סיפורי ג'ין-טוניק

היבלת

ישבתי לי בבית כששמעתי את דודתי אומרת "אוף!"

מיד חשדתי שמשהו קורה. הלכתי לראות. צמחה לה יבלת באוזן. העניין לא נראה לי נורמלי.

חיפשתי מיד את הדוד שלי, שהוא בריגדיר.

"נלך לדבר עם השר", אמר הדוד שלי. הלכנו.

השר בתחילה לא רצה להאמין. זה בלתי אפשרי, העניין הזה לא נורמלי. ברור שזה לא היה נורמלי, אבל אני ראיתי את זה, וכך אכן אמרתי לו.

"אם כך, הדבר הטוב ביותר הוא שנתנהג כאילו שאין לנו מושג מכל העניין", הציע השר. "אדוני חשב מה יכול להיגרם?", כך הוא המשיך, מודאג. "מתחילים לחקור, היבלת מסתבכת, האנרכיסטים, שתמיד מוכנים למעשי חתרנות, מנצלים את הרגע, פורצת שביתה, העניינים נעשים מורכבים, התערבות של המעצמות, מלחמה ומה אני יודע? לא, לא נגיד לאף-אחד. נשמור על הסוד, המדינה תפצה אותך".

"העניין באמת כל כך חשוב, הוד מעלתך?"

"יותר מכך, ידידי, יותר מכך. המולדת בסכנה חמורה".

חשתי שהגיע שעת ההחלטה.

"אם המדינה בסכנה, איני רוצה ולו שמץ של פיצוי. כזה אני. עבור המולדת, הכול. אשתוק".

שתקנו.

ימים אחדים לאחר מכן דודתי קיבלה מכתב שנכתב על ידי הקיסר עצמו. הוא הודה לה. הוא שיבח אותה.

המכתב עדיין שם. גם היבלת.

ובאשר לי, אני ממשיך לשבת לי בבית. שותק.

 

ויכוח

"חוששני שהדמוקרטיה לא מסתדרת. אוספים אסטרונאוטים, עיזים, כפריים, תרנגולות, מתמטיקאים ובתולות משוגעות ונותנים לכולם את אותן הזכויות. זאת נראית לי טעות קוסמית. סלח לי".

סלחתי אבל נעלבתי. שהדמוקרטיה היא בדיוק זה, בתוספת שיחה נמשכת כמו משקה חריף, את זה ידעתי. אבל שיבואו ויאמרו לי את הדברים, זה כבר עניין היה עניין אחר. נעלבתי עוד יותר, גם כי אני לא אוהב טעויות קוסמיות. אני חושב שהן עניין של סנובים.

"אני דמוקרט", נהמתי מבין השיניים, כתשובה. "יש לי חברים גולים, כולם דמוקרטים. הם יצאו לגלות כיוון שהם דמוקרטים. זהו קורבן שמעטים מקריבים, לצאת לגלות ולהיות פרופסור גולה באוניברסיטה ודמוקרט. היית מסוגל לעשות את זה?"

"אני לא דמוקרט".

לא היה מה לענות. שום דבר. הוא לא היה דמוקרט ולא היה לו מושג על דמוקרטיה.

אני כן, אני דמוקרט, ואפילו רציתי כבר ללכת לאמריקה, כי אישרו בפניי ששם זאת דמוקרטיה.

סירבו לתת לי ויזה בדרכון, אמרו שאני קומוניסט! ראית דבר כזה?!

 

תורה

יהוה חשב שהגיע הזמן לשים את הדברים במקומם. שם למעלה, הוא החווה לעבר משה.

משה הלך מיד, מועד מדי פעם על הסלעים וחומק כמיטב האפשרות מן הסנה הבוער.

כשהגיע לפסגה, השניים קיימו דיון, ועידת פסגה, כמובן. הראשונה, אם אינני טועה.

למחרת משה ירד. תחת זרועו הוא הביא לוחות. הם היו החוק, התורה.

הוא הביט סביבו, ראה את עמו מתגודד, דרוך, ואמר לכל מי שהמתינו:

"הכול כתוב כאן. הכול. כך הם הדברים ואין כל ספק. מי שלא רוצה, שילך מכאן. כבר."

אחדים הלכו.

ואז החלה חובת השירות הצבאי ונישא הנאום הפטריוטי הראשון.

אחרי זה, הדברים הם כפי שאתם רואים.

 

הזקנה והדברים

האמת צריכה להיאמר, והיא שהארץ הייתה קטנה, אפילו קטנה מאוד. כך שברור שגם הדברים היו צריכים להיות קטנים, כדי שיהיה להם מקום.

מכאן עניין המפלגות. הייתה המפלגה הבְּליקאנית והייתה המפלגה הקְראטית; כך, מצומצמות, היה להן מקום. הן היו האופוזיציה.

פרט לכך, הייתה הפוזיציה. הגנרל, שני הקולונלים, הסמל (איש הצדק), פרופסור מוּסטָאש, מחבר החוקה ו"מכתבים פטריוטים לקורנֶט פיר", והזקנה שניהלה את העסק, כמובן.

