ספרא

חמישה פרגמנטים לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

השוטרים

"בהתחלה נכנס לכיתה שוטר. הוא היה נמוך ושמן. ואז הצטרפו אליו עוד שניים, אחד גבוה עמוד חשמל כזה, והשלישי באמצע, בין שניהם. כן, זה היה מופרע לגמרי, מצחיק נורא, כמו אלה מהסרטים של לואי דה... אם את... לא חשוב. לא צחקנו. מה פתאום. מה לצחוק?! היינו בשוק. קודם נדהמנו, זה קודם כול. שלושה שוטרים, על הבוקר, בכיתה, את קולטת את זה! אין לי מושג... עד עכשיו לא ברור... אבל ארבע בנות ומורה בכיתה, ופתאום שלושה... זה מטורף. אבל את זה אני יודעת להגיד עכשיו, אחרי, כי בבוקר הם תכף ומיד ניגשו למורה, התנפלו על המורה, כן! בקושי דיברו, לא דיברו, רק אמרו את השם שלה, רק זה, רותה שאולוב, הם שאלו אם זה שמה, וכשהיא הנהנה, עשתה כן, עם הראש, הם על המקום שלפו אזיקים ו... שוטרים-שוטרים, אני אומרת לך! לא הבנת? שוטרים! ראית את הניידת נוסעת מפה כשהגעת, נכון? את זה ראית! אז שוטרים! עם כל המדים, ושלושה! עם כובעים ודרגות או כל מה שזה לא היה על השרוולים ואקדח, אקדחים... רגע, לא. אבל זה לא היה ככה, לא התחיל ככה בכלל. חכי. קודם, בבוקר, בהתחלה, נכנסה המנהלת. קודם המנהלת. כשאנחנו המשכנו את 'חרבת חזעה'... את נורמאלית? אני מתה על זה! לא נכון! זה כל כך... נו, אז מה? אבל זאת האמת! טוב-טוב-טוב, בסדר, ערבים! ערבים, שיהיה, לא משנה... שיואו, את כזאת קיצונית! טוב-טוב-טוב, לא משנה, לא משנה... בקיצור, קודם נכנסה המנהלת, מוקדם. נכנסה?! התפרצה אם כבר... כן. והיא החזיקה ביד שלה ספל תה, כוס תה על צלוחית. כזאת, מזכוכית כמו שהם שותים בחדר מורים. כן, החזיקה מרחוק, כאילו תפסה מזה מרחק. בכוונה. והספל נקש בצלוחית והצלוחית רעדה מתחת הספל, כי היד שלה רעדה, שקשקה ככה, בעצבים! איך שפתחה את הדלת בבת-אחת. וגם בעטה בה אחרי זה, בום! לא, לא יודעת, אבל היה איזה בום, כולנו הרגשנו, ואחר-כך הכוס התחילה לקפוץ, להשתולל... שוטרים?

לא, השוטרים עוד לא היו, אני מספרת לך. הגיעו רק אחר-כך. יותר מאוחר. אני מספרת לך איך זה התחיל, איך היה כל הסיפור... ואז, כשהתקרבה למורה, היא חבטה את הצלוחית עם הספל טראח בשולחן, והכול רעד והשפריץ, זה בטח היה חם! רותח! והתה התיז, ואולי גם המורה נכוותה... לא, פחדנו לצחוק. שום צחוק בראש שלך! היינו בהלם! בשוק. וגם המורה... את מכירה את המורה, היא תכף צלעה לאחור מסכנה, נו, את יודעת, מה לעשות, היא צלעה אחורה, כן, זה היה מצחיק בטח, אבל באותו הרגע אף אחת לא צחקה, אפילו לא דייזי או הנסיכה, לא. והמורה רק חייכה בשקט, אלינו, למכשפה הזקנה, אבל ראו שהיא בעצמה לא מבינה, שהיא המומה. המורה-המורה, המורה נהייתה אדומה. עגבנייה, אני אומרת לך. עם כל השומות שלה והשיער הזה, שהיא לא מוציאה... ואז המנהלת שוב הרימה את הספל, את הכוס, ושקשקה אותה כנגד הצלוחית כאילו זה פעמון, סימן, כאילו סימן, לא יודעת, כאילו שהכול הולך תכף להישבר, להתגלות, אל תשאלי אותי, אבל ככה זה נראה: פעמון אזעקה! ואז היא צעקה, המנהלת: ה בא תי לך תה! ה בא תי לך תה!

