סטיאגרהה בדרום אפריקה

״אין כל מקום לייאוש אף שהמאבק טרם הסתיים״. מהטמה גנדי מתאר את השנים שגיבשו את עמדותיו והפכו אותו לאחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

המאבק הנוכחי הוא מאבק גדול מהחיים. תיארתי כבר כיצד התכוננו לקראתו מבלי דעת. כאשר התחלתי לטפל בשאלת וירמגם לא יכולתי לתאר לעצמי אילו קרבות אחרים עוד נכונו לי, ואף על וירמגם לא ידעתי דבר בעת ששהיתי בדרום אפריקה. זהו יופיה של הסטיאגרהה ־ היא מופיעה מאליה; אין צורך לצאת ולתור אחריה. זוהי סגולה הגלומה בעיקרון עצמו. הדהרמה–יודהא שבו אין סודות, שבו אין מחבוא לעורמה ומסתור לשקר, מופיע מבלי שנבקשו; האדם האדוק מוכן לקראתו תמיד. מאבק שמצריך תכנון אינו מלחמת צדק. במלחמת צדק אדריכל המערכות ומצביא הצבאות הוא האל בכבודו ובעצמו. לדהרמה–יודהא אפשר לצאת רק בשם האל; רק כאשר חש הסטיאגרהי חסר אונים, רק כשתש כוחו והאפֵלה סוגרת עליו, רק אז נחלץ האל לעזרתו. האל מסייע בידינו כאשר אנו חשים עצמנו נחותים מן האבק שתחת רגלינו.רק לחלש ולחסר הישע מובטח הסעד האלוהי. את האמת הזאת טרם מימשנו, ואני מאמין כי סיפור תולדות הסטיאגרהה בדרום אפריקה עשוי לסייע לנו בכך.

הקורא ימצא ודאי מקבילות דרום–אפריקאיות לכל מה שעברנו עד שלב זה במאבק הנוכחי. מסיפור המעשה הוא יבין גם כי אין כל מקום לייאוש אף שהמאבק טרם הסתיים. התנאי היחיד לניצחון הוא דבקות עיקשת בתוכניתנו. את ההקדמה הזאת אני כותב בג'והו. את שלושים הפרקים הראשונים של הספר כתבתי בבית הכלא ביראבְדה. שְרי (כינוי כבוד הינדי) אינדוּלאל יאגניק הטוב כתב את הדברים שהקראתי לו.את הפרקים הנוספים אני מתכוון לכתוב בהמשך. בבית הכלא לא היו בידי ספרי יעץ, ואין בכוונתי לנסות להשיגם כאן. אין בכוונתי לכתוב ספר היסטוריה סדור ומפורט, והזמן הדרוש לכך אינו בידי. חפצי היחיד הוא שספר זה יסייע לנו במאבקנו הנוכחי וישמש בעתיד מדריך להיסטוריונים. אף שאני כותב ללא עזרתם של ספרי יעץ, אבקש מן הקורא שלא להניח כי חלק מן הפרטים כאן אינם מדויקים או כי הגזמתי בנקודה זו או אחרת.

ההודים מגיעים לדרום אפריקה

כשהאנגלים הגיעו לדרום אפריקה, הם התמקמו בנטאל, שם התירו להם בני הזולו להתיישב. הם ראו שנטאל פורייה ויפה לגידול קני סוכר, תה וקפה. למתיישבים החדשים חסרו אלפי ידיים עובדות, שהיו נחוצות להרחבתם של גידולים אלה. תחילה ניסו לגייס את השחורים בשידולים, ואז באיומים, אך ניסיונותיהם העלו חרס, שכן העבדות כבר לא היתה חוקית בדרום אפריקה. השחור אינו מורגל בעבודה קשה. הוא יכול להתפרנס בקלות גם אם יעבוד רק שישה חודשים בשנה. מדוע לו אפוא לכבול את עצמו למעסיק לתקופה ארוכה? בהעדר כוח עבודה יציב לא יכלו המתיישבים האנגלים לפתח את חוותיהם, ולכן פתחו במגעים עם ממשלת הודו וביקשו את עזרתה באספקת כוח עבודה.

