סבתא עכבישה

נמאס לי שגברים מסבירים לי דברים. זה לא הוגן ולא פעם הם פשוט טועים.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

1

אישה תולה כביסה בחוץ. הכול קורה ולא-כלום. מגופה אנחנו רואים רק כמה אצבעות וזוג שוקיים חומות וחזקות וכפות רגליים. הסדין הלבן תלוי מולה, אבל הרוח מעיפה אותו לכיוונה וחושפת את קווי המתאר שלה. זאת פעולה שגרתית ביותר, תליית בגדים לייבוש, אף שהיא נועלת נעליים שחורות עם עקבים גבוהים, כאילו התלבשה לכבוד משהו אחר שאינו עבודה ביתית, או כאילו העבודה הביתית הזאת היא סוג של ריקוד. רגליה המשוכלות כמו מבצעות צעד של ריקוד. השמש מטילה את צלהּ ואת הצל האפל של הסדין הלבן על הקרקע. הצל נראה כמו ציפור אפלה ארוכת רגליים, זן אחר של בעל חיים נמתח מכפות רגליה. הסדין מתנופף ברוח, הצללית שלה מתנופפת, וכל זה מתרחש בנוף כל כך חשוף ושומם וחסר קנה מידה, עד שכמו רואים באופק את הקימור של  כדור הארץ. זאת הפעולה השגרתית ביותר והלא שגרתית ביותר, תליית כביסה – וציור. האחרון עושה מה שחסרת המילים יכולה לעשות – לעורר הכול ולא לומר דבר, לזמֵן משמעות בלי להתחייב לאחת מסוימת, להציג שאלה פתוחה במקום להשיב. כאן, בציור של אנה תרזה פרננדז, אישה קיימת ונמחקת בעת ובעונה אחת.

2

אני חושבת הרבה על המחיקה הזאת. או על כך שהמחיקה שבה ומופיעה. יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיהּ בהחלט קיימים. אמה לא נמצאה, וגם לא אמו של אביה. או אביה של אמה. אין סבתות. לאבות יש בנים ונכדים וככה נמשכת השושלת, והשם עובר הלאה; העץ מתפצל לענפים, וככל שהוא מתארך יותר, כך חסרים יותר אנשים: אחיות, דודות, אימהות, סבתות, סבתות-רבתות, אוכלוסייה גדולה נידונה להיעלם מהמסמכים ומדפי ההיסטוריה. המשפחה שלה מהודו, אבל גרסה שושלתית זו מוכרת לנו במערב עוד מהמקרא, שבו רשימות ארוכות של צאצאים קישרו בין אבות לבנים. הגֶנֶאלוגיה המטורפת של ארבעה-עשר דורות שמתוארת בבשורה על פי מתי, עוברת מאברהם ליוסף (בהתעלם מכך שאלוהים, ולא יוסף, אמור להיות אביו של ישו). גזע ישי – סוג של עמוד טוטם של שושלת גברית, כפי שמופיע בבשורה על פי מתי – יוצג בוויטראז'ים ובעבודות אמנות ימי-ביניימיות אחרות, ואמור להיות האב הקדמון של העץ המשפחתי. עקיבות כזאת – של פטריארכיה, של שושלת, של נרטיב – נעשית באמצעות מחיקה והדרה.

3

תמחק את אמך, ואחר כך את שתי הסבתות שלך, ואחר כך את ארבע הסבתות-רבתות שלך. תלך אחורה לדורות נוספים, ומאות, ואחר כך אלפים, ייעלמו