פעמיים. כן. בדיוק. סרט אימה. ה בא תי לך תה! לא, פעמיים. אבל זה היה מטורף, מטורף! ובפעם הזאת היא כבר השליכה את הספל לעבר המורה, אליה נו, בשביל לפגוע בה, את מבינה, ממש! אבל היא נפלה על השולחן, הכוס נפלה... וכל הדפים, כל הסיכומים, התרטבו, הכול נהיה תה שפוך ובלגאן... וגם הספר, גם הספר נזל, והמורה צעקה: גברת בכמן! והפנים שלה עם השומות והזקן, נו, את יודעת, כל הצליעה הזאת והגמדות, ורק העיניים היפות שלה היו... אני לא בטוחה. אולי. אולי היא בכתה. אבל הפנים שלה היו דם, זה בטוח. אדומה דם היא הייתה. אבל המנהלת כבר הסתובבה והלכה. כן. פתאום חזרה לדלת ויצאה. בלי לסגור, בלי להגיד יותר כלום. וגם אנחנו לא אמרנו כלום, אני לא נשמתי בכלל, אף פעם לא האמנתי שהיא עד כדי כך... בסדר, נכון סיפורים, אבל לא עד כדי כך... בקיצור, לא חושבת שמישהי בכלל נשמה, רעדנו, זה כן. כל הכיתה נהייתה כפור. חורף, אני מספרת לך. כאילו פתאום עוד חורבן, סתם שיעור רגיל בספרות, את מבינה, וחורבן. זהו זה. מטורף... כאילו גם בכיתה הכול התנפץ...
"פואנטה?! ידעתי שתגידי את זה. אבל זה כל כך קטן בשביל זה, עלוב. אני אומרת לך חורבן! טרגדיה, אני אומרת לך! כמו בסיפור של עכשיו, עם הערבים! אבל זה נכון!

טוב-טוב-טוב, אל תתחילי שוב, רחמים... בקיצור, ככה נשארנו כמה זמן, קפואות, עד שהמורה אמרה בשקט, בלי קול כמעט כשדיברה... שזה בטח אי-הבנה, ככה היא אמרה, בשקט-בשקט, מסכנה, היא אמרה שקרתה אי-הבנה, והיא הוציאה מהתיק שלה גליל נייר, טואלט נו, בשביל לספוג את הכול, חתיכות שהיא משכה וקרעה מזה כמו רובוט, לספוג את הכול, לאט, ואנחנו לא אמרנו מילה, מה כבר היה להגיד? לא הבנו כלום. איזה אי הבנה?! ככה משתוללים?! ועוד מנהלת! הראש לא תופס... כשפתאום היא חזרה, הזקנה, לא להאמין! היא חזרה, עם העקבים האלה שלה, מהמסדרון, ומשם היא כבר התחילה לצעוק, בחוץ, מהמסדרון, שהמורה גנבה את הקופה הקטנה, לה או למזכירה. היא צעקה שהקופה הקטנה נעלמה מהמשרד! וככה היא נכנסה שוב, עם אצבע זקורה, נו ככה, שנפנפה מולה... כן, זה מצחיק, נפנפה מול המורה, באשמה כזאת, כאילו הגמדה המסכנה והצולעת הזאת – את זוכרת איך היינו המומות כשראינו אותה בפעם הראשונה, אחרי שסוף כל סוף נפטרנו מההיא – כן, אבל לי זה עבר ברגע הראשון שפתחה את הפה, כשראיתי שהיא נושמת ספרות, רותה-ספרותה, כן, גיחי-גיחי, אבל לי זה עבר, טוב, לא חשוב עכשיו, לא חשוב – כי מה שלא יהיה פושעת היא לא!

לא, כי המכשפה צעקה שהמורה תחזיר את הקופה הקטנה! שהיא גנבה! גנבה או גנבת, איך אומרים? אני אף פעם לא בטוחה. אבל המורה נהייתה סיד, זה כן! שום דם יותר. סיד! שלג! ושוב היא אמרה בשקט, כזה שקט שאני לא יודעת מאיפה היא לקחה, היא אמרה שנפלה כאן טעות, שיש איזו אי-הבנה, כי היא... כן-כן, זה מה שהיא חשבה, והיא האשימה אותה בגנבה, זה לא צחוק! שהיא גנבת, מבינה! כן, המורה לספרות! הנכה... והיא בכלל לא עצרה לשאול או לבדוק, היא בכלל לא הזמינה אותה לחדר שלה לברר את הכול בשקט, בצורה תרבותית... בכל זאת מנהלת תיכון! ואת יודעת מה, אם כבר חשדה, אז בשביל מה תה?! מה זה התה הזה בכלל? מי ביקש ממנה?! למה הכינה לה תה?! מסיבת התה של... לא משנה, זה הכול היה מטורף, מטורף! היא לא רצתה להקשיב, לשאול. שום דבר. ושוב היא יצאה, רוח סערה, כן, אבל ככה זה היה, מה לעשות, רוח סערה, בטח להזמין את המשטרה היא יצאה, זהו זה! עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מה שהיא עשתה, הזמינה שוטרים... היא בעצמה. כן, ושוב נשארנו בהלם, והמורה צלעה יותר מתמיד, אומללה כזאת, את יודעת, והשומות שלה רעדו עם השערות שהיא לא מוציאה, והיא המשיכה לתלוש חתיכות מפגרות של טואלט, והספיגה את העיניים, העיניים הירוקות שלה היפות, ואחר-כך את התה, היא הספיגה מהספר, מהסיכומים שנהיו דייסה כחולה מהעט, ומהשלוליות הקטנות שעל השולחן ומהשמלה שלה שהתרטבה, הכול, כן, עד שבסוף היא מצאה את הקול שלה, שנעלם מההלם בטח, היא מצאה את הקול שלה וביקשה שנמשיך לקרוא בבית, מאיפה שהגענו, מהמקום איפה שהחיילים מצאו בכפר הערבי...
"אבל קודם זה היה כפר ערבי! נו, בעיה שלך... אולי חוסר הבנת הנקרא?

