על הפיוס

על תודעה שנוצרה בקונפליקט. האם יש דרך לצאת מזה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בחושבנו על ילד שחווה התעללות אנחנו מקבלים דברים מסוימים כמובנים מאליהם. ברור לנו, למשל, שילד כזה יתקשה לחשוב על מבוגר במונחים של הגנה ושהוא עשוי, לכשיהיה מבוגר בעצמו, לשחזר את אותם הדפוסים עם ילדו שלו; בחושבנו על אישה מוכה אנחנו מניחים שאישה זו מבינה את היחסים עם בן זוגה במונחים של שכר ועונש ושהיא עשויה, במידה זו או אחרת, לחוש שהיחס שלו היא זוכה מגיע לה; בחושבנו על אדם שגדל וחי בחברה לא דמוקרטית אנחנו מניחים שאדם זה ייטה פחות לחשיבה עצמאית וביקורתית ושהוא מועד לקבל גם מציאויות מופרכות ככורח.

ניסיון חיים ומחקרים אומרים לנו את שהשכל הישר יודע: מציאויות קשות מכווצות את ההכרה, מגבילות ומעכירות אותה.

ובכל זאת אנחנו לא ממהרים להחיל את ההבנה הזאת על מי שנולד, גדל והתעצב בחברה השרויה בקונפליקט. אנחנו לא ממהרים להחיל את ההבנה הזאת עלינו. אולי משום שכמו ילד מוכה, אישה מוכה או מי שחי תחת שלטון דיקטטורי, גם אנחנו כלואים במגבלות הכרתנו המכווצת, המוגבלת והעכורה עד כי איננו יכולים לתפוס שזהו מצבנו.

כיצד נראית אפוא תודעה שנוצקה בקונפליקט ומה זה אומר על היכולת שלנו לתפוס את מצבנו ואת האפשרות לשנות אותו? הדעת נותנת שבמידה מסוימת לפחות, תבנית תודעתנו היא השתקפות של המציאות הקונפליקטואלית שאנחנו חלק ממנה. קונפליקטים נבדלים בתכנים שלהם, שיכולים להיות דתיים, גזעיים, טריטוריאליים, לאומיים, או שילוב ביניהם. ואולם לכל הקונפליקטים מכנה משותף צורני: הפרדה בין 'אנחנו' ל'הם'; מושא שאליו שואפים שני הצדדים; והנחה ישירה או מובלעת שהקשר היחיד האפשרי בין מי מהצדדים ובין המושא הוא קשר של בלעדיות. הצורות האלה נצרבות בתודעה שהיא תוצר של קונפליקט והופכות לתבניות שדרכן תופס האדם את המציאות.

א' הוא מורה למדעים בפנימייה בקייפטאון, דרום אפריקה. בעשרת הימים שבהם התגוררתי בפנימייה הזדמן לי לראות אותו מלמד את תלמידיו, מקשיב ומייעץ להם. בזנבות הימים דיברנו על חלומו לעסוק באמנות, על המעקשים שהמציאות מעמידה בפני החלום ועל תחושת השליחות שלו כאיש חינוך להתרומם מעל דרישות הקוריקולום הנוקשות ולהעביר לתלמידים משהו ממה שקיבל ממרצה מסור אחד שלימד אותו איך לחשוב מחוץ לעריצות תבניות החשיבה שספג בסביבתו. גם כשבגר והיה לפעיל במאבק לשוויון זכויות וחבר בארגון המורים של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), סיפר, התקשה לחשוב מחוץ לקטגוריות הגזעיות שעליהן חונך. "לבנים היו יותר טובים מצבעונים וצבעונים היו יותר טובים משחורים. ככה זה היה. זה מה שכולם ידעו. אני לא חושב שההורים שלי אי פעם שאלו את עצמם אם ככה הדברים צריכים להיות, וגם אני קיבלתי את החלוקה הזאת כמשהו טבעי. היינו צבעונים, זה הגדיר אותנו, וזה הכול. גם כשהתנגדנו לאפליה, חשבנו בתוך החלוקה הזאת."

לחשוב בתוך חלוקה כזו משמעו זליגת הציות אל התבניות המוכתבות על ידי הקונפליקט – אל החשיבה, ונטרולה מהיקר בנכסיה: עצמאות. האין זו האימה?