הממשלה הסכימה לבקשתם, וב-16 בנובמבר 1860, תאריך הרה גורל עבורנו, הגיע לנטאל משלוח ראשון של עובדי חוזה מהודו. אילולא קרה דבר זה לא היו בדרום אפריקה הודים ולפיכך גם לא סטיאגרהה, וספר זה לא היה בא לָעולם.
לדעתי לא נהגה ממשלת הודו בחוכמה. הפקידים הבריטים בהודו נטו, במודע או שלא במודע, לסייע לאחיהם בנטאל. נכון אמנם שלהסכמי הכבילה, שהסדירו את תנאי העסקתם של עובדי החוזה, הוכנסו סעיפים רבים שנועדו להגן על טובתם, ותנאי המחייה שנקבעו עבורם היו סבירים למדי; אולם לא הוקדשה מחשבה מספקת לשאלה כיצד יפוצו פועלים נבערים אלה, שנשלחו לארץ רחוקה, על העוולות שייגרמו להם. בהסדרים אלה לא נלקחו בחשבון גם מנהגיהם הדתיים והשמירה על רמתם המוסרית. הפקידים הבריטים בהודו האמינו כי ביטולה החוקי של העבדות מחק מראשיהם של המעסיקים את שאיפתם להפוך את עובדיהם לעבדים. הם היו אמורים להבין, אך לא הבינו, שהפועלים שיגיעו לנטאל יהפכו בפועל לעבדים זמניים. סר ויליאם האנטר המנוח, שחקר לעומק את תנאי עבודתם של הפועלים ההודים בנטאל, השתמש בביטוי מעניין בהקשר זה1 כשקבע שהם שרויים במצב של "עבדות-למחצה". בפעם אחרת קבע כי הם שרויים "על גבול העבדות".

האירופאי הבכיר ביותר בנטאל, מר הארי אֶסְקוֹמְבְּ המנוח, הביע הכרה בעובדה זו בעדותו בפני ועדה בנטאל.2 אירופאים אחרים, מהדמויות המובילות בנטאל, מסרו הצהרות דומות, ששולבו בתזכירים שהוגשו לממשלת הודו. אך לגורל דרכים משלו, וספינת הקיטור שנשאה את הפועלים הללו הובילה לנטאל גם את זרעיה של תנועת הסטיאגרהה הגדולה. תקצר היריעה מלתאר כיצד סוכני הגיוס ההודים הקשורים בנטאל הוליכו שולל את אותם פועלים, וכך השפיעו עליהם להגר מארץ מולדתם; כיצד התפכחו האנשים המרוּמים הללו עם הגיעם לנטאל, ולמרות זאת נשארו בה; כיצד באו אחרים בעקבותיהם, וכיצד נפרצו כל גדרי הדת והמוסר, וליתר דיוק, כיצד קרסו כליל, עד שגם ההבחנה בין אישה נשואה לבין פילגש נמוגה בקרבם של אנשים אומללים אלה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כאשר נודע במאוריציוס דבר נחיתתם של עובדי החוזה בנטאל, באו בעקבותיהם סוחרים הודים שקיימו קשרים עם פועלים כאלה. אלפי הודים, פועלים וסוחרים גם יחד, ישבו זה מכבר במאוריציוס, השוכנת בין הודו ונטאל. שת' אָבּוּבּאקָר, אמאד המנוח, סוחר הודי ממאוריציוס, החליט לפתוח חנות בנטאל. האנגלים בנטאל לא העלו על דעתם, באותה עת, כמה מוכשרים הסוחרים ההודים, ולא התעניינו בסוגיה זו; באמצעות עובדי החוזה שלהם הניבה הקרקע יבולים רווחיים מאוד של קנה סוכר, תה וקפה, ותוך זמן קצר להפליא הם סיפקו לדרום אפריקה כמויות נאות של סוכר, תה וקפה. ברווחיהם העצומים בנו לעצמם בתי ארמונות של ממש והמירו את השממה בגן פורח. בנסיבות שכאלה, אין פלא כי נוכחותו של סוחר הגון ונמרץ כאבובאקר שת' לא הפריעה להם, ואנגלי אחד אף הצטרף אליו כשותף. אבובאקר שת' עסק במסחר וקנה אדמות, ודבר הצלחתו הגיע עד לפּוֹרְבַּנדַר מולדתו וסביבותיה.3 עד מהרה הגיעו לנטאל ממאנים4 נוספים. בעקבותיהם באו בוראהים מסוראט. סוחרים אלו הביאו עמם מנהלי חשבונות הינדים מגוג'ראט ומסַאוּראשטרָה.

