עדינות

הדברים אינם כפי שהם נראים. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

אפשר עכשיו, אמרה, ממילא אני עובדת.
את משהו, את יודעת? הוא התיישב על כיסא מטבח לא הרחק ממנה. אני לא מבין למה זה מגיע לי. היא פתחה את דלת המקרר והוציאה לאט שלוש עגבניות, שלושה מלפפונים, שלושה גזרים, צנון וחסה שכבר קצת רקובה והניחה על המשטח.
את שומעת מה אני אומר לך? המשיך, בטון קצת דידקטי וקצת מאיים.

היא החלה לשטוף את הירקות במים פושרים, סיבנה אותם היטב בחומר אורגני שמסיר את הריסוס, אצבעותיה הדקות נעו בזריזות וליטפו את הירקות. זרקה לפח את החלק הרקוב בחסה והניחה אותה בשורה לפני קרש החיתוך בצד שאר הירקות.
תעני לי, למה עשית את זה, בבקשה! את ה'בבקשה' סינן בין שפתיים חשוקות. כמעט נשך לעצמו את הלשון.
היא הפנתה אליו את ראשה, הביטה בו במבט שליו והחלה לחתוך את הסלט בתנועות מדויקות ורגועות, חיתוכים סימטריים קטנים קטנים.

נראה שהתחיל להזיע, הוריד מעליו את הסוודר וזרק אותו על הכיסא הסמוך. הביטה רגע אחד בערמת הצמר הכחול ושלחה את ידה, לקפלו.
שלא תעזי, עם הידיים המטונפות שלך, את שומעת?
היא נרתעה והמשיכה לחתוך את הירקות בפנים חתומות.
למה היית חייבת להשפיל אותי לפניו, למה?
סיימה לקלף את המלפפון השני.

כל מה שאמרתי לפרופסור הלפרין על ההצגה? אמרת ההיפך. נראה לך שאת יותר חכמה ממני, הא? ואז, האנוכיות הזאת. רק הכרת אותו וכבר התנפלת עליו עם העבודות שלך – אני רוצה שתראה את האחרונה שלי, בסגנון החדש שלי, חייבת לדעת מה אתה חושב, ארנון.. - מתי הספיק להיות ארנון בשבילך? את והליקוקים שלך! נדחפת עם ה-א-מ-נ-ות שלך לכל מקום.
החלה לקלף את המלפפון השלישי.

הוא היה אורח שלי. שכחת? אני הייתי צריך.. חוצפנית. אמנית בתחת שלי. אף גלריה לא רוצה אותך.
הניחה את המלפפון בשורה ועברה למלפפון הבא.

שותקת, הא? פתאום אין לך מה לומר?
הוציאה קערת זכוכית גדולה מאחד הארונות, הרימה את קרש החיתוך הירוק עם המלפפונים החתוכים וזרקה אותם לתוכה. לקוביות הקטנות, הירקרקות היה ריח טרי.

והכול אמרת בעדינות כזאת. כן, תמיד ה-ע-די-נות הזאת. הקול החלשלוש, החיוכים המזויפים שלך.. מגעילה אותי, את יודעת? לא נעים לך מזה ולא נעים לך מזה. כל הזמן מנסה למצוא חן. איך את בכלל חיה עם עצמך?
הוא קם והסתובב סביב השולחן הקטן במטבח. לא פלא שאת לא מוצאת גלריה כבר חודשים. הזיוף, רואים את הצביעות שלך בכל אחד מהציורים האלה, תכף רואים.
עכשיו עברה לגזרים. שלושה גזרים חצויים לפיסות ארוכות ודקות.

את יכולה להמשיך לשחק את הנקבה השברירית עד מחר אבל עלי לא תצליחי לעבוד. לא. אני מכיר טוב טוב את המחשבות המלוכלכות שלך.
עצרה לרגע באמצע החיתוך ושאפה אוויר.

ואת חושבת שלא ראיתי איך פלירטטת איתו? כן איתו! עם בעל הגלריה. אר-נון בשבילך. לא ראיתי איך צחקת מכול הבדיחות המפגרות שלו? נו, וזה עזר לך? אפילו ציור אחד הוא לא לקח.
הנשימה שלה נשמעה כבדה.

אני יודע מה את רוצה להגיד. את רוצה להגיד שהיית נחמדה אליו כי כך לימדו אותך להתנהג. את יכולה להמשיך ולחייך עד שלא יהיו לך שיניים. אף אחד לא רוצה את העבודות של..
ועכשיו העגבניות.

רצית להראות שגם את משהו, אפילו שזה היה בכלל.. אבל שום דבר לא הרווחת. את יודעת למה? כי את אפס. פשוט אפס. ציירת כושלת.. אף אחד לא משתין לכיוון שלך. מהססת: אולי שתי עגבניות זה מספיק. לא, מוסיפה אחת. עכשיו שלוש.

אפילו לא מסתכלת עלי. הא? את חושבת שזה מזיז לי, ההתנשאות שלך? אולי אם היית צועקת פעם, אם היית בוכה.. אבל את מאופקת. יודעת להת-נ-הג, הא? לא כמוני שהגיע מלמטה, שעשה את הקריירה שלו לבד, בעשר אצבעות.
העגבניות האדומות על הגזרים הכתומים שעל הצנון הלבן סגלגל שעל המלפפונים הירוקים. חסרה עוד אחת.

אז לפני שהלך אמרתי לו - חשבת שאני פראייר, אה? - אמרתי לו שיש לך בעיה נפשית ושהוא יעשה טעות אם יציג ציורים שלך בגלריה שלו.

היא פערה את עיניה אל העגבנייה הבשלה עד שהמבט שלה כמעט קילף אותה.
קילפה אותה לאט אבל לא הניחה את הסכין על השיש. עכשיו שניהם היו מרותקים ללהב הכסוף שבידה.

הוא התקרב אליה ולחש לה באוזן, אבל מספיק חזק שגם מרחוק אפשר לשמוע: את כלבה מזדיינת ותיכף תקבלי מה שמגיע לך. הפעם הביטה בו בתוך העיניים.
ואז ליטפה את לחיו.

אתה מעולה, אמרה, אימפרוביזציה מצוינת. קצת נסחפת עם הטקסט.. כמעט נעלבתי, אפילו.. אבל אל תדאג מתוק שלי, האודישן מחר? בטוח שלך.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # אמנות
- דימוי שערמיכל בר אור, Un Identifed Cast. באדיבות הצלמת


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על עדינות

01
תמר

נהניתי מאד. סוף מפתיע. התפעלתי איך ב 3 דקות קריאה נחשף כאן עולם נפש שלם. כף לקרוא כשהדברים מתומצתים ועניניים.ומחוץ לזה ,אוהבת אותך. תמי

03
דנה

כתוב יפה וסוחף. הסוף טיפה בנאלי.... הייתי רוצה לדעת שהוא אכן גם/ו חושב ככה עליה. הייתי רוצה לדעת ששניהם יודעים שככה הוא חושב... ואיך שניהם חיים עם הקנאה שלו בה, הפחד שלו ממנה, הכעס שלה עליו. אימפורביזציה כזו הרי לא מגיעה מאף מקום... איך היא מתמודדת עם "השחקן" שבו? איך הוא מתמודד? ומה זה עושה לזוגיות? מפני שלפי הסוף לזוגיות כל הזרמים התת מודעים האלו לא מזיזים, והיא נשארת יציבה ושלווה... האם יתכן?