עכשיו אֶשְׁכְּבָה לי

בלילה ההוא שכבנו על הרצפה בחדר ואני הקשבתי לתולעי המשי האוכלות. תולעי המשי ניזונו מאבוס של עליתות־עץ, וכל הלילה יכולת לשמוע אותן אוכלות וקול נשירה בעלים. אני־עצמי לא רציתי לישון משום שזמן רב חייתי בידיעה שאם אך אעצום את עיני בחושך וארפה, תצא נשמתי מגופי. הייתי ככה זמן רב, מאז שהתפוצצתי בלילה והרגשתי שהיא יוצאת ממני ומסתלקת ואז חוזרת. ניסיתי לא לחשוב על כך אף־פעם, אבל מאז היא התחילה ללכת, בלילות, ברגע שעמדתי להירדם, והצלחתי לעצור אותה רק במאמץ גדול מאוד. וככה אפילו שאני די בטוח עכשיו שהיא לא היתה יוצאת באמת, בקיץ ההוא לא הייתי מוכן להסתכן ולנסות.

היו לי דרכים שונות להעסיק את עצמי בזמן ששכבתי ער. הייתי חושב על נחל של טרוטות שדגתי בו בנערותי, והייתי דג בו לכל אורכו בהקפדה רבה במוחי; דגתי בהקפדה רבה מתחת לכל בולי העץ, בכל פיתולי הגדה, בבורות העמוקים ובקטעים הרדודים הצלולים, לפעמים תפסתי טרוטות ולפעמים איבדתי. הייתי מפסיק לדוג בשתים־עשרה כדי לאכול את ארוחת־הצהריים שלי; לפעמים על בול עץ מעל לנחל, לפעמים על הגדה הגבוהה תחת עץ, ותמיד אכלתי אותה לאט וצפיתי בנחל מתחתי תוך כדי אכילה. פעמים רבות אזלו לי הפיתיונות, כי כשיצאתי הייתי לוקח אתי רק עשר תולעים בקופסת טבק מפח. אחרי שהשתמשתי בכולן, היה עלי למצוא עוד תולעים, ולפעמים היה קשה מאוד לחפור בגדת הנחל במקום שהארזים הסתירו את השמש ולא היה עשב אלא רק אדמה לחה חשופה, ופעמים רבות לא יכולתי למצוא אף תולעת. בכל־זאת תמיד מצאתי פיתיון מסוג כלשהו, אבל פעם אחת בביצה לא מצאתי שום פיתיון מכל סוג, ונאלצתי לחתוך את אחת הטרוטות שתפסתי ולהשתמש בה כפיתיון.

לפעמים מצאתי חרקים באחו ביצתי, בעשב או מתחת לשרכים, והשתמשתי בהם. היו חיפושיות וחרקים עם רגליים כמו גבעולי עשב, ודְרָנים בבולי עץ ישנים רקובים; דְרָנים לבנים עם ראשי צבת חומים, שלא היו נשארים על הקרס והתרוקנו לחלוטין במים הקרים, וקרציות עץ מתחת לבולי עץ, ושם מצאתי לפעמים שלשולים שחמקו אל תוך הקרקע ברגע שהורם בול העץ. פעם השתמשתי בסלמנדרה שנמצאה מתחת לבול עץ ישן. הסלמנדרה היתה קטנה מאוד וחלקה וזריזה ובצבע יפה. היו לה רגליים זעירות שניסו להיצמד לקרס, ואחרי הפעם ההיא לא השתמשתי יותר בסלמנדרות, אם כי מצאתי אותן לעתים קרובות. גם בצרצרים לא השתמשתי, בגלל ההתנהגות שלהם על הקרס.

