סיפור בלתי-סביר

פעם קראתי מסה שכתב הסופר האיטלקי לוּאִיגִ'י פִּירַאנְדֶלּוֹ, ובה הוא טוען כי החיים עשויים להיות בלתי-סבירים, ואילו האומנות – לא. ובכן, הסיפור הזה עלול להישמע דמיוני דווקא מפני שהוא אמיתי. כדי להוכיח את אמיתותו הייתה נחוצה לי עדותו של הגיבור הראשי בו, אלא שהאדם הזה טמון באיזשהו קבר אחים על גבעה בבית העלמין העירוני של ז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה, עמוק בליבה של מדינת מִינָאס זֵ'רָאִיס. גם הדמויות המשניות שבסיפור אינן ניתנות עוד לאיתור, זה עידן ועידנים שאבק הזמן כיסה אותן. משום כך כדאי לתת אמון באמירתי כי מטרתי בדברים הנחשפים כאן היא להציג כמיטב יכולתי היבטים אחדים בביוגרפיה של רוֹבֶּרְט (בּוֹבִּי) וִילְיָאם קְלַארְק. התוצאה היא צל מבויש ומעומעם של המסלול האמיתי שהאיש הזה עבר – מסלול המצטיין בעליליות חריגות ומסעירות בהרבה...

לילות החורף בז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה הם בדרך כלל קרים למדי. לפעמים הם עלולים אף להיות בלתי-נסבלים, אלא אם כן מתעטפים מראש בבגדים חמים. אני הגעתי אל אותה העיר מרוֹדֶיְרוּ, מקום חם, בן למשפחת אריסים עניים, ואף על פי שגרתי בעירי המאמצת כבר מזמן, בכל זאת לא הצלחתי להתרגל לשינויי האקלים. בשנה השנייה שלמדתי שם הנדסה, מצאתי לי מקום מגורים בפנסיון זול שבמורד רחוב בָּצִ'יסְטָה גִ'י אוֹלִיבֶיְרָה, סביבה שבשעות היום שימשה שוק סואן, והמסחר בה היה רובו ככולו בידי סורים ולבנונים, ואילו בלילות הייתה נהפכת למעוזם של סוחרי סמים, עבריינים ויצאניות. באותו החדר שהיה מצויד בשתי מיטות קומתיים ובארון בגדים, היו לי שלושה שותפים למגורים, שניים מהם סטודנטים, האחד למד משפטים והאחר רפואת שיניים, והשותף השלישי היה מישהו מבוגר במקצת מאיתנו שבילה את כל עיתותיו, ימים על ימים, בעמידה על יד החלון, שם עישן לו סיגריות זולות ונאם לנו על מיזמים שממילא לא הייתה שום דרך להוציאם לפועַל...

הקפדתי על שגרת יומי. בבקרים היינו מקבלים מהגברת קְלָרִיס כחלק מן התמורה על תשלום השכירות החודשית פרוסה של לחם יבש מרוחה בשכבת מרגרינה דקיקה, וספל קפה דליל מוכתם בטיפת חלב. תמיד נחפזתי לצאת משם, הייתי נדחק לתוך אוטובוס צפוף, יושב בשיעורים עד הצוהריים, אוכל ארוחה תפלה וכבדה במסעדת האוניברסיטה והולך רדום לאחדים מהשיעורים שנערכו בשעות אחר הצוהריים. בכל פעם שחזרתי לפנסיון נהגתי לשוחח עם שותפיי לחדר, לעבור על השיעורים ולקרוא מפרי עטו של סופר רוסי, זאת הייתה האובססיה שלי בתקופה ההיא. בסביבות אחת-עשרה וחצי בלילה הייתי יוצא לשדרת אַנְדְרָדָס ומחכה שם בחברת אנשי בוהמה, מובטלים, פרוצות ועוד כל מיני חלכאים ונדכאים, שבֵּבֶּל תגיש בחצות הלילה את המרק שלה, מעדן שהתפרסם מפני שהיה זול להפליא ועשוי משאריות האוכל של אותו היום. מבחינתנו היה המרק הזה כשלעצמו סיבה למסיבה.

בסוף מאי הבחין גופי בשינויים שהתחוללו בנוף. וכאשר הגיע חודש יוני בבקריו הלבנים הלחים ובלילותיו הכחולים העגמומיים, נוכחתי לדעת שעדיין אינני מוכן כלל ועיקר לקדם את פני עונת הקור הממשמשת ובאה. משום כך עטפתי את כפות רגליי בניירות עיתונים ולבשתי זוג תחתונים ארוכים מתחת למכנסיים וגופייה מתחת לחולצה, ואף על פי כן ריאותיי צרבו מחמת האוויר הקפוא. הייתה לי רק אפודת צמר אחת, אדומה, ומשום כך הסתובבתי ללא הפוגה וזרועותיי משולבות על חזי בניסיון לחמם את כפות ידיי בחסות בתי שחיי.

