נסיך החלומות

מסופר מפי גֶשָה קָרוֹאֶה

הבטחתי לך, סקרנית קטנה שלי, שאספר לך את הסיפור האמיתי על שָרוֹלְטָה אָנְדְרָסי. הכרת אותה, לא? את זוכרת את שערהּ השחור, עם ניצוצות הרשף הכחולים והאדמוניים, ואת העיניים המצועפות אהבה, רוויות תחינה ועצב.

שרולטה אנדרסי חיה בכפר עם אִמהּ הזקנה. בתור שכנים היתה להן משפחת סצֶ'ניי, שעזבה זמן קצר קודם לכן את בודפשט לצמיתות. משפחה מוזרה, יש להודות! בנקל היה אפשר להחשיב את בֶּלָה סצ'ניי לילדה, ואת אחותו, טֶרְקָה, לילד. באורח מוזר, בלה ניחן בכל המעלות הנשיות, וטרקה – בכל הפגמים הגבריים. שערו של בלה היה זהוב נוטה לירקרק, והגוון של טרקה, חי יותר, היה זהוב ורדרד. האח והאחות דמו זה לזה להפליא – דבר נדיר ביותר בקרב בני משפחה, בניגוד לדעה הרוֹוחת.

אמו של בלה עדיין לא הרהיבה עוז לגזוז את תלתליו המופזים היפים של הילד ולהחליף את חצאיות המוסלין והקטיפה כלילות החן שלו במכנסיים קצרים גסים. היא פינקה אותו כאילו היה ילדונת. ואילו טרקה צמחה פרא, בדומה לעשב הבר... היא העבירה את ימיה בחוץ, מטפסת על עצים, גונבת, סוחבת מגני הירק, בלתי-נסבלת ונלחמת בעולם כולו. היתה זו ילדה נטולת רוך ויכולת הבעה. בלה, לעומתה, היה התגלמות המתיקות. הערצתו לאמו מצאה ביטוי בהתרפקויות ובלטיפות בלתי-פוסקות. טרקה לא אהבה איש, ואיש לא אהב אותה.

יום אחד באה שרולטה לבקר בבית משפחת סצ'ניי. עיניה המצועפות אהבה התחננו מתוך פניה הצנומות והחיוורות. בלה מצא חן בעיניה מאוד והם הִרבו לשחק יחד. טרקה חגה סביבם בארשת פראית. כששרולטה פנתה אליה, נמלטה.

היא יכלה להיות יפה, טרקה חידתית זו... אלא שהיתה גבוהה מדי לגילה, רזה מדי, גמלונית מדי, מרושלת מדי. בעוד שבלה היה כה חמוד וענוג!...

כעבור כמה חודשים עזבה המשפחה את הונגריה. בעצת הרופא, אמו לקחה אותו ואת אחותו הצעירה וקשת-העורף לניס; החזה של בלה היה רגיש מאוד, הוא לא היה חסון במיוחד.

שרולטה בכתה מרה על אובדן שותפה למשחק. היא לא חדלה להעלות בחלומותיה את הילד החלוש מדי ויפה התואר מדי שנחקק בלִבה. והיא אמרה לעצמה, מחייכת אל הדמות זהובת השיער:

"אם אי פעם אצטרך להינשא, אני רוצה להתחתן עם בלה."

חלפו כמה שנים – הו, באִטיות משוועת עבור שרולטה קצרת הרוח! בלה ודאי היה כבר בן עשרים, וטרקה – בת שבע-עשרה. הם עדיין התגוררו בריביירה. ושרולטה התאבלה על השנים נטולות השמחה, המוארות על ידי חזיון שווא של חלום ותו לא.

ערב סגול אחד היתה יושבת ליד חלונה וחולמת, כשאמה ניגשה אליה ואמרה שבלה חזר...

לִבה של שרולטה איים להתפקע מרוב התרוננות. ולמחרת, בלה בא לראותה.

הוא נשאר כפי שהיה, ובכל זאת היה שובה לב שבעתיים מבעבר. שרולטה שמחה שהוא שימר אותה חזות נשית וענוגה שהיתה יקרה לה כל כך. הוא עדיין היה הילד השברירי... אלא שהילד הזה שפע עכשיו חן שאין להביעו במילים. לשווא ניסתה שרולטה להבין את מקור התמורה שהפכה אותו מושך כל כך. קולו היה מתנגן ומרוחק כמו הד מההרים. היא אהבה בו הכול, גם את החליפה האנגלית האפורה כאבן, גם את העניבה הסגלגלה.

