עד שהקורבן נעשה שלנו

A.

מדוע היית עצוב כל כך כשעזבת? מדוע כהו פניך? נפשך קפאה. כאב לך שלא קיבלתי את מה שהבאת לי. האם ידעת מה אני רוצה שתביא לי, אבל לא יכולת?

תירגע. אתה יכול להירגע? ביקשתי ממך להירגע. אבל לא נרגעת. האם רצית להישאר איתי אבל הוא מנע זאת ממך?

האם שנאת אותו בסופו של דבר? מדוע לקחת אותו איתך? מדוע אמרתי לו: "בוא נרד לשם ביחד"? מדוע לקחת אותו איתך? האם חשבת שהכול באשמתו, בעודכם הולכים במורד הדרך? על זה חשב כל הדרך.

בתחילה לא יכולת להחליט כיצד תכה אותו. הבטת סביב וראית שתי ציפורים מתקוטטות. ואחת קמה והכתה באחרת במקורה והיא דיממה עד מותה. ולמדת את הלקח שלך.

הוא לחש דבר-מה לפני שתקפת אותו. האם הוא זעק לעזרה? עלית עליו והכית בו. הידקת יד אחת על צווארו ולחצת. האם גם הכית בו בברזל? כן, הכית בו בראש, בברזל. ובאבן כשהוא כבר היה חסר הכרה.

היכן הוא כעת? מדוע אתה אומר שאינך יודע? מדוע אתה אומר שאינך השומר שלו, ולכן אינך חייב לדעת? מה עשית? האם אתה יכול להבחין כיצד הקול שלו נשמע כעת מבפנים?

והוא גם לא ייפסק. הכול נעשה ונגמר. יקום ויעלה לעברי כעת. לא אתה, הוא יקום. אינך יכול לעצור זאת כעת. כעת אתה זר.

אתה כעת מי שהזין את האדמה תחת רגליך והיא שתתה את הדם השפוך. אתה הזנת אותה והיא שתתה. היא עזרה לך כדי שהיא תוכל ללגום, והיא פערה פה ואז החלה לצחוק. ראיתי אותך. וכעת זה נגמר, כל עוד תדבק במקום הזה, תראה את אותו הפה שהכרת ואת הברזל וגם את הקול, ואת העפר שיעלה לעברי.

אתה תמשיך לבנות בתים נוספים, אך הבית הזה הוא הראשון שבנית אי-פעם. והדלת הזאת תהיה עבורך כניסת הפחד, ואתה תיכנס כיוון שתמצא את עצמך רועד ומבוהל. ולעולם לא תפסיק לחפור. תמיד עשית זאת, אך כעת הדבר יקרה יום ביומו ואתה תחשוב על כך כל הזמן. תחפור האדמה ללא הרף, לא כאן, כאן הדבר אינו אפשרי עוד לאחר מה שעשית, האדמה שנועדה לך נושאת כעת שם אחר.

אתה תלך לאיזה מקום אחר ותעשה את זה שם, אתה תישאר שם ותחפור ותביא איתך אחרים. כולכם תעמדו מול האדמה ותחיו מן האדמה. אך כאן, הוא לעולם לא ישוב לצמוח מדמו השפוך, זה מה שתחשוב כשתשקה את הקרקע, אתה תחשוב – מה אם משהו חי, עם פנים שנראים כפניו, יעלה מן האדמה.

יחד עם זאת, הוא לעולם לא ישוב לחיות ואתה לעולם לא תראה עוד את דמו השפוך. אתה תישן ותחפור, אתה תקום ותמתין למשהו מהאדמה שיזין אותך, כפי שאתה כעת הזנת אותה בעצמך. ואתה תיקח קני סוף ופיסות עץ ואבנים ובוץ ותישאר שם. והאבן שהשתמשת בה לבנייה תחריב אותך בסוף.

האם השלמת עם הדבר כעת? מה שהתחלת לא יעצור לעולם. לעולם לא תוכל לומר, כעת סיימתי. לעולם לא תסיים, לא אתה ולא יוצאי חלציך. האדמה תיתן לך את כוחה, ואז אתה תשיב אותו אליה. אל תצפה שהדבר יסתיים.