לפעמים זָרַם הנחל באחו פתוח, ובעשב היבש הייתי תופס חגבים ומשתמש בהם לפיתיון, ולפעמים הייתי זורק אותם לנחל וצופה בהם צפים ושוחים בנחל וחגים על־פני המים כשסחף אותם הזרם, ואז נעלמים כשעלתה טרוטה. לפעמים הייתי דג בארבעה או חמישה נחלים שונים בלילה אחד; מתחיל קרוב ככל האפשר למקור שלהם, ודג בהם במורד הזרם. כשסיימתי מהר מדי והזמן לא חלף, הייתי דג שוב באותו נחל, מתחיל במקום שבו הוא נשפך לאגם ודג במעלה הזרם, מנסה לתפוס את כל הטרוטות שהחמצתי קודם כשבאתי במורד. היו לילות שבהם המצאתי נחלים, ואחדים מהם היו מרגשים מאוד, וזה היה כמו חלום בהקיץ. אחדים מהנחלים האלה אני עוד זוכר וחושב שדגתי בהם, והם מתערבבים עם נחלים שאני מכיר באמת. נתתי לכולם שמות ונסעתי אליהם ברכבת, ולפעמים הלכתי מיילים ברגל להגיע אליהם.

אבל היו לילות שבהם לא יכולתי לדוג, ובאותם לילות נשארתי ער בקור ואמרתי את התפילות שלי שוב ושוב, וניסיתי להתפלל על כל האנשים שהכרתי אי־פעם. זה גזל הרבה מאוד זמן, משום שאם אתה מנסה להיזכר בכל האנשים שהכרת אי־פעם, החל בזיכרונות הכי קדומים שלך – שבמקרה שלי היו עליית־הגג של הבית שבו נולדתי, ועוגת הכלולות של אמי ואבי בקופסת פח שנתלתה על אחת מקורות התקרה, ובעליית־הגג יש צנצנות של נחשים ודוגמאות אחרות של בעלי־חיים שאסף אבי בנערותו ושימר באלכוהול, והאלכוהול שקע בצנצנות כך שגבי הנחשים ושאר בעלי־החיים נחשפו והלבינו – אם חזרת במחשבה עד כדי כך, היית נזכר בהרבה מאוד אנשים. ואם התפללת על כולם, ואמרת "אָוֶה מרייה" ו"אבינו שבשמיים" על כל אחד, דרש הדבר זמן רב, ולבסוף האיר היום, ואז יכולת להירדם, אם היית במקום שאפשר לישון בו באור יום.

באותם לילות ניסיתי להיזכר בכל מה שקרה לי, החל בקצת לפני שהלכתי למלחמה ואחורה מדבר לדבר. גיליתי שאני זוכר רק עד לעליית־הגג בבית של סבא שלי. ואז הייתי מתחיל שם ובדרך זו נזכר שוב עד שהגעתי למלחמה.

אני זוכר שאחרי שסבא שלי מת עברנו מהבית ההוא לבית שאמי תכננה ובנתה. הרבה דברים שלא היה אפשר להעביר נשרפו בחצר האחורית, ואני זוכר את הצנצנות ההן מעליית־הגג נזרקות אל תוך האש, ואיך הן התנפצו מהחום והלהבה התלקחה מהאלכוהול. אני זוכר את הנחשים בוערים בחצר האחורית. אבל בתמונה לא היו אנשים, רק דברים. לא זכרתי אפילו מי שרף את הדברים, והייתי ממשיך עד שהגעתי לאנשים ואז עוצר ומתפלל עליהם.

בקשר לבית החדש אני זוכר שאמי תמיד ניקתה דברים ופינתה הרבה. פעם, כשאבי יצא למסע ציד, היא עשתה ניקיון יסודי במרתף ושרפה כל מה שלא היה צריך להיות שם. כשאבי חזר הביתה וירד מהכרכרה שלו, עוד בערה האש בדרך ליד הבית. יצאתי לקראתו. הוא מסר לי את רובה הציד שלו והביט באש. "מה זה?" שאל.

         "ניקיתי את המרתף, יקירי", אמרה אמי מהמרפסת. היא עמדה שם וקיבלה את פניו בחיוך. אבי הסתכל באש ובעט במשהו. אחר־כך התכופף והרים משהו מתוך האפר. "תביא מגרפה, ניק", אמר לי. הלכתי למרתף והבאתי מגרפה ואבי גירף באפר בזהירות. הוא גירף והוציא קרדומי אבן וסכיני אבן לפשיטת עור, וכלים לייצור ראשי חץ וחתיכות חרס, והרבה ראשי חיצים. כל אלה השחירו וניזוקו באש. אבי גירף אותם החוצה בזהירות רבה וערך אותם על העשב ליד הדרך. רובה הציד ונרתיק העור שלו והתיקים של שלל הציד היו על העשב במקום שהניח אותם כשירד מהכרכרה.

"תכניס את הרובה ואת התיקים הביתה, ניק, ותביא לי עיתון", אמר. אמי כבר נכנסה הביתה. לקחתי את רובה הציד, שהיה כבד ונחבט לי ברגליים, ואת שני תיקי השלל, והתחלתי ללכת לבית. "קח אותם אחד־אחד", אמר אבי. "אל תנסה לסחוב יותר מדי בבת־אחת". הנחתי את תיקי השלל והכנסתי את הרובה והוצאתי עיתון מהערמה במשרד של אבי. אבי ערך את כל כלי האבן המושחרים והפגומים על העיתון ועטף אותם. "ראשי החץ הכי טובים התרסקו לגמרי", אמר. הוא הלך אל הבית עם חבילת הנייר ואני נשארתי בחוץ עם שני התיקים של שלל הציד. כעבור זמן־מה הכנסתי אותם פנימה. כשהייתי נזכר בזה היו בעניין רק שני אנשים, אז הייתי מתפלל על שניהם.

אף־על־פי־כן היו לילות שבהם לא זכרתי אפילו את התפילות שלי. הגעתי רק עד "כאשר בשמיים כן בארץ" ואז היה עלי להתחיל מהתחלה ולא הייתי מסוגל בשום אופן להמשיך הלאה. אז הייתי נאלץ להודות שאיני זוכר ולוותר על אמירת התפילות שלי באותו לילה ולנסות משהו אחר. כך היו לילות שבהם הייתי מנסה להיזכר בשמות של כל החיות בעולם, ואז של כל העופות, ואז של הדגים, ואז של הארצות והערים, ואז סוגי מזון, וכל שמות הרחובות שיכולתי לזכור בשיקגו, וכאשר לא זכרתי יותר שום דבר, הייתי רק מקשיב. ולא זכור לי לילה שבו לא שמעתי דברים. אם יכולתי להשאיר אור, לא הייתי פוחד לישון, כי ידעתי שנִשמתי תצא ממני רק אם יהיה חושך. לכן, כמובן, הרבה לילות הייתי במקום שיכולתי להשאיר אור, ואז ישנתי, כי כמעט תמיד הייתי עייף ולעתים קרובות ישנוני מאוד. ואני בטוח שהרבה פעמים גם ישנתי בלי לדעת – אבל אף־פעם לא ישנתי וידעתי, ובאותו לילה הקשבתי לתולעי המשי. בלילה אפשר לשמוע ברור מאוד את תולעי המשי אוכלות, ושכבתי בעיניים פקוחות והקשבתי להן.

בחדר היה רק אדם אחד אחר, וגם הוא היה ער. שעה ארוכה הקשבתי להיותו ער. הוא לא היה מסוגל לשכב בשקט כמוני, אולי כי לא היה לו הרבה ניסיון, כמו שהיה לי, בלהישאר ער. שכבנו על שמיכות פרושות על קש, וכשהוא התנועע, הקש הרעיש, אבל תולעי המשי לא נבהלו משום רעש שהקמנו והמשיכו לאכול כל הזמן. בחוץ נשמעו רעשי לילה מהקווים שהיו במרחק שבעה קילומטרים, אבל הם היו שונים מהרחשים בחשכה שבתוך החדר. האיש האחר בחדר ניסה לשמור על שקט. אחר־כך זז שוב. גם אני זזתי, כדי שהוא ידע שאני ער. הוא חי בעבר עשר שנים בשיקגו. לקחו אותו להיות חייל באלף תשע־מאות וארבע־עשרה, כשחזר לבקר את משפחתו, ונתנו לי אותו כשרת מפני שידע אנגלית. שמעתי שהוא מקשיב, אז זזתי שוב בין השמיכות.

"אתה מצליח לישון, סיניור טֶנֶנְטֶה?" שאל.

"לא".

"גם אני לא".

"מה הבעיה?"

"אני לא יודע. אני לא יכול לישון".

"אתה מרגיש בסדר?"

"ברור. אני מרגיש טוב. רק לא יכול לישון".

"אתה רוצה לדבר קצת?" שאלתי.

"בטח. על מה אפשר לדבר במקום הארור הזה?"

"המקום הזה די בסדר", אמרתי.

"בטח", אמר. "הוא בסדר".

"ספר לי איך זה בשיקגו", אמרתי.

"אה", אמר, "כבר סיפרתי לך פעם".

"ספר לי איך התחתנת".

"סיפרתי לך".

"המכתב שקיבלת ביום שני היה ממנה?"

"בטח. היא כותבת לי כל הזמן. עושה כסף טוב מהמקום".

"יהיה לך מקום טוב כשתחזור".

"בטח. היא מנהלת אותו יפה. עושה הרבה כסף".

"אתה לא חושב שנעיר אותם, מהדיבורים?" שאלתי.

"לא. הם לא שומעים. חוץ מזה, הם ישנים כמו חזירים. אני לא כמוהם", אמר. "אני עצבני".

"דבר בשקט", אמרתי. "רוצה סיגריה?"

עישנו במיומנות בחשכה.

"אתה לא מעשן הרבה, סיניור טננטה".

"לא. פחות או יותר הפסקתי".

"יפה", אמר, "זה לא עושה לך טוב וכנראה מגיע שלב שבו זה לא חסר. שמעת פעם שעיוור לא רוצה לעשן כי הוא לא רואה את העשן יוצא?"

"אני לא מאמין שזה נכון".

"גם אני חושב שזה סתם קשקוש", אמר. "רק שמעתי את זה איפשהו. אתה יודע איך שומעים דברים".

שנינו שתקנו ואני הקשבתי לתולעי המשי.

"אתה שומע את תולעי המשי הארורות האלה?" שאל. "שומעים אותן לועסות".

"דבר מוזר", אמרתי.

"תגיד, סיניור טננטה, יש איזה משהו ממש לא בסדר שלא נותן לך לישון? אני לא רואה אותך ישן אף־פעם. לא ישנת בלילות מאז שאני אתך".

"אני לא יודע, ג'ון", אמרתי. "נכנסתי למצב גרוע מתישהו בתחילת האביב שעבר, ובלילה זה מטריד אותי".

"בדיוק כמוני", אמר. "בחיים לא הייתי צריך להיות במלחמה הזאת. אני עצבני מדי".

"אולי זה ישתפר".

"תגיד, סיניור טננטה, למה בכלל נכנסת למלחמה הזאת?"

"אני לא יודע, ג'ון. רציתי, אז".

"רצית", אמר. "זה חתיכת סיבה".

"אנחנו לא צריכים לדבר בקול רם".

"הם ישנים כמו חזירים", אמר. "ממילא הם לא מבינים את השפה האנגלית. אין להם מושג משום דבר. מה תעשה כשזה ייגמר ונחזור לאמריקה?"

"אני אמצא עבודה בעיתון".

"בשיקגו?"

"אולי".

"קראת פעם מה שכותב הבחור הזה בְּריסְבֶּן? אשתי גוזרת את זה ושולחת לי".

"בטח".

"פגשת אותו פעם?"

"לא, אבל ראיתי אותו".

"הייתי רוצה לפגוש את הבחור הזה. הוא כותב מצוין. אשתי לא קוראת אנגלית, אבל היא לוקחת את העיתון בדיוק כמו בזמן שהייתי בבית והיא גוזרת את מאמרי המערכת ואת עמוד הספורט ושולחת לי אותם".

"מה שלום הילדות שלך?"

"שלומן טוב. אחת הבנות בכיתה ד' עכשיו. אתה יודע, סיניור טננטה, אם לא היה לי את הילדות לא הייתי השרת שלך עכשיו. אחרת היו משאירים אותי בחזית כל הזמן".

"אני שמח שיש לך אותן".

"גם אני. הן ילדות מצוינות, אבל אני רוצה בן. שלוש בנות ואף בן. זה לא הכי טוב".

"למה שלא תנסה להירדם?"

"לא, אני לא יכול לישון עכשיו. אני ער לגמרי. אבל תגיד, סיניור טננטה, אני מודאג שאתה לא יכול לישון".

"אני אהיה בסדר, ג'ון".

"לחשוב על בחור צעיר כמוך שלא יכול לישון".

"אני אהיה בסדר. זה רק לוקח קצת זמן".

"בטח תהיה בסדר. בנאדם שלא ישן לא יכול להסתדר. אתה דואג בגלל משהו? משהו מעיק עליך?"

"לא, ג'ון. אני חושב שלא".

"כדאי לך להתחתן, סיניור טננטה. ואז לא תדאג".

"אני לא יודע".

"כדאי לך להתחתן. למה שלא תמצא לך איזה בחורה איטלקייה נחמדה עם מלא כסף? אתה יכול להשיג כל מי שתרצה. אתה צעיר ויש לך עיטורים יפים ואתה נראה נחמד. נפצעת פעמיים".

"אני לא מדבר את השפה מספיק טוב".

"אתה מדבר אותה מצוין. מה חשוב לדבר את השפה. אתה לא חייב לדבר איתן. רק להתחתן איתן".

"אני אחשוב על זה".

"אתה מכיר בחורות, לא?"

"בטח".

"יפה, אז תתחתן עם זאת שיש לה הכי הרבה כסף. לפי איך שמחנכים אותן כאן, כל אחת תהיה לך אשה טובה".

"אני אחשוב על זה".

"אל תחשוב על זה, סיניור טננטה. תעשה את זה".

"בסדר".

"גבר חייב להתחתן. אתה לא תתחרט. כל גבר חייב להתחתן".

"בסדר", אמרתי. "בוא ננסה לישון קצת".

"בסדר, סיניור טננטה. אני אנסה שוב. אבל תזכור מה אמרתי".

"אני אזכור", אמרתי. "אבל עכשיו בוא נישן קצת, ג'ון".

"בסדר", אמר. "אני מקווה שתירדם, סיניור טננטה".

שמעתי אותו מתכרבל בשמיכות שלו על הקש, ואחר־כך הוא היה שקט מאוד ושמעתי אותו נושם בקצב סדיר. אחר־כך התחיל לנחור. הקשבתי לנחירות שלו זמן רב ואז הפסקתי להקשיב לנחירות שלו והקשבתי לאכילה של תולעי המשי. הן אכלו בלי הפסקה ויצרו נשירה בעלים. היה לי דבר חדש לחשוב עליו ושכבתי בחשכה בעיניים פקוחות וחשבתי על כל הבחורות שהכרתי בחיי ואיזה מין רעיות הן יהיו. זה היה דבר מעניין מאוד להגות בו, שזמן־מה חיסל את דיג הטרוטות והפריע לתפילות שלי. אף־על־פי־כן חזרתי לבסוף לדיג טרוטות, כי גיליתי שאני זוכר את כל הנחלים, ותמיד היה בהם משהו חדש, ואילו הבחורות, אחרי שחשבתי עליהן כמה פעמים, היטשטשו, ולא יכולתי להעלות אותן במחשבה, ולבסוף היטשטשו כולן ונעשו פחות או יותר זהות, והפסקתי כמעט לגמרי לחשוב עליהן. אבל המשכתי עם התפילות ולעתים קרובות התפללתי על ג'ון בלילות, והמחלקה שלו נגרעה משירות פעיל לפני מתקפת אוקטובר. שמחתי שהוא לא שם, כי הייתי דואג מאוד בגללו. הוא בא לבקר אותי בבית־החולים במילנו כמה חודשים אחר־כך והתאכזב מאוד שלא התחתנתי, ואני יודע שהיה מרגיש רע מאוד אילו ידע שעד עכשיו עוד לא התחתנתי. הוא עמד לחזור לאמריקה והיה משוכנע לגמרי בעניין חתונה וידע שהיא תתקן הכל.

מתוך: 'גברים בלי נשים', ארנסט המינגווי, מאנגלית: משה רון, עריכת התרגום: מנחם פרי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2026. 

תמונה ראשית: דג שוח בנחל שוצף. תצלום: ג'ק צ'רלס, unsplash.com

Photo by Jack Charles on Unsplash