וכך התנהלו שם העניינים, ההתנהגות הכללית הייתה סבירה למדי, הבצלים נמכרו לשביעות רצון, הלפת הייתה נסבלת, היה מִשְמִש והיבוא-יצוא פעל פחות או יותר.

אבל היו גם בחירות בשער. היה צורך לשים לב שלא יהיה שום דבר לא צפוי. וקראו לגָאלְוֶוס, ממוספי הספרות, כדי לארגן את ההליך המשפטי, לארגן ולהביא את העניין לסיומו הטוב, כפי שצריך.

גאלווס ארגן.

נקראו ברבים מסמכי ההכנה. הנאום הופעל והודיעו למולדת שהיא בסכנה. היו אספות. הזקנה הסבירה למדינה את הכול, פעם נוספת, בטלוויזיה. נבחרו מלכות יופי ונוגנה מוזיקה היסטורית, מתאימה לנסיבות.

כך חלפו שלושה חודשים, עם כמה חבטות הבהרה לאלו שישבו בבתי הקפה ועוד לא ידעו.

ואז הגיע יום ההצבעה. הכול מסרו את הנייר שניתן בידיהם. היו כמה פעולות משמעתיות כדי להבהיר את ההצבעה, ונעשתה הספירה.

התוצאות שהתקבלו היו כדלקמן:

מרק שעועית לבנה (מועמד בליקאני): 13,728

העז (מועמד קראטי): 13,727

גברת ז'וזֶפָה סִיר-מֶר (מועמדת עצמאית): 13,726

הגנרל (מועמד): 13

כך שלפי החוקה, הגנרל נבחר מחדש, ברוב מוחלט.

היו המכשולים החוקיים הבאים:

מרק שעועית לבנה לא התגוררה בארץ מזה יותר מחמש שנים (לכן, הדבר נוגד את החוקה).

העז הייתה קטינה ולא הייתה רשומה בספר הבחירות (בעליל, נוגד את החוקה).

גברת ז'וזפה סיר-מר לא ידעה מתמטיקה מודרנית, התגוררה בארץ כבר יותר מחמש שנים, ופרט לכך היא הייתה סיר-מר (נוגד את החוקה באורח מוחלט).

לאור המתרחש, גאלווס איים לכתוב לעוד מוספים, תוך שימת כל הדברים על שולחן נקי, היות שנראה לו – ואף היו לו הוכחות – שמרק היה תושב כל ימי חייו.

גאלווס זומן. הזקנה דיברה איתו. גאלווס הקשיב. הזקנה הסבירה לו. גאלווס היה פטריוט. גאלווס השתכנע.

מאותו שלב ואילך, גאלווס החל לעסוק במסחר – עם בלעדיות שניתנה לו – בתחום המִשְמִש המשומר, שימורי הדגים וחולצות התחרה. הוא קיבל גם את התיירות ואת רשות המכס.

כך רואים, ובכן, שהעניין הציבורי הובהר והועמד על בסיס איתן, כפי שרצוי.

בינתיים, לאור גודלה הבאמת קטן של המדינה, כפי שכבר ציינתי לעיל, היה צורך לבצע צמצומים נוספים. האופוזיציה עברה להיקרא רק "או" והעצמאים, בשל המצב הכלכלי וכולי, נקראו כעת רק צמאים.

לאור זאת, גאלווס יצא כנציג דיפלומטי בכיר לטומבוקטו.

כפי שאמרה הזקנה, ב"שיחה ליד האח" הרגילה שלה, בטלוויזיה:

"קדימה, בניי. המולדת מביטה בנו, והעבר ממתין לנו".

 

הפתעות דיג

לא תפסתי כלום.

התכוננתי לחזור הביתה, אבל החלטתי להטיל את החכה פעם נוספת.

הרגשתי משיכה חזקה מאוד. אחזתי היטב את החכה והתחלתי לגלגל את הגלגלת בזהירות, לאט-לאט. והנה ראיתי עולה בחכה נאצי שנלכד בקרס! נאצי ממש טוב, מהגדולים! נדהמתי מאוד, הרי אמרו לי שכבר אין נאצים. ניסיתי למשוך אותו בעזרת דייג שרימפס והלכתי לוודא מיד. אכן כן. גנרל, מה-אס.אס., תארו לכם! עם כובע, מדליות, צלב קרס והכול. איך יכול בן-אדם להאמין למה שאומרים לו! הכנסתי אותו מיד לקופסת פח, כל עוד הוא היה טרי, ושלחתי אותו למפעל הדגים הלאומי. שם הם בוודאי יידעו מה לעשות איתו. לי, האמת, אין בו כל שימוש.

 

מקצוע זה מקצוע

הלילה היה עליז.

הוא הלך לאט, צולע, נשען על מקל ההליכה, בין הבוהק החם של אורות הניאון, השיחות הערות, החיוכים המחליקים לכאן ולשם, עטוף בקצוות מלטפים אחדים, לא צפויים, של צלילות וקולות של שירה שבקעו מן הדלתות ומן הפָּנים.

לאחר מכן הלילה החל לרדת ונעשה מעט יותר דיסקרטי.