ואולם אין זה תיאור ממצה של התודעה-תוצרת-הקונפליקט משום שאימה זו מתארת מצב שבו מתרחשת בכל זאת חשיבה כלשהי, גם אם מנוונת, על דבר מה שרואים, במקרה זה קיומם של שחורים, צבעונים ולבנים במדינה, וההנחה המתקבלת על כל דעת שמתקיימים ביניהם יחסים כלשהם. אבל יש – כמה מביכה ההכרה בכך בדיעבד! – את מה שאנחנו אפילו לא יכולים להתיימר לחשוב עליו באמת, כי הציות לתבניות-תוצרת-הקונפליקט אינו מאפשר, לכל הפחות מפריע לנו, לראות אותו או את מלאותו; את מה שאנחנו לא רואים כי אנחנו לא רוצים לראות, כי לראות משמעותו ערעור מוחלט של האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים – המשפחה, החברה, המדינה. התודעה-תוצרת-הקונפליקט מגוננת על עצמה מפני המציאות ומתפקדת למולה כשומרת בשער. ואם חמק אל הכרתנו בדל מאותו דבר שאין לראותו, הוא מתקיים בה בלא ההקשר ה'אסור', ה'מסוכן', ואנחנו מתייחסים אל אותו בדל כאל חלקיק נפרד, עצמאי ואקראי, ולא כאל חלק מתופעה גדולה יותר, משמעותית, שמבקשת שניתן עליה את דעתנו.

על עיוורון נרכש דיברה אתי ס', אישה תמירה ואלגנטית בשנות ה-50 לחייה שמשמשת מורה ופעילה חברתית בקרב האוכלוסייה השחורה הענייה, מוכת הסמים, האלכוהול והפשע בחוצות קייפטאון, דרום אפריקה. בקארה הבלונדיני המוקפד שלה, בחצאיות הצינור ובנעליים בעלות עקב הסטילטו נראתה כמו דמות שבטעות מצאה את עצמה מצוירת בציור הלא מתאים. בכל שיחותיי אִתה מצאתי את עצמי מחפשת את הצייר הזה, הנעלם, כדי לשאול אותו: סליחה, אבל לא התבלבלת? ואולם לתפיסתה מי שצייר אותה אל תוך הציור הזה הוא אלוהים, שבטובו העניק לה את ההזדמנות לכפר – בחייה, במעשיה ובכל רגעיה – על העוולות שנעשו בידי הלבנים בשנות האפרטהייד, וליתר דיוק לכַפר לא רק על מה שעשו הלבנים בשמה, מעצם היותה לבנה, אלא גם על שלא ידעה. כי היא יכלה לדעת, לו התאמצה. "את מבינה," אמרה לי בעיני תכלת גדולות ומימיות, לעתים נרגשת עד דמעות וניכר בה שהיא משתדלת להדגיש שלא היא הקורבן של סיפוריה. "את מבינה, אני לא ידעתי! גדלתי בחווה באזור לימְפּוֹפּוֹ, ליד הגבול עם זימבבואה. זה אזור פראי ממש, אריות מסתובבים שם אז אנשים חיים בתוך חוות גדולות מאוד ומוגנות מאוד. אבא שלי היה אדם מקסים, אדם מאמין וישר, והוא התייחס מאוד יפה לשחורים שחיו אצלנו בחווה. הילדים שלהם למדו אתנו, עם אחי ואתי, אצל מורים פרטיים שבאו לחווה. לא הלכנו לבתי ספר. כל החיים שלנו היו שם. ושיחקנו יחד, הילדים של הפועלים השחורים ואנחנו, וכל הילדוּת שלנו היינו יחד. בכלל לא ידעתי שיש אפרטהייד. זאת אומרת," היא מסייגת, "ידעתי שמחוץ לחווה שלנו, שהייתה באמת משהו כמו בועה, שחורים מקבלים יחס פחות טוב מלבנים. אבל לא ידעתי באמת. לא ידעתי עד כמה. אני חושבת שאבא שלי ניסה להגן עלינו," אמרה ושוב דמעה, "אני חושבת שהוא לא רצה שנדע שיש רוע כזה בעולם. אבל כשגדלתי והלכתי לאוניברסיטה, הייתי בהלם. יום אחד ניגש אליי שוטר ואמר לי שאני הולכת ברחוב הלא נכון, כלומר ברחוב שמיועד לשחורים. הוא היה מאוד מנומס ואדיב ודיבר אליי כאילו שפשוט טעיתי והוא בסך הכול מעמיד אותי על טעותי, לטובתי, כדי שאוכל לחזור במהרה לרחוב שמיועד ללבנים. הוא צדק שלא ידעתי על ההפרדה הזאת והוא צדק שהלכתי שם בטעות, אבל ברגע שגיליתי את הטעות שלי, השתנו לי החיים."