תמחק את אמך, ואחר כך את שתי הסבתות שלך, ואחר כך את ארבע הסבתות-רבתות שלך. תלך אחורה לדורות נוספים, ומאות, ואחר כך אלפים, ייעלמו. אימהות יתפוגגו, והאבות והאימהות של האימהות האלה. חיים נוספים ימשיכו להתפוגג כלֹא היו עד שיער יצטמצם לכדי עץ, רשת לכדי קו. זה מה שדרוש כדי לבנות נרטיב ליניארי של קרבת דם או של השפעה או של משמעות. נוכחתי בזה שוב ושוב בהיסטוריה של האמנות, כשנאמר שפיקאסו הוליד את פולוק ופולוק הוליד את וורהול, וכך זה נמשך, כאילו אמנים הושפעו רק מאמנים אחרים. לפני כמה עשורים רוברט אירווין, האמן מלוס אנג'לס, זרק מבקר אמנות ניו יורקי בצד הכביש המהיר אחרי שהאחרון סירב להכיר במיומנות האמנותית של משפץ מכוניות צעיר, שבהתאמה אישית שיפר את ביצועי המנוע ומהירות הנסיעה של מכוניות. אירווין עסק בכך בעצמו, ותרבות זו של שדרוג מכוניות לשיפור מהירותן השפיעה עליו עמוקות. אני נזכרת באמנית עכשווית מנומסת יותר, שהתרגזה בדיוק כמו אירווין כשמאמר בקטלוג שייך אותה לשושלת גברית, וטען שהיא תולדה ישירה של קורט שוויטרס וג'ון הרטפילד. היא ידעה שהושפעה מאּמנוּת שימושית, מאריגה ומכל צורות היצירה הפרקטיות, מהמחוות המצטברות שהלהיבו אותה בילדותה כשאוּמני בניין ביקרו בביתה. כולם מושפעים מהדברים שמקדימים את החינוך הרשמי, שבאים משומקום ומחיי היומיום. להשפעות מוּדרו‍ֹת אלה אני קוראת סבתות.

מכונית, מכסה מנוע

מה גברי פה? תצלום: דין הובר

4

יש דרכים נוספות שבעזרתן העלימו נשים. למשל, העניין של מתן שמות. בתרבויות אחדות נשים שומרות על שמן, אבל ברובן הילדים מקבלים את שם האב. בעולם הדובר אנגלית, עד לאחרונה נשים נשואות נקראו בשמות בעליהןעם הקידומת 'גברת'. למשל, את מפסיקה להיות שרלוט ברונטה ונעשית גברת ארתור ניקולס. שמות מוחקים את הגנאלוגיה הנשית ואפילו את הקיום הנשי. זה תואם את החוק האנגלי, כפי שבלייקסטון ביטא אותו ב-1765:

באמצעות הנישואים, הבעל והאישה אחד הם מבחינת החוק: כלומר עצם הקיום או הקיום החוקי שלהאישה מושעה במהלך הנישואים, או לפחות מתאחד ומתמזג עם זה של הבעל; זה שמתחת לכנפיו, להגנה שלו ולמחסה שלו, היא מבצעת כל דבר; ולכן היא מכונה בחוק הצרפתי שלנו femme-covert; או תחת הגנתו והשפעתו של בעלה, הברון שלה, או אדונה. ומצבה בזמן הנישואים נקרא coverture. לפיכך הגבר אינו יכול להעניק לאשתו דבר, ולא לחתום איתה על הסכם: שכן מענק פירושו להניח שיש לה קיום נפרד.

הוא כיסה אותה כמו סדין, כמו תכריך, כמו וילון. לא היה לה קיום נפרד.

5

התמונה המרכזית בראש הכתבה הייתה אמורה להציג משפחה, אבל אני ראיתי רק גבר וילדים, עד שהבנתי לתדהמתי שמה שנראה כמו וילון או רהיט הוא למעשה אישה מכוסה לגמרי