המדרגות הגבוהות גרמו לו לחוש דאגה ולהיזהר, תוך שהוא נשען מדי פעם על הקירות שחלפו לצדו.

שם למטה הוא המשיך, פנה בעוד פינה, עייף. מקל ההליכה, עם קצה הגומי שלו, לא הפריע לאיש, לא שינה את הצלילים הרגילים.

על פרק ידו השעון הורה על אחת-עשרה עשרים וחמש.

הוא הלך עוד מעט ונותר שעון בגבו על קיר, עייף מאוד, ממתין.

ההוא פתח את הדלת ויצא. הוא קינח את אפו, ירק ארצה והחל ללכת.

בעייפות אינסופית ובעודו צולע, הוא ניתק מן הקיר והחליק לו את מקל ההליכה בין הרגליים. כשהאחר נפל לפנים, בדיוק כפי שהיה צריך לקרות, הוא תקע לו בעורף את הלהב שהיה לו בעקב העבה של הרגל הקצרה יותר. הוא נעץ היטב, עם כל הגוף, כל העת ניצב על הרגל הקצרה יותר. לאחר ששמע את צליל החיתוך והניפוץ, הוא הפסיק לנעוץ.

בצליעה ועם לא מעט כאבים בכליות, הוא חזר הביתה, נשען על מקל ההליכה.

 

הרגל והאחרים

היה זה כשהוא החל לרדת במדרגות שהוא הבחין שחסרה לו הרגל.

הוא חזר לחדר ומצא אותה. הוא שילב אותה עם היתר, כמו שצריך, וחזר לעבר הרחוב.

הוא נכנס לבר מלנכולי קטן מעבר לפינה והזמין את הג'ין אנד טוניק הרגיל שלו, בעוד הרגל מנסה ללכת לעבר בחורה קלילה שחייכה, ואשר,  - עלינו להודות שהדבר היה לא נוח -, ניסתה להמשיך החוצה בעקבות הבדידות והחיוך המקרי.

הוא שם את הרגל במקומה. כך אי-אפשר.

ואז הוא החליט להמשיך, יהיה אשר יהיה, עד לשם, לרציף העמוס בשפע האקראי של היבוא-יצוא.

הוא נכנס – ברחוב הצר, עם קרוניות ודלתות מוארות, שוב בחיפוש אחר משקה. שחור אחד הופיע מולו.

"מה יש לך שם?", שאל שחום העור.

"רגל ואני".

"טוב, באמת חם. אתה יכול להיכנס".

הוא המשיך בדרכו, בדוחק של השריקות והשרירים שדחפו בעקשנות, ופתח את הדלת של "ARABELA".

לָרגל העניין לא נראה, והיא ניסתה להמשיך שם בחוץ. הוא שוב החזיר אותה לשורה וביקש ג'ין אנד טוניק.

לאחר מכן, עם הסיפוק הרגעי על כך שהוא התקיים מעט באורח נוזלי, הוא אפשר לרגל מידה של אוטונומיה.

הם הלכו עד למקום שבו החול היה בקושי צל של עיטים. הרגל התעקשה, וגזעי העץ הישנים נתנו לה לעבור.

המים בצבע נפט החלו לעלות כמו במקרה. אז עלה בדעתו שהוא אינו יודע לשחות.

אך הרגל המשיכה ללכת, מאיצה כל העת, כמו נחש קוברה המחפש ציפור.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

מתוך "סיפורי ג'ין אנד טוניק" ("Contos do Gin-Tonic") מאת מריו-אנריקה לייריה (Mário-Henrique Leiria).תרגום מפורטוגלית: יורם מלצר

מריו-אנריקה לייריה (1923-1980) היה סופר, משורר, מתרגם, מאייר וצייר פורטוגלי. ביצירתו הענפה הוא נע בין סוריאליזם, פנטסיה, מדע בדיוני, הומור פרוע, סטירה חריפה וביקורת פוליטית נועזת. לייריה, יהודי שהיה מודע לזהותו היהודית, גלה מפורטוגל לברזיל בין 1961 ו-1970. על אף שבתקופה מסוימת הוא זכה להערצה גדולה, הוא מת בחוסר כל ויצירתו החלה להישכח מלב וגם נעלמה מן המדפים. המבחר הקטן שלפניכם, שתורגם במיוחד עבור "אלכסון" מתוך ספרו המפורסם ביותר "סיפורי ג'ין-טוניק", נעשה בזכות מהדורה חדשה של כל הפרוזה של לייריה, שראתה אור במחצית הראשונה של שנת 2017 בליסבון, בהוצאת E-Primatur, בעריכת Tania Martuscelli, חוקרת ספרות פורטוגלית וברזילאית מאוניברסיטת בולדר, קולורדו.

תמונה ראשית: מתוך "ג'ז" (1929ׂ), ציור מאת ז'וזה אלמאדה נגריירוש (José Almada Negreiros) באוסף מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון, תצלום: פדרו ריביירו סימואש.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מריו-אנריקה לייריה.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על סיפורי ג'ין-טוניק