וכך, רועד כל כולי, נעמדתי בתור שהשתרך בציפייה למרק בּוֹדְלֵר לפני הכניסה לבר של בֵּבֶּל. מרק בּוֹדְלֵר היה הכינוי הסרקסטי שהודבק באותו היום למרק הסמיך ההוא, ששמו נכתב באותיות גותיות על השלט השחור התלוי לעין כול על הדלת, ודַלְסִיגְ'יוּ ז'וּנְקֶיְרָה היה מי שלקח על עצמו לשנות את שמו של המרק ואת הכיתוב על השלט מדי יום ביומו – הודות לכישוריו הפיוטיים הללו זכה לקבל לילה לילה מנת מרק חינם. חיש קל הגיע למקום גם איזשהו גבר ששערותיו הדלילות כבר האפירו, כרסו כמו העידה שהוא חולה בשחמת הכבד, מקטרת משתלשלת מזווית פיו ובידו תיק עור יבשושי ושברירי שצורתו צורת טרפז, דומה לתיקים שנושאים עימם נציגי החברות המייצרות תרופות. יותר מכול משכה את תשומת ליבי העובדה שאותו אדם לא לבש שום דבר מעל לחולצתו הבלויה. מכיוון שלמדתי מניסיוני כי דיבורים ומחוות מפחיתים את תחושת האי-נוחות, גמרתי אומר לפנות אליו בדברים ולנהל איתו שיחה. לא קר לך, אדוני? מבט עיניו החומות ננעץ בי חידתי, ואחר כך פצה האיש את פיו והשיב לי במבטא כבד, לא, מבחינתי זה ממש לא קור, וצחקק צחקוק אירוני. שאלתי אותו מאין הוא, אני אנגלי אבל ממוצא סקוטי, ענה בגאווה אדירה שלא עלתה כלל ועיקר בקנה אחד עם הדלות הזוהרת, אותו מצב שניכר בבירור כי שנינו חולקים איש עם רעהו בה בעת.

כשבֵּבֶּל עשתה לנו סימן, נחפזנו להיכנס ותפסנו לנו שולחן סמוך לקדרה המהבילה, בידיעה שהדבר יבטיח לנו קערת מרק הגונה וגם חצי כיכר לחם – ככל שהלילה התקדם נעשתה המצקת של זֵ'רַלְגִ'ינְיוּ הטבח קמצנית יותר ויותר. אכלנו את המרק בלהיטות ובדומייה תחת מבטה הנוקב של בֵּבֶּל, מבט אשר תבע מאיתנו לא להתמהמה יתר על המידה, אלא לאפשר גם לרעבים הממתינים עדיין בחוץ להיכנס כדי לסעוד את ליבם. אחר כך יצאנו ופסענו לאורך שדרת רִיּוּ בְּרַנְקוּ וקולותינו נבלעים בחומות בנייניה. רק אז שמתי לב שבּוֹבִּי – הצגנו את עצמנו זה לזה עוד כאשר עמדנו בתור – צולע על רגל ימין, ושאלתי אותו ממה נובעת הצליעה שלו. משום דבר, השיב לי כמתלוצץ, זה סתם מאיזשהו רימון יד שהתפוצץ על ידי... זאת אומרת שהשתתפת איפשהו בקרב? שאלתי, ותהיתי ביני לביני באיזו מלחמה נטל אולי חלק, אבל ניחושיי לא הובילו אותי לשום מקום. כן, בכמה וכמה קרבות, אמר ולא יסף. חצינו בלי אומר ודברים את מדרחוב הַלְפֶלְד, ובפינת בָּצִ'יסְטָה גִ'י אוֹלִיבֶיְרָה, לפני שנפרדתי ממנו לשלום, שאלתי אותו מה הוא בעצם עושה בז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה. הוא נשף עשן ממקטרתו וענה לי: קוטל חולדות.

זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם בּוֹבִּי, ומאז הלך והתפתח בינינו קשר ידידות מוזר ותזזיתי שנשמר כמעט לאורך כל השנתיים שלאחר מכן. רוֹבֶּרְט וִילְיָאם קְלַארְק נולד בסָאוּתְ'הַמְפְּטוֹן שבדרום-מזרח אנגליה, וכפי שהוא עצמו תמיד טרח להדגיש, הוא היה מצאצאיה של משפחת קְלַארְק הסקוטית, משפחה שייחודה היה ב-e, האות האחרונה של שמה, Clarke, אות שנעדרה משם המשפחה האנגלי המקביל... אולם עכשיו היה האיש, כאמור, מסתובב פה ושם ובידו מזוודה גדושה ברעל עכברים, צנצנות אשר נהג לשווק למסבאות, לברים ולמסעדות בכל רחבי ז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה. קהל לקוחותיו המצומצם היה ערובה לכך כי יעלה בידו לכלכל בצניעות את עצמו ולשלם שכר דירה תמורת חדרו הקטנטן במלון ליגה זי"ן שהיה ממוקם ברחוב אֶנְרִיקִי וָז, ברובע הזונות של העיר, שם שימר וערבב כימיקלים מסוכנים בדליי פלסטיק צבעוניים. להפיח רוח חיים, באמצעות הכתיבה להלן, במסלול המפותל שבּוֹבִּי עבר בדרכו מסָאוּתְ'הַמְפְּטוֹן לז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה – זו המשימה הבלתי-אפשרית כמעט שנטלתי כעת על עצמי.

לכתוב בדרך כזאת פירושו לעשות צחוק מן הביוגרפיה, לבנות אותה כמו אוסֶף של גשרים התלויים מעל לתהומות. כל הדברים שאני יודע על בּוֹבִּי, זיכרונות של זיכרונות, סופּרו לי באופן כאוטי, עם אינספור דילוגים רציניים בין הזמנים ועם שפע גדול ורב של סתירות פנימיות. ואני מכליב ומצליב את הקטעים ואת הקרעים האלה, את מה ששמעתי לפני יותר משלושים שנה, בעזרת קו תפר שאיננו מבדיל עוד בין זיכרון לבין דמיון.

מתוך "פרחים מלאכותיים", מאת לוּאִיז רוּפָאטוֹ, תרגום מפורטוגלית: רמי סערי, הוצאת "רות", 2021.

תמונה ראשית: פרפרים בכל מקום. תצלום: Shot by Cerqueira, ב-unsplash.com

Photo by Shot by Cerqueira on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לואיז רופאטו.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערפרפרים בכל מקום. תצלום: Shot by Cerqueira, ב-unsplash.com

תגובות פייסבוק