וכשתגיע לסוף ותמתין, בעודך מביט מטה אל האדמה ואל כל ילד ברחם של אשתך, וכשתסיים לאסוף כל דבר ודבר, ותישן בעוד הכול סגור ונעול, האם אתה מבין שברגע ההוא אתה תהיה עוד יותר מפוחד? אתה תרעד מפחד שמישהו יגהר מעליך ויכה, ינחית את המכה ההיא. ואתה תיאנק ותפחד, שכן תזכור ששילחת אותך על אף שלא תזכור מי הייתי.

אתה מבין שלאחר הדבר הזה, אינך יכול עוד להישאר איתי. ואתה דואג, ורועד מפחד מהמחשבה שמישהו, בכל מקום שבו הוא ימצא אותך, בוודאי יהרוג אותך. ויחד עם זאת, הוא לא יצליח. זרועותיו יוכו בשיתוק, בכל לילה הוא ירעד במיטתו, וזאת הסיבה שבגללה בסופו של דבר איש לא יפגע בך. כולכם תחיו בפחד, תפחדו זה מזה ותשאפו להיות תמיד ביחד, משגיחים אלו על אלו.

אך כעת, לפני שתעזוב, אתן לך אות. האות לא יופיע עליך, נאמר שהוא יהיה כמו קרן בלתי נראית, וכל מי שיראה אותך לא יזהה אותך, אלא יחשוב שהוא רואה בעל-חיים אך לא ידע מדוע. והקרן הבלתי נראית הזאת תגן עליך, היא תהיה האות לחוקך וחוקך יצמיח את ענפיו סביבך ואיש לא יוכל להתקרב אליך.

ועורך יהיה כהה, כאילו נסעת מרחקים תחת השמש. אך כשתפשוט את בגדיך, תראה שגופך חיוור, ורק העור על פניך יהיה כהה, וכן כל מקום בגופך שהשמש נגעה בו.

אך לא תוכל לדבר על האות הזה ואיש גם לא יאמר לך מנין באת ומה עשית. תהיה תמיד לבדך עם הדברים הללו. ומה שנתת לי, אתה תיקח כעת, ותעזוב.

אל תישא אלי את עיניך עוד לעולם, ואת פניי – שכח כעת. כפי שאמרתי לך, אתה תלך מכאן ותהיה במקום אחר. והאחרים שהזכרתי יהיו איתך, כן, הם יהיו איתך בהתחלה, אך הם לא יחיו זמן רב ביותר, ולאחר מכן, לעומת זאת, אתה תמצא דרך להתבגר, להזדקן. לאחר שתבנהו את העיר, אתם תנעלו את עצמכם בתוכה. ואתה תרצה לשוב למקום שממנו באת, אך כיצד תוכל לדעת היכן הוא? כאן, במקום ההוא, הקודם. אך היכן הוא, אפילו ברגע הזה ממש, כשאתה ניצב לצדי, אינך יכול לדעת, אינך יכול לומר היכן הוא.

והעיר ההיא תמיד תיטלטל ברוח. והאותר הראשונה בשמה של הארץ הזאת תהיה N והעיר תיטלטל ברוח ולא תוכל לעמוד. אך כעת אין עדיין דרכים שמובילות לשום מקום וגם לא עיר ללכת אליה, וגם אין לך אף-אחד אחר עדיין, ואינך של אף-אחד. כעת, העשן עדיין מיתמר מן הדם השפוך. שוב במקום עוד זמן-מה, וכשיעלה היום, קום ולך מכאן.

B.

הוא נאבק זמן ממושך לפני שעלה בידו לישון מעט, לא יותר, כאילו האדמה נסוגה תחתיו ברגע שהוא עצם את עיניו. ואז, רגע לפני שהוא התנמנם ונרדם, הוא שוב היטלטל והתעורר. היכן הוא יוכל לשכב, היכן הוא יוכל לנוח, לאן הוא יוכל ללכת. כעת עליו לעזוב. הוא קם, עדיין בחשכה. הוא המתין מעט, עדיין שוכב, פס לבן על פני הרקיע, והוא קם כדי ללכת בעקבות הסימן. אתה מרגיש את משקל ראשך על כתפיו כשאתה עומד לעזוב, אך אינך יודע לאן מועדות פניך. פעם הוא פנה והביט לאחור, על אף שהוא ידע שהוא לא יראה דבר. כמו משהו שאתה פשוט אינך זוכר. אך כשאינך זוכר, אתה שואל, ומישהו חייב להיות בסביבה כדי לומר לך. אך האדם הזה אינו קיים עוד והאחר אינו מוכן לדבר איתך יותר. נוע קדימה והשאר אותם מאחור כאילו הם היו חלק מחלום, כי כל העניין נדמה כמו חלום, כי איש לעולם לא יוכל להסביר לך את הדבר. יש לך רק את מה שאתה רואה לפניך, ועליך ללכת לשם.