עצוב, אולי גם מעליב, להיווכח בהטבעה של קונפליקט על התודעה, שכן אנחנו נאלצים להכיר בכך שבמידה זו או אחרת כולנו מוגבלים בידי התבניות האלה. רובנו חושבים – גם כשאנחנו משתדלים להיות 'נאורים' – בדיכוטומיות של 'אנחנו' ו'הם', רובנו רואים את לב לבו של הקונפליקט בפיסת האדמה הנחשקת כל כך גם על ידי 'אנחנו' וגם על ידי 'הם', ורובנו מתקשים לראות בעיני רוחנו מצב שבו 'אנחנו' ו'הם' מתקיימים כשווים על אותה פיסת אדמה. ומה שלא מתיישב עם התבניות המחשבתיות האלה נידון – כמו במקרה של ס' – להישאר מחוץ לגבולות ההכרה או להיכנס בשעריה רק לאחר שהותאם אליה בטרנספורמציה ששינתה אותו לבלי הכר.

ואולם נדמה לי שדווקא הדברים האלה – אותן פיסות של קיום אנושי ושל מציאות מוכחשת – הם שצריכים לעניין אותנו, שכן הם מגלמים את המחיר שאנחנו משלמים, וגם איזה קצה חוט של מציאות שונה מזו שבה אנחנו מדממים. ואולם זהו קצה החוט של משהו שנמצא מחוץ לתבניות תודעתנו ומכאן המלכוד: הניסיון לאחוז בו הוא למעשה ניסיון לאחוז בדבר-מה לא ידוע, בדומה אולי למאמץ המנטלי שדרוש כדי להעביר מילה שנמצאת 'על קצה הלשון' אל המודעות או להיאחז ברסיס חלום כדי לשחזר אותו.

אף שקשה לשים את האצבע על המהות המדויקת של אותם דברים שנידונו להשתנות או להיעלם בתהום הנשייה שמעבר להכרתנו, נדמה שאפשר לאפיין אותם ככאלה שמאיימים על ה'סדר', על אותן חלוקות קשיחות ואטומות שהפכו לנוף תודעתנו: אנושיותו, ייחודיותו וחד-פעמיותו של האדם הפרטי, שההכרה-תוצרת-הקונפליקט מטשטשת ולפעמים מעלימה כליל ותחת זאת מעניקה לו מתכונות 'קבוצתו' ומעצימה את משקלן. הפעולה פועלת כך בשני הכיוונים: אדם מתקשה לראות את האחר, את 'אויבו', ובה בעת, כדי שיוכל לעשות זאת, הוא מתכחש לאותם חלקים אנושיים, ייחודיים וחד-פעמיים בעצמו.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מתוך "על הפיוס", מאת מיה סביר, ראה אור בסדרת "נוודים" בהוצאת "אפיק", 2017

תמונה ראשית: אישה צעירה עם משקפי שמש, קייפטאון, דרום אפריקה. תצלום: סיימון ווקאבה, unsplash.com

Simon Wakaba

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מיה סביר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על על הפיוס

    02
    עמוס

    עוד לא פגשתי מחשבה אחת שלא הייתה סובייקטיבית. ועל קונפליקט... אולי שווה לשאול כמה מיליונים פה בסביבה, לברר האם הם שמעו על קונפליקט וחיים בקונפליקט. בעצם, אולי לא רק כאן בסביבה... כמו שמיה סביר מראה.