בנטאל, אם כן, התיישבו הודים בני שתי קבוצות: סוחרים בני חורין עם משרתיהם בני החורין, ועובדי חוזה. במרוצת הזמן נולדו ילדים לפועלים האלה. ילדים אלה, אף שלא אולצו לעבוד, נפגעו מכמה סעיפים נוקשים בחוקי המושבות. כיצד ימחה בן-העבד את קלון העבדות? הפועלים נסעו לנטאל תחת הסכם שכבל אותם לחמש שנים. בתום התקופה שוחררו מהחובה לעבוד, והותר להם לעבוד כפועלים בני חורין או לסחור בנטאל ולהשתקע שם, אם ירצו בכך. היו ביניהם שבחרו לעשות כן, ואחרים שבו אל ביתם. אלו שנשארו בנטאל נודעו בשם "הודים חופשיים". חשוב להבין את מעמדם המיוחד של החברים בקבוצה זו. הם לא נהנו מכל הזכויות שהוקנו להודים החופשיים-לגמרי, שאותם הזכרתי קודם. למשל, ברצותם לנסוע ממקום למקום היה עליהם להשיג אישור מעבר, ואם נישאו וביקשו הכרה חוקית בנישואיהם, נדרשו להירשם אצל פקיד שתפקידו הוגדר כ"מגן המהגרים ההודים". כן הושתו עליהם מגבלות חמורות נוספות.

הסוחרים ההודים הבינו עד מהרה שביכולתם לסחור לא רק עם עובדי החוזה ועם "ההודים החופשיים", אלא גם עם השחורים. הסוחרים ההודים סיפקו שירות נוח מאוד לשחורים, שפחדו פחד רב מפני הסוחרים האירופאים. אלה האחרונים אמנם חפצו לסחור עם השחורים, אך מיאנו להתייחס אליהם באדיבות ובנדיבות; שחור שזכה לתמורה מלאה לכסף ששילם להם ראה עצמו בר מזל. שחורים רבים סבלו ניסיונות מרים. אם הניח אדם שחור על השולחן מטבע של לירה כתשלום על פריט ששוויו ארבעה שילינג, היה מקבל במקרה הטוב – אם בכלל – עודף של ארבעה שילינגים במקום השישה-עשר המגיעים לו. שחור שאזר אומץ לדרוש את ההפרש, או להבהיר בדרך אחרת שברור לו שקוּפַּח, היה נענה בקללות נמרצות. אם בכך הסתיימה הפרשה ראוי היה שיודה לכוכבים, שכן לעתים קרובות נלוו לקללות חבטה או בעיטה. אין כוונתי לומר שכל הסוחרים הבריטים נהגו כך, אך אפשר לומר בבטחה שהמקרים הללו לא היו נדירים כלל. הסוחרים ההודים, לעומת זאת, מכבדים את הלקוחות השחורים במילה טובה ואף מתבדחים עמם. השחור הפשוט נהנה להיכנס לחנות, לסקור את הסחורה ולמשש אותה. הסוחרים ההודים מתירים זאת, גם אם לא ממניעים אלטרואיסטיים אלא מתוך אינטרס. ההודי איננו מחמיץ שום הזדמנות לרמות את לקוחו השחור, אך נימוסיו מקנים לו את אהדת השחורים. יתר על כן, השחור מעולם לא חשש מפני הסוחרים ההודים, אך אירע שהודים שביקשו לרמות שחורים נתפסו בקלקלתם וגמולם שולם להם במכות. לעתים קרובות יותר אירע ששחורים קיללו סוחרים הודים. לכן חששו ההודים מפני השחורים, ולא להפך. השחורים חיו בכל רחבי דרום אפריקה, והסחר עמם הניב רווחים נאים לסוחרים ההודים.

בשנות השמונים של המאה הקודמת התקיימו בטרנסוואל ובאורנג' החופשית רפובליקות בורים. למותר לציין שברפובליקות היה הכוח נחלתו של האדם הלבן, ולא ניתן לשחורים. הסוחרים ההודים שמעו שאפשר לסחור גם עם הבורים, שכן אלה אנשים פשוטים, ישרים וצנועים שכבודם לא ייפגע ממשא ומתן עם סוחרים הודים. כמה סוחרים הודים נסעו אפוא אל טרנסוואל ופתחו שם חנויות. כיוון שבאותה עת לא היו מסילות ברזל, הם גרפו רווחים נאים. ציפיותיהם של הסוחרים ההודים התגשמו, והם הגדילו את היקף הסחר עם הבורים והשחורים. כמה מהם נסעו למושבת הכף, וגם הם גרפו רווחים נאים. כך התפרשׂו ההודים, במספרים קטנים, בארבע המושבות. כיום מונה אוכלוסיית ההודים-החופשיים-לגמרי בין ארבעים לחמישים אלף, ו"ההודים החופשיים" לכאורה - כלומר עובדי החוזה ששוחררו, וצאצאיהם - מונים כמאה אלף.