יש כל כך הרבה צורות של אי-קיום נשי. בתחילת המלחמה באפגניסטן מוסף יום ראשון של הניו יורק טיימס פרסם כתבת שער על המדינה. התמונה המרכזית בראש הכתבה הייתה אמורה להציג משפחה, אבל אני ראיתי רק גבר וילדים, עד שהבנתי לתדהמתי שמה שנראה כמו וילון או רהיט הוא למעשה אישה מכוסה לגמרי. היא נעלמה משדה הראייה, ויהיו אשר יהיו העמדות ביחס לרעלות ולבורקות, הן מעלימות בני אדם במובן המילולי של המילה. רעלות קיימות כבר זמן רב הן התקיימו לפני יותר משלושת אלפים שנה בסוריה, שם היו שני סוגי נשים: רעיות מהוגנות ואלמנות שנדרשו לעטות רעלות, וזונות ושפחות שנאסר עליהן לעשות זאת. הרעלה הייתה מעין חומת צניעות, סַמָּן לאישה של גבר אחד, מבנה נייד של כליאה. מבנים ניידים פחות כלאו נשים בבתיהן, בספֵרה הביתית של עבודות הבית וגידול הילדים, כלומר מחוץ לחיים הציבוריים וללא יכולת תנועה. בחברות רבות כל כך נשים נכלאו בבתיהן כדי לפקח על האנרגיות הארוטיות שלהן – הכרח בעולם של שושלות גבריות, שבו על האבות לדעת מי הם בניהם לצורך בניית שושלת היוחסין שלהם. בחברות הבנויות על שושלות נשיות, סוג זה של שליטה אינו כה חיוני.

רעלה

גברים קבעו שכך נראית אישה מהוגנת (כאן בדאקה, בירת בנגלדש). תצלום: Lain

6

מאחר שנאסר עליהן לשבת, הן צעדו. על אף שהותקפו, נעצרו, נחקרו וגורשו מהמקום הזה, הציבורי מכל המקומות, הן חזרו שוב ושוב כדי להעיד בגלוי על היגון שלהן, על הזעם שלהן, וכדי להעלות את הדרישה שילדיהן ונכדיהן יוחזרו

בארגנטינה, בתקופת "המלחמה המלוכלכת" (1983-1976), נודע שהחונטה הצבאית "מעלימה" אנשים. היא העלימה מתנגדי משטר, אקטיביסטים, אנשי שמאל, יהודים, גברים ונשים. אלה שנועדו להיעלם, נלקחו בחשאי, אם זה בכלל אפשרי, כך שאפילו קרוביהם לא ידעו מה עלה בגורלם. כך נמחקו 30,000-15,000 ארגנטינאים. אנשים הפסיקו לדבר עם שכנים ועם חברים, שתקו מתוך הפחד שכל דבר, כל אחד, עשוי לבגוד בהם. הקיום שלהם הלך והצטמצם בעודם מנסים להגן על עצמם מפני התאיינוּת המילה להיעלם, שהיא פועל, נעשתה שם עצם כשכל כך הרבה אנשים נהפכו לנעלמים, los desaparecidos, אבל קרוביהם שמרו אותם בחיים. הקולות הראשונים כנגד היעלמות זו - הראשונים שהתגברו על הפחד, שדיברו בקול רם ונראו בציבור - היו הקולות של האימהות. הן נקראו Las Madres de la Plaza de Mayo . שמן ביטא את העובדה שהיו האימהות של הנעלמים, וכן את העובדה שהופיעו במקום שייצג את הלב הפועם של המדינה – בחזית הקאסה רוסה, האחוזה הנשיאותית בפלאסה דה מאיו שבבירה, בואנוס איירס – ומרגע שהופיעו, סירבו לעזוב. מאחר שנאסר עליהן לשבת, הן צעדו. על אף שהותקפו, נעצרו, נחקרו וגורשו מהמקום הזה, הציבורי מכל המקומות, הן חזרו שוב ושוב כדי להעיד בגלוי על היגון שלהן, על הזעם שלהן, וכדי להעלות את הדרישה שילדיהן ונכדיהן יוחזרו. הן חבשו מטפחות ראש לבנות שעליהן נרקמו שמות ילדיהן ומועד היעלמותם. אימהוּת הייתה קשר ביולוגי-רגשי שהגנרלים שהיו אז בשלטון לא יכלו להציגה כשמאלנית או כפושעת. זה היה כיסוי לסוג חדש של פוליטיקה, כמו זה של הקבוצה האמריקנית "שביתת נשים למען השלום" שנוסדה ב-1961 בצל המלחמה הקרה, כשמתנגדים הוצגו כאיום שמאלני, כקומוניסטים. אימהוּת ומהוּגנוּת נעשו השריון, המדים, שבאמצעותם נשים אלה התקיפו את הגנרלים במקרה האחד, ואת תוכנית הנשק הגרעיני והמלחמה עצמה במקרה האחר. התפקיד היה מין מסך, שמאחוריו היה להן סוג מוגבל של חופש תנועה בתוך מערכת שאיש לא היה באמת חופשי בה.