חה-חה-חה. אבל איזה תנ"ך בראשך? זאת המורה לספרות! שיעור ספרות! הא זה, טוב אבל אחרי שהוגלינו, אחרי הגלות, גרו שם אנשים, מה לעשות? בני אדם! רגע, הם לא אנשים לדעתך? נו, אז מה נהיית לי המורה לגיאוגרפיה עכשיו, מאה ארצות! מה זה משנה? הם נולדו שם. יופי, מצחיק נורא. התכוונתי בכפר, כאן. טוב-טוב די, תכף יצלצלו, רחמים, ואני כבר נותנת לך שיעורים, אם לא שמת לב... אז מאיפה שהם מצאו את הסוס באחו, זוכרת את זה? זה שיעורים... קראת בכלל? החיילים שפתאום ריחמו שמה על הסוס הקשור? הצילו את הסוס? טוב, אז משם להמשיך... מה אז? אז-אז, אז התחיל כל הסיפור, או כמה דקות אחרי, כן, דקות, לא יותר, כשפתאום התפרץ לכיתה השוטר, בהתחלה הנמוך השמן, ושנייה אחרי זה, האחרים, הבינוני והגבוה, העמוד חשמל, עומדים מול המורה הגמדה לספרות! ממש לואי דה פינס! מטורף! לא חשוב... ועם הכול הם עמדו, אקדחים, והאזיקים, כן אזיקים, אמרתי עוד בהתחלה! כן, ואחר-כך...
"יש צלצול. מצלצלים. כן, אחר-כך... זה ממשיך עוד, זה לא שום הסוף. סוף! מה חשבת."

הטלפון

"תיכון 'ספרא', הלו? הלו? מי זה? את מי אתה צריך? הלו? ה-לו?!"

שיעורי עזר

בשיעור תנ"ך, כשהמורה שהחזיקה כהרגלה את ספרה המקושקש בשתי ידיה הקטנות עמדה מולן וקראה בו לאמור: "ויבוא יפתח...", דפקו על הדלת ופתחוה תוך כדי. בתוך הצחוק הכניסה דיתה את מחצית ראשה עם התספורת החדשה לכיתה, ואמרה ביובש שהיא מחפשת אותה, שיש לה הודעה דחופה מגברת בכמן בשבילה. "היא הגיעה היום, נכון? היא... נמצאת?"
קמה עם זנב הצחוק מעם שולחנה האחרון בכיתה, דחפה אותו בטמטום וריחפה לעברה.
המזכירה כבר המתינה לה מאחורי הדלת, והיא יצאה כמותה וסגרה אותה בלאט. "כן?" חיוכה היה קפיץ דרוך וגבותיה קשתו.
דיתה הושיטה לה פתק. בלעה אותו מהר וראתה שלוש מלים, מספר ואות. ואחר-כך חזרה ותלתה בה את עיניה, והיה זה ליבה ששאל: "מהמנהלת?"
המזכירה הנהנה. "היא רוצה שתתני שיעורי עזר ל...", היא נקבה בשמה של "את יכולה".
"זאת הכתובת."
ליבה שגאה קפא לרגע עם כל גליו הגבוהים: "שיעורי... עזר במה?!" ועוד לפני שדיתה פצתה את פיה לענות, שבה וסערה: "אני לא טובה במתמטיקה... זה משהו שקשור למתמטיקה?" היא שאפה אוויר חדש, ועכשיו לחשה: "איזה קורס שהיא פותחת אולי?" ולא נותר בה דיי רוק ללחלח את שפתיה שהוסיפו ונמתחו בחיוך.
המזכירה משכה בכתפיה, וידה נשלחה למעלה להוסיף להתרגל לצורת שיערה. "אין לי מושג. אבל לא, לא בחשבון, לזה יש לה מורה פרטי מקצועי, אני חושבת... לא, במקצועות ההומאניים, מה שתוכלי לעזור... קצת דחיפה וגם היא תוכל, היא ילדה חמודה מאוד".