והוא קם והלך, ובעודו הולך היום בא לקראתו. והחול – חול בשוליים, חול בכל מקום ואין מים בשום מקום. ואז העשב האפור המועט, סכינים זעירים המזדקרים מן האדמה. הם צמחו מעלה, או לפחות כך נראה, ולאחר מכן הם פסקו באחת כשהוא רכן קדימה כדי להתבונן בהם. והוא הלך בין שיחים וקוצים, ולאחר מכן גזעים של עצים, אך לא בדיוק, אלו היו אולרים שנפתחו מעט כמו עצים, והיו להם ענפים, היה זה כאילו להבים רבים צמחו מידית והתפצלו החוצה וצבעם השתנה מבפנים ובהק כמו מראה וכשהשמיים שינו את צבעם, גם הם שינו את צבעם. בעודו מתקדם, הוא הלך ביניהם, ולאחר מכן הלך תחתם, יער שכמעט הסתיר אותו מן האור. הוא התקדם בזהירות ובכל פעם לאט יותר, כך שהוא יוכל לחלוף בינות ללהבים, וכעת היה חשוך יותר, והשתקפות פתאומית, תבערה שהוא הרגיש בין עיניו, הוא עצר, ושוב החל ללכת, חבלים תלויים מלהבי היער, פירות גדלים קצותיהם, ומן העבים ביותר הפרי היה תלוי כבד וקשה, והוא קטף אחת בעודו הולך, ונראה שהחבל מתארך, ואז נקרע באחת. לא, זה לא היה פרי. זאת הייתה אבן. מעט חדשה יותר בקצוות ויותר כמו סכין, כמו האבן שהשתמש בה כדי להכות בו על ראשו שוב ושוב.

האורות פיצלו כעת את הרקיע הרחק ככל שעיניו יכלו לראות, סורגים צהובים שחסמו את תקרת הזכוכית העכורה והמלוכלך שמעל לראשו, על גבי יער הסכינים בעודו חוצה בינות להם, ואז שוב היה יער, בתוך כל סכין, וכולם השתקפו בתוכו. ואז החורים הללו באדמה, כאילו מישהו עקר כל עץ ממקומו, ובוץ, יותר ויותר חלקלק ומימי, עד שהוא שקע בו כדי קרסולו. עד שהוא הגיע לנקודה שממנה אי-אפשר היה להתקדם עוד, וכעת היו לפניו מים ועוד מים.

הוא כרע על ברכיו והכניס את ידו פנימה ותפס שם דג, ושלף אותו, והוא התפתל, דג דק ושטוח, דק כמו נייר, והוא קרע אותו לשניים ואכל אותו. והוא שבע, ולרגע הוא הרגיש אותו מתהפך באחת בבטנו ועולה בחזה. ואז הוא נרגע אך רק לרגע, כיוון שפניו שבו שוב ושוב ובהו בו, צל פניו על פני המים. והשפשוף מחבל סביב צווארו שחנק אותו והוא רצע לקרוע את החבל הזה ולזעוק. אך הוא לא היה מסוגל. הוא התכרבל בפינה במקרה שימצא דרך לישון. עיניו היטשטשו בהדרגה וראשו זמזם והוא נרדם עם הזמזום.

C.