אימהות, בואנוס איירס, נעלמים, Plaza de Mayo

מחאת האימהות ב-Plaza de Mayo בבואנוס איירס. תצלום: תומס הלפמן.

7

אבל איך נקרא לאלף השנים של היעלמויות נשים מהמרחב הציבורי, מהגנאלוגיה, מהמעמד החוקי, מהשמעת הקול, מהחיים?

כשהייתי צעירה ונשים נאנסו בקמפוס של אוניברסיטה גדולה, תגובת הרשויות הייתה הנחיה לכל הסטודנטיות שלא ללכת לבד בחוץ אחרי רדת החשכה, או לא לצאת בכלל. תישארו בבית. (ריתוק תמיד אורב לפתחן של נשים.) כמה מתחכמים תלו כרזה שהציעה פתרון אחר: שכל הגברים יוצאו מהקמפוס אחרי רדת החשכה. זה היה פתרון הגיוני באותה מידה, אבל הגברים היו המומים מכך שהתבקשו להיעלם, לאבד את חופש התנועה ואת חופש ההשתתפות שלהם, והכול בגלל פעולה אלימה של גבר אחד. קל לכנות את ההיעלמויות של ה"מלחמה המלוכלכת" במילה פשעים, אבל איך נקרא לאלף השנים של היעלמויות נשים מהמרחב הציבורי, מהגנאלוגיה, מהמעמד החוקי, מהשמעת הקול, מהחיים? לפי פרויקט Ferite a Morte  (פצועה עד מוות), שיזמו השחקנית האיטלקייה סרנה דנדינו ועמיתותיה, כ-66,000 נשים נרצחות בידי גברים בכל שנה, בעולם כולו, בנסיבות הספציפיות המכונות  "פשעי שנאה נגד נשים" (Femicide). רובן נרצחות בידי מאהבים, בעלים, בני זוג קודמים שמחפשים את הצורה הקיצונית ביותר של בלימה את הצורה האולטימטיבית של מחיקה, של השתקה, של העלמה. מיתות כאלה באות לעתים קרובות אחרי שנים או עשורים של השתקה ושל מחיקה בתוך הבית, בחיי היומיום, באמצעות איומים ואלימות. יש נשים שנמחקות טיפין-טיפין, ואחרות בבת אחת. יש ששבות ומופיעות. כל אישה שמגיחה נאבקת בכוחות שמבקשים להעלים אותה. היא נאבקת בכוחות שמבקשים לספר את סיפורה במקומה, או להוציא אותה מהסיפור, מהגנאלוגיה, מזכויות האדם, מהחוק. היכולת לספר בעצמך את הסיפור שלך, במילים או בתמונות, היא כבר ניצחון, היא כבר התנגדות.