ארבע שעות אחר-כך עשתה עם הנסיכה השנהבית את הדרך היומית לביתה. "אני גרה קרוב, ממש קרוב," היא אמרה, ולאור עיניה שעלזו, ניכר שהתאפקה שלא לתפוס בידה. המשיכו בדובנוב צפונה עד שהגיעו לשדרה היפה, עברו על-פני הרבנות, נעמדו מול כיכר העירייה, והיא שתקה ולא אמרה: כאן צילמו את "ארבינקא", את יודעת, זיהיתי כבר מהיום הראשון ללימודים, וגם חלק מ"תעלת בלאומילך" אולי, למעלה, במשרדים... יצא לך לראות את "תעלת בלאומילך"? סרט אדיר, זה הסרט שאני הכי אוהבת שמשדרים ביום העצמאות... לא, לא אמרה כלום מכל זה, ותחת זאת חצו בדממה את איבן גבירול לעבר שדרות רוטשילד החצי-מוצלים, והיא הוסיפה והתעלמה, ככל יכולתה, מעיני הנסיכה שהתלכסנו לעברה שוב ושוב. הדרך הייתה סיבובית ומפתיעה, אבל כמו בשדרות ירושלים שביפו, גם בשדרה המפוארת שכאן, כל עץ פיקוס סיפר סיפור אחר. למרות ששורשיו לא לקחו חלק גלוי במסופר, אלא נותרו חפויים במעבה האדמה, וגזעיהם הוקפו בשרשרת ברזל לנוי, אחר שרשרת ברזל, ובעלי הכלבים התבקשו לאסוף אחריהם את גלליהם.

הלכו ועלו בשדרה, עד שחזרו למדרכה שבסופה בית קפה, חצו כביש, ואז נעמדו במעבר החצייה של הצומת השוקק של תיאטרון הבימה, וחיכו שיירגע.
"זה תיאטרון 'הבימה'," השנהבית השמנמנה אמרה. "ראיתי פה כמה פעמים הצגה... 'עוץ לי גוץ לי', היה מצחיק נורא... ראית?"
השיבה בשאלה: "ואת גרה כאן, ליד?"
"לא!" היא צחקה כאילו הייתה רחוקה מרחק שנות אור מלפתור את סודה. "יותר קרוב להיכל התרבות, אם כבר. קצת אחרי..."
הייתכן שהיא האריכה את הדרך בכוונה? נעצה את עיניה בעוגת הקצפת הענקית של בניין התיאטרון, והמתינה שיתחלף הרמזור. התביישה לשאול אותה מה זה בדיוק "היכל התרבות", למרות שאהבה את השם וגם נתקלה בו פעם בעיתון. במעומעם ידעה שהוא קשור במוזיקה. קונצרטים אולי? אופרות? היא לא שאלה.
הגיעו לרחוב שלה. מערכת זהה של בניינים שיותר משהיו גבוהים היו רחבי מידות, וניצבו עם עיני מרפסות ממושקפות בעיגולי אבן קישוטיים אחידים בשורה ארוכה וישנונית. "את רואה?" השנהבית הנחתה אותה כאילו לטובת הפעמים הבאות. "בכביש השני ממול זה היכל התרבות," היא הצביעה ישר.
ראתה ונכנסה אחריה לכניסת שיש קרירה ומשופעת בעציצים. "יש מישהו אצלך בבית עכשיו?"
"את יכולה" לחצה על כפתור המעלית וחייכה בידענות. היו לה שיניים מסותתות, עור שנהבי מושלם של נסיכות, ועיני חתול עגולות שנצצו... אבל ממה בדיוק? "אימא שלי. היא באה לנוח לפעמים בהפסקות שיש לה מבית המשפט."
"ו...אבא שלך?"