יום שנמחה. ואם הוא אי-פעם התקיים, הוא כבר נמחה מהראש, והראש נשמע על הברכיים והברכיים פנו מטה לצד הגוף הזר, בעוד השינה המשיכה לזרום בתוכו. ובדיוק באותו רגע, כשהגוף מצא סוף-סוף דרך להישאר ללא ניע, ואין זה חשוב על איזה מין מיטה, מחשבה שוב רצה בתוכו. מה יקרה מחר. ואותו אדם התעורר, האדם שישן, אני, האדם שהתעורר בבהלה באמצע הלילה, אני התעוררתי בבהלה כיוון שמה שראיתי בחוץ העיר אותי כאילו הכה בי ברגע שהוא פרץ מתודעתי. והתודעה נפתחה כאילו הייתה ספר, ובעין אחת הבטתי פנימה כדי לגלות מה כתוב שם בעוד העין השנייה עדיין חיפשה משהו בתוך השינה שלי. ולפניי, הספר הלך ונעשה גדול בעוד דימוי נפתח לו רחב בתוכו והעיר בהתה בו, הדימוי התגלה ונעשה בוהק יותר, והוא הקיף אותי בעודו ממשיך להתפשט ולגדול. כעת הוא היה עצום בממדיו, ואני הסתובבתי כדי לראותו אותו כמיטב יכולתי, אך לא יכולתי לקבל עליו מושג מקיף, וגם לא יכולתי להבחין מה מתרחש ברקע, אבל נראה כאילו משהו בא משם. והוא הפחיד אותי כיוון שהוא לא הפסיק לגדול (עוד ועוד) וכבר לא יכולתי להבחין בקצוות שלו, בתחילה היה זה רק אותו סוג של פחד כמו כשאינך יודע מה קורה באמת, אבל אז, ככל שאתה מתקדם, אתה מבין שגם אתה חלק מזה, ואתה מתרגל לכך, ופוחד פחות. וזה היה הרגע שבו הוא בא: אדם שהתנשא גבוה, מטר או שניים לפניי, והוא התקרב ועם זאת נותר ללא ניע, והיה רק מטר או שניים ממני, וניסיתי להבין האם גם הוא יכול לראות אותי, מאיזושהי סיבה לא יכולתי להבחין בעיניו, ואז הבטתי מטה אל רגליו שמא הוא יחליט לדרוך עלי. לא יכולתי להבחין בעיניים כלשהן אבל הראש היה צהוב, היה אור בתוכו והוא האיר את כל הגוף מתחתיו, אור בוהק מאוד, ועם זאת הזרועות והחזה היו חיוורים, כסופים, ונראה שהוא נח מזה שנים, ואז הבטן והרגליים עד לברכיים זהרו באדום כאילו כל הדם שלו הצטבר שם, ונראה כאילו שאין עור לשמור את הדם בפנים, ונראה לי כאילו הוא מנסה לעשות צעד קדימה אך בסופו של דבר הוא נותר באותו המקום. רגליו היו אדומות מהברכיים ומעלה והשוקיים שלו היו שחורות עד לקרסוליים. ואולי היה גם עליהן מעט אדום, גוון עכור מעט של אדום, והן היו שחורות וקשות כמו עמודי ברזל עבים ממוסמרים לקרקע. עדיין לא יכולתי לקבל מושג על כפות הרגליים, לרגע גם הן נראו שחורות, אבל זה היה מוזר, זה לא היה כך, מצד אחד הן נראו קשות ושחורות בעקבים אך פחות ככל שהתקרבת לבהונות ומנקודה מסוימת והלאה היתר נראה כמו חתיכות שבורות, פיסות של צדפות או צלחות או משהו, לא יכולתי באמת לראות, ועם זאת, בסופו של דבר הן כן נראו כמו כפות רגליים, והיו להן בהונות, כפי שאמורות להיות להן, וחשבתי שאולי הן שקועות בעפר, או אולי הן עשויות מעפר, לא באמת יכולתי לקבוע, במקומות אחרים נראה ברור למדי שזה כמו עץ שחור קשה, או סוג של ברזל ולאחר מכן הצורה שלהן תיעלם. הבנתי בעומק עצמי שהרגליים הללו לא נעשו כדי ללכת. אבל שוב, לא יכולתי באמת לראות במה מדובר, ואז ראיתי שאנשים התאספו סביבו, כך פתאום, כאילו שהם באו משום-מקום, ולרגע הפניתי את ראשי למקום אחר, וכששבתי להסתכל, הכול התאספו בבת אחת. אחדים גם הביאו איתם סולמות, ואילו אחרים הביאו כלי עבודה והתאמצו לחתוך את האיש לחתיכות, ונראה שהם כמהים לחך אותו לחתיכות. נראה ברור שכולם באו ביחד ושהם עובדים כדי לשבור או לנתק מה