8

אפשר לספר הרבה סיפורים על אישה שתולה כביסה בחוץ – סידור הבגדים בשורה היא משימה נעימה לפעמים,דרך עוקפת אל האור אפשר גם לספר כל מיני סיפורים על הדרך העלומה שבה כולן מסתבכות בסדין בציורים של אנה תרזה פרננדז. תליית כביסה בחוץ יכולה להיות החלומית שבמטלות הבית, זו שמעורבים בה אוויר ושמש, ופרק הזמן שבו המים מתאדים מהבגדים הנקיים. נשים פְּרִיבִילֶגיו‍ֹת כבר לא ממש עושות את זה, אף שקשה לקבוע אם האישה בעקבים השחורים היא עקרת בית או משרתת או אֵלה בסוף העולם, כמו שקשה לענות על השאלה מה משמעות העובדה שהיא תולה כביסה בחוץ, אם כי הדבר העלה בדעתי שרשרת אסוציאציות שקשורות למחיקה – כמו שורת הכביסה שלה עצמה. תליית כביסה בחוץ היא באופן כללי הדרך שבה בגדים התייבשו לפני המצאת המייבש, ואני עדיין תולה כביסה בחוץ. כך עושות גם מהגרות לטיניות ואסיאתיות בסן פרנסיסקו, כביסה תלויה בחלונות של צ'יינטאון ובחצרות של "אזור המיסיון", מתנופפת כמו כל כך הרבה דגלי תפילה. אילו סיפורים מספרים  הג'ינסים המרופטים, בגדי הילדים, הגודל הזה של התחתונים, הציפיות המקווקוות?

9

פרנסיסקוס הקדוש עוטה גלימה לבנה שעוטפת אותו כל כך, שאנחנו רואים רק ידיים חזקות וכף רגל אחת, ופנים מגיחות מתוך צללים עמוקים של ברדס. האור בא משמאל ומטיל את הקפלים הכבדים של מה שהוא ודאי צמר לתוך צללים ותלמים עמוקים, וידיו המערסלות גולגולת יוצרות עיגול שקפלי הבגד העמוקים שלו מקרינים החוצה. בעל אותו שם, האמן הספרדי בן המאה השבע-עשרה פרנסיסקו דה סוּרבָּרַן, צייר שוב ושוב גלימה לבנה כשבא לייצג קדושים, גלימה שנופלת כמו מפל מים כדי להסוות את צורתו של הירונימוס הקדוש, מסתחררת באור ובצל מעל סֶרַפּיון הקדוש, זרועותיו נישאות מעלה במעין כניעה תשושה, האזיקים סביב מפרק כף היד מגינים עליו מפני קריסה. האריג מתנועע, סופג, מביע רגש; הוא מדבר בשם הדמויות האפופות בו; הוא ממיר את חושניות הבשר בתחליף טהור יותר אבל לא פחות אקספרסיבי. הוא בעת ובעונה אחת מסתיר את הגוף ומגדיר את המרחב שלו, כמו הסדין בציור של פרננדז. זה האירוע של העונג הטהור מהציור של האור והצל, זה מקור הנהרה אל מול הרקעים האפלים הישנים יותר של הצייר. נשים טוו וארגו את רוב האריגים בימיו של סורברן, אבל הן לא ציירו. ראיתי את התערוכה של ציורי סורברן בעיירה איטלקית עתיקה, בתיאטרון יפה שתקרותיו וקירותיו המצוירים הזכירו לי אמנית מסן פרנסיסקו, את ציירת הקיר מונה קארון. על אף שעטרות הפרחים והסרטים מזכירים את העבודה שלה, רק נשים מעטות יכלו לצייר אז, להציג תמונות בפומבי, להגדיר את המבט שלנו בעולם, להתפרנס למחייתן, ליצור משהו שנוכל להתבונן בו אחרי חמש מאות שנה. בציור של פרננדז האריג הלבן עם הקפלים והצללים האקספרסיביים הוא סדין. הוא מדבר על בתים, על מיטות, על מה שמתרחש במיטות ואחר כך נשטף, על ניקוי בית, על עבודת נשים. על זה הוא מדבר, אבל זה לא מה שהוא. האישה המיוצגת מטושטשת, אבל האישה המייצגת לא.