הנסיכה השמנמנה שצחקקה כאילו הידע הזה היה פתוח לכול, מודפס בספרי הלימוד, ורק ממנה נחסך, חזרה ולחצה על הכפתור. נחיריה המופשלים התנפחו עוד. "לא! אבא שלי תמיד נח בלשכתו, יש לו לשכה עם שתי מזכירות וגם סטאז'ר. אחד חדש... את יודעת מה זה סטאז'ר?"
מלבן הזכוכית ירד מואר וחרישי, ו"את יכולה" פתחה את דלת המעלית ולחצה על כפתור הקומה החמישית. השאלה הצטופפה גם היא בחלל הקטן. עד 300 ק"ג, הזהירה המדבקה שמעל הלחצנים. "זה שתי הדלתות שלנו," היא אמרה כשהמעלית עצרה מטיפוסה, והן יצאו לקומה אחרונה ושטופת אור, אגב שהצביעה שוב. הפעם על דלת כניסה אחת מימין, ועל זו שמשמאל. "זה עכשיו דירה אחת, אבל אנחנו נכנסים תמיד מפה." היא צלצלה בפעמון שהתבלט מלוחית קרמיקה שנקבעה בדלת הימנית, וכעבור רגע גם הוציאה מפתח שנתלה על שרשרת חרוזים מלאכת יד בצבעי טושים זוהרים, ופתחה את הדלת בעצמה.

קול אישה תקיף, אך מנומנם, קרא מאחד החדרים הסגורים הרבים שנפתחו אל מבואה רחבה ודי חשוכה. "למה צלצלת? אני מנסה להירדם... יש לך ארוחה בתנור, אל תשאירי לצילה כלים, אל תעשי רעש בבקשה, אל תצאי בלי רשות".
הפעם שתיהן צחקקו. כזה מטר הוראות... "אני הבאתי איתי את הילדה שתעזור לי בשיעורים," היא בכל זאת הרעישה ודיברה, וגם שרשרת החרוזים עם המפתח שטלטלה סתם באוויר, פגעה, במקרה, בשולחן הזכוכית עם אגרטל הסחלבים שתאם למראה שמעליו, והצליל הלבן הדהד ארוכות.
נמתחה השתאות קלה עד שהקול מאחד החדרים הסגורים, חקר: "מי?!"
"נו, הילדה מהכיתה שבכמן אמרה שתסכים...".
"אהה," אמר הקול: "אז תאכלי כבר אחר-כך, ותציעי לה מיץ. אבל תהיו בשקט בבקשה, תיכנסו ותעבדו בחדר שלך!"

החדר שלה היה סלון לשעבר. שני אחיה למחצה כבר היו נשואים, האחות הרופאה גרה בחו"ל, והיא הייתה בת-הזקונים. וכל הבית הזה הענק, הכפול... בחדרה היו, בסופו, ספת נוער עם שתי שידות לבנות עם פיתוחים, ארון בגדים גדול זהה לשידות, שולחן איפור עם מראה, זהה לארון, טלוויזיה שנתלתה על הקיר מהצד, בית בובות ענקי שעמד לעצמו בצבע ורוד, ושוב כוננית עם בובות ומשחקי קרטון ממשפחת השידות, כוננית עם ספרים ועוד צעצועים שלידה, מכתבה עתיקה עם כיסא מרופד על גלגלים, וקרוב לחלונות העצומים עם הוילונות בצבע ורוד-פנינה שפעם היו מרפסת כנראה, הייתה פינת ישיבה לאורחים מאותה הסדרה, למעט כורסה עתיקה וצמרירית אחת בצבע אדום, עם מסעדים גבוהים משופשפים.

הנסיכה מיהרה וצנחה לתוכה באנחת רווחה, ותכף ומיד גם סבה באלכסון והניחה את שוקיה השנהביות השמנמנות על אחד המסעדים. "זה היה של סבתא שלי, היא נתנה לי אותה מתנה לבת מצווה, היא הייתה בשואה, את יודעת, בפולין, אני אוהבת אותה הכי מכולם, והיא אותי..."
חייכה בצמא, והתביישה לבקש את המיץ. "ומה קונים לך ליומולדת?"
הנסיכה לא הבינה את השאלה.
"מה עוד אפשר לקנות לך בכלל, עם החדר הזה..." היא התיישבה על אחת הכורסאות שסביב השולחן האליפטי שנחה עליו מערכת תה מחרסינה לבובות, לא לפני שסילקה ממנה דוב סתור פרווה ששטם אותה עכשיו בעיניו הריקות. היא הניחה את הדוב על השטיח הוורוד ליד שק בית הספר שלה, ועוד לא הבינה את תפקידה כאן לאשורו. גם לא הבינה אם תקבל כסף. איש לא אמר מילה על שכר.
"את יכולה" צחקה. "אה, תמיד מוצאים. אני אוהבת בובות, אז בכלל... רוצה לשתות עכשיו?"

