נסיר מעלינו את כל הבשר

ראיתי אותה כשעמדתי לחצות את השדרה. בתוך ערימת אשפה, זרוקה על שורשים של עץ. הסטודנטים לרפואת שיניים, חשבתי, אנשים טיפשים וחסרי נשמה שחושבים רק על כסף, סדיסטים שכל כולם טעם רע. הרמתי אותה בשתי ידיים כדי שלא תתפרק. לגולגולת חסרו הלסתות וכל השיניים, מום שאישר לי שמדובר במעשה של מתלמדים ברפואת שיניים. בדקתי מסביב לעץ, בין שאריות הפסולת. לא מצאתי את השיניים. חבל, חשבתי, והמשכתי לדירה שלי, מרחק כמאתיים מטרים משם, מחזיקה את הגולגולת בשתי ידיים, כאילו אני בדרך לאיזה טקס פגאני ביער.

הנחתי את הגולגולת על השולחן בסלון. היא הייתה קטנה. גולגולת של ילד? אין לי מושג באנטומיה ובענייני עצמות. למשל: אני לא מבינה למה לגולגולות אין אף. כשאני נוגעת לעצמי בפנים אני מרגישה שהאף דבוק לגולגולת. האם האף הוא סחוס? לא נראה לי, אם כי אומרים שהאף לא כואב כשהוא נשבר ושהוא נשבר בקלות, כמו מין עצם חלשה. המשכתי לבחון את הגולגולת ומצאתי שכתובים עליה שם וגם מספר. ״טאטי, 1975 ״. כל כך הרבה אפשרויות. אולי זה שם של מישהי, טאטי, ילידת 1975 . אולי הייתה בעלת הגולגולת איזו טאטי שהתגלתה ב־1975. אולי המספר כלל אינו תאריך ומתייחס לאיזו שיטת סיווג. מתוך כבוד החלטתי לתת לה את השם הגנרי ״קָלָוֵרָה״1. בערב, כשהחבר שלי חזר מעבודה, היא כבר הייתה בקיצור ורה.

הוא, החבר שלי, לא ראה אותה עד שהוריד את המעיל והתיישב בכורסה. הוא לא שם לב לכלום. כשראה אותה נרתע ממקומו, אבל לא קם. הוא גם עצלן והולך ומשמין. אני לא אוהבת שמנים.

״מה זה הדבר הזה? זה אמיתי?״

״ברור שזה אמיתי,״ אמרתי לו. ״מצאתי את זה ברחוב. זאת גולגולת.״

הוא צעק עליי. למה הבאת את הדבר הזה לפה, הוא צעק עליי באופן מוגזם, מאיפה הקרצת אותה. חשבתי שהוא מקים שערורייה מיותרת והוריתי לו להנמיך את הקול. ניסיתי להסביר לו ברוגע שמצאתי אותה זרוקה ברחוב, מתחת לעץ, נטושה, וזה היה לגמרי לא הגון מצידי אילו התנהגתי באדישות והשארתי אותה שם.

״את יצאת מדעתך.״

״אולי,״ אמרתי לו, ולקחתי את ורה לחדר השינה.

אני יודעת שהוא חיכה קצת לראות אם בכוונתי לבשל לו. הוא לא צריך לאכול עוד, הוא נהיה שמן, כבר משתפשפות לו הירכיים, אילו לבש חצאיות היה סובל מפריחה מתמדת בין הרגליים. כעבור שעה שמעתי אותו מקלל אותי ואחר כך מתקשר להזמין פיצה. העצלות: הוא מעדיף להזמין משלוח מאשר ללכת עד מרכז העיר ולאכול במסעדה. העלות כמעט זהה.

״ורה, אני לא יודעת מה אני עושה איתו.״

אילו יכלה לדבר, אני יודעת שהייתה אומרת לי לעזוב אותו. זה השכל הישר. לפני השינה אני מרססת את המיטה בבושם האהוב עליי ומתיזה קצת על ורה, מתחת לעיניים ובצדדים.

מחר אלך לקנות לה פאה. כדי שהחבר שלי לא ייכנס לחדר, אני נועלת אותו במפתח.

החבר שלי אומר שהוא מפחד ועוד כל מיני שטויות. הוא ישן בסלון, אבל זה לא ויתור גדול מדי כי הפוטון שקניתי בכסף שלי — הוא מרוויח מעט — מצוין. ממה אתה מפחד, אני שואלת אותו. הוא ממלמל כל מיני הבלים על זה שאני מסתגרת עם ורה בחדר ושהוא שומע אותי מדברת אליה.

אני מבקשת ממנו שיסתלק, שיאסוף את הדברים שלו ויעזוב את הדירה, שיניח לי לנפשי. הוא עושה פרצוף שמביע כאב עמוק, אני לא מאמינה לו וכמעט דוחפת אותו החוצה מהחדר, שילך לארוז את המזוודות. הוא שוב צועק, אבל הפעם מתוך פחד. זה כי הוא ראה את ורה הקטנה עם הפאה הנוכרית היקרה שלה, עשויה משיער בלונדיני אמיתי שבוודאי נחתך באיזו עיירה סובייטית לשעבר באוקראינה או בערבות סיביר (האם הן בלונדיניות, בנות סיביר?) מהצמות של איזו נערה שעוד לא מצאה מישהו שיוציא אותה מהעיירה העלובה שלה. נראה לי מוזר מאוד שיש בלונדיניים עניים, לכן קניתי את הפאה הזאת. קניתי לוורה גם כמה מחרוזות צבעוניות, עליזות מאוד. והיא מוקפת נרות ריחניים, מהסוג שנשים שאינן כמוני שמות באמבטיה או בחדר השינה כדי לחכות לאיזה גבר בין להבות קטנות ועלי כותרת של ורד.