ארטמיזיה ג'נטילסקי, אלגוריה, ציור

דיוקן עצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי (אלגוריה לציור), מ-1638-39, האוסף המלכותי הבריטי. תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

לטוות את הרשת ולא להילכד בתוכה, ליצור את העולם, ליצור את החיים שלך, לשלוט בגורלך, לציין את שמות הסבתות כמו גם את שמות האבות

10

צבע בכמה גוונים נסחט מכמה שפופרות ועורבב ונמרח על בד ארוג, שנמתח על מסגרת עץ בצורה כה אמנותית, שאנחנו אומרים שלפנינו אישה שתולה כביסה ולא צבע שמן על קנווס. הדימוי של אנה תרזה פרננדז על הקנווס הזה הוא בגובה 1.80 מ', ברוחב 1.50 מ', והדמות כמעט בגודל מציאותי. על אף שהעבודה חסרת כותרת, הסדרה שאליה היא משתייכת נקראת Telaraña. רשת קורי עכביש. רשת קורי העכביש של המגדר וההיסטוריה שהאישה המצוירת לכודה בה; רשת קורי העכביש של כוחה שלה, שהיא אורגת לתוך הציור שהסדין הטווּי שולט בו. עכשיו הוא נטווה במכונה, אבל לפני המהפכה התעשייתית הוא נטווה בידי נשים שהאריגה והטווייה שלהן קישרו אותן לעכבישים, והביאו לכך שעכבישים הופיעו כנקבות בסיפורים עתיקים. בחלק זה של העולם, בסיפורי הבריאה של השבטים הוֹפּי, פּואבּלו, נאוואחו, צ'וקטאו וצֶ'רוקי, סבתא עכבישה היא הבוראת הראשונה של העולם. בעלילות יווניות עתיקות מסופר על אישה אורגת אומללה שנודע כי נהפכה לעכבישה, כמו גם על אלות הגורל העוצמתיות שטוו, ארגו וגזרו את קו החיים של כל אדם והבטיחו שחיים אלה יהיו עלילות ליניאריות שמסתיימות. רשתות קורי עכביש הן הדימוי של הלא-ליניארי, של הכיוונים הרבים שאפשר לפנות אליהם, של המקורות הרבים של דברים; של הסבתות כמו גם של השושלות הגבריות. בציור גרמני מהמאה התשע-עשרה נראות נשים מעבדות פשתן שממנו נעשים אריגים. הן נועלות נעלי עץ, לובשות שמלות כהות, חובשות כובעים לבנים צנועים והן עומדות במרחקים שונים מהקיר, שם סלילים של חומר גולמי נמתחים לכדי סיב. מכל אחת מהן נמתח סיב יחיד לאורך החדר כאילו הן עכבישות, כאילו הסיב יוצא ממש מתוך הבטן שלהן. או כאילו הן נכבלו לקיר בחוטים דקים, עדינים, בלתי נראים בסוגי תאורה אחרים. הן טוות, הן לכודות ברשת.

לטוות את הרשת ולא להילכד בתוכה, ליצור את העולם, ליצור את החיים שלך, לשלוט בגורלך, לציין את שמות הסבתות כמו גם את שמות האבות, לשרטט רשתות ולא רק קווים ישרים, להיות יוצרת כמו גם מנקה, לשיר בלי שישתיקו אותך, להסיר את הרעלה ולהיראות: כל אלה הם הדגלים בשורת הכביסה שאני תולה.

 

מתוך: "גברים מסבירים לי דברים" מאת רֶבֶּקָה סוֹלניט (Solnit). מאנגלית: תמר משמר, אסיה הוצאה לאור, 2020

תמונה ראשית: אטבי כביסה. תצלום: רוברט גרמנר, unsplash.com

Photo by Robert Gramner on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רֶבֶּקָה סוֹלניט.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על סבתא עכבישה

    03
    ישראל נמדר

    זאת הגזמה גם במושגים חרדיים
    מיד בסמוך לשלושה אבות בנשימה אחת מוזכרות גם ארבע אמהות
    אף אחד לא מסיר אותם מ''חד גדיא''...