היא רצתה והנסיכה השמנמנה הלכה למטבח, והשאירה את דלת החדר פתוחה. לא קמה ממקומה. הוציאה את כל השיעורים שהיו לה בתיק והניחה אותם על השולחן, לאחר שהסיטה מעט את מגש הבובות. את הספרון עם הכריכה הצהבהבה של סיפורי צ'כוב השאירה בחיקה. היום באוטובוס קראה בו קצת. ודווקא את הסיפור שקדם לזה שהיו צריכות... לא עמדה בפני שמו: "הגברת עם הכלבלב".
הנסיכה חזרה כשבידה כוס מים קרים. אולי שכחה מהמיץ. אולי לא מצאה. אבל כששבה ורבצה מולה על הכורסה העתיקה, ראתה כתם אדום ולח מעל שפתה העליונה. היא שתתה מהמים וצחקה במבוכה. אולי גם טרפה משהו במטבח? איזו קציצה? מה זה משנה, היא תעשה את עבודתה ותלך. בשבילה זה היה מוצא. מקום להתעכב. ומי יודע, אולי זה גם יעורר את המנהלת לשחזר את הבטחתה, והבלתי אפשרי יקום ויקרה...
"יש לך הרבה חברות?" "את יכולה" שאלה וגיהקה.
"מה? המון. כן. יש לי גם כלב גדול. קולי."
"כן, אמרת פעם בכיתה... אני מפחדת מכלבים."

היא משכה בכתפיה. "טוב, שנתחיל עם ספרות או תנ"ך?... מתמטיקה אני לא יודעת!"
"מתמטיקה אני לומדת כבר, גם אנגלית וחוגים... את הולכת לחוגים? אני הולכת לחוג ג'ז". קמה עם פניה החידתיות באחת, חרף משקלה העודף, והלכה והביאה מסוף החדר – לא הסתובבה לראות – נעלי ריקוד ורדרדות.
"יופי, כיף לך. חמוד. אז מה הכי קשה לך? איפה את מרגישה שאת צריכה הסבר?"
"תרצי שגם נהיה חברות?" הנסיכה התיישבה מחדש בכורסת סבתה, והקפיצה את הנעליים השטוחות באוויר. נחיריה הינשופיים נפערו בציפייה.
שבה ונטפלה לכוס. "אנחנו כבר... לא?! לומדות באותה כיתה."
"לא, אני מתכוונת אחרי הלימודים, נוכל ללכת לסבתא שלי, היא גרה פה," שוב הצביעה, הפעם עם נעל מעוקלת וורודה, ישר, לעבר החלונות הפתוחים. "ממש לא רחוק, ליד הנביאים, בגינת רות...".
"זה בלתי אפשרי, אני גרה בבת-ים... זה רחוק, ואני גם צריכה לחזור ולהוריד את הכלב. זאת אחריות. תראי," היא הניחה את צ'כוב בצדה ונטלה את השיעורים בתנ"ך. "אני מציעה שנתחיל עם הפרק שלמדנו היום...".

"לא הבנתי כלום!" נעלי הג'ז התעופפו אל על, ואז נשרו. אחת על השטיח מקדימה, אחת אל מאחורי הכורסה. הנסיכה פרצה בצחוק, ונעצה בה עיניים זוהרות.
היא חייכה קצרות, והחלה לקרוא: "1. "מה משמעות הנדר שנדר יפתח, ומה הוא מעיד על אופיו? 2. כיצד לדעתכן הרגישה בת יפתח משנודע לה על נדר אביה, והאם יש סיבה שהמספר התנ"כי מתאר אותה בדרך מסוימת זו, בעת שיצאה מפתח ביתה? ושאלה אחרונה, 3. מהן נקודות הדמיון והשוני בין סיפור בת יפתח לסיפור עקידת יצחק, בהתייחס לנושא של הקרבת קורבנות אדם במקרא."

החליקה בידה על הדף, ונשאה את ראשה. הנסיכה נמנמה? ראשה היה מוטה ודחוק לאחור על תוך אחת מכנפות הצמר של משענת הכורסה, פיה נפתח מעט וידיה חגרו את חיקה. אבל לא... נעלה התנועעה על השטיח. אולי השתעממה? אולי סתם הייתה עייפה? היא נשמה בחטף ופשוט החליטה שתסביר את הפרק, וניסתה לענות על השאלות כמיטב יכולתה. לבסוף נקבה בשמה. "...את איתי? את... מבינה?"
הנסיכה השנהבית חייכה כאילו חזרה ממסע בחלל, ועיניה קפאו בנצנוצן.
"אולי כדאי שתכתבי את זה, שתוכלי לקרוא לבד אחרי שאלך, או שיש לך שאלות כבר?"
"את יכולה" משכה בכתפיה, וסוף כל סוף שלפה את מחברת התנ"ך מתיקה. היא פתחה בהסבריה שוב, מחדש, וכה לאט, בקצב הכתבה, עד שמחשבותיה חלחלו: "שיואו, את יודעת, זה כל-כך מטומטם... גם כשיש לך בית, מקום, חברות, אז אפילו אז אין מנוחה... מה פתאום, בתופים ובמחולות לגרדום!"
"לא הבנתי," אמרה הנסיכה. "למי?"
"לא, סתם," היא ביטלה בחיוך, ואחר-כך, בעודה שותה מהכוס, אמרה: "גם בת יפתח רקדה ג'ז..."

