילי מסתכלת על השולחן שלנו, את הכול היא קולטת מהר במבט שלה, לכן היא עושה אחלה טיפים. ושוב היא אומרת, הפעם לו, 'שא-לוֹם', ומורידה תפריט על השולחן מתחת לבית שחי, 'בַ-ק-שה'. אני מסתכלת בה מהר, אבל היא כבר הולכת להביא את השפריצֶר וקצת נייר.
"אני מחזיקה כבר את הצלחת, כדי לקום, והוא ממש נוגע לי בצמיד, ואומר, 'לא, תשבי. אני רק אזמין, אם לא אכפת לך. אל תקומי בגללי'.
"אני משתדלת לחייך, אבל אני לא, וכבר יצא לי החשק לסנדוויץ' ולהכול. אני מסתכלת למעלה ורואה בשעון שיש עוד כמעט שעתיים. נילי מסתובבת לשולחן שלנו אחרי שהיא מנקה עם שפריצר את השולחן שליד. היא מסתכלת עליו ואז עליי, ואז שוב עליו. אני יודעת מה היא חושבת. אני יודעת. היא אומרת, 'מה תרצה להזמין?' ומתעלמת ממני, וככה אני יודעת טוב-טוב מה היא חושבת. היא כזאת.
"הוא מזמין מנה של פירה עם כבד. 'ולשתות?'
"'לשתות מים'.
"'מינרלים או מהברז?'
"'רגיל. מהברז'.
"אני לוקחת עוד ביס מהסנדוויץ', שלא יחשוב שהפסקתי לאכול בגללו, וגם עד שאני לא מסיימת, איך אפשר לקום? הסנדוויץ' ממש גדול. הלחם שאנחנו מקבלים מגיע בכיכרות עגולים ענקיים. אז יש את הפרוסות הקטנות, הקמצניות, בצדדים, ויש את הענקיות, של האמצע. אני עם האמצע".

הגבר הצעיר לחץ על דוושת הבלמים בפתאומיות כשהתקרב מדי ללאנטיס התכלת שלפניהם. האישה שלצדו מצמצה בעיניה, בתגובה לעצירה, כמו מנסה לגרש מיגרנה. "ואני יושבת מולו, והוא מחכה להזמנה שלו, ואני מתה לגמור וללכת, והאלה בשולחן ליד, נילי באה ואומרת, 'בַ-ק-שה', וזה שמולי מרים את הראש כי הוא חושב שזה שלו, והם מקבלים את המנות שלהם, ויש להם ארבע עיקריות, אבל הם לא נוגעים בכלום. הם לא מורידים את הראש לצלחות ולא אומרים שום דבר. נראה לי שהם רוסים, אבל הם לא אומרים מילה.
"אני מסתכלת עליו, והוא רק נותן חיוך מנומס כזה, ואז אני מסתכלת עליהם, והם לא מסתכלים שאני מסתכלת, ואני עם הסנדוויץ' ביד, ואז מקיאה הכול על השולחן".

שניהם האזינו לשקט שבקע מתוך הדיבורית. כשהסיט את המבט מהכביש המהיר שנמשך, כיסוּ אצבעות כף ידה הבריאה של האישה שלצדו על פיה ואפה במעין כיפה קטנה. "אנחנו חמש דקות אצלך. את מחכה בכניסה לַבית עלמין?"
הם חלפו על פני מחסום המשטרה האחרון, שלפניו המשאית ההפוכה ולצדה התרנגולות המקפצות, התרנגולות הפצועות, המפרפרות, התרנגולות המתות, הביצים השבורות, ועברו לנסיעה מהירה, חלקה, בטוחה על הכביש המהיר. ריח העשן נשאר מאחוריהם והחל להתפוגג גם בחלל הרכב, כך שהפעיל את המיזוג. האוויר הקריר, המדויק החליק על פניהם. הוא הביט בנתיב ההולך ונמשך, כך גם היא. ראשו היה ריק ממבוכה, ואילו ראשה היה מלא.
התחיל לרדת מעט גשם. זרזיפי, קיצי, דליל, אולי בעקבות העשן השחור שהיתמר לשמים. גשם תמיד ניחם אותה. תמיד כשירד, הרגישה מנוחמת. עכשיו לא. עכשיו הרגישה לא מנוחמת.
"רציתָ לשאול איפה בעלי, נכון?"

הוא לא ענה.
"הוא בסין. שם עושים ביזנס היום. אתם צעירים. אתה יודע שכתבתי לו מכתב? כתבתי לו בבוקר. ישבתי במטבח והתחלתי לכתוב לו, אבל אז נפל כל המדף ושברתי את היד. יש לי פה בתיק את המכתב".
היא פערה את התיק הפתוח בידה המגובסת וחפרה באצבע המורה בתוכו, עד ששלפה החוצה בתנועת מלקחיים נייר מקופל. היא ניערה אותו באוויר עד שנפרש לרווחה. "'אני לא מאשימה אותך בשום דבר. בנינו את החיים וחיברנו דבר אחרי דבר. הכול היה יכול להתפרק ברגע. וגם התפרק באמת'. אתה מבין? כתבתי עוד קצת, ואז המדף נפל".

הוא הרגיש מבולבל, משום שהרגיש נזוף או אשם, ולכן למרות שחשב שהוא צריך להגיב רק כחכח בגרונו והמשיך בנסיעה. "אתה יודע למה עשיתי את זה? כי למעשים בין אנשים כבר אין את המשמעות. לא המחויבות. לא האחריות. כתבתי לא כי אני מאשימה, כתבתי כי למילים האלה הכתוּבוֹת יש את המשמעות היחידה במצב הזה".
היא הביטה סביב. מסך הדיבורית האיר בגוון רוגע ובוהק של כחול. הערב החשיך. הבית הזה היה שלהם. אם תמכור, תיקח את הכסף ותיסע.

הסיפור רואה אור באסופה החדשה מאת יואב רוזן ״קופי ופייסט" בהוצאת אפיק.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יואב רוזן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער״נסיעה בהר ורנון״ מאת אלכסנדר דיינקה.


תגובות פייסבוק