שהם יכולים, חתיכות ופיסות שהיו כמו אבנים בצורות שונות, והם הסירו אותן ונשאו אותן הלאה משם והתחילו לבנות בהן בניינים ולאחר מכן לחזור, ואלו שחתכו אותן נתנו להם עוד. לבנים ואבנים בצבעים בתלות בחלק הגוף שממנו נחתכו והם הקימו מדרגות, כמו פיגומים, ואט-אט גרמו לראשו לרדת מטה, עוד ועוד. בעוד גופו מרוקן, בתים נבנו כל העת סביבו ולאחר שהם הסירו את החתיכות האחרונות, ראשו נותר באמצע, ועם זאת כתמיד, הראש האיר מבפנים, ובשלב הזה הם החלו לבנות סביבו גם כן ואז הם גם הקיפו אותו בחומה, עד שלא היה ניתן לראות עוד דבר. ובעוד הם עובדים ללא הפוגה, נשמע רעש והם פנו לעבר המקום שבו הם שמעו משהו נשבר, כמו ענף של עץ ענק, נישא ברוח. והרוח גברה והשליכה סלע לעברם, סלע שניתק מהצד הנגדי. הוא נחת על כל מה שהם בנו, ובן-רגע, הכול חרב, והרוח הטביעה אותם באבק והביאה מהרחק משם סלעים ופיסות עץ, ניירות ובגדים, מי יודע מהיכן, ואספה הכול שם לערמה שצמחה וצמחה. זה היה מוזר, כיוון שהבתים נהרסו ואלו שנותרו נראו כמו קופסאות קרטון קמוטות שהרוח נשאה ומילאה בסמרטוטים ובניירות. בתחילה הערמה נראתה כמו פירמידה, וכעת היא כבר הייתה גבעה, והמשיכה לצמוח מעלה, ולא יכולת לדעת היכן האנשים הללו, האם הם עדיין שם או שמא נעלמו, אך הם היו כנראה שם, וזה היה מוזר כי אם התקרב, נראה כאילו גם הם עשויים מנייר, או מחומר ונייר מרקיב, תצלומים, עיתונים – הר של אשפה שהתנפנף כמו דגלים ברוח. זה היה משונה כיוון שכל זה הושלך לשם על ידי משב אחד בלבד, והדבר קרה כעת, ועם זאת נראה כאילו כל העניין קרה לפני זמן רב, אך איש לא היה יכול לראות אותו אלא עד לרגע זה ממש, כמו אבן שנשחקת ברוח מזה זמן רב, כמו עץ שממשיך לצמוח עד שהוא קמל, ומה שנותר הוא ארץ ללא סימן בולט, שבו משהו הסתיים ושום דבר לא ישתנה עוד לעולם, וכשזה נגמר, זה נגמר, זהו זה, הערמה הזאת, הכול מוכל שם. וכעת העץ קמל. יומו קבור בתוך המקום ההוא. אך עבורך אין זה כך עדיין, שכן סופך טרם הגיע, זה עתה התעוררת ובקרוב יפציע היום. אל תטרח לחשוב, כי לכל הדבר הזה אין כל משמעות, ואם תפסיק לחשוב עליו אינך רואה עוד דבר מכל זה. תסתובב ותחזור לישון. שום דבר לא השתנה. לא היה זה אלא חלום. כך קורה תמיד שהשינה מגיעה, מפצלת את התודעה לשתיים, ואז הכול מתבלבל בכול. אבל זה היה חלום והוא הסתיים וחלף. תישן.

מתוך "עד שהקורבן נעשה שלנו", מאת דימיטריס לִיאָקוס. תרגם מאנגלית: יורם מלצר

דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos) הוא משורר וסופר יווני עטור פרסים, יליד 1966. כתיבתו הייחודית משלבת פרוזה אינטנסיבית, אלמנטים של דרמה, מיתולוגיה יוונית ומיתולוגיות של המזרח הקרוב, ספרות קודש מתרבויות שונות, שכבות לשוניות קדומות לצד חדשנות לשונית מודרניסטית. ליאקוס כותב ביוונית ומאפשר לתרגם את יצירתו על פי הנוסח האנגלי של הטקסטים.

ליאקוס נודע בעולם בזכות הטרילוגיה שלו "Poena Damni", פרי של כ-25 שנות עבודה, אשר תורגמה ללשונות רבות.

תמונה ראשית: מתוך "העיר האנלוגית" (1973), מאת ארדואינו קנטפורה. תצלום: גרום

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דימיטריס ליאקוס.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמתוך "העיר האנלוגית" (1973), מאת ארדואינו קנטפורה. תצלום: גרום

תגובות פייסבוק