הנסיכה לבלבה: "אני גם רוקדת ריקודי עם."
"יופי, זה טוב לרקוד." היא הניחה את הכוס בזהירות על השולחן, ושבה וענתה בקול רם, בקצב הכתבה, על השאלה האחרונה, ושוב לא שאלה אם הבינה, כי נהיה מאוחר. אבל פתאום כשהתבוננה בה כותבת – שרועה על השטיח וחורטת במחברתה שעל השולחן הנמוך, כאילו חרטומית, ולאט-לאט-לאט, לא הצליחה להתאפק: "תגידי, היית יכולה פעם להרוג מישהו בעצמך?"
"מה? אוי ואבוי!" היו אלה שיניה שחייכו, ועיניה הזדגגו.
"לא נו, מה נבהלת ככה?! אני מתכוונת כמו שבפרק, עם בת יפתח... אבל לא בגלל נדר דבילי של איש צבא, אלא בגלל מישהו שעשה לך משהו רע, פושע ממש?"
חיוכה התמשך לאין קץ, עד שמצאה לה מלים: "אבא שלי שופט פושעים בבית משפט, הוא גם נותן להם עונשים בכלא לפעמים, כשצריך..."
"כן...," היא חייכה והביטה בשעונה. "אבל החוכמה היא לא להיתפס, נכון? כשנוקמים במישהו, כשמענישים אותו, זאת אומרת... לא התכוונתי שצריך באמת להרוג, זה מוגזם."

הנסיכה חדלה לנסות להבין, והסתכלה אל מעבר לכתפה. "איך את מבלה בשבתות?"
היא נשמה עמוקות. "אני קוראת ספרים, רואה סרטים, מברישה את הכלב שלי בגינה הגדולה או רוחצת אותו..." היא נטלה מצדי הכורסה את הקובץ הדק של מבחר סיפורי צ'כוב לבתי הספר התיכוניים, למקרה שתשכח, והניחה אותו על ברכיה.
"אז אין לך חברות!" קראה הנסיכה כאילו תפסה אותה בסוד נאלח, ונחיריה חשקו באושר.
"בטח שיש לי, מהיסודי... אני גם נפגשת איתן... לפעמים אני גם מתראה עם 'הקדישי'... "
"מי?!" "את יכולה" התפוצצה מצחוק.
"לא משנה, בואי תפתחי עכשיו את הסיפור שצריך לקרוא למחר, 'מועקה'."
"מוקקה?" הצחוק שלה נהיה כעת מגפתי. "מה זה 'מוקקה'"?
היא ביקשה שתביא מילון. הנסיכה קמה בכבדות מהשטיח, צועדת כגוליית מו-קה-קה, מו-קה-קה, אל כוננית הספרים, ושבה עם "אבן שושן". טראח על השטיח. מו-קה-קה. המהדורה המלאה החדשה.
לא התפתתה. אחרי שמצאו את הערך, היא ביקשה שתקרא אותו באוזניה בקול, ואז הסבירה לה מה שקראה. אחר-כך קראה באוזניה מחצית מהסיפור, ושבה והבהירה גם אותו. בסוף קמה ממושבה והתמתחה תוך כדי השמעת קולות מטופשים. "אני אלך עכשיו. זהו".

הערצתה של "את יכולה" הייתה ללא-גבולות, אך עיניה כבו באחת.
היא אספה בדממה את ספריה, הכניסה אותם אל השק, וניגשה אל הדלת הסגורה. "נו, את לא מלווה אותי החוצה?"
"את תבואי שוב?" הפעם קמה במגושמות הרבה יותר גדולה מזו שקודם. "המנהלת אמרה שאת תסכימי לעזור לי, שאת בדיוק מה שאני צריכה...", היא ותביעתה נעמדו מולה.
"נו, ומה עשיתי עד עכשיו בדיוק?!"

הנסיכה זרחה שוב, ופתחה את דלת חדרה כמשחררת אותה מבית-המאסר.
"תגידי, אפשר ללכת שנייה לשירותים אצלכם?"
"בטח, בשירותי אורחים." היא אמרה ולא זזה ממקומה.
"טוב, איפה זה אבל..." הן יצאו מהחדר כמעט יחד אל אפלולית המבואה.
"הנה," היא שרטטה באצבעה מסדרון שהתעקל משמאל לדלת הכניסה, וגילה מחצית של תמונת שמן עם שדה פרחים מטושטש, ואז הלכה והדליקה למענה את האור מבחוץ.