סקירת העוולות

גנדי בדרום אפריקה, 1895.

גנדי בדרום אפריקה, 1895.

בעלי החוות האירופאים בנטאל חפצו בעבדים בלבד; לא היתה להם שום כוונה להעסיק פועלים שעם התרת כבילתם יוכלו להתחרות בהם, אפילו לא כמתחרים זעירים. אין ספק שעובדי החוזה הפליגו מהודו לנטאל בעקבות כשלונותיהם בחקלאות ובמלאכות אחרות, אך אין להסיק מכך שלא ידעו דבר על חקלאות או שלא הכירו בערך האדמה. הם גילו שגידולם של ירקות בנטאל מניב רווח נאה, ושבעלות על פיסת אדמה רווחית אף יותר. לכן, משהותרו כבליהם החלו רבים מהם לעסוק במלאכה כזו או אחרת בקנה מידה זעיר. כל זה הועיל למתיישבי נטאל; פתאום היה בידם לגדל ירקות ממינים שונים, שקודם לכן לא גדלו באזור זה בשל חסרונו של ידע מתאים. מינים אחרים, שקודם לכן גדלו רק בכמויות קטנות, הופיעו עתה בשפע.

התוצאה היתה ירידה במחיר הירקות, אך בעלי החוות האירופאים לא עלצו על התפתחות זו. הם חשו כי המתחרים החדשים פוגעים, שלא בצדק, במונופול שבידם. כך נולדה תנועה נגד פועלים עניים אלו, שכבילתם הסתיימה. הקוראים יופתעו לגלות שהאירופאים אמנם תבעו להביא עוד ועוד פועלים מהודו וקלטו בקלות בעבודה את כל הבאים, אך משתם חוזה העבודה שכבל את הפועלים, החלו המעסיקים לשעבר להסית נגדם ולהצר את צעדיהם בדרכים שונות. זה היה הגמול על כשרונם של ההודים ועל עבודתם הקשה!

תנועת ההסתה לבשה פנים רבות. אחת הקבוצות דרשה לשלוח את הפועלים המשוחררים בחזרה להודו, ולהכניס בחוזי העסקתם של הפועלים החדשים שיגיעו לנטאל סעיף המחייב אותם לשוב להודו בתום תקופת שירותם, או לחלופין לחדש את הסדר הכבילה. קבוצה שנייה דרשה להשית מס גולגולת שנתי כבד על הפועלים שלא יחדשו את הסדר הכבילה בתום חמש השנים הראשונות. שתי הקבוצות הללו חתרו לאותה מטרה: למרר את חייהם של פועלים שהיו קודם עובדי חוזה בנטאל. הסתה זו הגיעה לממדים חמורים כל כך, שממשלת נטאל הקימה ועדה מיוחדת שתדון בה. כיוון שדרישותיהן של שתי קבוצות המסיתים היו בלתי-הוגנות בעליל, ומאחר שנוכחותם של עובדי-החוזה-לשעבר הועילה לכלל האוכלוסייה מבחינה כלכלית, הראיות שאספה הוועדה הִפריכו את טענות המסיתים וטרפדו את מימוש כוונותיהם. עם זאת, ההסתה השפיעה על ממשלת נטאל כמו שריפה המותירה שובל לאחר שכבתה, ואין זה פלא – שהרי ממשלת נטאל אהדה את בעלי החוות. לכן היא יצרה קשר עם ממשלת הודו והציגה בפניה את דרישותיהן של שתי קבוצות המסיתים.

ממשלת הודו לא יכלה להסכים להפיכתם של עובדי חוזה לעבדים נרצעים לנצח. שליחתם של הפועלים לארץ רחוקה תחת הסדר כובל הוצדקה, או תורצה, בטענה שבתום כבילתם יוכלו הפועלים לחתור לשיפור מצבם הכלכלי. נטאל עדיין היתה מושבת כתר, ולכן היתה נתונה לאחריותו הבלעדית של משרד המושבות, שדחה גם הוא את דרישותיה הלא-צודקות של המושבה. מסיבה זו, כמו גם מסיבות אחרות, התפתחה בנטאל תנועה שתבעה ממשל נציגותי – מטרה שהושגה בשנת 1893 והקנתה למושבה תחושת כוח. מעתה לא סירב משרד המושבות לשום דרישה שהפנתה נטאל.

שליחים מטעם הממשלה-האחראית החדשה של המושבה הגיעו להודו כדי להיוועד עם ממשלתה. הם הציעו להשית מס גולגולת שנתי בסך עשרים וחמש ליש"ט, או שלוש מאות שבעים וחמש רופיות, על כל הודי המשתחרר מכבילתו. איש לא השלה את עצמו: שום פועל הודי לא יוכל לשלם מס סחיטה שכזה כדי לחיות בנטאל כאדם חופשי. הלורד אֶלגִין, המושל הכללי של הודו,5 קבע שהסכום מוגזם והסכים לבסוף למס גולגולת של שלוש לירות – כמעט פי שישה משכרו החודשי של פועל כבול. המס הושת לא רק על הפועל עצמו, אלא גם על אשתו, על בנותיו מגיל שלוש-עשרה ומעלה ועל בניו מגיל שש-עשרה ומעלה. כמעט לכל הפועלים היו נשים וילדים, ולכן נדרשו פועלים רבים לשלם מס שנתי של שתים-עשרה ליש"ט. מס זה הסב קשיים שלא יתוארו. רק מי שנאלץ לשלמו מסוגל לשער את השפעתו, ורק מי שהיה עד לה מסוגל לדמותה לעצמו. ההודים ניהלו מאבק עיקש נגד המהלך של ממשלת נטאל. הם הגישו תזכירים לממשלת האימפריה ולממשלת הודו, ובהם ביקשו לא לבטל את המס אלא רק להפחיתו. מה יכלו הפועלים האומללים לעשות בעניין זה? מאבקם נוהל למענם בידי הסוחרים ההודים, המוּנעים מפטריוטיות ומאהבת אדם.

גם גורלם של ההודים החופשיים לא שפר עליהם. הסוחרים האירופאים בנטאל ניהלו מסע הסתה נגדם מאותן סיבות, פחות או יותר. הסוחרים ההודים הצליחו בעסקיהם. הם רכשו אדמות באזורים טובים, והעליה במספר הפועלים המשוחררים הגדילה את הביקוש לסוגי הסחורות החביבים עליהם. שקי אורז יובאו מהודו באלפים ונמכרו ברווח נאה. ההודים נהנו מנתח-מסחר משמעותי בשוק זה, כמו גם בסחר עם בני הזולו, וכך עוררו עליהם את קנאתם של הסוחרים האירופאים הזעירים. כמה אנגלים אחדים האירו את עיני הסוחרים ההודים לעובדה שעל פי חוק הם רשאים להצביע בבחירות לאסיפה המחוקקת של נטאל ולהציג את מועמדותם לאסיפה זו. לאחר שכמה הודים הוסיפו את שמותיהם לרשימת המועמדים הצטרפו גם הפוליטיקאים האירופאים של נטאל למחנה האנטי-הודי. הם חששו שהסוחרים האירופאים לא יוכלו לעמוד בתחרות אם יימשך השיפור במוניטין של ההודים ובמעמדם בנטאל. לפיכך, הצעד הראשון שנקטה הממשלה-האחראית של המושבה ביחס להודים החופשיים היה שלילת זכות ההצבעה מכל אסיאתי שלא נכלל כבר קודם לכן ברשימות המצביעים. הצעת החוק, שהונחה על שולחן האסיפה המחוקקת כבר ב-1894, היתה החקיקה הראשונה בנטאל שנקטה אבחנות גזעיות ביחס להודים.

ההודים התנגדו לצעד זה. בן לילה הוכן תזכיר שאליו צורפו ארבע מאות חתימות. התזכיר עורר זעזוע בקרב כל חברי האסיפה המחוקקת של נטאל, אך החוק אושר. תזכיר שני, ועליו עשרת אלפים חתימות, הוגש ללורד רִיפְּן, מזכיר המדינה לענייני המושבות. עם החותמים נמנו כמעט כל ההודים החופשיים שהתגוררו בנטאל באותה עת. הלורד ריפן פסל את החוק והכריז כי האימפריה הבריטית לעולם לא תעגן בַּחוק הפרדה צִבְעית. בהמשך יבין הקורא את גודל נצחונם של ההודים.
בעקבות המהלך ההודי הִגישה ממשלת נטאל הצעת חוק חדשה, שגם היא שללה מההודים את זכות ההצבעה, אך ניסוחה לא כלל אבחנות גזעיות מפורשות. ההודים מחו שוב, הפעם ללא הצלחה. ניסוחו של החוק החדש היה רב משמעי, ואף שההודים יכלו לעתור לוועדת החקיקה של המועצה המלכותית בנוגע לפירושו, הם לא ראו לנכון לעשות כן. דעתי בעניין זה לא השנתה מאז: ההודים צדקו בכך שמנעו התדיינות אינסופית בנושא. מניעתה של הפרדה צִבְעית היתה כשלעצמה הישג בלתי מבוטל.

