סיפורים מתחלפים

התחלה

ב"אנשי הנייר", ספר מאת ___ - להשלים כי אני לא זוכרת, כבר בעמוד הראשון אנשים נכנסים לתוך שלדי צבים גדולים ומגיעים איתם למחוז חפצם. רק בעמוד האחרון של הספר הבנתי שלא באמת מדובר בשלדי צבים גדולים. זו הייתה, כנראה, מטאפורה שלקחתי ברצינות רבה מדי. להיות קונקרטית מדי – האם זה אומר שאני לא מבינה הומור? פעם ידיד שלי כתב תיאוריה על הלוויתן שבחדר, ובאמת היה לוויתן בחדר ובקריאה שלו ביצירות ספרות הכל היה מוחשי. אולי יהיה נכון יותר להגיד שזה לא ההומור, למרות שאני בהחלט לא טיפוס שצוחק המון, אלא יותר נוטה לחיוכים. אני מחייכת כי אני אוהבת אנשים. שאלו אותי: מה הנכס הכי גדול שלך? ואני אומרת, התקשורת. החיבה שלי לאנשים ממעגלים קרובים אלי ממלאת אותי. ולפעמים אני יכולה להכיר מישהי זרה ברחוב או בטיסה ולגלות בעצמי חיבה עזה אליה ולסיפור שלה. כבר במשמרות הזה"ב, בגיל -, מה זה היה, 11? כיתה ה'? כבר אז באה אלי אישה וסיפרה לי על חייה. אני לא אומרת "את סיפור חייה", כי אינני מכירה אותה וגם לא מתיימרת. אבל סינדרום ה"אוזן הקשבת" החל להסתמן. ואולי הבסיס של תקשורת הוא ההקשבה? כי עם השנים התרחקתי מהמושג "יש לי אוזן קשבת". המילה שאני בוחרת בה היא הזדהות. כמו שאני כותבת באופן שהוא יחסית פתוח, אין פילטרים - או לפחות לא מדי, אני נטמעת בתוך הסיפור של מי שיושב מולי. אמרה לי חברתי הטובה, שהיא עובדת סוציאלית ומטפלת, שאנשים בסך הכל רוצים שישמעו את הסיפור שלהם. היא אמרה את וצחקה ופתחנו בקבוק יין שלא שתיתי ממנו, אבל ההבנה הזו, שגם אנשים שמתקשרים לקבל הצעת מחיר וגם אנשים שבאים לראות את דירה להשכרה, כולם רוצים שישמעו אותם, שימשמעו אותם. ההזדהות, ההיטמעות בתוך הדרמה של חיי היום יום שמשתקפים דרך הסיפור, הן אחת מאבני הראשה של הדבר הזה שנקרא לו חוויית החיים שלי.

על האיש בשדה התעופה

אני בעיקר זוכרת אותו דרך השפם. עם השנים, הפנים היטשטשו, אני זוכרת רק גוון עור בהיר וחלש, מאלו שצריכים הרבה קרם מחזק שלא עוזר ממילא. ושפם: מסודר, שיערות מטאטא קשיחות של אפור לבן ושחור שזורות זו בזו בפסים אנכיים. עיניים עם שלושה קמטים לצידן. חיכיתי להורי בשדה התעופה בישראל, ואולי לאחי בכלל, כאשר ניגש אלי גבר משופם דובר רוסית ושאל אם אני קלרה. היו לו פרחים אדומים ביד, ובלון בצורת לב כסוף. ואולי אני ממציאה. הוא אמר לי במבט מלא תקווה, אני באתי לפגוש את ילדתי שלא פגשתי מאז היותה תינוקת. זו לא את, נכון? היא מגיעה מאוקראינה. אני קלרה, כמעט אמרתי, לא כדי להתחיל בחווית חיים גנובה ולא שלי, אלא כי הוא היה נראה כל כך בודד ועדין. פחדתי שהבת שלו לא תגיע לעולם ואולי בחרה שלא להגיע לבסוף או נספתה בתאונת המטוס ההיא.
לא, אני לא קלרה. אני מצטערת. היא בטח תכף תגיע.

עמיל המכס

זו היתה שיחת עבודה רגילה לחלוטין, יצרתי קשר עם אורן (בפתח) על מנת לקבל מעט פרטים הכרחיים להדיוטה שאני בתחום השילוח הבינלאומי. ככה זה, כשבמסגרת העבודה את צריכה פתאום להעביר פעילות של משרד שלם בין מדינות. זה שהשיחה התנהלה בעברית (הוא החזיר לי שיחה מישראל לגרמניה) כנראה הסירה מאיתנו איזה גבול מדומיין, ופתאום הוא אמר, את יודעת, מקצוע עמיל המכס כבר קיים מעל לארבעת אלפים שנה, ואנחנו גלגול של אותה מסורת מכובדת. לכי תסבירי שאת חוקרת תעסוקה, ושמה שהוא אמר לך עכשיו היה הדבר הכי בלתי צפוי עבורך, רגע של התעלות מעל היום-יום, שאמנם אין בו כל בעייתיות, אבל לרגע, המילה "מסורת" זרקה אותי למציאות שבה דמיינתי את החרטומים במצריים עובדים עם עמילי-המכס כדי להעביר את השיקויים שלהם בגבול ונדרשים להמציא אישור העברת חומרים מסוכנים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: "עיכוב", תצלום: סוגנת', unsplash.com

Photo by Suganth on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"עיכוב", תצלום: סוגנת', unsplash.com


תגובות פייסבוק