כשיצאה אחרי כמה וכמה דקות, מייחלת שימתין לה תשלום בעבור עבודתה, ראתה ש"את יכולה" נשענה עתה על משקוף הדלת החיצונית, הפתוחה לרווחה, וטלטלה את שרשרת החרוזים של המפתח שלה באוויר.
"טוב, אז... נתראה... מחר," היא מיהרה וחצתה בסוף את המפתן, ורגע אחד עוד סבה מולה והעבירה את רצועת השק שלה מכתפה השמאלית לימנית.
"תודה וביי," דקלמה הנסיכה ברצינות פתאומית, וסגרה את הדלת קצת בטריקה.

באוטובוס קראה את המשך הסיפור. וכשחזרה הביתה הורידה את הכלב, ולא חלקה באוזנו הפעם מילה. גרונה היה חנוק. כשעלתה חזרה לדירה ושחררה את הכלב מרצועתו, ראתה שאביה מתעסק בשובך הציפורים שבמרפסת המטבח, ואמה יושבת בכורסתה בסלון עם מגש אוכל מחומם, ובוהה באחת התוכניות של הטלוויזיה בערבית. נעמדה בפינת האוכל, בתווך שבין המסדרון הזעיר שהוביל לסלון, וכנגד החלון שנפתח למרפסת המטבח, צלפה בשרשרת הברזל שבידה על שולחן האוכל, ובבת-אחת נתנה דרור לקולה: שיתביישו! סבתא חייבת לבוא ולגור איתם! היא מתגעגעת לסבתא שלה שיותר אי-אפשר לבקר אותה, לראות... שאפשר לחשוב שהיא מתה ודי! שלא יכול להיות שאבא שלה, ניצול השואה, כן ניצול השואה, החצי-חירש מהנאצים, מתנהג בדיוק כמוהם, הנאצים שרצחו דבר ראשון זקנים וילדים, את הנכים והחולים שהיו בסלקציה, על הרציף, בבלוק, ראשונים... כשהבית שלהם בכלל חצי ריק! כשיש לה בחדר מיטה ריקה! ואוכל לא חסר... ושאם סבתא שלה, שאלוהים יודע אצל מי היא זרוקה עכשיו, ואיך היא מרגישה, כמו זבל בטח, כמו כלב... – אם סבתא לא תבוא ותחיה איתם, כאן בבית הזה, כמו בן-אדם, כמו שמגיע לה, אז היא, שהיא רק להם עכשיו יחידה, ואין להם ממנה בן או בת, לא חבל יהיה לכם? (עשתה מבת יפתח ומיונה העגלון סלט שלם), אז היא – אתם שומעים?! א-תם שומ-עים?! כבר צרחה, והתמוגגה כשהבחינה באמה שבאה עם פני פסל ויד מפרכסת, לתלות את מבטה בפרצופו של אביה שקפא ממולה – היא נודרת שיותר לא תחזור לבית הזה בחיים! היא והכלב, לעולם! בשביל מה? אין לה בשביל מה! יחיו בתיכון! ברחובות! בבית הקברות יחיו... ימותו וזהו, שניהם!

בגומחה

הבעיה לא הייתה לבוא. להיכנס. הבעיה הייתה לצאת. במיוחד שהדבר הראשון שנזקקה לו, בסוף המחבוא, היה שירותים. רצה כעשויה מבהלה, שקופה בין טיפות. הוא שם? מחכה לה? הוא יודע שהיא כאן? "עוד יהיה לנו זמן," הוא ליחך אחרון באוזנה. והיא פחדה שהזמן הזה שלו יתקע מקל במעגל הלא-כלום שלה, והכול, אבל הכול, ייעצר.

הטלפון

"'ספרא', זה שוב... הלו? לנשום אתה נושם... ואתה מחכה שאמות? כן, תכשיט?
מי זה? שחף, זה אתה? אני יודעת שזה אתה, ואני כבר הזמנתי משטרה, אני שלחתי משטרה לבית שלך, אתה שומע, פושע?! קצין הוא רוצה להיות... סיגריות וחשיש!
פושטק! שחף, הלו? שחף –"

חמישה פרגמנטים מהנובלה "ספרא", שבתוך הרומן "בת המקום" מאת לאה איני, הוצאת כנרת, 2014.
©כל הזכויות שמורות ל-לאה איני.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערנדב וייסמן "A room with a drum, play for one" 2002. באדיבות גלריה שלוש לאמנות עכשווית


תגובות פייסבוק

2 תגובות על ספרא

01
משה אוריין

לאה איני היא סופרת מיוחדת וחשובה. אבל בעיקר אדם חושב, רגיש ומעמיק ובעלת התבוננות נוקבת על החברה בישראל של ימינו. לקרוא אותה זה כמו לשוחח איתה. חוויה.