למרבה הצער, בעלי החוות וממשלת נטאל סירבו לעצור בנקודה זו. בעיניהם, גדיעת כוחם הפוליטי של ההודים בשלב מוקדם היתה חיונית. היעד האמיתי של מתקפתם היה חיסול המסחר ההודי וההגירה ההודית החופשית. המחשבה על הצפת נטאל במיליוני הודים הדירה שינה מעיניהם. באותה תקופה מנתה אוכלוסיית נטאל ארבע מאות אלף בני זולו וארבעים אלף אירופאים, ומולם שישים אלף הודים עובדי חוזה, עשרת אלפים עובדי-חוזה לשעבר ועשרת אלפים הודים חופשיים. לאירופאים לא היתה שום סיבה ממשית לדאגה, אך אֵימה חסרת בסיס מחרישה את אוזנו של אדם לקול ההיגיון. כיוון שהאירופאים לא הכירו את מנהגי העם ההודי, נטבעה בקרבם האמונה שההודים הם הרפתקנים ובעלי תושייה ממש כמותם. קשה להאשימם בכך שנבהלו ממספר ההודים, שעלה עשרות מונים על מספרם שלהם. מכל מקום, ההתנגדות ההודית לחוק מניעת זכות ההצבעה אילצה את בית המחוקקים של נטאל להימנע מאבחנה גזעית מפורשת ולחתור למטרתו בדרכי עקיפין – בשני חוקים נוספים. המצב השתפר מעט. גם במקרה זה הפגינו ההודים התנגדות עיקשת, אך החוקים אושרו על אפם ועל חמתם. החוק הראשון השית מגבלות חמורות על הסחר ההודי, והשני על ההגירה ההודית לנטאל. מטרת החוק הראשון היתה להגביל את זכות המסחר, ולהעניקה רק למי שיקבל היתר מן הפקיד הממונה בהתאם לסעיפי החוק. בפועל, כל אירופאי יכול היה להוציא היתר, ואילו ההודים שרצו בכך נתקלו בקשיים אינסופיים, ובהם שכירת עורך דין והוצאות נוספות. רבים מהם, שלא יכלו לעמוד בכך, נאלצו לסחור ללא היתר.

על פי ההגבלה שעמדה במרכזו של החוק, הכניסה למושבה תותר רק למי שעמד בהצלחה בבחינת השכלה בשפה אירופית. חוק זה סגר את שערי נטאל בפני עשרות מיליוני הודים. כדי לעשות צדק עם ממשלת נטאל אציין כי החוק זיכה בתעודת תושב כל הודי שהתגורר במושבה במשך שלוש שנים לפני אישור החוק. תעודה זו תאפשר לו לצאת מהמושבה ולשוב אליה בכל עת בחברת אשתו וילדיו הקטינים, מבלי שיידרש לעבור מבחן השכלה. ההודים עובדי החוזה וההודים החופשיים בנטאל היו – ונותרו – כפופים למגבלות אחרות, חוקיות ולא-חוקיות, בנוסף על אלה שהוזכרו. לא אייגע את הקורא בפרטיהן, ואסתפק בפרטים הנחוצים לשם הנהרת הנושא. פירוט תולדות מצבם של ההודים בחלקיה השונים של דרום אפריקה חורג מן המקום המצומצם העומד לרשותי בספר זה.

את המונח "סַטְיַאגְרַהָה" (אחיזה באמת) טבע גנדהי לתיאור מאבקה של הקהילה האסיאתית בדרום אפריקה, שכללה בעיקר הודים שהובאו לשם כפועלים זרים אך גם מיעוט סיני קטן, והופלתה בעקביות על ידי השלטון הלבן בחסות האימפריה הבריטית.

הקריאה מבוססת על ההקדמה ועל שני פרקים מתוך האוטוביוגרפיה השנייה של מהטמה גנדי ״סַטְיַאגְרַהָה בדרום אפריקה״ הרואה אור בימים אלה בהוצאת בבל.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מוהנדס קרמצ'נד גנדי.


תגובות פייסבוק