בלה התבונן בנערה בעיניו השונות, בעיניו היפות באורח מוזר, בעיניו שלא דמו לעיניים של גברים אחרים...

"כל כך צנום!" ציינה אמה של שרולטה לאחר לכתו. "יצור מסכן, הוא ודאי עוד סובל מבריאות לקויה."

שרולטה לא אמרה דבר. היא עצמה את עיניה כדי להעלות את דמותו של בלה תחת עפעפיה השמוטים... כמה יפה הוא היה, יפה, יפה, יפה!

הוא חזר למחרת, ובכל יום אחריו. הוא היה נסיך החלומות שניבט אך ורק מבעד לסיפורי האגדות הילדותיים. היא לא יכלה להיישיר מבט אל פניו בלי לחוש חולשה עזה, עורגת... פניה השתנו לפי המבע שעל הפנים הנחשקות. לִבה הלם בקצב הלב האחר. המיית הנפש הלא-מודעת והתמה הפכה לאהבה.

בלה היה מחוויר ברגע שהופיעה, שקופה וזכה בשמלתה הקיצית הצחורה. לפעמים היה מביט בה בלי לדבר, כאדם המתכנס בתוך עצמו נוכח פסל ללא דופי. לפעמים היה נוטל את ידה... כף ידו היתה כה לוהטת ויבשה, עד כי דימתה שהיא נוגעת ביד של חולה. או אז הציף מעט חום את לחייו של בלה.

יום אחד היא דרשה בשלומה של טרקה הסוררת.

"היא נשארה בניס," הוא השיב קצרות, והשיחה נסבה אל נושא אחר. שרולטה הבינה שבלה אינו אוהב את אחותו. לא היה בכך שום דבר מפתיע. ילדה כה שתקנית ופראית!

מה שהיה צריך לקרות, קרה. כעבור חודשים אחדים ביקש בלה את ידה. בדיוק מלאו לו עשרים ואחת שנה. אמה של שרולטה לא הביעה כל התנגדות לזיווג.

היו אלה אירוסים שמימיים, מענגים כוורדים הצחורים שבלה הביא מדי יום. הווידויים היו לוהטים יותר משירים: הנפש עצמה רטטה על שפתותיהם. חלום הכלולות קרם עור וגידים במעמקי השתיקות.

"למה אתה ראוי יותר לאהבה מגברים צעירים אחרים?" שאלה שרולטה את ארוסה. "למה אתה ניחן ברכּות שלהם אין? איפה למדת את המילים הנשגבות שהם לא אומרים לעולם?"

טקס הכלולות נערך באינטימיות גמורה. הנרות הלהיבו את הניצוצות הוורודים בשערו המופז של בלה. הקטורת היתמרה לקראתו, ורעם העוּגבים רומם והאדיר אותו. בפעם הראשונה מאז ראשית העולם, החתן היה נאה לא פחות מהכלה.

הם הרחיקו אל הגדות הכחולות, שם מתלקחת תשוקת הנאהבים. רְאוּ אותם, זוג שמימי, ריסי האחד מרפרפים על שמורות עיניה של האחרת, ולהפך. רְאוּ אותם, חבוקים בלב הומה מאהבה ומטוהר, שערהּ השחור פזור על שערו המופז...

אלא שעכשיו – הו, סקרנית קטנה שלי! – הסיפור מסתבך מעט... כעבור כמה חודשים, הופיע בלה סצ'ייני האמיתי... הוא לא היה נסיך החלומות! אבוי, הוא היה בסך הכול נער נאה, לא יותר.

הוא חיפש בחמת זעם את זהות החמסן הצעיר... והתחוור לו שהחמסן המבוקש הוא אחותו, טרקה.

שרולְטה ונסיך החלומות לא שבו מעולם להונגריה. הם מסתתרים בתוככי ארמון ונציאני או בית פלורנטיני. ומזמן לזמן מבחינים בהם, כבחיזיון של רגש ענוג ונשגב, חבוקים בלב הומה מאהבה ומטוהר.

מתוך "האישה עם הזאבה", מאת רנה ויויאן. תרגמה מצרפתית: רמה איילון, הוצאת אפרסמון.

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן של מרבנה" (1915), דייגו ריוורה, The Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רנה ויויאן.
- דימוי שער"דיוקן של מרבנה" (1915), דייגו ריוורה, The Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק