על ארים נעלים ועל שמים נחותים

בבואנו להבין את הקשר היהודי-הודי, עלינו לציין את התהליכים המרכזיים ואת ההקשרים לנושאי הדיון שלפנינו בתוך השיח האוריינטליסטי.  במוקד הדיון יש להציב את המקום המרכזי שתרבות הודו הקדומה, בדמות מה שמכונה "המיתוס הארי" והשיח הפילולוגי–גזעי המשווה בין ארים לשמים באירופה, מילאה בכל הנוגע ליחסו של העולם היהודי  לתרבות הודו. הצגת התרבות הארית כמנוגדת לתרבות השמית וכנעלה ממנה בתוך השיח האוריינטליסטי באירופה, תפסה מקום חשוב בתודעתם של אינטלקטואלים יהודים והציבה בפניהם אתגר להתמודד עמו. שיח זה היה בעל השפעות מרחיקות לכת על העולם היהודי. התייאשות והפנייה אל המזרח, התפתחות תנועת חובבי ציון ולאחריה התנועה הציונית והשואה, קשורים באופן הדוק לשיח זה.

כפועל יוצא מהזיהוי של אירופה את עצמה כארית וכבעלת שורשים משותפים עם התרבות הארית הקדומה בהודו, מושגים השייכים לתרבותה של הודו כגון: ארים, סנסקריט, ודות, אופנישדות, ברהמינים ומושגים נוספים הפכו למושגים שגורים, ואינטלקטואלים יהודים נאלצו להתייחס אליהם. לשיח זה היו השלכות אידיאולוגיות בהקשר ליחסים הטעונים בין הנוצרים ליהודים והוא חייב דרכי התמודדות עם ההאשמות בדבר העדר המיתולוגיה ונחיתותם כביכול של השמים מול עליונותם  כביכול של הארים, מחוללי התרבות המערבית. התפישה הקודמת המקובלת בדבר מקור הנצרות מהיהדות והקשר ההיסטורי הארוך, וכתוצאה מכך גם מעמדה "המיוחד" של היהדות וחשיבות השפה העברית, פינו את מקומם למבט רומנטי ואידיאליסטי אל עבר מיתוס התרבות הארית. בכך הוסט המיקוד מלימודים שמיים אל עבר לימודי המזרח ובמרכזם הטקסטים הקלאסים של הודו.

השיח הגזעי יתברר לימים כבעל תוצאות הרות גורל עם עליית הנאצים לשלטון, האריניזציה של התרבות הגרמנית ולבסוף שואת העם היהודי

שיח זה השתלב גם בדיכוטומיה האוריינטליסטית הרווחת בין "מזרח למערב". כחלק מהמבט החיובי, האידיאולוגי והרומנטי אל המזרח, ספרות קלאסית הודית תורגמה באינטנסיביות ושמשה ביודעין ולא ביודעין למטרותיה האידיאולוגיות של הזהות הגזעית באירופה. שיח זה היה המשכו של הדיון הקדום במיתוס "מקור החוכמות". השיח הגזעי יתברר לימים כבעל תוצאות הרות גורל, עם עליית הנאצים לשלטון, האריניזציה של התרבות הגרמנית ולבסוף שואת העם היהודי.

גורו בעיר הקדושה ורנאסי. תצלום: חוסה ארגונס.

אוריינטליזם ואוריינטליזם יהודי  - היהודי כבן המזרח

בספרו "אוריינטליזם", טען אדוארד סעיד שההבחנה בין המזרח למערב  החלה במאה השבע עשרה, כשאירופה תפשה את עצמה כישות עצמאית. על פי הבחנה זו המזרח (מושג מעורפל, שלמעשה כלל את כל מה שאינו אירופה והעולם החדש) המזרח נתפש כאחר הנחוּת ובכך כונן את הזהות האירופאית כמפותחת וכנעלה יותר. האוריינטליזם המערבי אינו רק שיח על המזרח, אלא דרך למצב את הזהות המערבית כזהות נפרדת ומנוגדת לו. המזרח הוא אך ישות דמיונית, שיצרה התרבות המערבית המונעת מאידיאולוגיה בעלת מרכיבים גזעניים. תפישה זו היתה חלק מהבניית האימפריאליזם המערבי ושמשה כלי רב עוצמה ששירת את מנגנון הכוח הקולוניאליסטי והעמיק את האחיזה של המעצמות האירופיות בארצות שהיו תחת שלטונן.  המערב היה בעל המונופול שקבע כיצד המזרח מיוצג. סעיד התרכז במחקרו במלומדים ובחוקרי המזרח בעיקר מאנגליה וצרפת, תוך שהוא מתעלם מהאוריינטליזם הגרמני והרוסי, התעלמות שאפשרה לו לטעון ביתר קלות שהאוריינטליזם הוא חלק ממנגנון האימפריאליזם ולהתעלם מהמורכבות של האוריינטליזם הגרמני כפי שמראה  סוזן מרשנד במחקרה. ¹ דוגמא ליחס מתנשא כזה כלפי המזרח אפשר למצוא אצל הפילוסוף גיאורג פרידריך  הגל (1770-1831) וממשיכיו. לשיטתם, המזרח היה הילדות של התרבות העולמית, היוונים והרומאים היו הנערות וההתבגרות המוקדמת, והעמים הנוצריים הם הבגרות שלו ולכן הם המפותחים והתרבותיים ביותר.

סעיד הצמיח שיח חדש הנמשך כיום בשיח הפוסט-קולוניאליסטי. במרוצת השנים האחרונות השיח האוריינטליסטי עבר שינויים ולמרות הביקורת וחילוקי הדעות שהוא מייצר לגבי משמעותו ונכונותו, אי אפשר כיום להתעלם ממנו. בבואנו לדון ביחסו של העולם היהודי האירופי להודו, שאלות כמו היחס למזרח ולהודו בפרט, כמייצגת את הקולוניאליזם הבריטי, קשורות גם למה שמכונה כיום "אוריינטליזם יהודי" – דהיינו מעמדם המיוחד של היהודים באירופה עקב זיהויים כשמים. הדגש בשיח זה הוא תגובת היהודים לזיהויים שלהם "כמזרחיים" וכ"אסיאתים" והדרך שבה התמודדו, דחו או אמצו גישה זו. אחת הביקורות כלפי סעיד בהקשר זה, היא התעלמותו ממעמדם המיוחד של היהודים כקורבנות האוריינטליזם בעצמם. ביקורת נוספת שנשמעת היא שעבור סעיד "הפרויקט הציוני" הוא המשכו של הקולוניאליזם הבריטי ולפיכך הוא ביטוי מובהק של הקולוניאליזם המערבי.

מי הם היהודים באירופה?  – האם  הם אירופאים כפי שרבים מהם רצו לראות את עצמם, או שלמרות ניסיונות ההשתלבות שלהם בחברה הנוצרית הם אסיאתיים, בני המזרח?

להתפתחות השיח האוריינטליסטי באירופה מאמצע המאה השמונה עשרה אכן יש קשר עמוק לשאלות כגון מי הם היהודים באירופה?  – האם  הם אירופאים, כפי שרבים מהם רצו לראות את עצמם, או שלמרות ניסיונות ההשתלבות שלהם בחברה הנוצרית הם אסיאתיים, בני המזרח? מהו הקשר בינם ובין הישראלים הקדומים בארץ כנען? שאלות אלו העסיקו גם את ההוגים היהודים בניסיונם להשתלב ולהיטמע בחברה האירופאית בתקופת ההשכלה.

יהודי ויקטוריאני: בנג'מין ד'יזראלי (1878), תצלום בערוב ימיו, מאת Cornelius Jabez Hughes, ויקיפדיה

מנקודת המבט של העולם היהודי באירופה, הגדרת זהותם של היהודים הייתה סבוכה יותר מאשר הגדרת הזהות הלאומית בהודו. הגדרת הודו כ"היהלום שבכתר" והחשיבות הרבה שהעניקו האנגלים לשליטה בה, ביטאו את האימפריאליזם המערבי בצורתו הקלאסית. היהודים באירופה לעומת זאת, היו סוג של "האחר השמי", כונו "האסיאתיים של אירופה" או "הפליטים של אסיה",  והושוו ל"פאריה" – הכינוי הרווח באירופה לכת "המנודים" בהודו. לפיכך, היחס אליהם היה בעל מאפיינים קולוניאליסטיים ואוריינטליסטיים. היהודים עצמם היו  חלק מהשיח האוריינטליסטי המערבי על המזרח, אך בו בזמן מושאיו וקורבנותיו. סטיבן אשהיים כינה שיח זה "המארג הסבוך של האוריינטליזם", כיוון שכוחות מקבילים, מנוגדים ואירוניים אפיינו אותו.  הסוציולוגית עזיזה קאזום כינתה את אסטרטגית התגובות הרב משמעיות ובעלות הסתירות, שהתנהלה בעולם היהודי ביחס למושג "מזרח" ו"מערב", "שרשרת הגדולה של האוריינטליזם". ² הדיון בשאלות אלו בעולם היהודי קיבל משנה תוקף גם בגלל מרכזיותו של השיח הגזעי הרווח במתכונתם של ארנסט רנאן,  אדווין ארנולד  ומקס מילר.

המשכילים היהודים, במיוחד הרדיקלים שבהם פעלו מאמצע המאה השמונה עשרה ללא ליאות על מנת "לתקן" את העולם היהודי וליצור "יהודי חדש"

המשכילים היהודים, במיוחד הרדיקלים שבהם, פעלו מאמצע המאה השמונה עשרה ללא ליאות על מנת "לתקן" את העולם היהודי וליצור "יהודי חדש". הם האמינו במסר אוניברסלי משותף ובכך ניסו לבטל את תפישת היהודי כאחר בסביבתו האירופאית. ואכן, יהודים רבים שחיו במערב אירופה במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים השתלבו בהדרגה בחברה האירופאית ובתרבותה וראו את עצמם אירופים לכל דבר.  המשכילים בטחו ביכולתה של הקִדמה המלווה ברפורמות ובתיקון העולם היהודי לשנות את היחס ליהודים. אך בסופו של דבר, למרות מאמצי תנועת ההשכלה להשתלב בחברה, מוצאם האסיאתי של היהודים לא נשכח ולא נסלח להם.

בשנת  1879, ווילהלם מאר טבע את המונח "אנטי-שמיות". ובכך הגדיר את היהודים כשמיים והדגיש את מוצאם המזרח תיכוני בקונוטציה שלילית מובהקת ובניגוד למוצא הארי של האירופאים. בכך היהודים סומנו כגזע אחר נחות. אמנם מונח זה חל גם על המוסלמים והערבים והיה חלק מהיחס המזלזל לאסלאם באירופה, אך  האנטישמיות באירופה כלפי היהודים לא נולדה במאה התשע עשרה ושורשיה עם הולדת הנצרות.  הדגש העיקרי היה על היחס השלילי ליהודים כיוון שהמינוח "שמים", כוון כתופעה פוליטית וחברתית בעיקר כנגד היהודים באירופה עצמה.

עם התגברות השיח הגזעי והצבתו בחזית המדע על ידי הפילולוגיה, היחס ליהודים החמיר. כבר אי אפשר היה לדבר רק על הבדלי תרבות בין היהודים לסביבתם ועל היבדלותם של היהודים; השיח הרווח דיבר על הבדלי גזע דטרמיניסטיים, שאותם כבר לא ניתן לתקן על ידי היטמעות והשתלבות בחברה. לכך היו השפעות על השיח היהודי בהקשר ל"תחיית המזרח" וההתעוררות הלאומית של חיבת ציון והתנועה הציונית. חלק משיח זה נבע גם מקבלת הדיאלקטיקה של השיח הגזעי על ידי כותבים יהודים, שהחלו לזהות את עצמם כשמים ולקבל הבחנה גזעית זו. משכיל כמו משה לייב ליליינבלום נפרד מהאמונה ביכולת ההשתלבות דרך הקדמה והפך למאמין בלאומיות יהודית, תוך שהוא מאמץ את הדיאלקטיקה של השיח הגזעי המשווה. זיהוי היהודים כשמים-אסיאתיים אִפשר לרבים למצוא את זהותם השמית, וכתוצאה מכך להפנות את המבט אל עבר ארץ ישראל ואסיה.

המבט אל המזרח: מחווה לראובן רובין, רפאל פרץ.

התשוקה לגזע – התשוקה לטקסטים

מאמצע המאה ה-18 חלה עלייה במידת הידע של אירופה לגבי המזרח. ריימונד שוואב קרא לזה "הרנסנס האוריינטליסטי" בספרו הנושא שם זה. ³ כתוצאה מכך, מכוני מחקר שעסקו בלימודי המזרח נוסדו, משרות אקדמיות נוצרו, במיוחד בשדה הפילולוגי ובלימוד משווה של דתות ותרבויות. בתהליך מדורג אך מואץ, המרחב התרבותי גיאוגרפי שהוגדר עתה כ"מזרח" הפך לנגיש יותר לעולם האינטלקטואלי האירופאי. ניתן לומר שבסוף המאה השמונה עשרה, אירופה ידעה על המזרח יותר מאשר אי פעם בעברה. תחת המושג המעורפל "האוריינט" נכללו עתה גם הודו והמזרח הרחוק. בניגוד להחלת המושג בעבר בעיקר על ארצות התנ"ך, הוא כלל עתה את כל הארצות שאינן נוצריות (בניגוד "לעולם החדש"), כשמרבית ארצות אלו שכנו ממזרח לאירופה הנוצרית. הידע החדש על המזרח נפרש על פני תחומים רבים; מחקר, אמנות, ספרות ואף ייבוא מוצרי צריכה מהמזרח. ידע חדש זה אפשר אמנם להעמיק את השליטה האימפריאליסטית במזרח ולכבוש יעדים חדשים, אך היו בו גם היבטים של ביקורת עצמית אירופאית כלפי אמונות ודוגמות ישנות, ביקורת כלפי השלטון וכן פתיחות רבה יותר לרעיונות דתיים לא קונבנציונאליים. לכן, כפי שסוזן מרשנד טוענת, אין זה נכון להכליל את כל המחקרים האוריינטליסטים תחת מטריה אחת. מרשנד מבקרת את התפישה הפשטנית לדעתה, שמציגה את האוריינטליזם ואת תפקידם של האוריינטליסטים רק כחלק ממנגנון הכוח הקולוניאליסטי. לטענתה, למלומדים שונים היו מוטיבציות שונות ומגוונות ולא כל הייצוגים של המזרח היו זהים. היו מלומדים שלמדו שפות מזרחיות ותרגמו טקסטים מהמזרח כחלק משאיפתם הכנה להבין ולהכיר טוב יותר את המזרח. ההבחנה ביו המזרח והמערב כשני גושים מונוליתיים אינה משקפת את ההיסטוריה הריאלית של התקופה.

אחד המאפיינים המרכזיים של התקופה היה התשוקה העזה לתרגום טקסטים מתוך הספרות הקלאסית המזרחית, אך בעיקר מסנסקריט. תרגומים של יצירות קלאסיות החלו להופיע בזה אחר זה, חלקם מעובדים, מצונזרים, ערוכים מחדש ולעיתים אף מזויפים. כך לדוגמה, החיבור הידוע "אלף לילה ולילה" בתרגומו של אנתוני גאלאנד הופיע בגרסה מעובדת וערוכה. מונטסקייה  תרם ב-1721 חיבור פרודי בשם "מכתבים פרסיים", שזכה לתפוצה רחבה ביותר, המבוסס על מכתביו של תייר דמיוני בפריז שבו מתח ביקורת על החברה והמשטר באירופה בזמנו.

מכל הטקסטים העתיקים, החיפוש אחר הוודות – אוסף קובצי דת העתיקים ביותר בהינדואיזם – היה האתגר המרכזי והתנהל "מרוץ" להשגתם ולתרגומם. ב-1760 הופיע חיבור שהתיימר להיות תרגום מקורי של הוודות בשם "אזורוודאם" ("Ezourvedam"). ויליאם האלבפאס מציין שבסביבות 1782 גברו החשדות שמדובר בזיוף ואכן התברר שהיה זה כומר ישועי שזייף את התרגום כדי לנצר הינדואיים. אוריינטליסטים רבים חששו, שמא האוסף לעולם לא יגיע לידיהם באירופה ובכך לא יתגלה את המקור האמיתי של ההינדואיזם.

למעשה, אפשר לראות באנקטיל דופרון הצרפתי את מי שמציין את תחילת "הרנסנס האוריינטליסטי". דופרון נסע להודו כדי ללמוד סנסקריט ושהה בה בשנים 1761-1755, אך לא עלה בידו לשכנע את החכמים הברהמינים שפגש ללמדו את שפת הקודש סנסקריט ואף לא לשכנעם למכור לו כתבי יד עתיקים. בסיוע אנשי דת פרסים הוא למד פרסית והצליח לרכוש את מה שהוא חשב בטעות לטקסט הודי עתיק. עם חזרתו לצרפת תרגם את הטקסט ופרסמו ב-1771 בשם "זנד אווסטה" (Zend Avesta). בתחילת המאה השמונה עשרה התברר שמדובר בחיבור הפרסי "אווסטאן" (Avestan) בתרגום מהשפה הפלהווית. ספרו זכה להצלחה ונקרא על ידי סופרים, אנשי רוח, תיאולוגים ופילוסופים.

שפר עוד יותר מזל של הבלשן האנגלי הנערץ ואחת הדמויות החשובות ביותר בתחום לימודי האינדולוגיה והפילולוגיה -  ויליאם ג'ונס, שהוצב בכלכותא  (כיום קולקטה) ב-1783 מטעם חברת הודו המזרחית. ג'ונס רצה ללמוד סנסקריט כדי להבין את מערכת המשפט המקומית ולהעריך את איכותם של אנשי המשפט ההודים המקומיים, כחלק משאיפתו לייעל את פעילות השליטה והניהול של חברת הודו המזרחית. בשל מעמדה הכלכלי הדומיננטי של החברה, ג'ונס ומלומדים אחרים הצליחו לשכנע אנשי דת ברהמינים ללמדם סנסקריט. ג'ונס חקר את הקשר בין הסנסקריט ללטינית וליוונית והוכיח שהדמיון בינהם רב מדי מכדי שיוכל להיחשב מקרי.  כך נוצר תחום המחקר של השפות "ההודו-אירופאיות". היה זה גילוי דרמטי בעל השלכות מרחיקות לכת בתחום הפילולוגיה והן בתחום הזהות הארית המשותפת בין אירופה להודו.

שקיעה בעיר של אושר: קולקטה. תצלום: מרטין ירנברג.

בשנת 1785 הבלשן והמתרגם האנגלי צ'רלס וילקינס פרסם את תרגומו ל"בהגווד גיטא" שהיה בעל השפעה רבה הן באירופה והן בהודו עצמה. ארבע שנים לאחר מכן הוציא ג'ונס לאור גם את מחזהו של קאלידסה "שקונטלה". תרגום מחזהו הקלאסי של קאלידסה- שקונטלה שתרגומו עורר הדים רבים וגרם לאינטלקטואלים רבים לגלות עניין רב יותר בהודו ובתרבותה. לאחר מכן הוציא לאור את החיבורים "גיטא גווינדה"  וחוקי מאנו.

בסוף המאה השמונה-עשרה חל מפנה דרמטי בתחום בעקבות הגילוי החשוב של ג'ונס במחקרו הפילולוגי כי הסנסקריט היא אחותם הקדומה והבכירה של הלטינית, היוונית ולכן של השפות האירופיות המודרניות. אמנם היו מי שקדמו לו וקראו תגר על העברית "כלשון גן העדן קדומה" וכמקור הראשוני שממנה צמחו השפות, אולם עתה קיבל הדבר ביסוס מדעי מהפילולוגיה, שרבים החשיבוה כמדע המדויק של מדעי הרוח. ג'ונס הבחין בין מה שכינה שפות ערביות לבין הסנסקריט והבחנה זו הייתה בעלת משמעות מרחיקת לכת להתפתחות השיח הגזעי וההבחנה בין הארים לשמים. מכאן והלאה השתגר הביטוי השפות ההודו-אירופאיות.

המלומדים שפעלו בסוף המאה השמונה עשרה, החלו להשתכנע לא רק בכך שהמקורות הישנים, דהיינו התנ"ך והטקסטים היווניים מצריכים בחינה ביקורתית יותר, אלא שטקסטים כמו אלו המגיעים מהמזרח ובמיוחד הכתבים הארים הקדומים, יכולים לשפוך אור חדש על ראשית ההיסטוריה של הציביליזציות העתיקות. הקשר בין יוון ל"מזרח" והחוב שחייבים היוונים לתרבויותיהן הקדומות של הודו ומצרים שב ועלה במחקרים רבים שהדגישו את ההנגדה בין ההלניות ליהדות.

דברים אלו התקבלו באהדה רבה על ידי מלומדים רבים במאה השמונה עשרה, כמו פרידריך שלגל, גוטהולד אפרים לסינג ויוהאן הרדר, שראו בברהמיניזם (המונח שהשתמשו בו בתארם את הדת בעלת השורשים הארים בהודו) דת המבוססת על תבונה אוניברסאלית, בניגוד לנצרות. היה זה חלק ממאמץ אידיאולוגי הולך וגובר להשתחרר מהשורשים היהודים של הנצרות ולמצוא בתרבויות העתיקות את הבסיס ההיסטורי העתיק והנעלה של אירופה. הקישור הפילולוגי סיפק את המבוקש. הכוחות הדומיננטיים באוריינטליזם האירופאי ובמיוחד הגרמני הדגישו את המקור המשותף לארים תוך ראיה רומנטית אידיאליסטית. זה היה מה שכונה "המיתוס הארי" או "הגילוי הארי".

מתוך "נהירין לנו שבילין דהודו", מאת שמעון לב, הוצאת "גמא". שמעון לב הוא צלם, אמן, אוצר וחוקר, בעל תואר שלישי במדעי הדתות מהאוניברסיטה העברית. בין ספריו:  "ושיודע לשאול" (חרגול 1999) וכן:

Soulmates - The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach (Orient BlackSwan 2012)From Lithuania to Santiniketan: Schlomith Flaum and Rabindranath Tagore (Vilna New Delhi 2018)

תמונה ראשית: סמל סווסטיקה הינדי על גדת נהר הגנגס ב-Haridwar. תצלום: Godong, אימג'בנק / גטי ישראל