הוא איים להתקשר לאימי. אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה. הוא נראה לי שמן מתמיד, לחייו היו נפולות כמו הלחיים של כלב מסטינו נפוליטנו, ובאותו לילה, אחרי שהלך עם המזוודה ועם תיק תלוי על הכתף, החלטתי להתחיל לאכול פחות, הרבה פחות. חשבתי על גופים יפים, כמו הגוף של ורה אילו היה שלם: עצמות לבנות בוהקות לאור הירח בקברים נשכחים, עצמות דקות שכאשר הן נוגעות זו בזו משמיעות צלצול כמו פעמוני חג, ריקודים בלב יער, מחול המוות. החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבות של שומן ושיעמום. ורה ואני נהיה יפות וקלילות, ליליות וארציות; שכבות עפר יפהפיות על העצמות המכוסות אדמה. שלדים חלולים מרקדים. נסיר מעלינו את כל הבשר.

שבוע אחרי שחדלתי לאכול, גופי משתנה. כשאני מרימה זרועות, הצלעות בולטות, אם כי לא מאוד. חלום: יום אחד אשב על רצפת העץ הזאת, ובמקום אחוריים יהיו לי עצמות, והעצמות יפלחו את הבשר וישאירו כתמי דם על הרצפה, יקרעו את העור מבפנים.

קניתי לוורה אורות לקישוט, כמו אלה ששמים על עץ חג מולד. לא יכולתי לראות אותה יותר בלי עיניים, או ליתר דיוק, עם עיניים מתות, אז החלטתי להכניס נוריות זוהרות לארובות הריקות; מכיוון שהן באות בצבעים שונים, אפשר להחליף ביניהן כך שעיניה של ורה יהיו יום אחד אדומות, יום אחד ירוקות, יום אחד כחולות. בעודי שוכבת במיטה ומתבוננת באפקט שיוצרות העיניים של ורה, שמעתי מפתחות פותחים את דלת דירתי. אימי, היחידה שיש לה העתק של המפתח אחרי שהכרחתי את האקס השמן שלי להחזיר לי את שלו. קמתי לקבל את פניה. הכנתי לה תה והתיישבתי לשתות אותו בחברתה. רזית, היא אמרה לי. זה בגלל הפרידה, עניתי לה. שתקנו. לבסוף היא דיברה:

״פטריסיו אמר לי שעובר עליך משהו מוזר.״

״מה? בחייך, אימא, הוא סתם ממציא דברים כי זרקתי אותו.״

״הוא אומר שיש לך אובססיה לאיזו גולגולת.״

צחקתי.

״הוא השתגע. אני וכמה חברות מכינות תחפושות וכל מיני חפצים מפחידים לליל כל הקדושים, בשביל הכיף. לא היה לי זמן לקנות תחפושת, אז בניתי מזבח וודו ואני הולכת לקנות עוד כל מיני דברים, נרות שחורים, כדור בדולח, כדי ליצור אווירה, הבנת? כי אנחנו עושות את המסיבה אצלי בבית.״

אני לא יודעת מה היא הבינה, אבל זה נראה לה כמו שטות מתקבלת על הדעת. היא ביקשה להכיר את ורה והראיתי לה אותה. נראה לה מקאברי שאני מחזיקה אותה בחדר השינה, אבל היא קנתה לגמרי את הסיפור על קישוטי אווירה בשביל המסיבה, אף על פי שמעולם לא ארגנתי מסיבה ואני שונאת ימי הולדת. היא האמינה גם לשקרים שלי על כך שנפגעתי מפטריסיו.

היא הלכה בלב שקט ולא תחזור בקרוב. זה טוב, אני רוצה להיות לבד כי עכשיו החסרים של ורה הם כל דאגתי. אסור שתישאר בלי שיניים, בלי זרועות, בלי עמוד שדרה. לעולם לא אוכל לשחזר את העצמות הנכונות, זה ברור. חוץ מזה, אני חייבת ללמוד אנטומיה כדי לדעת את השם ואת הצורה של העצמות שחסרות לה — וכולן חסרות. ואיפה לחפש כאלה? אני לא יכולה לחלל קברים, אין לי מושג איך עושים את זה. אבי היה מדבר על קברי המונים, אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח, אבל לא נראה לי שהם קיימים עוד. ואם הם קיימים? אין עליהם שמירה? הוא סיפר לי שהסטודנטים לרפואה היו הולכים לחפש שם שלדים ללימודים שלהם. מאיפה מגרדים עכשיו שלדים ללימוד? אולי משתמשים בדגמים מפלסטיק? קשה לי לראות את עצמי הולכת ברחוב עם כלוב צלעות אנושי. כדי לסחוב כזה, אם אמצא אותו, אשתמש בתרמיל הגדול שפטריסיו השאיר, התרמיל שלקחנו לטיולי מחנאות בתקופה שהוא עדיין היה רזה. כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "הדברים שאיבדנו באש", מאת מריאנה אנריקס. מספרדית: אדם בלומנטל. הוצאת עם עובד, 2018.

תמונה ראשית: "אוכל המוות", תצלום: לאונרדו ייפ, unsplash.com

Photo by Leonardo Yip on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מריאנה אנריקס.


תגובות פייסבוק